בחירות במדינת ישראל חלופית

פרק מתוך הספר ‘לו’ מאת אורי רדלר

לרגל הבחירות האמיתיות המתרחשות בישראל של ספטמבר 2019, השניות באותה שנה, הנה תיאור של מסע בחירות במדינת ישראל חלופית שבה המפלגה הליברלית שולטת, והן קצת (הרבה) שונות ממה שאנו מכירים היום. אם כי אחד המועמדים לראשות הממשלה מוכר לנו היטב. זהו שמעון פרס. אבל לא כך המועמדת האחרת, יעל דרגל.

זהו פרק מהספר לו של אורי רדלר. פירסמנו כאן בעבר יצירות שלו על מדינת ישראל החלופית.

בחירות

מבחנים לראש־‌ממשלה מתחיל

פיטוריו של אבן היו מבחן ראשון, אך וודאי שלא הקשה ביותר בפניו נדרשה דרגל להתייצב בחודשיה הראשונים כראש ממשלה. כנחשול עקבי החלו לעלות לרגל אל דרגל כל קבוצות האינטרסים המיוחדים, הפוליטיקאים, בעלי הבקשות, אנשי התרבות, הפעילים בתחום החברתי, המקורבים אל השררה, אלו שנדחו על־‌ידי ראש־‌הממשלה גרוסמן ואלו שביקשו לשנות את מצבם. כולם חשו כי נקרתה בפניהם הזדמנות שאסור להחמיץ, לנצל את חילופי השלטון ולכופף את ידה של ראש־‌הממשלה החדשה לתועלתם.

בדצמבר 1977 ובינואר ובפברואר 1978 נדרשה דרגל לעבור מחדש על כל לוח הפגישות שמיצה גרוסמן בחודשי כהונתו האחרונים, להתמודד עם בקשות היצואנים והיבואנים; להאזין לתביעותיהם של נציגי עובדי ממשלה שביקשו להתאגד או לבטל את ההגבלות על משך העסקתם; להתעמת עם עובדי נמל חיפה ואשדוד, שנשלחו בהסכמת בעלי הנמלים, וביקשו “לשקול מחדש” את הקמת מספנת אשקלון 4; לשמוע את מנהלי התיאטרונים, שסברו שזו העת לתמוך בתרבות “כמו במתוקנות שבמדינות”; לבוא בדברים עם נציגי איגודי צרכנים שמחו על התנהגות מקפחת של קבלנים (חברות הבנייה נדרשו לרכוש קרקע מאזרחים פרטיים, שכן אדמת המדינה נמכרה כמעט כולה, ולפרקים הושמעו טענות על איומים ולחצים מצידם); לשמוע את תביעתם של ‘נציגי השוכרים’, שטענו כי יש לפקח על דמי השכירות; לתת הבהרות לארגון בעלי בתי־‌המרקחת שביקש להרחיב את הפיקוח על מכירת תרופות (כלומר, למנוע מכירת תרופות מחוץ לבתי־‌מרקחת); לבוא בדברים עם לשכת עורכי־‌הדין, לשכת המהנדסים, לשכת האדריכלים, לשכת השמאים ושמאי הרכב, לשכת רואי החשבון והתאחדות הרופאים, שנשאו בפיהם תביעה להענקת מונופול ללשכה, כינון חובת התלמדות (סטאז’), בחינות אחידות וכדומה; וכן הלאה וכן הלאה. שורה ארוכה של בעלי מרי ותלונה, שסברו כי בזו השעה באה שעתם.

דרגל התמודדה עם האשד הגואה בסבלנות ובשיטתיות ושוחחה באריכות ובנועם עם כל מבקש, כפי לשונו וכפי שיטתו.

לעובדי משרד הפנים אמרה דרגל כי הזכות להתאגד חשובה, והיא חלק מזכותו של כל אדם. לרוע המזל, החוקה בישראל אינה נוטה חסד לכל התארגנות עובדים, וחוק המונופולים (1957) אוסר במפורש “איגוד עובדים בגוף ממשלה אשר לו מונופול.” ידיה כבולות במובן זה והפסיקה המשפטית היא חד־‌משמעית. לעומת זאת, אם ישונה מעמד המונופול— לדוגמה, אם יוסמכו גופים פרטיים המעוניינים בכך לבצע תפקידים שמבצעים עובדי הממשלה היום — הרי שתיפתח לרווחה הדלת להתאגדות העובדים המבורכת. למעשה, הממשלה תברך על התאגדות עובדים גם במשרד הפנים וגם אצל החברות הפרטיות שיתחרו בו בתחום השירותים שהוא מעניק.

ללשכות ולגילדות השונות דיברה ראש־‌הממשלה בלשון אחת ובדברים אחדים: איש אינו מונע בעדכם, אמרה לנציגי לשכת עורכי־‌הדין, לקבוע שכר מינימום, התמחות של שנתיים או שלוש או להחליט על שכר הטרחה — אני אלחם בפומבי נגד כל ניסיון להגביל זאת. באופן אישי אקפיד לשכור, כפי שעשיתי תמיד, אך ורק אנשים באיכות הגבוהה ביותר, שזכו לאישור לשכתכם — אבל איני יכולה להתערב בהחלטה של אנשים אחרים לשכור עורכי־‌דין שקיבלו את ההסמכה של חברת ההסמכה או של יעו”ד. הם אולי יקבלו שירות ירוד יותר — אך זוהי בחירתם.

מקום אחר בו נדרשה דרגל להתמודדות קשה היה בביתה פנימה: ראש העיר המרקוריאלי של תל־‌אביב, שלמה להט, נקט מאז בחירתו בשנת 1974 מדיניות מובהקת, שכיוונה להפוך את תל־‌אביב למרכז התרבותי ולמרכז הבילוי של המדינה. בעיר ישבו אז כ-610,000 תושבים — כלומר, למעלה מעשרה אחוז מכלל תושבי המדינה (שמנו כ-5.1 מיליון איש בשנת 1978). להט, איש המפלגה הליברלית, מימן שלל אירועי תרבות ומוסדות תרבות ציבוריים תחת הסיסמה ת”א — חגיגה שלא נגמרת, אך במקום לנקוט בצעד הבלתי־‌פופולרי של העלאת המיסוי על תושבי העיר בחר ליצור גירעונות בתקציב השוטף, בחסות הלוואות ממספר בנקים. כתוספת, להט גם הזניח בכוונה תחילה את סלילת הכבישים בתוך העיר, מה שרק הוסיף למצוקתם של נהגים, שנדרשו לנסוע בתחומי העיר על כבישים ‘חרושים’.

עיריות ומועצות מקומיות בישראל, כמוהן כרשויות המחוז, התנהלו עם מידה לא מבוטלת של עצמאות, ורובן תפקדו כיחידות רווח-והפסד עצמאיות. העיר והמחוז היו אחראיים באופן אישי לטווח רחב של תחומים, בהם גינון, סלילת כבישים בתחום העיר, שיטור, כבאות, מים, ביוב, חשמל, מערכת האוטובוסים (ולעתים, הרכבות), רישוי לעסקים, וכיוצא בזה. שירותים אלו סופקו כמעט ללא יוצא מן הכלל בידי חברות פרטיות, שנשכרו לצורך זה בידי העיר, המחוז או התאגדויות של תושבים. מיעוט מהעיריות שלח ידו גם בתחום החינוך, אך ברוב המקומות פעלו בתי־‌ספר פרטיים רגילים, במימון הורי התלמידים, התושבים ונדבנים שונים.

כדי להמריץ את האחריות האישית, קבע חוק העיריות והמחוזות (1962) כי עובדי העיריות והמחוזות זכאים לתוספת לשכרם כאשר תקציב העירייה מנוהל בעודף (או להפחתה בשכרם, במקרה של הפסד). ראשי הערים וראשי המחוזות, כמוהם כפקידים בכירים בערים ובמחוזות, נדרשו גם למשכן את רכושם האישי במהלך כהונתם, מה שחשף אותם לסכנת חילוט רכושם במקרה של פשיטת רגל של הגוף אותו ניהלו. רכושם האישי של ראשי הערים והפקידים הבכירים לא היה יכול לכסות גירעונות גדולים, מדרך הטבע, אך הסיכון האישי תרם לזהירות רבה מצידם. מקרי פשיטת רגל בערים ובמחוזות היו נדירים יחסית: משנת 1956 ועד שנת 1978 נרשמו רק שבעה מקרים של פשיטת רגל מלאה של רשות ואף לא מקרה בודד של מחוז.

בשיחות עם ראש־‌הממשלה הבהיר להט במפורש כי עם כל הרצון הטוב, אין ביכולתו לאזן את תקציב העירייה, וכי הוא מצפה ל”סיוע ממשלתי מיוחד” לאיזון תקציבי העירייה — דרישה ללא תקדים בתולדותיה של ישראל. להט גם דאג להדגיש את תביעותיו באמצעות איום להפסיק את תקצוב בית־‌התמחוי המקומי, בית העיוור ושאר מוסדות רגישים מבחינה ציבורית. כתוספת של סימן קריאה לדחיפות העניין, תזמר להט עימות עם מובילי האשפה בעיר, שהוביל לשביתת מובילי האשפה ולהצטברות זבל ברחובות והורה לקרצף (‘לחרוש’) את קטע הרחוב ברוטשילד בו שכנו כמה משרדי ממשלה, בהם משרדי האוצר וראש־‌הממשלה.

בפגישה השלישית בין השניים, במחוות נגד הולמת לצעדיו התיאטרליים של להט, נתקל ראש העיר בבואו למשרדי ראש־‌הממשלה בערימות של תיקים וארגזים ובמבנה שנראה ארוז למחצה. משרד ראש־‌הממשלה ושאר המשרדים עוברים באופן זמני לרמת־‌גן, סיפרה לו דרגל. המסר היה ברור: משרדי הממשלה אינם חייבים לשכון בתל־‌אביב, ואמצעי הלחץ שנוקט להט מניבים תוצאה הפוכה מזו שלה קיווה. בהמשך הפגישה, כביכול בלי קשר, שאלה דרגל את להט לדעתו, כראש עיר, על שינוי תקנות מסוימות הנוגעות לבנק ששון, דיסקונט ועתודות — שלושת הבנקים האלו החזיקו בכ-70 אחוז מחובה של עיריית תל־‌אביב והאיום היה מפורש: אם תמשיך כך, ילכו הבנקים איתנו וידרשו את חובם באופן שיביא לפשיטת רגל של העירייה. כצעד תיאטרלי אחרון, דאגה ראש לשכתה של דרגל להניח על שולחנה, באופן בולט, שלהט יבחין בו, קלסר עבה שעליו הכותרת “הצעת חוק: חבות פלילית של נושאי משרה בערים ובמחוזות.” המסר היה ברור: אם לא תאזן את תקציביך, תאבד את משרתך, רכושך יחולט, ואתה גם עלול לעמוד בפני הליך פלילי.

המסר שהעבירה ראש־‌הממשלה ללהט היה חד־‌משמעי: במאבק כוחות ישיר ביניהם, יֵצֵא להט כשידו על התחתונה. המסר, עם זאת, לא הועבר באופן משפיל או מתעמת. דרגל האמינה, כפי שהיא כתבה מאוחר יותר ובהקשר כללי יותר, לא בניצחון אלא בהבנה קונסטרוקטיבית. בעימות פוליטי, ‘ניצחון’ הוא לעתים קרובות ניצחון פירוס: היריב המובס נותר בזירה, פצוע, חלש אך שוחר נקם. אבל כשהתוצאה אינה מוגדרת במונחים של ‘ניצחון’ או ‘הפסד’ אלא כהבנה הדדית של מגבלות הכוח של כל אחד מהצדדים והנזק שעלול להיגרם מהשימוש בו, עימות ראשוני יכול להוביל לשיתוף פעולה פורה בהמשך.

כך אירע גם עם להט. ראש העיר קרא את המצב, הבין את מצבו, וערך תפנית חדה. בבוקר שאחרי הפגישה כבר נסעו מכבשי עובדי מחלקת הכבישים של העירייה על האספלט הטרי ברחוב רוטשילד. שביתת עובדי הזבל הסתיימה כעבור יומיים. העימות הראוותני הומר בשיתוף פעולה, והתוצאה הייתה הקמת המפעל החשוב ביותר של להט כראש העיר תל־‌אביב וצעד חשוב בהתפתחותה של ישראל.

בחירות ועוד בחירות

הבחירות בשנת 1978 היו המסעירות ביותר שחוותה ישראל מזה שנים. אחרי שנים של שלטון הליברלים, מאז שנת 1951, ועם הסתלקותו מן הזירה של הדור הישן — דורם של בן־‌גוריון, שיינהויז וגרוסמן — ניצבו עתה במרכז הזירה דמויות חדשות. מצידה של המפלגה הליברלית באה יעל דרגל, ראש־‌הממשלה המכהן, כשמשני עבריה נציגי ‘קואליציית המיעוטים’ המוכרת של הליברלים: בסאם ג’עבר כשר החוץ החדש (מינוי שיושם מידית עם פרישתו של אבן), ומן העבר השני שר האוצר החרדי, משה יעבץ.

מול דרגל התייצב שמעון פרס, נציג מפלגת עתי”ד, גלגולה המתעדכן של מפא”י/מפ”י/מפלגת העבודה הישראלית. פרס, שהיה מבוגר בשלוש שנים מדרגל, עשה דרך ארוכה ונפתלת בפוליטיקה הישראלית ומחוצה לה. הוא החל את דרכו כאחד ממקורביו של בן־‌גוריון, הצטרף לשורות הצבא והשתחרר בדרגת אלוף. עם שחרורו מצא את עצמו פרס בהנהגת מפ”י, לצד משה דיין, יגאל אלון ואחרים. אחרי כישלון מפ”י בבחירות שימש כמה שנים כשגריר ישראל בצרפת ובתפקיד מיוחד במוסד, חזר לפעילות פוליטית ואחר כך שב לכהן כשגריר ישראל בצרפת, שם זכה להערכה לא מבוטלת כמי שעשה לשיקום הקשרים הרעועים בין המדינות. בשנת 1974 שוב ניסה פרס את מזלו במערכת הפוליטית, והוצב בראש מפלגת העבודה המדשדשת, בניסיון לחדש את פניה.

פרס פעל מרגע בחירתו באופן מחושב ונסך אל מצעה של מפלגת העבודה — עתי”ד — כמה וכמה מרכיבים שקרבו אותה לעמדות המפלגה הליברלית. ראש וראשון, עתי”ד ויתרה על ההבטחה הקבועה של מפלגת העבודה לגלגוליה לבטל את החוקה או לחולל בה שינוי מהותי (בן־‌גוריון עמד כל השנים על הניסוח “תיקון החוקה מיסודה”). פרס הבין כי אחרי עשרים שנה של חוקה, כשכל המוסדות הציבוריים והפרטיים מניחים כי החוקה היא מעין ‘עובדת טבע’ שאין לשנותה, אחרי שכל המתנגדים כבר פנו למקומות אחרים והמערכת המשפטית כבר בנתה תילים שלמים של פרשנות על בסיס החוקה — אין שום טעם בהמשך ההתנגדות.

עתי”ד של פרס זנחה גם, ומסיבות דומות, את התביעה ל”חינוך ממלכתי”, ששימשה נשק קל בידי יריביו (“אתם מתכוונים לסגור את כל בתי־‌הספר הפרטיים?”) והייתה בלתי פופולרית בעליל בקרב חרדים וערבים. המפלגה גם ריככה כמה וכמה מסעיפי מצעה בתחום התאגדות העובדים (שיעור התאגדות העובדים היה נמוך ממילא, ובסיס התמיכה שאפשר היה לגרוף בזכותה היה נמוך אף יותר) ואימצה בפועל או לפחות למראית עין כמה מפריטי המצע של המפלגה הליברלית, בהם תמיכה בחופש כלכלי (“מבוקר”) והסעיף הפופולרי תמיד של הבטחה לשמור על מיסוי נמוך.

מסע הבחירות הלא מוכרז של עתי”ד, תחת הסיסמה חופש ואנושיות, התנהל משך תקופה ארוכה. שבוע אחד אל תוך תקופת מסע הבחירות הרשמית (תעמולת בחירות הותרה, כתמיד, רק בשלושה השבועות האחרונים לפני הבחירות, שמועדן היה ה-16 במאי), נדמה היה כי הסיסמה החדשה והשינויים במצע משנים גם את מצבה של עת”יד: שניים מן הסקרים שהתפרסמו ב-28 באפריל, בסוף השבוע הראשון למסע הבחירות הורו כי עתי”ד נהנית מתמיכה של ארבעים וארבעה אחוז מכלל הבוחרים — שיא של כל הזמנים עבור המפלגה — לעומת 52 אחוז שהעידו כי יתנו קולם לליברלים.

בארץ נשבה רוח של שינוי וכאילו כדי להחמיר את מצבם של הליברלים, העיתונים החשובים, בהם מעריב, ידיעות אחרונות, הארץ והיום — גלגולו המודרני של הבוקר, עיתונם של הליברלים, אימצו עמדה נייטרלית או אוהדת לעתי”ד. “תנו צ’אנס לשמעון” הפציר ידיעות אחרונות בקוראיו בתחילת מאי; כותבי מאמר המערכת בהיום מה-2 במאי חיוו דעתם כי “הליברלים כבר ניצחו במלחמה: הם עיצבו את דמותה של ישראל. דמותם של שיינהויז ושל גרוסמן חקוקה בדברי ימי האומה. עכשיו הם יכולים להרשות לעצמם לנוח כמה שנים. הציבור בישראל צמא לראות דברים מזווית אחרת.” בהארץ, שנטה לעמדות ליברליות, גרסו כי “שלטון הליברלים עדיף; אך נצחון עתי”ד אינו אסון ואף יש בו היבטים חיוביים”; אפילו יוסף (טומי) לפיד במעריב, שבדרך כלל נטה לתמיכה בליברלים, גרס כי “הפסד בבחירות יעשה לליברלים רק טוב.”

בערוצי הטלוויזיה הייתה תמונת המצב אפילו מובהקת יותר. טלה-2 אימץ את עמדתו הנושנה, העוינת במקצת לליברלים (במיוחד בתכניות הסטירה, מוביל מאחור ושפרצופים. ערוץ 3 חבט בליברלים, בחיוך אך בעוז, בקצפת על פני המים, ואפילו ערוץ 5 וטל”י, הפושרים בדרך כלל, נטו להאיר פנים לעתי”ד או, ליתר דיוק, להחמיץ פנים לראש־‌הממשלה המכהנת, יעל דרגל. דמותה הממשית של דרגל הייתה תעלומה בעיני רבים, והוצגה בערוצים השונים באפיונים שונים, ולעתים מהופכים.

במוביל מאחור השתקפה דרגל כאשה שטחית, העסוקה בלבושה ובמראהּ, שאינה מבינה או מתעלמת לחלוטין מהסוגיות החשובות העומדות על הפרק. הופעתו של ראש העיר תל־‌אביב שלמה (צ’יץ’) להט בראיון בטלה-2, בו הגן בעוז על דרגל, רק החריפה את המצב, שכן מעתה הוצגה דרגל במוביל מאחור כאשה שטחית שהיא גם פאם-פטאל קטלנית (להט, כך השתמע מכמה מן המערכונים, דיבר בעד ראש־‌הממשלה מתוך אבירות גרידא או תחת קסם מדוחיה של דרגל ה’פתיינית’).

בקצפת על פני המים נקטו גישה מהופכת. כותבי התוכנית המשיכו את סדרת מערכוני שודדי־‌הים שלהם, אך באדרת מחודשת, שקרצה בגלוי לסדרה הפופולרית ספינת האהבה, שהקרנתה בישראל החלה לא מכבר. במערכונים המחודשים נאלצו שודדי־‌הים האכזריים (במיל’) ללבוש מדי חובלים לבנים והדורים במסגרת “שיט תענוגות” מפוקפק בין היעדים אשדוד-דיר אל בלח-עזה-עזאזל (קול קריינית ענוג: “כל הנוסעים מתבקשים ללכת לעזאזל”) — כל זאת בהנהגתה הכושלת של “קרוז-קלאפטע ג’ולי דרגש” (יעל דרגל), הרודה בספינה בתערובת של חיוכים מזויפים וגסות רוח צווחנית (“וֶולקָם אָבּוֹרד אשפה אנושית”), פרצי התמוטטות רגשית והיסטריה (“פנחס, מה עושים עכשיו? פנחס!” היא זועקת כשהיא צריכה להחליט אם להוריד את המים בשירותים). הסיבה האמיתית לעמדת השליטה שלה היא, כמובן, העובדה שרב־‌החובל האמיתי של הספינה — שמשון נשר, בן דמותו של שמעון פרס — נותר כלוא, ב”חדר הדוֹדים” (כלשונה).

בכל ‘פרק’ בסדרת המערכונים נתקלה ג’ולי/דרגל בבעייה אחרת, וככלות שלל שיבושי לשון, שרבים מהם עסקו בהקשרים מיניים של שם המשפחה ‘דרגש’ (“הדרך לעליה בדרגש עוברת בדרגש, מותקיתו”), ירדה אובדת עצות אל ‘חדר הדוֹדים’, כדי להפיק בעורמה מפיו של רב־‌החובל שמשון נשר רב־‌היעץ פתרון מחוכם ואלגנטי לבעיה התורנית. כל פרק הסתיים במעין ספירה לאחור: ג’ולי/דרגל שואלת את “ברטנדר קאסם” (בסאם ג’עבר) אם “קפטן סטוּפּיד עוד קשור טוב למטה?” וזה מרגיע אותה “לפחות עד ה-16 במאי” או “לעוד שבועיים” או “לעוד שבוע.” המסר היה ברור: דרגל היא אשה אובדת עצות, ראש־‌ממשלה הממלאת תפקיד הגדול מכפי מידותיה; פרס הוא איש המסוגל למלא את התפקיד — ועוד מעט קט תינתן לו האפשרות ליישם את כישוריו.

העימות

הראשון בשלושת העימותים בין המועמדים לראשות הממשלה נערך ביום ג’, ה-9 במאי 1978. פרס תבע כי כל שלושת העימותים ייערכו בשידור חי וכי כל אחד מהם יימשך כשעה. מתוך ביטחון עצמי או מחישוב שגוי, סבר פרס כי דרגל תירתע מכך, אך תשובתה של ראש־‌הממשלה הייתה כי תשמח לעימותים ולאור להיטותו של עמיתה לדון בנושאים שעל הפרק, אין לה כל בעיה להאריכם גם לשעה וחצי כל אחד. ראש־‌הממשלה גם נענתה באופן מידי וברצון לכל תנאי העימות כפי שהוצגו בידי ערוצי הטלוויזיה. כפי שנכתב בהארץ (7 במאי 1978): “היענותה של ראש־‌הממשלה הייתה כה מהירה ומלאה, עד שיועצי קמפיין פרס נבוכו: האם דרגל נואשת עד כדי כך? או שמא היא יודעת משהו שהם אינם יודעים?”

העימותים שודרו כמעט בכל רשתות הטלוויזיה של ישראל — טלה-2, טל”י, ערוץ 3 וערוץ 17. אפילו ערוצי הטלוויזיה האזורית, הכבלים והרדיו הארצי והאזורי שיתפו פעולה. החריג היחיד היה ערוץ 5, שהחליט לשדר במקום העימות שני פרקים מוקלטים של השעשועון כמה כמה? בהנחיית הבדרן דודו טופז (טופז עצמו סיפר למחרת כי אפילו הוא לא צפה בשידור השעשועון שהנחה: “אתה משוגע? מי רוצה לראות אותי בערב כזה?”). על מידת התבונה בצעד זה עמד למחרת ידיעות אחרונות בכותרת הלקונית: “כמה כמה? 0.3 [אחוזי צפייה].”

העימות, שהחל בשעה 20:30 בדיוק נערך במתכונת מוכרת: פרס ודרגל היו אמורים לשאת דברי פתיחה באורך של כחמש דקות כל אחד, ואחר־‌כך להשיב בסדר מתחלף — דרגל-פרס; פרס-דרגל; וכן הלאה — לשאלות המנחה ולפאנל של עיתונאים. ככלות כל סבב תשובות נשמרה למשיב ראשונה ההזדמנות לתגובה קצרה.

בשעה 21:20, כחמישים דקות אחרי תחילת העימות, היה ברור לרוב הצופים שראש־‌הממשלה אכן ידעה משהו שיועצי הקמפיין של פרס לא ידעו. יעל דרגל ידעה שעימות בשידור חי מתאים לה ככפפה ליד. היא גם ידעה ככל הנראה דבר נוסף: שמעון פרס ערך הכנות ממושכות לעימות, מה שתרם מאוד לבטחונו העצמי, אך פגע במידה מסוימת ביכולתו להגיב לאלתורים ולשינויים במתכונת הדיון. דרגל הבינה ששינוי מהיר במתכונת הדיון ובסדר הדברים הצפוי עשוי לשחק לטובתה או, ליתר דיוק, יכול לשחק לרעתו של פרס.

דרגל החלה את העימות בשינוי חד במתכונת. ברהיטות של קריינית רצף הקוראת את דבריה מן הטלפרומפטר פתחה ראש־‌הממשלה ואמרה:

ערב טוב לצופים בבית, ערב טוב גם ליושבים באולפן. אני מקווה שהפעלתם מזגן או לפחות מאוורר, כי כאן באולפן יהיה הערב חם… אנחנו הליברלים נושאים בעול השלטון בישראל כבר 27 שנים. הרבה מאוד שנים. הרבה מאוד זמן. הרבה מאוד דברים התרחשו במדינת ישראל בשנים האלו.

כשהליברלים זכו בבחירות בשנת 1951, היינו כאן בישראל רק מיליון וחצי איש, אשה, צעירים, זקנים וטף. רמת החיים בישראל הייתה נמוכה מאוד: לא הרבה יותר מעשירית מרמת החיים בארצות הברית. כשאריה שיינהויז נבחר לתפקיד הקשה הזה, ראשות ממשלת ישראל, הבטחנו לכם — אנחנו הליברלים — חיים טובים יותר. היום, מאי 1978, יש בישראל יותר מחמישה מיליון תושבים. למרות הגידול העצום הזה באוכלוסייה, רמת החיים בישראל טיפסה במהירות כה רבה, עד שהיום היא נושקת לרמת החיים באירופה וגם ארצות־‌הברית באופק. את ההבטחה שלנו לכם — קיימנו. כשתבחרו בנו להמשיך, אני מבטיחה לכם כי כבר בעשור הקרוב תוכלו להסתכל על רמת החיים בארצות־‌הברית מלמעלה למטה. אתם יודעים שאתם יכולים לסמוך על המילה שלנו.

אבל הערב הזה, לא הליברלים ולא אני עומדים במוקד העניין. לצידי, מולי, ניצב כאן עמיתי המכובד, חבר־‌הכנסת שמעון פרס. יש לו הרבה דברים לומר. יש לו הבטחות. העיתונאים כאן ישאלו אותו שאלות קשות. אתם, הקשיבו היטב. שקלו היטב. האם אתם מאמינים להבטחות שלו? האם הן אמינות? האם הוא מבטיח דברים שהוא יכול לקיים? הקשיבו. חשבו. החליטו. תודה לכם.

בנקודה זו, ככלות דקה וחמישים ושש שניות בדיוק, סיימה דרגל את דברי הפתיחה שלה והותירה את הזירה לפרס. חבר־‌הכנסת נראה מבולבל מעט, גם מכך שדברי ראש־‌הממשלה נמשכו הרבה פחות מהזמן שהוקצה להם, וגם מהיעדר מוחלט של ‘עוגנים’ — מתקפה או התגוננות — אליהם היה יכול להתייחס בדבריו. ככלות מספר שניות, החל פרס מדבר, נעזר בניירות שלפניו. דבריו היו רהוטים יחסית, אך תחת הרושם של שטף דבריה של דרגל נדמה היה לצופים כאילו פרס מדבר לאיטו, משתהה, מהסס ומרבה באֶה-אֶה. כשנשמע צלצול לתום הזמן המוקצב, ניסה פרס להמשיך לדבר, אך מנחה הדיון, דן מרגלית, ביקש להפסיקו. ראש־‌הממשלה התערבה ואמרה: “מתוך אדיבות: חבר־‌הכנסת פרס יכול בהחלט להסתייע בשלוש הדקות הנוספות שהשארתי לו.”

על השאלה הראשונה, שעסקה בשאלה הבוערת של יחסי הממשל המרכזי והמחוזות, השיבה דרגל ראשונה. כמו בדברי הפתיחה שלה, גם כאן נהגה דרגל קיצור רב, והשלימה את תשובתה בתוך כדקה וחצי, כשהיא מדברת ברהיטות כמעט מפליאה. פרס, שעתה נראה מבולבל יותר, כאילו נטמנה לו מלכודת שהוא אינו מסוגל לאתרה, הסתרבל בתשובתו ובניירותיו, מבקש לשלוח את ידו אל משקפיו וחוזר בו. ככלות דבריו, כשנתנה לדרגל הזכות לתגובה קצרה, היא השיבה:

מדבריו של חבר־‌הכנסת פרס עולה שהוא תומך וגם לא תומך בכל התכניות. כן ולא. כן ולא. אני מקווה שנוכל להבין בהמשך מה כאן כן ומה כאן לא.

השאלה השנייה של פאנל העיתונאים, הפעם מפי נציג היומון היום, עסקה במערכת הבריאות. שאלה זו קרצה לאחת הנקודות החזקות במצע עתי”ד, שקראה לכינון מערכת ביטוח־‌בריאות ממלכתית. ביטוח הבריאות יושם בישראל באופן עצמאי בידי כל אחת משמונה קופות החולים. הקופות, כמוהן כבתי־‌החולים, היו פרטיות ורבים קבלו על גובה דמי הביטוח בהשוואה לשכר הממוצע.

פרס עט על השאלה כמוצא שלל רב, והאריך בתיאור המצב הקשה השורר היום בו “אלפים ואלפים” אינם זוכים לטיפול רפואי נאות “רק כי ידם אינה משגת לשלם עבור צורך בסיסי כזה,” שעה ש”עשירים מתרפאים בתנאי לוקסוס.” כל זאת, כמובן “בגלל חוסר הרצון של הממשלה וראש־‌הממשלה לטפל בבעיה.”

דרגל פתחה בתשובתה באמירה כי “כולנו רוצים שהמצב יהיה טוב יותר, ושכולם ייהנו מבריאות שלמה — אבל הרצון לבדו לא מספיק והכסף לא גדל על העצים.” ראש־‌הממשלה ערכה חישוב מהיר של עלויות הביטוח לפי תוכנית עתי”ד, כשהיא מונה במהירות, ברצף ועד ללירה האחרונה את השינוי בעלויות עבור עשרת בתי־‌החולים הגדולים בישראל.

מסקנתה הייתה: “תוכנית פרס תדרוש מאיתנו להעלות את מס הקנייה ב-1.03 אחוז, כך שכל אדם בישראל יצטרך לשלם עוד 109 לירות לשנה, כדי לקבל ירידה של 33 לירות בלבד בתשלומי הביטוח. מבחינה כספית, אין בזה היגיון. מבחינה אנושית, זה איום ונורא.” היא המשיכה ופירטה, באותו קצב ובאותה מהירות, את תנאי הטיפול הרפואי וזמן ההמתנה לניתוח בהשוואה בין ישראל לשורה של מדינות שיישמו ביטוח־‌בריאות ממלכתי. ואז סיכמה שוב: “לפי ההצעה של חבר־‌הכנסת פרס, כל אדם בישראל יצטרך לשלם עוד 76 לירות לשנה — והשירות יהיה טוב פחות.”

מדיווחי בתי־‌החולים, המשיכה ראש־‌הממשלה, עולה כי בשנת 1977 הגיעו לבתי־‌החולים בישראל 8,735 אנשים שלא היו מסוגלים בשום אופן לעמוד אפילו בתשלום ביטוח בריאות בסיסי. זה כואב. קשה לראות את זה. כמעט חצי אחוז מהאנשים בישראל זקוקים לטיפול אך ידם אינה משגת. לשם כך נועדו תכניות יד מושטת הקיימות בכל בתי־‌החולים. הן אינן מושלמות, אך הן נותנות מענה סביר לבעיה. גם בהיעדר תוכנית יד מושטת, תרומות ביטוח רפואי לכל אחד מאותם 8,735 אנשים היו עולות כ-4 מיליון לירות בשנה. אבל כדי לפתור בעיה של 4 מיליון לירות חבר־‌הכנסת המכובד שמעון פרס מציע לבנות חללית עם מזגן ומכונת כביסה שתטוס לירח בעשרים מיליארד לירות.

האמירה האחרונה התייחסה לסעיף זניח במצע עתי”ד שגרס כי על ישראל לפתח תוכנית חלל. לסיכום, אמרה ראש־‌הממשלה: “אני מאמינה בכל לב שלעמיתי המכובד, חבר־‌הכנסת שמעון פרס יש כוונות טובות. מר פרס מתכוון להוציא עשרות מיליוני לירות כדי להקים משרד חדש, משרד הבריאות. למשרת שר הבריאות הוא מתכוון למנות את מר יהושע גיל, שאותו איני מכירה. מר יהושע גיל אינו רופא ואינו רואה חשבון, ולכן אינו יודע מה צריך לעשות וכמה יעלה מה שצריך לעשות. לכן, הוא ימנה מאה מומחים, שאולי הם מומחים ואולי לא, והמומחים האלו יפקחו על אלף פקידים שיטוסו בחללית עם מזגן למאדים ויחליטו אם תקבלו טיפול רפואי, איזה טיפול רפואי תקבלו, מתי תקבלו אותו, ממי תקבלו אותו, כמה זה יעלה לכם וכמה חודשים תצטרכו להמתין לניתוח קילע.

“אני מאמינה בכל לב שלעמיתי המכובד, חבר־‌הכנסת שמעון פרס יש כוונות טובות. הוא מבטיח לכולנו חיים כמו בגן עדן. הוא מבטיח טיסה לירח לכל פועל, הוא מבטיח לכולנו את כל מה שאנחנו רוצים. אני מאמינה שהוא באמת מתכוון לזה. אולי פשוט אין לו ניסיון. הוא אומר לכולם כן. אחרי הבחירות, הוא יגלה שהוא גם צריך לומר לא — כי במציאות, אי אפשר לתת את הכל לכולם. אז הוא אומר ‘כן’ עכשיו, והוא יגיד ‘לא’ אחרי הבחירות. כן ו-לא.”

וכך זה נמשך. כן ולא. בשאלות על מצב הביטחון, על מניות, על תקציב, על חינוך, על יחסי דתיים וחילונים (“פרס אומר כן לשטריימל, אבל לא לשטריימל”), על יחסי ערבים ויהודים (“עמיתי המכובד, חבר־‌הכנסת שמעון פרס, הוא בעד עבודת פלסטינים, אבל גם נגד עבודת פלסטינים”), וכן הלאה. בשאלת הניהול התקציבי התנהלו חילופי הדברים הבאים:

דרגל: יש כרגע במרתפי המדינה 29,353,631 אונקיות זהב. ניהלנו את ענייננו בתבונה ועד והיום נהנית המדינה מרווח של 7,575,130,740 לירות על הזהב שקנתה. מחיר הזהב כרגע הוא 188 דולר לאונקייה. עמיתי המכובד חבר־‌הכנסת פרס, האם למכור עכשיו זהב ולקנות דולרים? מארק גרמני? יין יפני? ומתי? וכמה אונקיות למכור? והיכן?

מנחה: ראש־‌הממשלה, ראש־‌הממשלה, אני מבקש…

דרגל: אני מעניקה את הזמן שנותר לי לטובת תשובתו הטובה של חבר־‌הכנסת פרס.

מנחה: אבל…

פרס: גבירתי… גברת יעל נכבדה, לשם כך יש לנו מומחים! לשם כך נועצים במומחים!

דרגל: ולפני שנועצת ב’מומחים’? מה דעתך?

פרס: זאת לא השאלה. אני לא מתכוון להיכנס לפרטים הקטנים של כל החלטה. לשם כך יש מומחים. ראש־‌הממשלה נועץ במומחים ואז מגיע להחלטה, יש היום שיטות חדשות בכלכלה, בסופו הדבר מסיקים מסקנות.

דרגל: תודה לך, עמיתי המכובד, אבל אני נאלצת לחלוק עליך. ראש־‌הממשלה אכן צריך להיוועץ במומחים, אבל בנושאים קריטיים — ונושא יתרות המטבע הוא נושא קריטי — הוא חייב להיות מומחה בעצמו.

אם אתה בונה חללית לירח — אני יודעת שזה נושא שקרוב לליבך — ואתה מבקש מכל עם ישראל לעלות איתך לחללית, הציפייה היא שתבין בחלליות. אם יש תקלה, והטיס שואל אותך האם לפנות בזווית של 15 מעלות, מה תגיד לו? כן ו-לא?

עוד העימות הראשון מתנהל, וכבר החלו צוותים של המפלגה הליברלית להציב על כל לוח פרסום פנוי ברחבי הארץ שלטי חוצות שעליהם דיוקנו של פרס, כשמפיו מגיח בלון קומיקס: “כן… ולא.” בהפסקת הפרסומת הראשונה שלאחר העימות שודר תשדיר הבחירות הראשון של הליברלים בסדרת מיני־‌מערכונים שלגלגו על פרס והציגו אותו כשוגה באשליות (“הפנטזיונר”; “האסטרונאוט”) וכמי שמבקש לרצות את כולם (“כן ו-לא”). כל תשדיר הסתיים עם ראש־‌הממשלה, ישובה ומחייכת קלות, עם הכיתוב: “לא מספיק לדעת איך להבטיח, צריך גם לדעת איך לקיים.”

הופעתם של השלטים והפרסומות מיד כתום העימות הצביעו על־‌כך שאסטרטגיית העימות של דרגל נערכה מראש לכל פרטיה. האסטרטג הראשי של מסע הבחירות של הליברלים, אליעזר ז’ורבין, הסביר כמה שנים מאוחר יותר, בספר בוחרים ראש־‌ממשלה, שכתב עם אלכס אנסקי, כיצד גובשה האסטרטגיה:

היו כמה דברים שידענו מראש:

• בחירות של ראש־‌ממשלה מכהן הן תמיד על ראש־‌הממשלה המכהן. הצד השני צריך להיות רק לא גרוע מדי.

• מועמדת אשה תמיד בבעיה: אם היא תקיפה, אז היא קלאפטע. אם היא חלשה, אז שתחזור לבעל ולילדים. אין בן אדם שפגש את יעל דרגל ויצא עם הרושם שהיא מין ‘ג’ולי דרגש’ היסטרית. זה לא היה מבוסס עליה — היוצרים של תכניות הסטירה לא גילו את זה אצלה — הם באו עם זה מהבית.

• נקודת החולשה של שמעון פרס — בן־‌אדם שאני מעריך מאוד, דרך אגב — היא המזג שלו. הוא יכול להתעצבן ולפלוט דברים שהוא לא צריך לפלוט. פרס הוא איש של חזון, של התמונה הכללית — איש של מיליונים ולא של גרושים וניהול חשבונות על הפרטים הכלכליים הקטנים.

• ואילו יעל דרגל היא האדם הכי קר מזג שהכרתי בחיים. אין מצב שמשהו יערער אותה. אם יעוף לה טיל שני סנטימטר מהראש, היא אפילו לא תתכופף. היא בן אדם של התמונה הכללית, אבל עם כל הפרטים הקטנים. היא זוכרת הכל. אם יעוף לה טיל שני סנטימטר מהראש, היא תזכור את המספר הסידורי שלו.

• במסע בחירות, בעיניי, יש שתי תכונות עיקריות של מועמדים: מידת החום שלהם ומידת הדביקות שלהם. מועמד שמשדר חום, במיוחד בטלוויזיה, אנשים אוהבים אותו ורוצים להאמין לו גם כשהוא משקר; מועמד קר, בדיוק להפך: אנשים יעריכו אותו, אבל לא יתאהבו. מועמד דביק — כל מה שאומרים עליו נדבק אליו ונתקע לאנשים בראש עם הדימוי שלו. מועמד טפלון זה אחד שמה שלא תגיד עליו, לא יידבק אליו. המועמד הטוב ביותר הוא כמובן חם-וטפלון. והגרוע ביותר: קר-ודביק. ראש־‌הממשלה, בבירור, הייתה קר-וטפלון. אנשים לא התאהבו בה, אבל ידעו להעריך אותה והדימוי השלילי לא נדבק אליה. שמעון פרס, לרוע מזלו, היה תמיד קר-ודביק.

האסטרטגיה שלנו ניסתה להשיג כמה יעדים: קודם כל, להציג את ראש־‌הממשלה לציבור. לא לנסות להפוך אותה ל’חמה’ אלא פשוט לשבור את מסך הזלזול הזה של ‘ג’ולי’ — להראות לציבור מיהי באמת ראש־‌הממשלה. ואני חייב להגיד: צוות האסטרטגיה לא כתב מילה אחת לעימות ולא עשה עם ראש־‌הממשלה חזרות. היא באה עם הטקסט ועם הרצף ועם הקצב מהבית. אם אתה קורא את הטקסט ואחר־‌כך שומע אותה, אתה מבין שהיא הפנימה את הכלל הכי חשוב למועמד: אף אחד לא מקשיב למה שאתה אומר — כולם שומעים רק איך שאתה אומר את זה.

החלק השני באסטרטגיה שלנו, וכאן ראש־‌הממשלה הייתה פשוט חיילת טובה, הייתה להוציא את פרס מאיזון, להוציא אותו מהקצב שלו, ואם אפשר להוציא אותו מהכלים. אתה יכולת לשמוע את זה כבר בעימות הראשון: אחרי עשרים דקות פרס התחיל פתאום לפנות אליה כ”יעל” או כ”גברת יעל.” בנקודה הזו, כבר ניצחנו: ראש־‌הממשלה פנתה אל פרס בכל הכבוד, בלי נימה קטנה של זלזול — “עמיתי המכובד, חבר־‌הכנסת שמעון פרס,” ואילו פרס פנה אליה באופן לא מכובד, וזה לא שידר עליונות אלא אובדן עשתונות. הוא נשמע כמו ילד נעלב ששלחו אותו לעמוד בפינה. כך בדיוק רצינו שהוא יישמע.

בעיתוני הבוקר שלמחרת ניסו פרס ואנשיו לשדר אופטימיות, כשהם נתמכים בטורים בעיתונים ובטלוויזיה, שניתחו את העימות עד שהעלו בחרמם מסקנת “תיקו לטובת פרס” — אך לכל היה ברור כי על אף הלחימה האמיצה של פרס, הליברלים הצליחו לשלוף שפן ולהפתיע את מועמד עתי”ד. דרגל, מי שהתיישבה על הכיסא בעימות הראשון תחת צל כבד של דימוי ציבורי מעורער, קמה ממנו ראש־‌ממשלה לגיטימי.

העימות הבא, ביום ה’ (11.5.1978), לא הועיל במיוחד לעניינה של מפלגת עתי”ד, בייחוד כי קהל הצופים בבית, וגם הקהל הקטן באולפן, כבר הגיע לעימות דרוך לשמוע את הסיסמאות המוכרות: פרס “כן ולא” ופרס “הפנטזיונר” המבקש לשלוח “טיל עם מכונת כביסה למאדים.” החלטתו של פרס — כנגד עצת יועציו — להקדיש את הדקות הראשונות לעימות השני להפרכה יסודית של הטענה כי כל עיסוקו הוא מסעות לחלל, רק פגעה בעניינו. המילים “טיל” או “ירח” לא נשמעו מפיו מעולם, שלא לדבר על מכונות כביסה או מזגנים. מאיפה הבאתם את זה?! זה הרי דבר גנאי מופרך לחלוטין! אין דבר כזה. אין לזה שום אזכור במצע. וכמובן, באופן מתבקש, מגודש ההכחשות לא נותר לציבור אלא להגיע למסקנה חד־‌משמעית שאם פרס כל כך כועס, כנראה שבכל זאת הוא זמם להטיס טיל עם מכונת כביסה על חשבון הציבור. יש כאן משהו, שהרי ‘אין עשן בלי אש’.

בעימות השלישי, במוצאי שבת שלפני הבחירות ביום ג’, נשמע פרס תוקפני ומובס כאחת. פרס תקף את ראש־‌הממשלה ללא הרף, אך כאשר מישהו בקהל המאזינים (העימות השלישי נערך בפני קהל של כמה מאות מאזינים) צעק לעברו משהו הגיב פרס בצעקה: “אתה לא תפריע לי לדבר! אתה ושכמותך לא תסתמו לי את הפה!” ונופף בזלזול אל הצועק. דרגל ניצבה אותה עת ליד דוכנה, כשעל פניה חיוך דק מדק, בדיוק כמו זה שנישא על פניה בפרסומות של המפלגה הליברלית.

 קראו עוד תצפיות של אורי רדלר על מדינת ישראל החלופית של לו:

לו ברק ונתניהו היו מתראיינים במציאות חלופית של מדינת ישראל 

לו במדינת ישראל החלופית היה מגזין יקום תרבות