כריכת ״השיט האחרון של הלולה״ של אבי גולדברג.
כריכת ״השיט האחרון של הלולה״ של אבי גולדברג.

תקציר

דרכיהם של עורך הדין בדימוס רפאל ברדוגו ובתו פקד תרצה שוורץ מצטלבות שוב. לאחר המפגש הטעון ביניהם בפרשת “אל תקרא לי סוחוי” (2019), והפעם הם משתפים פעולה לפענוח מעשי פשע מחרידים.

על רקע המלחמה המתפתחת בין רוסיה ואוקראינה משייטת היאכטה המפוארת, “הלולה”, בים היווני, אל עבר יעדה הסופי, נמל סוצ’י שעל חופי הים השחור. האודיסאה של חבורת הישראלים בים האגאי וסודם השמור מחולות סיני של אוקטובר 1973, אותו הם נצרו מאז מלחמת יום הכיפורים, נחשף במהלך ההפלגה, במהלכה מתרחשים מקרי רצח בים וביבשה. שיט התענוגות הופך לטרגדיה יוונית מודרנית מרתקת, ובמרכזה קנוניה ומאבק כוחני על אהבה, נאמנות, ומיליארדי דולרים.

הספר, שפורסם בהוצאת “עברית”, כבר משך אליו את הקוראים וזכה להערכות חמות מהם.

מותחן בלשי מהעמוד הראשון ועד לפיענוח המפתיע בתחנת המשטרה הקטנה ברמת השרון.

אבי גולדברג הוציא לאור את המותחנים:

מסדר קוזימה בהוצאת ידיעות ספרים

רצח בטור דה פראנס בהוצאת מנדלי ספרים ברשת

אל תקרא לי סוחוי הוצאת ספרי אבי גולדברג

תל־אביב קיץ קטלני הוצאת ספרי אבי גולדברג

פרידה מפריז הוצאת ספרי אבי גולדברג

14

חבורה של אנשים מבוגרים, נושאים מזוודות טרולי, התקבצה באולם החדש השמור ל”מיטיבי טוס” בטרמינל מספר 1 בנתב”ג, ונראתה כמו כל קבוצת פנסיונרים ישראלים מבוססים היוצאים את הארץ בתדירות גבוהה ומטיילים בעולם ללא לאות.

אולם הקולות המהוסים שלהם היו יוצאי דופן. אלה היו גישושי היזכרות בשמות ובפניהם של האנשים שעימם נפגשו לאחר הרבה שנים, הססנות הנובעת מכך שחלפו עשרות שנים מאז ראו זה את זה, הססנות מלומר משהו שגוי, טעות בזיהוי. ביום הזה שבו נפגשו כבר דבר מתווי פניהם, משׂערם, מכבדות גופם לא הסגיר אותם. דבר מעבָרם פרט לשמם לא נותר. השיער הלבין ונשר, הגופים הקשוחים התמלאו והתרככו, הצעדים הקלים היו לגרירת רגליים מהוססת.

השתררה מבוכה מהיענות למייל שאיש לא קיבל ברצינות, מהציניות שהפכה לסקרנות, לרצון בלתי נכבש להיזכר בעבר מפואר יותר. איש מהם לא יכול היה לכבוש את יצר הסקרנות. היה בכך שמץ מתחושת ההרפתקנות של הצטרפות למסע אל הלא נודע, הלא נודע המרופד היטב בתענוגות שיט שלא יכולים היו להעלות על דעתם, שלא העזו להתיר לעצמם שלא להיעתר להזמנה. הרפתקנות במובנה הבורגני כמובן. עדיין התחושה שהם נותנים למייל תימהוני לנווט אותם, להוציאם משגרת חייהם כדי לחוות משהו חדש־ישן.

הגבר הצעיר שפניו הנאות מעוטרות בזיפים מטופחים, לבוש מכנסיים כחולים וחולצה לבנה קצרת שרוולים וכותפות של טייס התקרב, אליהם בהליכה איטית ובחיוך רחב.

“חברים, אני הטייס שלכם, גיא ברוש. אני אטיס אתכם היום בטיסה לוולוס ביוון, ובשבוע הבא אשוב ואאסוף אתכם בסוצ’י שברוסיה בדרככם חזרה לארץ. העבירו אליי בבקשה את הדרכונים ואני אדאג למעבר מהיר בביקורת הגבולות והביטחון”.

“איפה דוקטור קניג?” שאלה בת שבע. היא הייתה אישה גבוהה ומוצקה, שערה הקצר מכסיף ופניה היו נטולות איפור לחלוטין. עדיין היה בה משהו נאה.

הטייס חייך והשיב ללא היסוס, “גדי יחכה לכם במלון בוולוס הערב. תפגשו אותו במסעדה לאחר שתנחתו ותקבלו את חדריכם במלון. עוד שאלות לפני שאני ניגש לסדר את הניירת?”

איש לא ענה. הכול התבוננו בגבו של הטייס שהתרחק לעבר עמדות הבידוק. היה ברור כי מרגע זה ניטלה מהם היכולת להשפיע על האירועים.

דיילת תמירה הציעה להם משקאות מעל טס מבריק. “תתכבדו, בבקשה”. היא חייכה ואחריה הגיע דייל שדחף עגלה מלאה מתַאבנים והציע להם “לטעום משהו לפני ההמראה”. הם לגמו מהמשקאות בשקט, מבטים הוחלפו בין הנוכחים.

“חברים”, אמרה בת שבע, “אני מציעה שבמהלך הטיסה כל אחד יציג את עצמו ואת בן זוגו או בת זוגו, ובכך נמנע אי נעימויות. כולנו מודעים לפערים בזיכרון ולכך שחלק מאתנו אינם מכירים חלק מהמשתתפים בטיול”.

הכול הנהנו בהסכמה, נראה שרָווח לכולם כשבת שבע הביעה את מה שהם חשו.

“בת שבע צודקת”, אמר אורי.

אורי היה חבר של זיו, בעלה של בת שבע שנהרג. הוא היה ירושלמי, בעל מוסך באזור התפר שבין שכונות ירושלים של פעם לשכונות הערביות שנספחו לעיר. איש שמן, נמוך, מקריח, ידיו שריריות ושעירות וקולו צרוד מעישון. במובן מסוים אורי היה חריג בין הנאספים, בן מושב שגדל בשדות ונהג בטרקטורים מגיל צעיר. הוא לא למד מימיו מעבר ללימודים בבית הספר העממי האזורי, והעדיף את החופש שמחוץ לכתלים. כבר כבן עשרה היה חסון וכשיר לעבודת כפיים כבוגר. הוא התמחה בעבודות מכונאות כשוליה, ויכול היה עוד טרם התגייס להכשיר כל מנוע ששבק חיים לפעולה מחדש.

ואכן כישוריו ויכולתו הטכנית שירתו היטב אותו ואת חבריו ליחידת הסיור בצבא. כלי הרכב שלהם מעולם לא נותרו בצידי הדרך וכלי הנשק שלהם תמיד היו במצב שמיש. כחייל הייתה הופעתו מרושלת. אבל בכל הקשור לכלי הנשק ולמכונות וציוד הוא היה חסר פשרות. הייתה גסות בהליכותיו ובדיבורו, גסות שנותרה כל חייו. הוא לא חשש מערבים וניהל את המוסך בירושלים שעובדיו היו צעירים ערבים שהעריכו אותו על יכולתו וגם את כוחו הפיזי. הוא גם לא הסתיר את דעותיו הפוליטיות החד־משמעיות שעל פיהן ארץ ישראל נועדה להיות בית ליהודים וגם לערבים שאינם חולקים על עליונות הישראלית־היהודית. הם כיבדו אותו כי נתן להם את ההזדמנות ללמוד ולהתמחות אצלו במוסך במקצועות המכונאות והחרטות וחשמלאות הרכב. איש חסר פשרות, לא אחת נעזרו בו אנשי השב”כ כדי לתפוס חוליות צעירים מתכנני פיגועים שעליהם למד מתוך השיחות עם השוליות הצעירים שעבדו במוסך.

ההמראה מרצועת הבטון אל שמי גוש דן לא הורגשה כמעט. הם כמעט לא חשו בהתרוממות המטוס אל עבר השמיים הכחולים.

כעבור דקות שמע רפאל את רחש השיחות הנרקמות בין הנוסעים. רסיסי שיחה, שאלות, בעיקר בניסיון לקשור את העבר להווה. ברור היה לו כי המכנה המשותף לכולם היה שירות ביחידה בצה”ל במלחמת יום הכיפורים. עדיין נשארו פערים ואי־הבנות בזיכרונו, בייחוד באשר למיליונר שיזם את המפגש.

“תזכיר לי?” האיש המבוגר שפניו המלאות ולחייו שלא ראו גילוח זה זמן היו במרחק סנטימטרים מפניו של רפאל כשפקח את עיניו. האיש רכן לעברו ושאל שוב, “תזכיר לי?”

“רפאל ברדוגו”, התעשת רפאל מהתנומה הקלה שהשרו עליו ההמראה והרחש החדגוני הנמשך של מנועי הסילון.

הוא השיב בלאות, לא ניסה למתוח את פניו בחיוך. ההשכמה המוקדמת לקראת טיסה ושעת הבוקר שבה יצאו לדרכם הפילה עליו תנומה והוא לא נטה לפתח שיחה.

“הא…” אמר האיש מחכך את כף ידו בזקנו כמנסה להיזכר בשם ברדוגו.

“אולי… רפי? אולי סַמל ראשון רפי ברדוגו מהמודיעין?”

“בכבודו ובעצמו”, השיב רפאל והוסיף, “יש לנו שבוע על סיפון יאכטה לקשקש, עכשיו אני רוצה לנמנם אם לא אכפת לך”. הוא שב ועצם את עיניו.

אורי לא נעלב, טפח על ברכו של רפי והמשיך לשוטט בין הנוסעים.

לפני ימים מספר הזהירה אותו תרצה, “אתה חייב לצאת מהקונכייה שבנית מסביבך. יש עוד אנשים בעולם, גם להם מגיע נימוס בסיסי ממך כשאתה נמצא בחברתם, אז תשתדל קצת, טוב, רפאל?”

רפאל נזכר עכשיו באותה שיחה שניהלו בדירתו לאחר שבישר לה כי הוא מתלבט אם לקבל את ההזמנה לשיט. תרצה קטעה אותו בחדות, “רפאל, אל תבלבל את המוח, טוב שנמצא איזה אידיוט שלא מכיר אותך וחושב שחברתך מתאימה לו, אז אתה נוסע, ועכשיו אתה יוצא מייד לחדש את הדרכון הישן שלך שמעלה אבק שנים”.

בעצם, לא הייתה זו כלל שיחה. הוא זכר את המטען שפרקה על ראשו תרצה בתו, קצינת המשטרה המצטיינת. האם בשל אופייה הקשוח הפכה לקצינת חקירות מעולה או בשל המקצוע שלה הפכה ברבות השנים לכזאת? קשה היה לרפאל להיזכר בילדותה, כל כך הרבה זמן חלף מאותם ימים מאושרים שנקברו בערמת ההריסות הרגשית בשל הקרע מאשתו.

תרצה הייתה האחת שנותרה בקשר איתו. אשתו ואחותה של תרצה כבר התייאשו ממעלליו, לא סלחו לו, וניתקו לחלוטין ממנו. וכשעזב את הבית לאחר הרומן הלוהט עם תקווה והרצח של בעלה, לא נותרו לו סיכויים לשקם את הקשר המשפחתי.

“הבאתי לך בגדים חדשים לחופשה”, קטעה תרצה את שטף מחשבותיו.

הוא ישב על כורסה חדשה שהזמין מאיקאה, תחליף לכורסה הישנה שנותרה במצפה רמון. הוא חשב להגיב אבל הסתפק באמירת תודה קלושה. עכשיו כשישב במטוס ולבש את החולצה הצבעונית האופנתית ומכנסי ג’ינס חדשים ולרגליו נעלי מוקסינים רכות, חשב שמגיע לתרצה קצת יותר מאמירת תודה קלושה.

הרמקול הודיע בקול רך על הנחיתה הקרובה ועל הצורך ליישר את הכורסאות ולחגור את חגורות הבטיחות. משטח המים מלמטה נראו בהישג יד ואיים קטנים, מפרצים הרריים, וסירות לאין ספור קרצו אל הנוסעים מעליהם. המטוס הקטן חג מעל עיר גדולה ונחת על מסלול שהוביל כמעט עד לבית הנתיבות. הנוסעים הזדקפו, יישרו את בגדיהם, וכעבור דקות אחדות העבירה אותם מכונית שירות מרווחת אל דלפקי המכס, מחוץ לתור הארוך שהשתרך באולם הנוסעים הנכנסים.

רפאל חש מאושש לאחר הנמנום במטוס ולגימת קפה חזק שהגישה לו הדיילת בטרם נחיתה. אור השמש בהק בעיניהם כשהמתינו מחוץ לטרמינל לשתי הלימוזינות השחורות שאספו אותם לסיור קטן בעיר, כך הסבירה להם האישה הצעירה שאירחה אותם על המטוס ועכשיו הפכה למדריכת תיירים.

“אולגה”, הציגה את עצמה. “אני לרשותכם עד לחזרה לארץ”.

“זה היה חסר לי, סיור עתיקות”, מלמל רפאל נלחץ בין נירה לוויקטור, שני נוסעים שנשבע לעצמו כי הכיר לראשונה רק כשהתאספו בשדה התעופה בארץ הבוקר לקראת הטיסה.

הוא נשבע לעצמו שמעולם לא ראה אותם כנגד הידיעה שאי־שם בעבר הם הכירו. אבל הניח כי במהלך השיט ייטיב להכיר אותם או להיזכר בהם.

“סליחה”, אמרה נירה והזיזה את עצמה מעט הצידה.

“מצטער”, אמר רפאל ופנה לנירה, “לא התכוונתי לכך אלא לטיול המודרך בעיר”.

נירה חייכה, “גם לי מתאים יותר להגיע למלון להתקלח ולעשן סיגריה על המרפסת הצופה לים ולשתות משהו חריף”.

רפי היה מרוצה מהמענה וחייך לעברה, אך לא הוסיף דבר.

אולגה המדריכה החלה בהסבר בעוד הלימוזינה גולשת לעבר הנמל הגדול. היא דיברה על ההיסטוריה של העיר, על המיתולוגיה שאופפת אותה, על יאסון האגדי שנולד בה, על הגיבורים שאסף סביבו, הארגונאוטים, ומסעם בעקבות גיזת הזהב אל הים השחור.

“אני מעדיף את הגרסה של רוברט גרייבס”, לחש רפאל לנירה, היא חייכה אליו, “עד היום אני שומרת על שני הספרונים שלו בתרגום לעברית”.

“נירה”, היא הציגה עצמה ואף אמרה זאת בקול כדי שגם שאר הנוכחים בלימוזינה ישמעו. “נירה אשתו של נמרוד. נמרוד נכנס ללימוזינה השנייה”.

ויקטור שישב גם הוא במכונית הגיב, “נעים מאוד, ויקטור, וזה שלידי לארס, הוא לא מדבר עברית”.

לוויקטור היה מבטא מוזר ורפאל הבחין מייד בכך שלא עשה שימוש בעברית זה זמן רב.

“מאין אתם?” שאלה נירה.

“משטוקהולם”.

המדריכה ביקשה לקטוע את השיח ולחזור ולהסביר להם את שהוטל עליה להסביר.

“זה בסדר”, אמרה נירה, “נעבור את המבחן בלי האינפורמציה, את יכולה להגיד לנהג להגיע ישר למלון, אנחנו רוצים לנוח, את הסיור נדחה למועד אחר, אולי למחר בבוקר”.

“אי אפשר מחר בבוקר, אתם יוצאים לקרוז מחר”.

“זה בסדר, את יכולה להביא אותנו למלון, כולם יעדיפו כך”.

כשיצאו מהלימוזינה מול כניסת המלון המפואר שדגלי מדינות שונות התנופפו בחזיתו, אמר רפאל לנירה, “כן, גרייבס בנה מחדש את המיתולוגיה. הוא ההומרוס של המאה העשרים”.

“יש לנו שבוע לשוחח על כך על הסיפון אם לא יהיה ים גלי. אני שונאת גלים… הבאתי כדורים נגד מחלת ים אם תצטרך”.

“תודה”, השיב רפאל וחשב לעצמו שזו התחלה טובה, “מעולם לא הייתי על הים ואיני יודע לאיזו מחלה לצפות, אבל טוב לדעת”.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

10 + שמונה עשרה =