ההתפתחויות באמצעי מיגון כנגד טילים במשבר הנוכחי ולאחריו

הערה: החומר להלן מבוסס בחלקו על פרק מספרי "על לחימה עתידית" העומד להופיע בקרוב בהוצאת מכון חץ לחשיבה צבאית מתקדמת.

הקדמה

תקיפות מכוונות נגד אזרחים, במטרה להשיג יעדים אסטרטגיים, אינן דבר חדש, והגיעו לשיאן במלחמת העולם השנייה. עם העלמות ארמדות המפציצים עלתה לרגע התקווה כי התפשטות הנשק הגרעיני תמנע מלחמות קונוונציונליות. זה כמובן לא קרה. אך מה שהיה גרוע יותר אירע כאשר אמצעים רקטיים, שפעם היו זמינים רק ליודעי ח"ן, הפכו לנחלת הכלל, וניתנים כיום לייצור והפעלה על ידי כל זב-חוטם עם מעט ידע שנרכש באינטרנט. במקביל, התברר כי הרעשה ללא הבחנה של אוכלוסיות העורף עדיין עשויה להביא לתוצאות צבאיות או מדיניות. כך קרה, וקורה, במלחמת איראן-עיראק, בצ'צ'ניה, בסוריה, ובתימן.

האיום הטילי נגד ישראל

מדינות ערב, שהבינו כי אין ביכולתן להתמודד באוויר עם ישראל, הצטיידו בטילים בליסטיים, והרעיון של נשק תלול-מסלול זלג אל ארגוני הטרור השונים. טילים בליסטיים ממש, ה"סקאד" ודומיו, היו מעבר ליכולותיהם, וגם היה להם קשה להשיג רקטות תקניות. אך ההכרח כידוע הוא אבי ההמצאה –  גם בארגוני טרור. בעזה החלו בייצור עצמי של "קסאמים" לטווח של ק"מ בודדים ועם הזמן שדרגו את יכולותיהם, ובהמשך הצליחו להבריח לתוך הרצועה גם רקטות תקניות שנרכשו מגורמים שונים.

לכלי נשק אלה יש יתרונות רבים שבאים לידי ביטוי בלחימה לא סדורה:

• נשק פשוט שאינו מחייב כוח אדם מעולה – מלאכת גאונים שנועדה להתבצע בידי שוטים.
• ניתנים להפעלה ביום ובלילה ובכל מזג אוויר, וכתוצאה מכך אפקט פסיכולוגי ניכר.
• זמן מעוף קצר אל המטרה, שמקשה על תפיסת מקלט.
• קשה לפגוע במפעילים.
• ניתנים להפעלה מכל מקום, כמעט ללא הכנת השטח.

בהשוואה לחמאס, החיזבאללה נמצא במצב נוח. יש לו בסיס קרקעי בטוח יותר, ויש לו פטרון חזק ונדיב. לחיזבאללה יש היום כ – 200,000 רקטות בלתי מונחות, ובנוסף כמות לא ידועה (לפחות לציבור הרחב) של טילים מדויקים. בלי לדייק בקוצו של יוד, הדיוק של רקטה בלתי מונחית הוא כאחוז אחד מהטווח. בשום תרחיש זה אינו נשק נגד מטרת נקודה – עמדה או בניין בודד – אלא אם אתה יכול לירות עשרות כאלה אל אותה מטרה. מכאן נובע המאמץ של החיזבאללה להקים מפעלים לשיפור הדיוק, שבתכנון מתאים ניתן ליישמו גם לרקטה בלתי מונחית. הדיוק של כזו יכול להשתפר להרבה פחות מעשירית האחוז מהטווח, תלוי בטכנולוגיה ובמחירה.

בכל מדינה, גם באזורים עירוניים, יש שטחים "פתוחים" בהם נפילה של רקטה כזו תהיה מפחידה, אך לא מעבר לכך. אבל כל מדינה מודרנית מכילה מארג סבוך של תשתיות, שהן קריטיות למהלך החיים ולרווחתם של התושבים. רובן של תשתיות אלה הן מטרות "רכות" המכילות צנרת, קווי חשמל, ומתקנים תעשייתיים, שאינם ממוגנים נגד שום דבר מעבר למזג האוויר. כל זאת בנוסף למרכזי מגורים, קניות, ובילוי. ירי מסיבי, גם של רקטות בלתי מונחות, נגד שלל המטרות האלה, בוודאי ובוודאי יפגע באחדות מהן. כידוע, גם תרנגולת עיוורת מוצאת לפעמים גרגיר, כפי שקרה במלחמת לבנון השנייה כאשר כאלה פגעו בבתי המלאכה של הרכבת בחיפה ובקבוצת חיילי מילואים בכפר גלעדי.

בתנאים האלה הכמות של הרקטות האלה, גם הבלתי מונחות, הופכת לאיכות. אבל גם המצבורים הקטנים בהרבה של ארגוני הטרור בעזה, אף כי הם מהווים סכנה פחותה, עשויים להוות מטרד לא פשוט. לדוגמה, ירי של רקטות בודדות, בין אם תיורטנה או לא, עלול להשבית את נתב"ג או כל שדה חילופי אחר, וזה כבר קרה.

לסיום, נקודה נוספת, שאינה נבחנת בדיונים על סכנת הרקטות של ארגוני הטרור: ניתוחים אלה עוסקים רק בכמויות הרקטות שארגוני הטרור יכולים לירות ביום, בשבוע, או במשך סבב הלחימה. אבל מה יקרה אם בוקר אחד החיזבאללה יחליט לפתוח במלחמה והמטח הראשון יהיה של 1,000 טילים ורקטות בתוך רבע השעה הראשון ו – 5,000 נוספים בתוך שעה? אין שום מניעה טכנית או מבצעית לביצוע מתקפה בהיקפים כאלה. אפשרות אחרת היא אירוע טרור מוצלח "יותר מדי", עליו ישראל תהיה חייבת להגיב בעוצמה. במקרה כזה עשויים הטרוריסטים להחליט להשתמש במאגרי הרקטות לפני שישראל תשמיד אותם, או כמאמר הפתגם  Use it or Lose it.

מערכות מיגון

כבר בעת מתקפת הטילים על בריטניה במלחמת העולם היו ניסיונות ליירט אותם. היו הצלחות ביירוט ה- 1-V ואפילו בהטייתם ממסלולם, אך אלו היו טילי שיוט. נגד ה-2-V לא היה לכך סיכוי. הטכנולוגיות הדרושות לא היו בשלות או אפילו קיימות, לדוגמה מחשבים.

ניסיון ראשון ליירוט טילים אירע דווקא בתחום לוחמת השריון. בשנת 1978 (הרבה לפני שברפא"ל חשבו על "מעיל רוח") תא"ל דוד לסקוב ז"ל, מפקד יפת"ח, ובאופן בלתי תלוי קבוצת מילואימניקים בשריון, החלו לפתח שיטות ליירוט טילי נ"ט, והגיעו להצלחות בניסויים. "מלחמות יהודים" ובעיות ארגוניות עיכבו את הפרויקטים האלה עד שמאוחר יותר רפא"ל נכנסה לנושא.

עם התפתחות טכנולוגיות הטילים והמכ"מים נעשו בארה"ב ובבריה"מ נסיונות ליירוט טילים בליסטיים, אבל התוצאות היו כה דלות עד כי, כדי לפצות על חלק מהבעיות, נשקל ברצינות השימוש ברש"ק גרעיני. בשנת 1983 הגה הנשיא רייגן את הרעיון להשתמש בטכנולוגיות חדשניות כדי ליירט טילים בליסטיים, בטיעון כי במקום לנקום את דמם של האמריקאים שימותו במלחמה גרעינית אם תפרוץ (דוקטרינת MAD Mutually Assured Destruction) יש מלכתחילה למנוע את מותם. בגלל סמיכות הודעתו של רייגן להופעת סרטי המד"ב הידועים, כונה הרעיון "מלחמת הכוכבים", אף כי שמו הרשמי היה פרוזאי יותר: "יוזמת ההגנה האסטרטגית."

הממסד הליברלי בארה"ב, למרבית ההפתעה בהובלתו של העיתון המדעי המצוין Scientific American, יצא בשצף קצף נגד הרעיון, עם שתי טענות עיקריות. הם השוו את הרעיון ל"יירוט כדור רובה על ידי כדור (רובה) אחר". שנית, הם טענו כי תידרשנה כמיליון שורות תוכנה במחשב ולעולם לא ניתן יהיה להתגבר על הבעיות בעניין.

אבל על אף זאת השיירה המשיכה בדרכה. ארה"ב הציעה לישראל להשתתף במחקרים שונים בנושא, אם כי התגובה הכללית פה הייתה פושרת. החתום מטה כתב אז מאמר ("מלחמת הכוכבים" והשאלה היהודית, "הארץ" 4.6.85) שהסביר מדוע על ישראל להצטרף, ככל האפשר, לפרויקט.

בריה"מ נרעשה מן ההתפתחויות האלה בארה"ב, אך התוצאה הייתה בסופו של דבר אירונית למדי. הפרויקט גווע אחרי שנעלם האיום הסובייטי, וזה קרה אחרי שהרוסים גילו כי אין ביכולתם הכלכלית להתמיד בתחרות הטכנולוגית מול המערב.

ואז אירעה מלחמת המפרץ הראשונה.

בזמן שאבירי הצנחנים וגיבורי השריון ישבו בבית וכססו ציפרניים, חיילי פיקוד העורף עשו כותרות, ואז התברר כי ממשלת ישראל לא העריכה נכון את ההתפתחויות הטכנולוגיות, אפילו בסביבתנו הקרובה. נעשה מאמץ עצום, שבחלקו התבסס על מה שנעשה במסגרת "מלחמת הכוכבים", וכך נולדו ה"חץ" לדורותיו (שגם לו היו מתנגדים בקרב מקבלי ההחלטות, ולא ננקוב בשמות), ו"שרביט קסמים". אבל אז צצה צרה חדשה: ירי הקסאמים והרקטות האחרות למיניהן וכן ירי פצצות המרגמה אל הישובים הסמוכים לרצועת עזה.

לשם שינוי, ישראל התעשתה במהירות, ובחנה שני פתרונות:

• לייזר (כימי) רב עצמה – "נאוטילוס", בשת"פ (כספי) אמריקאי ישראלי. קרן אור מרוכזת היכולה להשמיד את הטיל המתקרב. מערכת כזו הצליחה מאד בסדרת ניסויים בארה"ב, אך הייתה מסורבלת מדי לשימוש מבצעי.
• טיל יירוט קצר טווח שיתפוצץ ליד האיום המתקרב או ממש יפגע בו.

לשתי הטכנולוגיות יש יתרונות וחסרונות: באותה תקופה הלייזר היה עדיין טכנולוגיה לא בשלה, הוא פחות יעיל בעת עננות, וטווחו לא עלה על כמה ק"מ. מצד שני, הוא פעל על דלק כימי, ומחיר ה"יריה" היה נמוך ביותר, בין אלף לאלפיים דולר.

מסיבות שונות מרבית מפתחי הלייזרים הצבאיים בעולם נוטים לעבור ללייזרים של "מצב מוצק". מערכות אלה מופעלות באמצעות זרם חשמלי, ולא דלק, ובעייתן העיקרית היא החום הפנימי הנוצר בעת הפעלתן. הקשיים בפינוי חום זה עדיין מגבילים את ההספקים שניתן להפיק מהן, אף כי כבר עכשיו הן מסוגלות לפגוע באמצעים אופטיים מוטסים או בכלי טיס "רכים" כמו כטב"מים.

החברה האמריקאית נורת'רופ-גראמן הציעה בזמנו להפוך את מערכת ה"נאוטילוס" למערכת מבצעית גמישה יותר, "הסקייגארד", בתוך שנה וחצי, אך מערכת הביטחון, משיקוליה, ביכרה להסתמך על ההצעה של רפא"ל, לפיתוח מערכת המבוססת על טילי יירוט. המערכת הזו פותחה בזמן קצר להפליא, והצליחה, ומצליחה, מאד במשימתה.

"כיפת ברזל", עם כ – 90% הצלחות ביירוטים, שינתה את המשוואה האסטרטגית מול ארגוני הטרור, וגרמה לחמאס הפתעה טכנולוגית ששיבשה את כל תכניותיהם. ישראל יכלה עכשיו לפעול בצורה שקולה ולא תחת הרושם של רחובות הרוסים, תשתיות חרבות, ניתוק מן העולם החיצון, ולחץ ציבורי "לעשות משהו", מיד, ועדיף אתמול.

קשיים ובעיות

היו גם כישלונות, בהם "כיפת הברזל" לא הצליחה ליירט את האיומים המתקרבים. אבל זה נדיר שמערכת מבצעית כלשהי תשיג תמיד יעילות של  100%. לבד מן המקרים בהם נבע הדבר מתקלות טכניות, שתמיד קורות בכל מערכת מיכנית או אלקטרונית, חשוב גם להבין את המגבלות של כל מערכת נשק, ובמקרה שלנו להבין את הקשר בין אלקטרוניקה, בליסטיקה, ומה שקרוי Rocket Science.

כיפת ברזל מתבססת בפעולתה על מכ"ם. מסיבות שונות מכ"מים אינם יעילים קרוב לקרקע, ומכאן הביטוי "לפעול מתחת למכ"ם". כדי להשיג טווח מקסימלי הרקטה משוגרת בהגבהה של כחמישים עד שישים מעלות לאופק, בתלות בתאוצה שלה. אם המטרה קרובה יותר מהטווח המקסימלי האפשרי (זוכרים את עבד מילקוט הכזבים?) אפשר לירות את הרקטה בזווית נמוכה יותר (מסלול מונמך), אלא שאז יוותר למכ"ם פחות זמן לגלות את הירי, ובתנאים מסוימים לא יתבצע בכלל גילוי או יירוט.

שנית, בתנאים מסוימים, האויב עלול "להרוות" את יכולת ההגנה ע"י ירי כמות גדולה של רקטות אל מטרה בודדת, ובמקרה כזה מערכת ההגנה פשוט לא תספיק ליירט את כל האיומים בזמן.

בלי להיכנס לשאלות מבצעיות, הבעיה העיקרית של מערכת "כיפת ברזל" הוא מחירה, כ – 50,000 דולר לטיל יירוט בודד. אבל נכון לעכשיו, ועל אף מחירה, לא נס ליחה של "כיפת ברזל", כנגד מרבית האיומים הנוכחיים. האם זה יישאר כך לעתיד? שאלה טובה. אבל ברור כבר כי משמעות האיום הזה חדרה לתודעתם של כל מקבלי ההחלטות בישראל. בדרך כלל זוהי אבן הנגף הגדולה ביותר בהתמודדות עם איומים חדשים.

בעיית המחיר של המיירט כלל איננה טריוויאלית. היא תגביל כל הצטיידות עתידית כנגד שפע האיומים שבידי האויב, בעיקר החיזבאללה, ואפילו בכירי מערכת הביטחון מודים בכך בגלוי. במאמר לעיתון אמר קצין בכיר את הדברים כדלקמן:

"אני ממליץ לכולנו לא לתלות את הפתרון לירי תלול-מסלול בכיפות ברזל. אני משער שייפלו הרבה מאד טילים. כיפות הברזל נועדו להגן על המתקנים האסטרטגיים של מדינת ישראל, כדי לאפשר את מיצוי היכולת ההתקפית. במצב של היום אנחנו נשתדל להגן על ריכוזי אוכלוסין. אבל בזמן מלחמה, קודם כל נגן על הנכסים החיוניים של מדינת ישראל" (אלוף יואב הר-אבן, ר' אגף המבצעים, "ידיעות אחרונות", 3.1.2014, המוסף לשבת, עמ' 19.)

בלי להיכנס לשאלה למה התכוון הר-אבן במושגים "נכסים חיוניים" ו"מיצוי היכולת ההתקפית", אין ספק כי דבריו הושפעו ממה שהוא ידע על כמות המיירטים שבידי ישראל, וזה היה כאשר כמות האיומים הייתה נמוכה בהרבה מכפי שהיא היום. כאמור למעלה, המספר הנכון להיום לגבי החיזבאללה הוא בסביבות ה – 200,000.

ומה לעתיד?

מאד ייתכן כי לצה"ל יש תרופת פלא, או דוקטרינת לחימה חדשנית, שתשמיד איומים כאלה בקצב מסחרי. אבל בינתיים לא יהיה כנראה מנוס מלפתח מערכת הגנה מבוססת אנרגיה מכוונת DEW – Directed Energy Weapon, קרוב לוודאי לייזר כלשהו. אינני רוצה להתנבא האם ישראל תצליח לפתח בעצמה במהירות לייזר מצב מוצק, או תיאלץ לחזור ללייזר כימי, אולי אפילו זה של נורת'רופ-גראמן. כך או כך זהו סיפור לחדשים רבים ואף יותר, אבל אין ספק שאיזה שהוא סוג של לייזר יתברר כהכרחי, קרוב לוודאי בשילוב עם מערכת טילי יירוט או תותח מהיר ירי.

עד שלייזר כזה יפותח אפשר לאמץ פתרון ביניים, שיהיה שימושי גם אחרי פיתוח שיטות יירוט חדשות. כדי למנוע שיגורים, משקיע חיל האוויר מאמץ עצום בהשמדתם על הקרקע. אבל השבוע ראינו כי זהו תהליך איטי, לא באשמת הטייסים, אלא מפני שמטבע הדברים הוא טורי. המראה, הפצצה, חזרה, חימוש מחדש, ושוב המראה, וקצב השמדת המטרות תלוי בכמות החימוש שהמטוס יכול לשאת.

כאן עלינו להעתיק, ולשפר, דף מהספר של ארגוני הטרור, ולהשתמש בטילי קרקע-קרקע מדויקים. אביגדור ליברמן הציע זאת בסוף שנת 2017 (חיל טילים) אף כי בידי "מערכות" היה מאמר בעניין זה (שפרסומו התעכב) אף לפני כן. למערכת נשק כזו יש מספר יתרונות חשובים:

• ראשית, זמן התגובה של מערך טילים כזה יהיה מהיר בהרבה מזמן התגובה של חיל האוויר.
• שנית, בעת הצורך, כל מאגר הטילים הזה יכול להיירות כמעט בו-זמנית, במילים אחרות, במקביל ולא בטור. זה יאפשר קצב השמדת מטרות מהיר בהרבה, ומה שיושמד על הקרקע לא יהיה צורך ליירטו בהמשך.
• שלישית, בשימוש באמצעים אלה, ק"ג חימוש על המטרה יעלה פחות מאשר הפצצה ממטוסים.
• ולבסוף, היות והחימוש הוא מתוצרת ישראל, השימוש בו יהיה מעט יותר חופשי ממגבלות פוליטיות.

שני אלה, נשק אנרגיה מכוונת, ושימוש בטילים מדויקים, גם יעזרו – רק יעזרו, מפני שכאמור אין תשובות של 100% – לפתור את בעיית ההרוויה של מערכת ההגנה.

ולבסוף, עניין אחר שידרוש טיפול – מחקרי, משפטי, ומדיני – דחוף, הוא נושא הלחימה נגד ארגון טרור המסתתר בתוך אוכלוסייה אזרחית, מתוך הבנה כי ישראל תהסס לפגוע בהם. לא רחוק היום שלא ניתן יהיה לסבול זאת, ועדיף להיערך לכך מבעוד מועד.

קיראו גם :

עתידן של שדה הקרב :ראיון עם עזריאל לורבר