בראשית שנת 2022 יצא לאור בעיר זגרב בקרואטיה ספר המדע הבדיוני של הסופר הקרואטי-יהודי הינקו גוטליב “המפתח לשער הגדול”, לאחר שאיתרו את כתב היד הקרואטי המקורי של הספר בארכיון אבנטוב בספריה הלאומית בישראל.

עד כה הספר היה קיים רק בתרגומים שלו לאנגלית (מתרגום לגרמנית שנעשה על ידי הסופר גוטליב) ולעברית (בתרגום צבי רותם).

עטיפת המהדורה הקרואטית של סיפרו של הינקו גוטליב “המפתח לשער הגדול” שעד כה היה מוכר רק באנגלית ובעברית

הספר הוא אחת מיצירות המדע הבדיוני הסרבו-קרואטיות המוכרות ביותר בעולם הודות לתרגומיו לאנגלית ולעברית. הוא עוסק בהמצאותיו של מדען גאון, שבעת שהוא כלוא בכלא בידי הנאצים, ממציא ביחד עם ידידים המצאות שעימן אפשר לשנות את היקום מסביב: מדחס הזמן ומדחס החלל.

עטיפת המהדורה האנגלית, המתורגמת מגרמנית, של הספר מ-1948

הספר עורר את עניינה של פרופסור נטקה בדורינה, מרצה בפקולטה לשפות זרות ולספרות באודינה שבאיטליה. היא חיפשה במשך זמן רב את כתב היד הסרבו-קרואטי המקורי, שלא פורסם מעולם בדפוס. לפני שמצאה אותו היה המו”ל מוכן לתרגם את הטקסט מאנגלית, אם יוכח שהמקור אבד ללא שוב. הודות למאמציהם של הסופר הקרואטי מיליינקו ירגוביץ וכמה מחבריו הסופרים, שפנו באמצעות מרים שטיינר אביעזר לארכיון אבנטוב לתולדות יהודי יוגוסלביה בספריה הלאומית בישראל שם נמצא לבסוף כתב היד המקורי בקרואטית.

להלן תרגום שני קטעים קצרים מדברי מיליינקו ירגוביץ’ ונטקה בדורינה, לשם התרשמות על התקבלות הספר: “את הרומן המפתח לשער הגדול כתב הינקו גוטליב בעצם פעמיים. לאחר שבמקרה הראשון, עקב טלטלות המלחמה והמחנות אבד כתב היד, הוא היה מסוגל לשחזר אותו, כמו שאומרים. אבל בפועל קרוב לוודאי שנאלץ לכתוב מחדש אותו ספר. כל מי שכותב יודע כמה זה קשה ועד כמה זה נוגד את השכל והרצון האנושי. את הספר סיים גוטליב בבארי ובפלשתינה, ולאחר מכן הוא יצא בניו יורק, בתרגום לאנגלית. השנה הייתה 1947 והחיים הלכו והתקצרו. הספר זכה לביקורות משבחות אך לא לתשומת לב ערה של קהל הקוראים. כשאנו קוראים בו כיום, נדמה לנו אולי שמדובר באחת מיצירות הפרוזה שהייתה חסרה בפסיספס של שפתנו וספרויותיה. איך הייתה נראית הספרות הקרואטית אילו ב-1947 היה הרומן, שפורסם בניו יורק, מתפרסם גם אצלנו? זאת לא נדע.”  

והנה קטע מדבריה של נטקה בדורינה, במבוא שכתבה לספר: “הקשר שגוטליב יצר בין רומן בית-כלא, הומור, ומדע בדיוני היה אכן ניסוי חשוב ומוצלח של כתיבת פרוזה. באמצעות הסיפור השובב-היתולי על היהודי הפולני הנסתר דב טרנופולסקי, חוקר תורת איינשטיין הבקי בה, שבאמצעות מתקן לצמצום החלל בתא בית הכלא הווינאי מייצר מלא-כלום עוגת שוקולד, ליקר, נקניק, תרנגול חי, רדיו, פסנתר-קונצרטים, ובית שלם מפרברי וארשה, הנכיח גוטליב את זיכרונותיו על המצוקה והחרדה שחווה בימי מאסרו שלו, את חלומותיו על בריחה למחוזות החופש. הפרספקטיבה הנוספת, כפי שהוא רומז בבדיחות דעת, ‘מצמצמת במידה ניכרת את מתח העלילה’, שבמצב המבוכה וחוסר האמון מימי ראשית המלחמה (מעל לכול גירוש היהודים ממה שנתפס על ידם כבית משותף לציביליזציה האירופית) מעלה ענן כבד של ההתוודעות לאסון שהמיטה השואה. ואולם גם בפרוזה שכתב גוטליב לפני המלחמה הוא הגיב בהומור על הכאב, בחיוך שוחר טוב נוכח הנפש האנושית בקטנותה, שגם בסבלה נשארת מה שהינה: נפשו הקטנה של האדם, עם הטיקים, החסרונות, השאיפות, והחלומות על חירותו האישית הקטנה. את המפתח שלו ב’מפתח לשער הגדול’, ולמה כיוון בכותרת שנתן לספרו, יבין הקורא מן הוויכוח השמתנהל בסיום, המציג את הפילוסופיה הפוליטית האישית של המחבר.”

נוסיף עוד שהסיפור הלא כל כך ידוע זכה למהדורות מאויירות מקסימות, הן באנגלית והן בעברית, והשפיע על הסופר אהוד בן עזר שכתב לו מעין המשך בשניים מסיפורי הילדים שלו “אוצר הבאר הראשונה” (עם איורים של דני קרמן, הוצאת שוקן 1982), ו”בעקבות יהודי המידבר” (שוקן, תשמ”ג 1983), ששם ההמצאות המדהימות של גיבורו של גוטליב – מדחס הזמן ומדחס החלל – מתגלגלות לידי גיבורי הספרים אבבטן וקפיטן יוקי , והם משתמשים בהם למסעות בזמן ובחלל אל ההיסטוריה של תושבי פתח תקווה, ואל חצי האי ערב כדי לפגוש את יהודי חייבר.

עם זאת, בן עזר מקפיד שלא לפרט איך בדיוק הגיעו ההמצאות המדהימות לידיהם של גיבוריו. הוא הבטיח שיום יבוא ויספר את הסיפור המלא, שבו התברר מה עלה בגורלו של גיבורו של גוטליב.

אבל הסיפור הזה למרבית הצער מעולם לא סופר.

המערכת

כריכת ספרו של אהוד בן עזר “אוצר הבאר הראשונה”, שבו מתואר מה עלה בגורל “מדחס החלל” ו-“מדחס הזמן” שהמציא גיבורו של הינקו גוטליב

הינקו גוטליב: סופר בלתי נשכח בראי נוכחותו הרת הגורל

ראו גם הפניה [1].

הכריכה האחורית של ספרו של הינקו גוטליב “המפתח לשער הגדול ” סדרת”תרמיל”

האמנות משחררת את האדם, האמנות מרוממת אותו מעל לספרת היומיום, האמנות מהפכנית ואינה משלימה עם כבלים רוחניים. שירת דבורה היא, כנראה, שריד עתיק של שירת הגבורה הלאומית שלנו. שיר השירים כולל קטעים מהליריקה העתיקה של עמנו […] אמנות אינה צריכה להיות אמצעי להבדלה בין העמים, אלא גשר להתקרבות ולהבנה הדדית. אמנות כזאת תניב גם לנו את פרות הפז שלה: יופי וחרות [2].

הינקו גוטליב (1948-1886), יליד ג’וּרְגֶ’בָץ שבקרואטיה, היה משפטן, משורר, סופר, עורך, ומנהיג ציוני רב פעלים. הוא חי בזגרב בירת קרואטיה, שהייתה בין שתי מלחמות העולם מרכז הציונות המדינית בממלכת יוגוסלביה, והקים מסגרות רבות לחינוך, טיפוח מורשת התרבות היהודית, והכשרה של בני הנוער היהודי לקראת מימוש החזון הציוני. גוטליב היה פעיל מאוד למען הרעיון הציוני, פירסם מאמרים בנושאים הקשורים ביהדות וציונות, ייסד וערך את כתב העת “אמנות” שבו פורסמו יצירות של סופרים ומשוררים יהודים מכל ארצות ממלכת יוגוסלביה, ונחשב לאחד ממנהיגיה הרוחניים של יהדות יוגוסלביה, שבין שתי מלחמות העולם מנתה מעל 80,000 נפש. משפרצה המלחמה והוא גורש מביתו אבדו כתביו שטרם פורסמו, ביניהם רומן על יהודי זגרב. רוב חיבוריו לא נדפסו מעולם בשפת המקור, כפי שהוא מעיד ברשומות האוטוביוגרפיות שבפתח הכרך השני של כתביו, שיצאו לאור רק בתרגומם העברי מתוך כתב היד, בידי עמיתו ורעו ד”ר צבי רותם (1980-1903). בכרך אחד של כתבי גוטליב בתרגום העברי כונסו 37 סיפורים ו-3 רומנים שלא נשלמו, ובכרך השני 34 מאמרים, 5 מחזות, פרקי יומן, ונספחים.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה היה גוטליב בן 55. אובדן יצירות שהיו עמו בכתובים היתה רק אחת ממכות הגורל שנחתו עליו במלחמה. הוא נכלא בידי הגסטאפו בבית כלא נאצי בווינה, אך הצליח להימלט ממנו ולהצטרף אל הפרטיזנים. בהמשך היה כלוא במחנה ריכוז פשיסטי באיטליה. במלחמה שכל את שני בניו: בנו הבכור נספה בתאונת דרכים בשירות הפרטיזנים בדרום איטליה, והצעיר במחנה ההשמדה יַדוֹבְנוֹ שבהרי ליקָה, על אדמת יוגוסלביה. ב-1945 עלו גוטליב ורעייתו ארצה, ועד למותו כעבור שלוש שנים וחצי מסרטן הכבד התמודדו השניים עם מלחמת קיום מרה. אשתו אפתה עוגות וגוטליב עזר להביאן אל בתי הלקוחות.

במשך שלוש השנים שבהן חי גוטליב בישראל עד למותו ב-1948, רתם אותו עודד צבי לשיחזור כתבים שאבדו, תירגם אותם מתוך כתב היד, ופרסם אחדים מהם בעיתונות הספרותית: ב”דבר”,  “דבר השבוע”, “עתים”, “הגה”, “הדור” ו”על המשמר”. בתקופה זו לא רק שיחזר גוטליב חלק מכתביו, אלא הספיק לכתוב אף סיפורים על ההווי בארץ [3].

הנובלה של גוטליב “המפתח לשער הגדול” יצאה לאור בעברית בתרגומו של צבי רותם בסדרת קשת של הוצאת “עם עובד” ב-1950.

כשב-1980 הלך לעולמו צבי רותם, נותרו על השולחן ההגהות האחרונות של שני כרכי כתביו של גוטליב בתרגומם לעברית, שיצאו לאור בסדרת “בגבולם” בהוצאת עקד, עם מסת הקדמה של דב סדן, ומבוא ותולדות חיים של המחבר גוטליב מאת צבי רותם. גם בכרך השני יש רשומות אוטוביוגרפיות של המחבר עצמו. כרך א’ כלל סיפורים, וכרך ב’ כלל מחזות, מאמרים שונים של גוטליב, ויומן שכתב.

בשנת 1987 הופיעו שוב כתביו של גוטליב תחת השם “המפתח לשער הגדול – ועוד שלשה סיפורים”, כספר מספר 192 בסדרת “תרמיל” שיועדה לחיילים הישראליים בהוצאת משרד הביטחון.

עטיפת מהדורת “תרמיל” של “המפתח לשער הגדול”. הציור הוא של יגאל תומרקין

בימים אלה פורסמה בזגרב – לראשונה בשפת המקור! – הנובלה “המפתח לשער הגדול” שלו.

להלן  יסופר על הינקו גוטליב בראי הביוגרפיה ומהיבט הסיפורת שכתב, תוך התייחסות לזיקה מפתיעה שמצאתי בין כתביו ליצירתו הספרותית של הסופר היהודי הסרבי  דנילו קיש (1989-1935), שקרוב לוודאי כלל לא הכיר את כתבי גוטליב. בהמשך יתואר מסעו המיוחד של הרומן “המפתח לשער הגדול”, שכאמור יצא ב-2020 בזגרב – עשרות שנים לאחר שראה אור תחילה בתרגום לאנגלית (1947), ובהמשך גם בתרגומו לעברית (1950; 1997). 

גיבורי סיפוריו של הינקו גוטליב שייכים לתקופות היסטוריות שונות. אפשר לתאר רבים מסיפוריו כסיפורת מודרנית על נושאים ועל דמויות מימי המקרא ומתולדות ישראל בדורות האחרונים. חלקם מעלים בעוצמה, ומנקודת ראות מקורית, אפיזודות היסטוריות מימי המקרא (“בת שבע”, “קצו של מתושלח”), מימי הגלות לדורותיה (“ילתא”, “מורנו משולם”), וחלקם מתארים חוויות ממלחמת העולם השנייה, מהן בריאליזם נוקב, בשפה המתקרבת ללשון הכתבה העיתונאית. כך למשל “קדיש ביער” – סיפור שנהגו לקראו מדי שנה בטקסי האזכרה שערכה התאחדות עולי יוגוסלביה לבני הקהילה שנספו בשואה. גוטליב כתב גם סיפורת בדיונית, וכן סיפורים המשלבים ריאליזם בסוריאליזם ובמדע בדיוני, כך למשל בנובלה “המפתח לשער הגדול”. ואולם על אף כישרונו המרשים, והיקף יצירתו, חלק הארי מכלל יצירתו של גוטליב לא יצא לאור בארצו בשפת המקור. לפיכך אין הוא מוכר כסופר “יוגוסלבי” (בתקופה שבה נחשבו סופרי כל ארצות יוגוסלביה לשעבר, לרבות מי שחיו מחוץ לגבולותיה, לסופרים “יוגוסלבים”), כך בלקסיקון הספרותי היוגוסלבי, שהתפרסם ב-1984, שמו אינו נזכר. הוא לא נזכר גם בלקסיקון סופרי ישראל, הכולל רק סופרים שפרסמו את כתביהם מ-1948 ואילך [4].  

ספר ביידיש של הינקו גוטליב “לידער פון מיין לעבן” עם תמונתו על העטיפה

יצירתו הספרותית של גוטליב עשירה ומגוונת בנושאיה. בכתיבתו חוברים סקרנות מדעית לבקיאות היסטורית, ועומק רגשי לצלילות מתמטית. בסיפוריו ההיסטוריים חתום גורלן של הדמויות בחותם הגורל הלאומי ואין הוא נתפס כפועל יוצא ממבנה אישיותן. גם כשקיים בסיפוריו יסוד פסיכולוגי הפועל ככוח מניע בהתנהגות גיבורו, הוא בא לידי ביטוי במפגש עם הנסיבתיות ההיסטורית, כמו למשל בסיפור “ילתא”, שבו ביתו של ראש הגולה מוצאת דרך להציל את ספרייתה של ישיבת נהרדעא מידי אויב המאיים להשמידה, בזכות אישיותה החזקה, התושייה, וכושר מנהיגות הטבוע בה. כללית, גיבוריו של גוטליב מותנים בדרך כלל באירוע ההיסטורי, ולא דווקא בשרירות לבם או בגחמת אישיותם. קורות היחיד הם לעולם פועל יוצא מתולדות האומה.

בסיפורים כמו “קצו של מתושלח”, או “אגדה”, מחייה גוטליב תקופות בחייו הקדומים של עם ישראל באמצעות גיבורים היסטוריים-מיתולוגיים – נוח, אשתו, מתושלח – המוצגים כדמויות אנוש. בדרך של דה-מיסטיפיקציה ודה-מיתולוגיזציה של אישים שבסיפורי המיתוס הם רחוקים, “גדולים מן החיים”, שרירותיים, ואניגמטיים, מתקיימת בסיפוריו זיקה חיה בין העבר להווה, והם כרוכים זה בזה בעבותות חיים, שהניסיון האנושי קושר ביניהם. גוטליב מצטיין בכישרונו להעניק ממד אנושי ואישי לגיבוריו ההיסטוריים, כדוגמת קידר, איש שבט חבירו – העברים הקדמוניים שהיו עובדים את המצרים – שבדמותו הוא מצליח לצקת במלים חמות את משא כאב הדורות שבאו אחריו. ביצירתו של גוטליב מובאים סיפורי המקרא לחיים במימד האישי והאנושי של גיבוריהם, אבות האומה, לרבות התובנה ההיסטורית העולה ממעשיהם. כך למשל קידר גיבורו הוא הראשון שהגה בלבו את הרעיון בדבר שבטים המתלכדים לעם [5], ודוד המלך בסיפור “בת שבע” הביא בלשון הסיפור לניצחון רעיון אחדות הממלכה על בדלנות השבטים. בסיפור זה ניתנת גם פרשנות מעניינת של מעשה דוד בבת שבע ובאוריה החתי, כמבוססת על “ראיית הנולד” של בת שבע. הסיפור מעלה את שאלת הקונפליקט שבין אמות המידה של מוסר מהיבט היסטורי לבין מוסר בממד האישי והאנושי. כתיבתו של גוטליב מצטיינת בהומור, באירוניה דקה, ובפרשנות אישית של דברי הימים, בלי היסוס לחלוק על מוסכמות ולהציג את הדברים באור שונה.

מכלל הפרוזה שכתב גוטליב עולה תודעה יהודית מגובשת. במבוא שהקדים דב סדן לכתביו נאמר ש”כניסתו לספרות הקרואטית […] הייתה ככניסתו של איש שתודעתו יהודית ושייכותו יהודית וזיקתו, אמנם זיקת עקיפין, לספרות יהודית, ניכרת מגופה של יצירתו בין כמשורר, או כמספר ומחזאי, ובין כמתרגם”. בכוח דמיונו מיזג גוטליב ביצירתו בין המקורות השונים, החל במקרא וכלה בפולקלור. כך למשל, בווריאציה על משפט שלמה (גם על פי הגרסה המקורית וגם על סמך אגדה או פולקלור מקומי), וכך בסיפוריו “משפט המלך” ו-“ילתא”, סיפור מימי ראש הגולה וישיבת נהרדעא, הממזג תפיסה הקרובה להשקפת עולם פמיניסטית מודרנית עם תווי דיוקנה של גולה מיוחדת זו, המתוארת כמקדש מעט של לימוד, השכלה, וכושר ארגון של חיים קהילתיים, על רקע הרדיפות ובצל סכנה תמידית. יסודות סוריאליסטיים וטרנסצנדנטליים באים לידי ביטוי בסיפורים שנושאם וזמנם שונה, כמו “ויהי בחצי הלילה”, “בובה חנה”, ואחרים, ובכלל זה “המפתח לשער הגדול”.

בסיפור האירוני “בובה חנה”, שהוא קינה על התבהמות העולם דרך תודעתה של בובת הילדה מלכה, אשר חוזרת בדרך מקרה אל דירת המשפחה כשהיא נתונה בידיים זרות, מתואר בהבנה דקה ונוקבת עולם שנתרוקן מיהודיו, כשיחד עמם אבד כל שריד של הומניות: עולם עלוב, פרגמטי, שהכיעור מחלחל בכל ערוצי חייו; עולם כוחני, נתון לדה-הומניזציה, שפלט מתוכו את היהודים, והותיר את הרוצח היורש בעליבות עקרותו הרגשית. תיאור הובלת היהודים והמתתם בגז, באירוניה המעצימה את כאב האבדה, הוא מן היפים המזומנים לקורא, ומפליא כי הדברים נכתבו זמן מועט לאחר המאורעות עצמם, כשהביטוי שניתן לזוועות היה בשפת הזעקה חדורת ההכרה בדיכוטומיה שבין הטוב לרע, שפה שבימים ההם לא הניחה מקום לכל היבט של ריחוק אירוני.

האירוניה שבסיפור זה, וביצירות אחרות מפרי עטו של גוטליב, מזכירה מאוד את כתיבתו של דנילו קיש שנים רבות אחרי מותו של גוטליב, הן בממדי עולמם הרוחני והן בבחירת האמצעים הספרותיים, כמו למשל ההקפדה על אזכור פרטים בסגנון תיעודי, מסירתם האובייקטיבית כביכול, על פי סדר התרחשותם לכל פרטיו, כגישה ספרותית מודעת ואפקטיבית בפעולתה על הקורא, כאשר התיעוד השפוי, האובייקטיבי, הנייטרלי כביכול, מעצים את ממדי טירוף המערכות הנחשף לעין הקורא. 

חרף השוני המפליג שבין גוטליב, יליד עיירה קרואטית בסוף המאה התשע-עשרה שמת בישראל בשנת תקומתה של המדינה, ובין דנילו קיש, יליד 1935 בעיירת גבול שבחבל וויוודינה, שמת בפריז ב-1989, קיים דמיון מעניין בין העולמות הספרותיים שבראו השניים. שני סופרים גדולים אלה שונים בגילם ובמוצאם, בקורות חייהם, בתכני יצירתם, בעולם מושאי יצירתם, בגורלה, בסגנונם הלשוני, ובאישיותם, ומכמה בחינות גם בעולמם הרוחני. עם זאת, קשה להתעלם מן הזיקה שבין יצירתם, אם כי דנילו קיש קרוב לוודאי לא הכיר כלל את כתביו של גוטליב, שהרי רובם לא פורסמו בימיו ולפיכך לא היו זמינים לקורא בשפת המקור. שניהם היו בעלי השכלה רחבה, וכל אחד מהם ניחן בדמיון פורה, בהומור, בשנינות, באירוניה, וברגישות עמוקה לסבל. יצירת שניהם ינקה ממקורות רבים, שונים ומגוונים. כל אחד מהם, בדרכו, הישיר מבט אל החורבות שהותיר העידן האידאולוגי ובחר לדבוק בספק. “אתה ספקן לפי מקצועך וכיהודי”, בלשונו  של גוטליב [6], ו-“אמרתי להם שהאמונה נולדת מן הספק ושהספק הוא אמונתי, שאני יהודי”, בסגנונו של קיש [7].

חירות הדעת עמדה במרכז יצירתו של כל אחד משניהם, כמשאת נפש וכמקדש מעט של גאולה אנושית בים הסבל. שניהם היו בעלי תודעה יהודית שסיפורי המקרא, תולדות עם ישראל לדורותיו, וגורל היהודים במלחמת העולם השנייה נתמזגו בה לאמירה אישית ייחודית, שבאה לידי ביטוי ביצירתו של כל אחד מהם בתקפות מוסרית ובעוצמה רגשית: אצל גוטליב ההכרה בדרך הציונות ככורח היסטורי, אצל דנילו קיש האוריינטציה היא מרכז אירופית ואוניברסלית.

על אף השוני וההבדלים שבין גוטליב לבין קיש, בולטים ביצירתם יסודות היוצרים זיקה מעניינת ביניהם מהיבט רוחב הדעת, עולם הספרות וההגות כמסגרת התייחסות, עוגן הזהות היהודית, זווית הראייה, והתיחכום הסגנוני, לרבות כמה מהאמצעים הספרותיים. בחלקה זוהי ככל הנראה הזיקה המרכז אירופית הבולטת אצל שניהם, וההשפעה שנודעה להיינריך היינה (שגוטליב היה מתרגמו לסרבוקרואטית) על עולמם הרוחני. השפעה זו באה לידי ביטוי אצל דנילו קיש בהצהרות ארספואטיות, וכך גם ביחס של שניהם אל יהדותם, ואף בדרכי השימוש שלהם באירוניה כבאמצעי ספרותי ראשון במעלה, המגביר ומעמיק את העצמה הרגשית. שניהם הצטיינו בשנינות המחשבה והביטוי הלשוני, אצל שניהם חובר יסוד שכלתני לשאר רוח ועצמה רגשית, הנובעת במידה רבה מן ההימנעות המודעת מיסודות ריגושיים ובחירה באיפוק האירוני. הזיקה בין עולמותיהם באה לידי ביטוי גם בהשלמה אירונית המאפיינת את יחסו של כל אחד מהם לטרגדיה שפקדה אותם בתוקף הולדתם כיהודים, וכמי שבחייהם תמה השושלת המשפחתית שלהם [8], וכן בחתירתם לדלות קמצוץ של משמעות מן הסבל – היהודי והאוניברסלי  – השרירותי, חסר הפשר, שמאיין כל משמעות אפשרית. זיקתו של כל אחד מהם אל יהדותו, וליהדות בכלל, היא בראש ובראשונה זיקה אל עולם רוחני, פעיל, ודומיננטי ביצירתם ובתודעתם האמנותית. עם זאת, אצל גוטליב, יליד שלהי המאה הקודמת, נטועה האירוניה בעולם ערכים יציב, בעוד שדנילו קיש הוא אדריכל “משחק המראות” המרצד, ומבוכת התודעה בעולם דו-ערכי, של אמות מידה יחסיות ומשתנות.

שניהם היו גם הוגי דעות שכתבו מסות ופרקי הגות. גם בתחום זה קיימת ביניהם זיקה, על אף השוני בביטוי האישי שנתנו לדבריהם. ב-1936 דיבר גוטליב על היחס בין דמיון לחירות: בדמיון הוא רואה “איבר נחוץ הדרוש לרוחניות האדם”, כי חרף המגבלות שהמציאות החיצונית מטילה, לדבריו “בדמיוננו אנו בני חורין: כאן אנחנו קובעים, אנחנו מצווים […]  הדמיון הוא מצבר הכוחות הרדומים באדם, מנוע העשוי בכל רגע להתניע את גלגלי החיים הממשיים. אלא שאצלנו היהודים, אמנות משלנו במשך זמן רב לא התפתחה כלל […] משה עשה את עם ישראל לאומה תיאוקרטית […] והאלוהים הבלבדי היהודי הזה, שלא נשא אלוהים אחרים על פניו, לא נשא גם אמנות […]” (גוטליב, כתבים ב, עמ’  21-20).

על אף השוני בטמפרמנט הלשוני, באיכויות הסגנוניות, וביסודות תמטיים וז’אנריים, משותף לשניהם הניסיון למצוא את יסודות חרות הרצון והבחירה של היהודי, שמקורם בתפיסה הדתית המונותיאיסטית, ולנסחם כל אחד מנקודת הראות של בני דורו. גם אם מקורות הערכים הם בספרות הדתית, בעיניהם הם שרירים וקיימים גם בעולם החילוני, זה ה”מדגיש את התבונה האנושית, את הניסיון האנושי ואת החקירה המדעית כאמצעים לידיעת האמת ולהבנת המציאות” [9], כשם שהוא שולל כל מקור סמכות חיצוני. בעולם זה לרבים ממנהגי הדת נודעת משמעות תרבותית: כך למשל טקס הבר מצווה, שגוטליב מתאר ברשימתו הקצרה “תופעה חמורה”, כטקס “יפה, הנוגע עדיין ללב, של ריתוק דור לדור בשרשרת הארוכה והבלתי מנותקת של קיומנו הלאומי […] יכול אדם להיות דתי ויכול שלא יהיה לו אכפת כל עניין הדת. זה עניין של הצורך הפנימי ושל הכרה. אבל לגבי כולנו, היהודים, הטקסים הדתיים הם גם חלק בחיי התרבות שלנו”. במובן זה כל אחד מהם מניח גם את היסודות לתפיסה בת זמננו של יהדות כתרבות וכמורשת של הלכות מוסר.

גם העומק שבו הסבל האישי נחווה כחלק מן הגורל הלאומי, והכישרון לבטאו בעצמה רגשית המייחדת את פניית היהודי לבוראו במזמורי תהלים, קושר קו של קרבה בין גוטליב לקיש, על אף השוני בסגנון, בנסיבות הכתיבה, ובטמפרמנט האישי. במחנה קְרָלְיֶיביצָה כתב גוטליב ב-1942 שיר בן 12 בתים שנקרא “פרק תהלים”. בשירו זה, וכן בסיפור “קדיש ביער”, ניכר כוחו להעביר בעצמה רגשית שיש בה מן הטרגי והאימתני, את התערערות האמונה, ואת חווית הקרע והיחס הדו ערכי לריבון העולמים, שמחזיר את הקורא לפרק תהלים מ’ד (“תהלים מ’ד” הוא גם שמו של אחד מספריו המוקדמים של דנילו קיש). בבתי השיר האחרונים שב האני השר לדבוק בהתגלות הישועה האלוהית הקרבה, ובמסגרת התייחסות של פואמה-זעקה זו שיבתו היא ביטוי המשול ל”מן המיצר קראתיך” ולהיאחזות בנצח ישראל לא ישקר כאמצעי לשרוד בכוח התקווה.

אצל גוטליב, יליד סוף המאה שעברה, הנאציזם נתפס כחולי המחריב את אורגניזם התרבות האירופית. בסיפורו “בובה חנה” ניתן לרעיון זה ביטוי רגיש במיוחד, בדמותו של פקיד מחסני הביגוד וההנעלה של הרייך, עלוב נפש שמחפש את חסדיה של יצאנית המתגוררת בדירת המשפחה שהומתה. בתיאור הכיעור, הניוון, והעיוות של מי שירש את רכושם של היהודים שגורשו מבתיהם. בתיאור המתתם בגז של היהודים מקפיד גוטליב לשרטט את ביטויי המרי הקטנים, כמו האי-ויתור של ישיש העומד למות על הנאת הסיגריה שהצית לו, על אף הידיעה שהיא תעלה לו בו במקום בחייו בגלל הפרת הפקודה, או את הילדה המנומסת, הרגישה, שמתביישת לבקש מאמה בפומבי ובקול רם לצאת לשירותים, אך נושכת את ידה עבת הבשר של הגרמנייה במדים, בבואה לקחת את בובתה מידה. אלה ביטויים של חירות הדעת כתכונה, ליתר דיוק כמהות נפש רוחנית יהודית, באותו מובן שבו קהל המוצאים להורג הוא יהודי. עם זאת, הלוויה שגוטליב עורך ליהדות שנשמדה היא אירונית במפגיע: מה שאבד אין לו תמורה או גאולה בספרה האנושית או האלוהית. גם לא דרך של הבנה, סליחה, פשרה. נותר אך הממד האירוני: “המתינו לפתיחת הדלת. עדיין לא השלו עצמם שיתנו להן מגבות. בהיותן רטובות חשו עתה, לאחר שאזלו המים החמים, ביתר שאת בקור הצורב. אחת מהן דפקה בנימוס [ההדגשה שלי, דק”ב] על הצוהר (בגלל תמימותה זו ריחם אחר כך אלהים עליה והכניס אותה ראשונה למלכות שמים)” (“בובה חנה”). רק האירוניה פותחת את שערי השמים, הנעולים בפני הקרבן. השער הפתוח האחר – השער הגדול – הוא שער הדמיון וכוח היצירה האנושית.

עמוד השער של The Key to the Great Gate באנגלית

המפתח לשער הגדול

אף שכאמור יצירתו של הינקו גוטליב פורסמה רק בתרגום לעברית, לא היתה קיימת בשפת המקור, הינקו גוטליב הוא סופר בלתי נשכח לכל מי שהתוודע לכתביו. ב-2020, ביוזמת סופרים ומו”ל בקרואטיה, יצאה לאור בזגרב, לראשונה בשפת המקור, הנובלה “המפתח לשער הגדול”, שבה המחבר מעניק כוחות על-טבעיים לגיבורו הדמיוני, היהודי מוורשה דב טרנופולסקי. בסיפור זה משתלב עניינו של גוטליב בתולדות עם ישראל עם התעניינותו רחבת הדעת בתגליות המדעיות החדישות, ובאמצעות הפלגת הדמיון וחשיבה יוצרת הוא משמיע בסיפור זה מסר אנטי-נאצי ואנטי-טוטליטרי בתקפות ובעצמת ביטוי אמנותי. גיבורו, דב טרנופולסקי, הנכנס אל תא אסירים של בית סוהר נאצי בימי מלחמת העולם השנייה, שכלואים בו המחבר ושני חברים, מסוגל בעזרת מכשיר שהמציא – מדחס חלל קטן המוחזק בכיסו – להגדיל ולהקטין את ממדיהם של עצמים. חבריו לתא הם רבה הראשי של קהילת יהודי סלוניקי, ועורך דין וינאי, שטראוס. בעזרת קסמיו מספק להם טרנופולסקי את כל צורכיהם, לרבות יציאה מתא הכלא. בטרם ייעלם, הוא מסביר לחבריו את תכלית מעשיו:

“בימי קדם ביקשו בעלי השררה להחזיק בשלטון בשוותם לו מוצא אלוהי, ולשם כך עשו יד אחת עם הנציבים והנציגים, הכרוזים והפרשנים הארציים של האלוהות. שיטתם זו הייתה כרוכה בוויתורים, אבל היא הייתה יעילה בריסון הנתינים. ה’ הטוב והוותיק שלנו היה להם זמן רב תחליף יקר ערך למשטרה. הטכניקה התקדמה, ועכשיו אפשר לוותר על תחליפים. מכונת ירייה זולה מהגמון, וגם צייתנית ויעילה ממנו, אלא שיש גם מכונת ירייה מעל למכונת הירייה, ומעל לכל מכונות הירייה – דב טרנופולסקי, יהודי אלמוני מוורשה. די לעולם שייוודע לו קיומי; שייוודע לו שאי שם בעולם מצוי אדם שאין אימת אדם עליו ואין כוח שיוכל להכניעו, להמיתו, או לקנותו; שיש אדם שידו חודרת מבעד לשריון העבה ביותר, אל המחבוא העמוק ביותר. דיו לעולם שייוודע לו שאינני מבקש לא הכרה ולא כבוד, שאינני רוצה לא לפקד ולא לנהוג, ורק דבר אחד לא אוכל לשאת: שרירות לב, אלימות, ורודנות.” [10]  

תמונה מהמהדורה האמריקנית של הספר ״המפתח לשער הגדול״

ייעודו של קדם-סופרמן וירטואלי זה, הוא בראש ובראשונה לתת בידי האדם אמצעי פנימי, תודעתי, לביטול התוקפנות, על ידי קידוש החירות שאינה יודעת גבולות, במעין וריאציה מקורית משלו על רעיון העוצמה הרוחנית וכושר ההמצאה והחשיבה מול כוחם ועוצמתם של עריצות ודיכוי. גם סיפוריו “השטן הצולע בברלין” ו-“רשות ישיבה”  מתרחשים בימי השואה ועל רקע שנאת היהודים. הראשון נכתב כאגדה מודרנית המתרחשת במשטר האימים החדש, והשני – אף הוא אגדה מודרנית – על העולם שסגר את כל השערים בפני היהודים.

ב-1939 כתב גוטליב כי היהודים “קשורים לדמוקרטיות לא מטעמי קוניוקטורה, אלא משום שמושג הדמוקרטיה הוא בעצם תרומתנו לתרבות העולם” [11].

בנובלה שימש לו הסיפור אמצעי להעברת רעיונותיו על דמוקרטיה, חירות הדעת, וחירות המעשה. הרחבת גבולות אפשרויותינו ומגבלותינו האנושיות, בכוח הדמיון ובסיוע המדע והטכנולוגיה, עשויה לפתוח שערים חדשים בפני האנושות. גיבורו דֹב טרנופולסקי מביא בכוח דמיונו לשינוי תנאי המציאות, ולבדיקת היחס שבין תקפותם של רעיונות כמו חירות, מוסר, שלטון הכוח, קדושת החברה, והסיכויים הטמונים בהתפתחות המדע והטכנולוגיה במציאות של עולם שכמוהו כבית כלא לאדם. ההכרה שבמציאות החברתית, הפוליטית, והמטפיזית, אין לאדם גאולה עלי אדמות, וכי הנכס האנושי העיקרי טמון באוטונומיה של התבונה האנושית, בחירותה, ובכוחו של הדמיון היוצר, היא ניסיון של מענה לא דתי למצוקות הקיום האנושי, מענה שאינו מנוכר לעולם שבו שומה על האדם לחיות: “כוחות הטבע אינם שוללים מן האדם את אושר החיים. האושר ניטל ממנו שעה שהוא אנוס לחיות חיים שאינם חיי העולם הזה. שעה שנביאי שקר וקדושי כזב, מנהיגים הנוטלים גדולה לעצמם, ומתקני עולם קצרי ראייה מסיטים אותו משביל החיים הקשה והפתלתל ומבטיחים לו כביש אספלט רחב וישר, לחיים חדשים ומתוקנים – לעתיד לבוא”. [12]  

לפיכך, תפקידו המוסרי של הסופר מתמצה בהכנת הקורא לעולם שאין בו ציפיות לנס, ובהיותו עולם המופקד בידיו של האדם ונתון לאחריותו, מחויבותו של כל פרט גדולה יותר. רעיון זה יזכה להרחבה ולהעמקה תימטית ואידאית ביצירתו של דנילו קיש, השואב מן הענות המטפיזית ומן הסבל עלי אדמות את הכוח המוסרי למלחמתו ברודנות התיאוקרטיה ועוולותיה [13].  

בקומוניקט שנלווה לפרסום הנובלה בקרואטיה מתארים את “המפתח לשער הגדול” כך: “ספרות בית כלא, ספרות אנטי מלחמתית בנוסח יארוסלב האשק, ואוטופיה פוליטית”.

הנובלה נכתבה לראשונה במחנה המעצר האיטלקי בקְרָלְיֶיביצָה בחורף 1943-1942, וגוטליב נשא עימו את כתב היד אל מחנה ההסגר על האי ראב, משם נמלט לאחר מפלת איטליה, והגיע לאזורים שנשלטו על ידי הפרטיזנים. במערכת המלחמה ב-1944 אבד כתב היד, והמחבר החל לשחזר אותו בהגיעו לבארי שבדרום איטליה, וסיים את כתיבתו בישראל. היות שקיווה להד עולמי, תרגם אותו המחבר עצמו לגרמנית, והצליח להשיג את התקבלותו בשוק האמריקאי. הספר תורגם מגרמנית לאנגלית, ופורסם בשנת 1947 בהוצאת סימון אנד שוסטר. אף שזכה לשבחים רבים בעיתונות המקומית, המכירות איכזבו. בישראל תורגם הספר בידי צבי רותם, פורסם לראשונה בהוצאת עם עובד (1950), ולימים בכל כתביו (1980), ובספריית תרמיל (2000).

בעשורים האחרונים החלו בקרואטיה להתעניין בכתביו של גוטליב. ב-2007 פורסמו כמה מסמכים ממחנה קְרָלְיֶיביצָה שנמצאו באי פאג. כמה אנשי ספרות כתבו על יצירות שונות שלו. ביוזמתם של נַטְקָה בָּדוּרינָה והסופר הידוע מילְייֶנְקוֹ יֶרְגוֹביץ’ [14] הושג כתב היד המקורי בעזרת ארכיון אבנטוב בירושלים, ופורסם בזגרב ב- 2020, לראשונה בשפת המקור, 75 שנים לאחר שנכתב.

איור מהמהדורה האמריקנית של ״המפתח לשער הגדול״

ספריו של הינקו גוטליב בעברית שהופיעו כולם אחרי מותו

“המפתח לשער הגדול”, עם עובד, 1950.

“המפתח לשער הגדול ועוד שלושה סיפורים”, ספריית תרמיל, 1997.

כתבי ה. גוטליב, כרך א‘: סיפורים, הקדים מסה: פרופ’ דב סדן, תרגם, צירף מבוא ותולדות חיים : צבי רותם, הוצאת עקד, תש”מ, 1980, והוצאה מחודשת בשנת 2000.

כתבי ה. גוטליב, כרך ב’: מחזות-מאמרים-יומן, תרגם צבי רותם, הוצאת עקד, 1980, והוצאה מחודשת בשנת 2000.

הפניות למקורות

[1] ראו גם פרק מספרה של דינה קטן בן ציון  נוכחות והיעלמות, יהודים ויהדות ביוגוסלביה לשעבר בראי הספרות, מאגנס, ירושלים, 2002, עמ’  178-164.

[2] הינקו גוטליב, כתבים ב’ בתרגום צבי רותם, עקד ת”א 1980, עמ’ 21-20.

[3] ראו למשל “בן נולד לנו”, בתוך “כתבי הינקו גוטליב” כרך א’, עמ’ 351-347.

[4] “לקסיקון היסטורי של הסופרים העברים מאז תש”ח (1948)” בעריכת משה גרנות.

[5]  גוטליב, כתבים  א, עמ’ 16.

[6] כתבים ב’, עמ’ 125.

[7] מצבת קבר לבוריס דוידוביץ’, בתרגום דינה קטן בן-ציון, אדם מוציאים לאור, ת”א, 1985, עמ’ 127.

[8] אצל גוטליב תחושת קץ השושלת היא עמוקה ומחלחלת ביצירתו. כך למשל ב”סיפור לילה” או “בעקבות סבא אליעזר”  באה לידי ביטוי תחושת רציפות הדורות שהקץ מקיץ עליה ולא יהיה לה המשך אלא בתהליך של גלגול נשמות, דהיינו ברציפות דורות שמעבר לרציפות הגופנית מאב לבנו. בסיפור “ויהי בחצי הלילה”  נשקפת מן המראה במספרה “שרשרת בלתי מנותקת של 60 אבותיי” וב”סיפור לילה” נאמר: “יש משפחות שדינן נחרץ לכליה. אין בכך שום מיסטיקה, שום אמונות תפלות. כאשר כוחן פג בשלשלת הדורות הארוכה בלי שתזרום לעורקיהן תוספת דם טרי, או ששוב אינן יכולות לספור אותו, הן יתנוונו ויקפחו את כושר השרידות. גם אני בן למשפחה שעבר זמנה, המתגלגלת  במדרון בעקומת חייה.”

[9] על פי ניסוח של יאיר צבן, “יהדות, אם אתם רוצים דווקא במלה זו” הארץ  29.9.1993.    

[10] גוטליב, כתבים א, עמ’ 201.

[11] גוטליב, כתבים ב, עמ’ 6.

[12] גוטליב, המפתח, עמ’ 179.

[13] בהקשר זה ראו הסיפור “כלבים וספרים” שבקובץ מצבת קבר לבוריס דוידוביץ’ והסיפור “שמעון מחולל הנסים” שבקובץ אנציקלופדיה של המתים, שניהם מאת דנילו קיש.

[14] קובץ סיפורים מפרי עטו של ירגוביץ’ יצא בתרגום עברי בהוצאת כרמל 2021 בשם למות בטולוז.

קיראו עוד

אהוד בן עזר על הינקו גוטליב

הינקו גוטליב בויקיפדיה

קיראו על הינקו גוטליב באנציקלופדיה למדע בדיוני

הפוסט הקודםשליט מטורף ושר יהודי – הסיפור מאחורי הספר “השפחה מקהיר”. ראיון עם פרופסור אלינער ברקת
הפוסט הבאאגוסטינו בסי -חיידק אדם-סיפור
דינה קטן בן ציון
ד"ר דינה קטן בן-ציון היא משוררת, מתרגמת, וחוקרת ספרות. פרסמה 7 ספרי שירה, 3 ספרי עיון, וספר אוטוביוגרפי. תרגמה יצירות של חשובי הסופרים והמשוררים שכתבו בסרבית/קרואטית לאחר מלחמת העולם השנייה. בין תרגומיה יצירות מפרי עטם של איוו אנדריץ', דנילו קיש, אלכסנדר טישמה, דוד אלבחרי, פיליפ דויד, מילורד פאביץ', דוברבקה אוגרשיץ', ואסקו פופה, איוון לאליץ', ורבים אחרים. על תרגומיה זכתה בפרס מטעם ארגון פאן הסרבי (1993) ובאות הוקרה מטעם אגודת מתרגמי הספרות של סרביה (2011). פעמיים זכתה בפרס היצירה לתרגום מטעם שרת התרבות והספורט (ב-1994 וב-2015). על ספר השירים "פנים וכובב" (2019) הוענק לה פרס עקביהו לשירה וביקורת לשנת 2021. קטן בן-ציון חוקרת ומרצה על המורשת הרעיונית ביצירות סופרים יהודים מארצות יוגוסלביה לשעבר, ובכלל זה על נושאים הקשורים בביטוי הניתן בספרות שנכתבה בסרבית/קרואטית לזהות היהודית על פניה המשתנים והולכים לאחר השואה, ועל יהדות כזהות ותרבות במסגרת התייחסות חופשית מדת. בין ספריה: נוכחות והיעלמות, יהודים ויהדות ביוגוסלביה לשעבר בראי הספרות (מאגנס, ירושלים, 2002); המיתולוגיה הסרבית (מפה, ת"א, 2005); נשים כותבות עולם, סופרות יהודיות ביוגוסלביה לשעבר (כרמל, ירושלים, 2013); על בית ומלים (כרמל,ירושלים, 2017).

3 תגובות

  1. כדאי לציין שזה לא המקרה היחידי שבו סופר-ניצול, איבד את מה שכתב בימי המלחמה וכתב אותם מחדש מהזיכרון. היו עוד לפחות 2 סופרים (נדמה לי ש-סוצקובר אחד מהם) עם מקרה דומה.

    לא הייתי קורא לזה מד”ב אמיתי, אלא יותר סוג פנטסיה, כמו קפקא ושולץ (וגם חלקים מיצירתו של סטניסלב לם). מאוד מזרח אירופאית.

  2. אהוד בן עזר מוסיף:
    “לאמיתו של דבר, גיבורו של גוטליב, דב טרנופולסקי, המציא ברומאן המופלא והמרתק שלו, “המפתח לשער הגדול” – רק את מדחס החלל, שבו השתמשתי לספרי “אוצר הבאר הראשונה” (1982), ואילו לספר השני בסידרה, “בעקבות יהודי המדבר” (1983), הוספתי אני את מדחס הזמן שבו אפשר לטייל לאחור בזמן ובהיסטוריה, וייחסתי גם אותו לדב טרנופולסקי!”

  3. צר לי להודיע על פטירתה של כותבת המאמר דינה קטן בן ציון.דינה שהיתה המומחית הראשית בעברית לספרות סרבו קרואטית תרמה רבות לספרות העברית ממכמני שפה זאת .
    היא תרמה רבות ל”יקום תרבות ” .למעשה עד כמה שידוע לי יצירתה האחרונה פורסמה ב”יקום תרבות “.
    היא תיזכר.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שמונה עשרה − 6 =