הערה: החיבור להלן מבוסס על ספרי “על לחימה עתידית“, מילים מדברות הוצאה לאור, מכון חץ לחשיבה צבאית מתקדמת, תשפ”א [2021]
“אלת הניצחון מחייכת לאלה החוזים את השינויים באופי המלחמה ולא לאלה המנסים להסתגל אליהם לאחר שאירעו.”
ג’וליו דוהא
הקדמה
שני אירועים לאחרונה, לכאורה בלתי קשורים, הסכמי הנורמליזציה עם אמירויות המפרץ והמלחמה בנגורנו-קרבאך, מעמידים בספק את יסודות המחשבה הצבאית הישראלית הנוכחית.
ה”עליונות הטכנולוגית” של ישראל מסתמכת במידה רבה על רכש מערכות נשק עיקריות מארה”ב. אבל יש התעלמות, אולי מכוונת, אצל מקבלי ההחלטות בישראל (שרובם אינם מבינים דיים בטכנולוגיה צבאית) מן העובדה שכמו בעת המלחמה הקרה (המתעצמת מחדש) יש תחרות בין-מעצמתית בפיתוחי אמל”ח. יתרה מזאת, אם במלחמה הקרה היה לארה”ב רק יריב אחד שערער על ההגמוניה שלה, הרי כיום יש שניים כאלה. שניהם בעלי שלטון אוטוריטארי נוקשה, ולשניהם אין סנטימנט מיוחד לתמיכה ב”דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון”. נהפוך הוא, יש רגליים לטענה כי היותה של ישראל דמוקרטיה מצליחה ויחסית משגשגת כלכלית, הוא לצנינים בעיני השניים, והם לא יזילו דמעה אם ניעלם מן המפה. כתוצאה מכך נהנים אויבינו באשר הם מהמותרות לבחור מערכות נשק מתקדמות משפע ספקים.
גישת “האסטרטגיה של הגישה העקיפה” שלידל הארט דגל בה, וצה”ל יישם בהצלחה פעמים רבות, נכונה לא רק בשדה הקרב אלא גם בעולם האמל”ח. כדי להילחם בטנק אין צורך להעמיד מולו טנק. חווינו זאת כבר במלחמת יום הכיפורים וראינו זאת בנגורנו-קרבאך. אך כאן עולה שאלה עקרונית: האם ניתן להקיש מאירועי נגורנו-קרבאך לגבי מעמדן העתידי של מערכות נשק “עיקריות”? יהיה מעניין להשוות את התפתחות המחשבה והמעשה בעקבות מלחמה זו להתפתחויות בעקבות מלחמת יום הכיפורים. יתרה מזאת, כדי ליצור ולשמר את אותו יתרון טכנולוגי שיש לנו, ולהימנע מהפתעה טכנולוגית, עלינו לחשוב על המרוץ הזה לא בקבועי זמן של שנים בודדות אלא במושגים של עשר או חמש עשרה שנה.
החיבור להלן טוען שבעניינן של מערכות נשק מסוימות, קיימות ועתידיות, ומקומן בשדה הקרב המתפתח, צריך להתחיל לחשוב מחוץ לקופסה, או לפחות לפתוח לרווחה שתיים או שלוש מדפנותיה.
על עליונות טכנולוגית
הפרסומים העוסקים בצבא וביטחון מלאים דיווחים על פיתוחים טכנולוגיים שונים והשפעתם על שדה הקרב, כשהדגש בעת הנוכחית הוא על לוחמת סייבר ובינה מלאכותית. אבל התפתחויות משמעותיות קורות לרוחב כל ספקטרום האמל”ח, כולל אמצעים שניתן לראותם כ”תומכי לחימה”. הבעיה היא שהרבה מהנאמר על חידושים טכנולוגיים כאלה ואחרים אינו ממשיך הלאה אל השאלה “מה יקרה בשדה הקרב אם חידוש טכנולוגי כזה או אחר אכן יתקבל ויאומץ?”
אחת הסיבות להזנחה זו היא שמרבית אנשי המקצוע פוחדים מדיון בנושאים כאלה, מפני שזה יחייב אותם להסיק מסקנות לגבי מה שעשוי או עלול לקרות בלחימה עתידית. מסקנות כאלה תישמענה לפעמים כגובלות במדע בדיוני ויודעי ח”ן נשמרים מכך כמו מאש. לדוגמה, בינה מלאכותית והפוטנציאל שלה לפיתוח אמצעים בלתי מאוישים שיאפשרו קרבות רובוטים, או התפתחותם ויישומם של נשקי אנרגיה DEW –Directed Energy Weapons כגון לייזרים ומיקרוגל, כמו ב”מלחמת הכוכבים” על שתי גרסאותיה – ההוליבודית והוושינגטונית. כאמור, לא הדיון בפיתוחים עצמם מטריד את אנשי המקצוע אלא הדיון בהשפעתם על שדה הקרב ועל הלחימה. אבל כתוצאה מהזנחת דיון כזה עלול להיווצר מצב שבו יופיעו אמצעים כאלה, בצד שלנו או בצד שלהם, בלי שגובשה חשיבה איך להתמודד איתם, או לחילופין, איך לנצל אותם באופן מיטבי.
ברור לכולם שאם מישהו יסיק מסקנות מעשיות הדבר יחייב “מקבלי החלטות” להתייחס אליהן, מה שעשוי להביא ללחץ ציבורי לנקיטת “צעדים”, ול”מקבלי החלטות” יש בדרך כלל מספיק על צלחתם מבלי לחפש נקודות חיכוך נוספות. הצרה היא שהתפתחויות בלתי צפויות לחלוטין – “ברבורים שחורים” – הופכות לעיתים את הקערה על פיה.
לית מאן דפליג כי העליונות הטכנולוגית הישראלית, גם אם איננה תנאי מספיק להישרדותנו, היא תנאי הכרחי לשם כך. זאת על אף מקטרגים למיניהם הטוענים כי טכנולוגיה מתקדמת היא בעצם מכשול למיצוי טוב יותר של יכולותינו האחרות. יתרה מזאת, שימורן וניצולן המושכל של טכנולוגיות אלה תורמים לכלכלת ישראל. אבל בעקבות “הסכמי אברהם” ומכירת מטוסי 35-F לאמירויות הועלו חששות לגבי המשך עליונותה הצבאית של ישראל.
עליונות תלויה בשני גורמים: מה יש לנו, ומה יש לאויבינו.
כמו כל דבר בצה”ל, עליונות טכנולוגית צבאית נקבעת בשלושה תחומים: פלטפורמות, סוגי חימוש, ואמצעים אחרים כמו למשל שימוש במחשבים. ישראל מפתחת או מייצרת כמעט את כל סוגי החימוש והאמצעים האחרים להם היא נזקקת, ואפילו מוכרת מוצרים כאלה להרבה מדינות, כולל למעצמות. היא גם רוכשת בחו”ל, מנימוקי כדאיות כלכלית, מוצרים כאלה או אחרים, אף שיש ביכולתה לייצרם בעצמה. במילים אחרות, יש לנו שליטה לא רעה על מה שיש בידינו. אבל הוויכוח על אספקת מטוסי 35-F לאמירויות הציף שאלה אחרת שעד כה כלל לא עלתה ולא נידונה: מה יקרה לעליונותנו הטכנולוגית, שבחלקה נרכשת בחו”ל, אם בוקר אחד יתברר כי הסינים, שכבר פיתחו מטוס מתקדם, סיפקו אותו לאיראן או לסוריה? זו אינה פנטזיה! בדצמבר 2020 התפרסם ניתוח של המכון למחקרי ביטחון לאומי בו נטען כי בהשוואה לקודמיו נשיא סין עלול לנקוט בגישה לעומתית מול ארה”ב. האם אפשרי כי סין תספק נשק מתקדם יותר למדינות אויבות לישראל, רק כדי להביך את האמריקאים? כל זה נכון כמובן גם לתחום היבשתי ולתחום הימי.
בקצרה, אנחנו עלולים לגלות פתאום כי העליונות הטכנולוגית שלנו, המתבססת במידה רבה על פלטפורמות “כבדות” (ראו בהמשך), מתוצרתנו או שנרכשו בארה”ב, התאיינה. לא ממש בין לילה, אבל כך במושגים אסטרטגיים! זוכרים איך הזענו כאשר נודע על אספקת נשק מתקדם סובייטי למצרים בשנת 1955? מסקנה: אין לנו למעשה שליטה על מה שיש בידי אויבינו, או על מה שהם מפתחים – ע”ע טילים בליסטיים והגרעין האיראני.
משהו על דינוזאורים
בכל הצבאות “המדינתיים” קיימים אמצעי לחימה שאקרא להם כאן “הפלטפורמות הכבדות”. אלה כוללים את הטנקים והנגמ”שים בצבאות היבשה, חלק מספינות הלחימה, ומטוסי ומסוקי הקרב.
שום צבא יבשה אינו מתיימר היום להיות “מודרני” ללא כוח שריון המבוסס על טנקים. טנקי מערכה מודרניים (MBT) הם מערכות נשק משוכללות, ונגד מטרות מסוימות הם בעלי יכולת גבוהה. אך לאחרונה התפתחויות שונות מאיימות על סדר עניינים זה.
ראשית, החימוש המשוטט לסוגיו הופך לסטנדרט. לשם מה לשלוח לוחם, או צוות, המצוידים בטיל נ”ט, אם חימוש משוטט יכול להסתובב בשטח ולארוב לטרף. יתרונו הנוסף של חימוש כזה שהוא מגיע אל המטרה בזווית תלולה מה שמגדיל את יעילותו.
לבד מהחימוש המשוטט, שהוכח כהצלחה בשדה הקרב, ישנם הרחפנים למיניהם. יש מאות סוגים של רחפנים, שעולים מעשרות ועד כמה מאות דולר, שיכולים להרים מטען של כמה ק”ג, והם מצוידים במגוון רחב של אמצעי תצפית והנחיה. היות ומחירו של רחפן חמוש כזה הוא שבריר ממחירו של טנק, ניתן לרכשם בכמויות גדולות. ניתן גם לאגד קבוצות רחפנים כאלה ל”נחילים” שיתקפו בו זמנית מטרה אחת או יותר, כך שירוו את מערכות ההגנה, אם יש כאלה.
מה שחמור יותר הוא שטכנולוגיה זו, כולל מערכת הפיקוד והשליטה על “נחילים” כאלה, עלולה להפוך לנחלת הכלל, כולל “צבאות לא מדינתיים” – קרי, ארגוני טרור. להערכתי זו רק שאלה של זמן עד שמומחים עצמאיים יפתחו ערכות של “בינה מלאכותית” לשליטה על “נחילים”. ערכות כאלה תימכרנה לכל דכפין, ברשת האפלה או בחנויות האפליקציות של החברות הגדולות, ומחירן יהיה שווה לכל נפש. נחילי רחפנים כאלה יהוו איום על אינספור סוגי מטרות ואין טעם למנותן, אך ברור כי מתקני תשתית בעורף ורק”ם לסוגיו יתפסו מקום גבוה ברשימה כזו.
בקצרה, הטנק בדרך להפוך לדינוזאור. אבל הוא לא היחידי.
דארפא, סוכנות הפיתוח הביטחוני בארה”ב, מפקפקת בכדאיות ובצורך להמשיך בפיתוח מטוסי קרב מדורות מתקדמים יותר. דארפא לכן מחפשת דרכים לביצוע משימות הכוח האווירי באמצעות נחילים זולים, מרושתים, של אמצעים אחרים, תוך הפחתת התלות בפלטפורמות מורכבות ויקרות.
אם נמשיך את קווי המחשבה האלה, ואולי אף נרחיב אותם מעט – האם ייתכן כי המחשבה הצבאית שלנו, המבוססת על מרכזיותם של כוחות טנקים וחרמ”ש, מטוסים ומסוקי קרב, כמובילי החתירה להכרעה, תקועה בתלם שנקבע לפני שנים על ידי המעצמות, שגם אנחנו אימצנו בהצלחה ולכולם קשה לחרוג מתוכו? עד שבאה דארפא ובינתיים רק רומזת כי ייתכן והמלך הוא עירום?
שינוי הפרדיגמה
אם כך, אולי נקדים תרופה למכה ונחשוב על שינוי הפרדיגמה? איך תיראה המלחמה הבאה אם נכניס את כל האמצעים החדשים, אלו שכבר פותחו ואלו שבקנה, אבל לא כתומכים באמצעים ה”קלאסיים”, אלא במקומם? האם לחימה כזו תשיג את מטרותיה, וזאת בלי קשר לזהות האויב שיעמוד מולנו – צבא מדינתי, מיליציות חמושות, או ארגוני טרור – או לאופי הלחימה: מרחבים פתוחים או לחימה בשטחים אורבניים. זה יהיה שינוי מהפכני, אבל ניצניו נבטו בנגורנו-קרבאך.
לשינוי כזה יש מספר היבטים. הראשון כלכלי: בלחימה כזו טון חימוש על המטרה יעלה פחות מהמקובל היום וזאת בלי לסכן לוחמים וציוד שמחיר שיקומו או החלפתו מהממים את המחשבה. נזכיר כי אפילו האימונים השוטפים של טייסים או של שריונאים עולים הון עתק – עשרות אלפי דולר לשעת טיסה למשל. רוב האימון בצורת הלחימה המוצעת יתבצע באמצעות סימולטורים, שבמרבית המקרים יהיו זהים לאמצעים שיופעלו בשדה הקרב עצמו.
לגמילה מפלטפורמות מיובאות ולהסבה לצורת הלחימה המוצעת יש עוד פן חשוב – הוא יאפשר את הגברת קצב הלחימה: מערכי טילים מדויקים, חימוש משוטט, ורחפנים, מאפשרים הפעלה בו זמנית, במקביל, של אמצעים רבים יותר, לכל רוחב ועומק הגזרה. חיל האוויר למשל פועל בטור – תקיפה, חזרה לבסיס, ושוב תקיפה. כך למשל היה ב”שומר החומות”. זו שיטה פחות יעילה נגד מטרות בעלות זמן חיים קצר, שאחריו הן נעלמות, או כשמדובר במספרים גדולים של מטרות להשמדה.
צורת הלחימה המוצעת תאפשר ליישם ולנצל את היתרונות היחסיים שלנו. פרופסור בן-ישראל ממליץ במאמריו שנזנח את הניסיון להקטין פערים בתחומים בהם אנו חלשים, אלא נשקיע את משאבינו בתחומים בהם אנו טובים יותר, מפני שאז האויב הוא זה שנידון ל”מרדף” אחרי יכולותינו.
מה שמוצע כאן הוא שינוי מהותי באמל”ח ובאופן הלחימה – “מהפכה בעניינים צבאיים” (מע”ץ). זו נידונה כבר בהרחבה בעולם והוגדרה כלהלן: “מהפכה בעניינים צבאיים היא שינוי נרחב בטבע הלחימה, אשר על ידי יישום טכנולוגיות חדשות, במשולב עם שינויים מהותיים בתורת הלחימה ובמושגים ארגוניים ומבצעיים, משנה באופן בסיסי את האופי והניהול של מהלכים צבאיים.” הגדרה זו מכילה שלושה יסודות חשובים: שינוי טכנולוגי, שינוי תו”לי, ושינוי ארגוני, כשתפקיד האחרון הוא לתמוך ולאפשר את שני הראשונים. עלינו לזהות מהפכות כאלה בזמן, ולהבין את משמעויותיהן גם כשהן חורגות מהסביבה המוכרת לנו – אזור הנוחות – כדי שנוכל לנצל את האפשרויות הגלומות בהן, ולהימנע מהפתעות אם האויב ישיג זאת.
שינויים מפליגים כאלה כבר אירעו, לפעמים בהפתעות ששינו סדרי בראשית: אחרי פרל הרבור הבינו האדמירלים האמריקאים, אף שגדלו על ברכי תורת הלחימה באמצעות ספינות קרב, את המהפך בלחימה הימית, והפנו את מאמציהם לבניית נושאות מטוסים. מגמה זו התחזקה אף יותר בעקבות הניצחון במידווי.
מסקנות
המלחמה בנגורנו-קרבאך הוכיחה כי לא רק שיש בעיות בדוקטרינות הלחימה המקובלות, אלא שנוצרה צורת לחימה חדשה, ועלינו להניח כי הצלחתה תדרבן רבים ורעים לחקותה – נגדנו. זה אירוני שאמצעים תוצרת ישראל בישרו על השינוי העומד לקרות, אך עכשיו נצטרך לנקוט בשיטות חדשות כדי שבמלחמה הבאה האויב יופתע שוב. צה”ל יצטרך שוב להמציא את עצמו מחדש. זה כבר קרה בעבר, אף כי בהיקפים קטנים יותר: אחרי מלחמת קדש חיל השריון הפך לכוח המוביל ביבשה, אחרי ששת הימים חיל האוויר הפך לזרוע הדומיננטית, ובשנות השישים הסטי”לים וטילי ים-ים שינו את חיל הים. גם צבאות אחרים עברו מהפכים דומים: אחרי נושאות המטוסים עבר צי ארה”ב מהפך נוסף כאשר צוללות נושאות טילים בליסטיים וצוללות תקיפה הפכו למרכיב עיקרי בכוח ההרתעה. בשנות השלושים הפך כוח השריון הגרמני לחוד החנית (אף כי באופן אירוני נשאר תלוי ביכולת האספקה של עגלות רתומות לסוסים, עד כי לקראת סוף המלחמה דובר בעסקה של שחרור יהודי הונגריה תמורת משאיות). בשנות השלושים נאלצו חילות האוויר השונים, די בפתאומיות, להחליף את ציי מטוסי הקרב עם כנפיים מצופות בד במטוסי מתכת מודרניים. והיו עוד.
התעלמות מהתפתחויות טכנולוגיות היא הזמנה לאסון: צה”ל לא העריך את איום הסאגר (ושינוי התו”ל הערבי) והשפעתו על דוקטרינת השריון. מצד שני, “כיפת ברזל” הייתה הפתעה טכנולוגית ששיבשה לחמאס את תכניותיו. לפעמים האסון, או לפחות הנזק, נמנע בדוחק או רק ברגע האחרון: רבים וטובים נלחמו בשצף קצף נגד מערכות הגנה בפני טילים, ועד היום יש המצרים על “בזבוז” הכספים האלה; בכירים בצה”ל לא רצו פעם לשמוע על מזל”טים; אחרים נאבקו נגד מיגון אקטיבי לטנקים, מה שהפך ברבות הימים ל”מעיל רוח”. בסופו של דבר השכל הישר ניצח (בדרך כלל) אבל העיכובים….
כך או כך, לצה”ל תהיה בעיה להתחרות עם רכש פלטפורמות “כבדות” לסוגיהן בידי האויב. אבל זהו מרוץ מיותר מפני שיש די אמצעים שיכולים למלא בהצלחה את מקומן, או לחלופין למנוע את הפעלתן בידי הצד השני. אם הטנקים בצד השני נוטרלו באמצעים המתוארים, בשביל מה אני צריך טנקים של ששים טון, או לפחות את רובם?
הטכנולוגיות החדשניות עצמן מובנות לחוקרים, אך לא במידה מספקת לפוליטיקאים ולמרבית הקצונה הבכירה. לכן הכרחי לחקור לעומק גם את ההשפעה של הטכנולוגיות והאיומים על שדה הקרב ועל העורף. מרבית הטכנולוגיות האלה, בעיקר אלה שאינן מחייבות עורף לוגיסטי או טכנולוגי מתקדם, הופכות במהירות לזמינות גם ל”מיליציות” וארגוני טרור. עלינו לכן להישאר תמיד דרוכים, לעקוב ולהבין.
קיראו גם :
עזריאל לורבר על התפתחויות באמצעי מיגון כנגד טילים במשבר הנוכחי ולאחריו.
