אבי גולדברג סוקר את חייו הסוערים של הבלש הפרטי הראשון, האיש שהמציא את הבילוש כמקצוע ונשאר מפורסם עד היום, וידוק Vidocq.

המערכת

פוסטר של סרט מ-2010 על עלילות הבלש הצרפתי מראשית המאה ה-19 וידוק Vidocq

החדרת וירוס מוחלש של נגיף לגוף האדם התגלתה כדרך לחיסון הגוף מפני מגפות. כך גם שילוב בעלי עבר פלילי במערכת החוק לצורך חיסון החברה מפשע. כך עולה לכאורה מהרכבה החדש של הממשלה החדשה, שבה צפויים מורשעים לשמש חברים. 

אפשר לזהות את הצורך בשיתוף פעולה בין השלטון לעבריינים כמלשינים וכסייענים מאז הקמת משטרות הביטחון המודרניות בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19. צמיחתה של חברה עירונית ענייה עקב תהליכי התיעוש המהירים, הביאה גם לריבוי מעשי פשע והתפתחות של תרבות ושפה עבריינית, להבניית קודים של “מוסר עברייני”, ולהתארגנות במסגרות פשע, שיצרו אתגר לביטחון הפנים בכרכים הצומחים באירופה ובאמריקה.

אחת הדמויות הצבעוניות והמרתקות בעולם זה, שבין חברה ישנה-מסורתית לחברה אורבנית-מודרנית-כאוטית, היה אז’ן פרנסואה וידוק, יליד העיר ארס בצפון צרפת, שנולד ב-1775, כבנו של אופה ובעל משפחה מבוסס. כבר בצעירותו התגלתה אצל וידוק הנטייה לחיי פשע. גנבות מקופת המאפייה של אביו הביאו למעצרו הראשון, ומאז שנות העשרה שלו עוד ועוד עבירות גנבה, מרמה, והתחזות, הצטברו לחובתו של הנער חובב הסיִף והעימותים. את עיקר קורותיו מאז שחרותו מצטטים כיום מתוך אוטוביוגרפיה ענפה שכתבו עבורו סופרי צללים: כרונולוגיה בת שלושה כרכים, בהם מעללי מרמה, הונאה, גבורה צבאית, כליאה חוזרת בבתי סוהר, בריחה, אלימות, אהבות סוערות, בגידות, נישואין וגירושין, וגזר דין מוות. וידוק הצעיר נלחם בקרבות ואלמי וג’מאפרס בצבא צרפת המהפכני. לאחר שבילה כמה תקופות בכלא, הציע את שירותיו למדינה. בשנת 1809 גויס וידוק לראשונה כמלשין, מודיע משטרתי, עבור משטרת פריז, ושנתיים לאחר מכן הקים מחלקת יחידת ביטחון חשאית חדשה בפריז, Sûreté. הוא הנחיל ליחידה שהקים, ולמשטרת פריז בכלל, שיטות בילוש מודרניות. מאז גויס קיים וידוק תיעוד על פועלו במכתבים, במסמכים, בכתבי עת, וביצירות אמנות בנות זמנו. לאחר שנמחלו לו פשעי העבר, הוא הפך לדמות מרתקת בריסון הפשע בפריז וברבעיה החשוכים, אלה, שלפני הריסתם ובנייתם מחדש על-ידי הברון הוסמן שנים ספורות לאחר מכן, לא דרכה בהם רגלו של שוטר עם חשכה.  

                                                וידוק. דיוקן. ויקיפדיה

וידוק, שנודע בכל רחבי צרפת כאדם נועז להפליא, האדיר את שמו בהתאם, היה לידידם של סופרים כמו ויקטור הוגו, אונורה דה בלזק, יוז’ן סו, ואלכסנדר דיומא, ואישיותו הפכה בסיס לדמויות בספריהם רבי המכר.

הספר שנכתב בהשראת עלילותיו, שהיו או לא היו, “מסתרי פאריס”, של יוז’ן סו, הפך לרב המכר הגדול בצרפת, הודות להתייחסותו לרבדים הנמוכים, העניים, בפריז שהמצוקה מדרדרת אותם לניוון ופשע. 

וידוק עמד בראש יחידה משטרתית מיוחדת: “הבריגדה דה לה סורטה”, שהמגויסים אליה היו אסירים, כמו וידוק עצמו, שהפכו לבלשים סמויים.

עטיפת הספר רב המכר “מסתרי פאריס” שהפך לרב המכר הגדול בצרפת.

שימוש בטקטיקות שהביא מעברו, הצלחתו של וידוק בתפקידו, הנחלת שיטות מעקב, תיעוד, וחקירה חדשות, המצאת דיו למניעת זיוף מסמכים – כל אלה לא הסירו ממנו את הכתם של עברו. אנשי המשטרה הצרפתית חשדו בו שהוא ממשיך לעבוד כפושע, ליזום פשעים כדי לבצע מעצרים ראוותניים, תוך שהוא פועל בתפקידו כראש היחידה המיוחדת. הוא נאלץ לפרוש מתפקידו הציבורי. במרץ 1832 הוא נקרא שוב “לדגל”, ומונה למפקד משטרת הביטחון. ההתקפות נגדו התחדשו: הוא הואשם בכך שניהל את הדיכוי האכזרי של המהפכנים בהתקוממות של יוני 1832, והעיתון לה טריבון הציג אותו כסוכן מסית.

ז’יסקט, המפקד החדש של המשטרה, העדיף להקריב את הסוכן שלו וידוק. “עד אז”, כתב בזיכרונותיו, “נהוג היה לחשוב שרק גנבים יכולים לפעול כסוכנים סמויים בקרב הגנבים. רציתי לנסות לגרום לאנשים ישרים לעשות את זה”. ב-15 בנובמבר 1832 הסכים וידוק להתפטר בפעם השנייה. ה-Sûreté אורגן מחדש, אך וידוק, הודות להדפסות המחודשות של זיכרונותיו, נותר ידוען, מבוקש בקרב סופרים ואנשי חברה. הוא הפך למיתוס, היווה השראה ל”ואוטרין”, המופיע ביותר מספר אחד בקומדיה האנושית של בלזק, לעלובי החיים של ויקטור הוגו כז’אן ולז’אן והמפקח ז’אבט, ולרודולף גרולסטיין במסתרי פריז מאת יוז’ן סו, וכן ל”התן” במוהיקני של פריז, מאת אלכסנדר דיומא האב.

בשנת 1833 הקים את מה שנחשב סוכנות הבילוש הפרטית הראשונה בעולם: ”Le Bureau de Renseignements”, שבה יישם וידוק את אותן טכניקות שבהן השתמש במשטרה. הסוכנות זכתה להצלחה, וכדבריו: “ארבעים לקוחות נכנסים למשרדי מדי יום. בהתחלה היו לי ארבעה סוכנים; ואז שישה; ואז עשרה; ואז שניים עשר. עם קומץ הסוכנים הזה, ביצעתי בין הראשון בינואר לשלושים ואחד בדצמבר, שבע מאות ושבעים ושניים מעצרים ושלושים ותשעה חיפושים שבהם נתפסו חפצים גנובים” (זיכרונות וידוק).

כרזת הסרט “וידוק”. 1923

כרזת סרט הקולנוע “וידוק” מ- 1939

וידוק נפטר בגיל 82, לאחר מעצרים נוספים והאשמות נגדו, שמהן זוכה, לא מעט בזכות פרסומו וקשריו. מורשתו והשפעתו בשיטות ובדרך הפעולה המשטרתית היוו בסיס לפיתוח יחידות המודיעין המשטרתי במשטרות אירופה, ודמותו הפכה השראה למחזות, לסרטים, ולסדרות טלוויזיה. סוכנות החקירות שהקים הייתה לפריצת דרך, למקצוע חדש. הבלש הפרטי וסוכנויות הבלשים התפשטו בעולם, ככוח עזר בחקירות ובחשיפת פשעים והגנה, מעבר לעבודת המשטרה הציבורית.

עטיפת הרומן ההיסטורי “המגדל השחור” על וידוק

צפו במקדימון הסרט הצרפתי “וידוק” עם ז’ראר דפרדייה מ-2001 על עלילה בחייו של הבלש

קיראו גם

אלי אשד – אבי אבות כל הבלשים הפרטיים

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

13 − ארבע =