לרגל 150 שנה להולדתו של הרצל להלן כתבה על סיפור שפירסם הרצל ב1896 זמן קצר לאחר פירסום “מדינת היהודים”ספינת האוויר המונחית ” ” שבו תיאר ממציא יהודי של ההמצאה הדמיונית מכל ספינת האוויר שאת חייו תיאר כאליגוריה לחייו שלו כמושא לבוז ולעג בגלל רעיונותיו.
אלא שבזמן שפירסם הרצל את הסיפור הוא לא ידע שגם הוא הפך לנבואה שתתגשם בתוך שבועות מעטים ! שכן בממש במקביל לכתיבת הסיפור עמל יהודי הונגרי אחר בשם דוד שוורץ על המצאת ספינת האוויר וב1897 כמה חודשים לאחר הקונגרס הציוני הראשון הוא ניסה את ספינת האוויר והיא טסה בהצלחה.
אלא שהממציא לא זכה לראות בהצלחת המצאתו שכן הוא מת לאחר זמן קצר.
אך ספינת האוויר שלו הפכה לבסיס לספינות האוויר ששלטו מאז בשמי העולם במשך עשרות שנים. אלא שהן נקראו “צפלין ” על שמו של הגרמני שקנה את זכויות להמצאה מאלמנתו של דוד שוורץ.
להלן כתבה בשני חלקים על התחזית והפרשה המדהימה.
ספינת האוויר של הרצל: החלק הראשון
מאת אלי אשד
את הפיליטון שלי מאתמול “ספינת האוויר המונחה “הבינו כמעט הכל כאליגוריה על מדינת היהודים .
תיאודור הרצל ביומנו 1 ביוני 1896
מאה וחמישים שנה מלאו להולדתו של חוזה המדינה .ולרגל התאריך רשימה על אחד מסיפוריו הקצרים ביותר שבו כמו העיר על הקריירה שלו כולה
הרצל כסופר מדע בדיוני
הרצל צופה בגלקסיה ,ציור מאת אבי כץ.
לפני שהפך למנהיג ציוני היה תיאודור הרצל ידוע בעיקר כסופר וכעיתונאי. ובקריירה שלו כסופר כמה מסיפוריו ומאמריו עסקו בספקולציות של מה שאנו מכנים כיום ” מדע בדיוני” ו”עתידנות “. לאורך השנים יצא להרצל בידי מבקריו שם של מעריץ עיוור של הישגי הטכנולוגיה , ובכך כאיש הטיפוסי מאוד לתקופתו , אך אין דבר הרחוק יותר מן האמת.
סיפורו הקצר הטוב והידוע ביותר שאותו גם הפך למחזה “סולון בלידיה ” ( 1900) מראה על זהירות ואף חשש מהטכנולוגיה ומה שהיא עלולה לגרום למין האנושי. .
ב-1896 חיבר הרצל סיפור שנשאר אחד מסיפוריו הידועים ביותר בשם “ספינת האוויר המונחית ” על אדם שממציא כלי תעופה , אחד מחלומותיה הגדולים של התקופה אך הורס אותה, גם בגלל הבנתו שהמצאה זו עלולה לשמש בעתיד ככלי הרס במלחמות,
תפיסה זאת הייתה בהחלט חדשה בתקופתו של הרצל שבה הכל דיברו בעיקר על כלי התעופה כמכשיר לימי שלום.
גיבור הסיפור מתייאש :אין הם בני האדם האלו ראויים לעוד.
אולם המחבר הוא סלחני יותר :לגיבור המעופף הזה היה חסר רק דבר אחד על מנת להיות איש גדול.
היכולת לסלוח ולהבין את קטני האמונה. .
חוזה ספינת האוויר
“שיף היה אצלי היום והתלוצץ כאילו אנוכי המצאתי את ספינת האוויר .
“ייתכן” חשבתי בלבי ושתקתי “
יומנו של הרצל 15 ביוני 1895.
איך נוצר הסיפור ?
סביר להניח שהרצל התעניין עוד מילדותו בנושאי תעופה וספינות אוויר נושאים שהיו “באוויר ” (תרתי משמע ) באותה התקופה.
אנחנו יכולים לשער שהאיש שלעתיד כונה “ז’ול וורן היהודי ” קרא בנערותו את הספר “רובור כובש השחקים ” ( 1886) של זו’ל וורן שעוסק בכלי טייס הכבד מהאוויר וממציאו המיסתורי.
יצירות שעסקו בכלי טייס עתידניים כמכשירי מלחמה כבר היו קיימות לפני 1896. אולי הרצל ידע על יצירותיו של הסופר הבריטי ג’ורג’ גריפית שפירסם החל מ-1893 בעיתונות הבריטית וכספרים סדרת סיפורים פופולאריים על עולם עתידני שבו אנרכיסטים משתלטים על העולם באמצעות כלי טייס ומקימים משטר של “אוטופיה דיקטטורית ” .
להרצל ששהה אז בפאריז כעיתונאי בהחלט יכולה הייתה להיות גישה לסיפורים אלה בעיתונות האנגלית.
הוא יכול היה להיתקל בספרו של אדוארד דוגלאס פאוסט “הרטמן האנרכיסט או חורבן העיר הגדולה ” ( 1893)שתיאר את העיר לונדון המופצצת בעתיד מהאוויר בידי אנרכיסטים בספינת אוויר .
ציור של אלברט רובידה.
הרצל מן הסתם נתקל בפריז בספריו של המאייר אלברט רובידה שהרבה לתאר בספריו ובציוריו עולם עתידני גדוש בהמצאות ובראשם ספינות אוויר המשמשות גם כלי מלחמה.
לעומת זאת אנחנו יודעים שהרצל לא ידע ב”זמן אמיתי” של הפרסום ובכל מקרה לא יכל לקרוא את ספרו האוטופי של אלחנן לוינסקי מ-1892 מסע לארץ- ישראל בשנת ת”ת לאלף הששי” סיפור שפורסם בעברית על מסע לארץ ישראל עתידנית שעסק בין השאר בספינות האוויר שאותם הוא מכנה “המגדל הפורח באוויר “ושם הוא כותב :
שלשה ימים עשינו באשדות, וביום הרביעי אחזנו את דרכנו הלאה קדימה.
בשני דרכים יסעו כעת מאשדות לא”י: דרך האויר במגדל הפורח ודרך הים באניה. הדרך הראשון טוב ומשובח מהשני, כי בשני ימים יסעו מאשדות לבארות; אבל באחת, אין הדרך בטוח כל כך כמו בספינה, כי אחרי ההמצאות הגדולות והמכונות הרבות שהמציאו, עוד רחוק מגדל הפורח מתכלית השלמות; וזאת שנית, עובר אורח כמוני הנוסע בכדי לראות ולהתבונן, הוא יבכר את הספינה על המגדל. כי יתנשא המגדל למעלה למעלה על הרים ועמקים, יערות ונהרות, ימים ומדברות, כפרים וערים, התעיף עיניך ואינם…אנית החשמל במהירות יתרה תלך, אם לא במהירות המגדל הפורח באויר,”.
הרצל לא יכול היה לקרוא את הספר שכן לא ידע עברית והוא לא שמע עליו בעת פרסומו המקורי ב-1892 , אם כי לעתיד נודע לו על קיומו.
אבל המונח “המגדל הפורח באוויר ” שהוא אולי המצאה של לוינסקי השתרש לתיאור ספינות אוויר כולל בתרגומים הראשונים של הרצל לעברית. ולעתיד מונח זה בא לתאר ” דבר דמיוני שאינו יכול להתממש” “דבר שאין לו אחיזה במציאות”.
ספינות האוויר של הרצל
ציור מודרני של כלי טייס המבוסס על ספריו של גריפית.לקוח ממשחק התפקידים של היסטוריה ויקטוריאנית חלופית
Forgotten Futures:Tsar Wars
אנחנו יודעים שלפתע ב1895 כאשר החל לעסוק בנושא המדינה היהודית עלה גם נושא ספינת האוויר אל פני השטח במחשבתו ושוב ושוב והפך עבורו לסמל לחשיבה האוטופית בכלל.
במאי 1895 כאשר הכין לעצמו רשימת ראשי פרקים לשיחה שתיכנן עם הברון הירש ( והתקיימה ב2 ביוני 1895) לגבי מדינת היהודים העתידית שאותה החל לתכנן רשם לעצמו נושא שארצות האנטישמיות העיקריות יקבעו פרסים בעבור מעשים מזהירים שיכללו הישגים גדולים באמנות ובמדע בשביל ממציאו של נסיוב האסכרה של הלחם המלאכותי ושל ספינת האוויר דבר שיביא להשבחת האדם ולפרסום.וזה מראה שמבחינת הרצל המצאת ספינת האוויר הייתה אחד ההישגים הגדולים ביותר שיתכנו.
אך ככל הידוע בפגישה שהתקיימה לבסוף הרצל לא הזכיר את ספינת האוויר.
אלא שבתוך כמה ימים מישהו אחר חזר והזכיר לו אותה.
ב16 ביוני 1895 כאשר הרצל היה עסוק כל כולו ברעיון המדינה היהודית העתידית ביקר אצלו ידיד הרופא והעיתונאי פרידריך שיף .זה נדהם לראות את הרצל הלבוש שלא כהרגלו ברישול ופניו עייפות כאילו לאחר נדודי שינה ארוכים .
“אתה נראה אילו המצאת את ספינת האוויר המונחית“. העיר הידיד בעוקצנות.
הרצל שתק ולא ענה .ביומנו כתב לעצמו :אחד הקרבות העיקרים שלי מכאן ואילך יהיה להיאבק בלעג היהודים שאינו אלא הניסיון חסר האונים של האסירים להיראות כבני חורין.ומשום כך נוגע הלעג הזה לליבי “.
הוא לא שכח לעולם את ההערה הלעגנית על ספינת האוויר. .
כעבור שלושה ימים כשרשם ביומנו טיוטה למכתב שאותו ביקש לשלוח בעניין למנהיג הגרמני ביסמארק כתב “ומה יש לי לאמר בשאלת היהודים ?קשה בעצם לבטא את המילה הזאת.שכן כשאני מבטא אותה תהיה בהכרך תגובתו הראשונה של כל איש נבון לשלוח אותי אל חדר ההסתכלות של בית המשוגעים המחלקה בשביל הממציאים את ספינת האוויר המונחית “.
למחרת רשם ביומנו “חושבני כי אם אחד ממכרי היה ממציא את ספינת האוויר המונחית הייתי נותן לו סטירת לחי .היה זה בשבילי עלבון איום .מדוע הוא ?מדוע לא אנוכי? כי איש זר .כן אצל דברים המרחפים למעלה מן האדם מעליבה שייכותם לאישיות אחת”.
ב12 במאי 1896 כתב ביומנו
“ענינים גדולים אינם זקוקים ליסוד מוצק .תפוח צריך להניח על השולחן כדי שלא יפול ,הארץ מרחפת באוויר .וכך אני יכול אולי לייסד את מדינת היהודים ולחזקה בלי כל משען בטוח –הסוד הוא בתנועה.ובסוגריים הוסיף “.( אני מאמין כי בכיוון זה תימצא אי שם גם ספינת האוויר הניתנת לניווט .ההתגברות על הכובד באמצעות התנועה ולא את הספינה כי אם את התנועה צריך להנחות “) .
ככל הנראה ממש במקביל לרעיון זה הוא כתב את הסיפור “ספינת האוויר המונחית”.
הסיפור שפורסם בעיתון שבו עבד הרצל ב-31 במאי 1896 מתאר את החלומות והזעזועים של עצמו בתור יוסף מילר אדם בן שלושים ושש ( בן גילו של הרצל בעת כתיבת הסיפור ) ממציא ספינת אויר שהבריות חשבו אותו למשוגע מפני שחלם ליצור משהו מדהים כל כך .
הסיפור מתחיל בתיאור של חבורת ידידים המגלגלת שיחה בענייני היום ועל המצאות התחבורה המתקדמות בתקופתם. אחד המשתתפים חזר זה עתה מפאריס בירת הטכנולוגיה העולמית ( כפי שעשה הרצל עצמו זה לא מכבר וברור שהדמות מבוססת באופן ספציפי גם עליו ), והוא דיבר על ההמצאות החדשות: איך שינו האופניים את פני הרחובות, איך הופיעו העגלות ללא הסוסים ו”מה יביאו בכנפיהן?”. אז אומר אחד הנוכחים: “אני תמה על שאיש עדיין לא הזכיר את ספינת האוויר המנווטת“. “אבל כולנו חשבנו עליה”, משיב אחר. “כן”, אומר הראשון, “שכן במוקדם או במאוחר תבוא ההמצאה הזאת לעולם. אולי כבר חי בתוכנו האדם שיזמן למין האנושי את הגדולה שבהפתעות הזו. הייתי רוצה לדעת איך ייראה אז העולם“. “ואני”, אומרת אחת הנשים שבחבורה, “הייתי רוצה לדעת איך ייראה האיש שימציא אותה: גיבור יהיה, כמעט אליל!”.
אחד מהם, צייר חובב סיפורים מוזרים, מספר באוזניהם את הסיפור על יוסף מילר, בנו של סנדלר, חובב כימיה ופיזיקה בזמנו הפנוי, שהעסיק את ראשו בבעיית המכונה המעופפת.
כשהגיע לגיל 35 הצליח למצוא את התגלית שתאפשר להמצאה להתממש, ו” הרגע שנתחוור לו כי פתר את בעיית התעופה, היה לו זעזוע גדול; הוא פרץ בבכי ושעה ארוכה התייפח בבדידות חדרו הדל.”
יוסף,, החל לנסות להשיג מממנים לפרויקט השאפתני. אך לשווא. לא רק שלא תמכו בו, אף עשו ממנו צחוק, וכשהגזים ליצן אחד, וצחק עליו לפני הבלונדינית של השכונה,הפליא בו מילר את מכותיו עד שנתפקקו חוליותיו.”
בעקבות כל הרעש והמהומה, הגיעו אליו שני אדונים זרים ולקחוהו עימם לבית המשוגעים.
יוסף, לא נפלה רוחו, הוא התיידד שם עם עוד ממציאים של ספינות אוויר, ותוך כדי שיחות סבלניות ולבביות גילה פרטים נוספים שיעזרו לו לממש את המצאתו. הוא העמיד פנים כאילו שכח את רעיונותיו המוזרים, שקע בפעילות תמימה של האכלת ציפורים, ושוחרר חיש מהר כאדם שפוי.
בשובו לחיים לא מיהר לשוב להמצאתו. הוא הפך לממציא פורה של מכשירים מועילים ביותר כגון חולץ פקקים, מגהץ חסכוני, מותח למכנסיים גליל לכלי כבסים ושאר המצאות יומיומיות שהפכו אותו לאדם רציני ומקובל בחברה. חלק מהמצאותיו הביאו לו ממון, וכך בנה לעצמו שם מכובד והון נכבד.
אך בסתר בסתר, הפנה רכושו וכספו לעיסוק הנעלה מכול, אותה המצאה שלא הרפתה ממנו. הממציא אכן בונה ספינת אוויר שאותה הוא מכנה “האלקיונה” .
הוא מדהים את חבריו כשהוא אומר להם :”כבר ראיתם את “האלקיונה ” שלי? בלילה הזה הייתה בה על פני קונסטנטינופול וקפריסין . אתה אראכם אותה לאור –היום”.
“צורתה הייתה בדומה לצורת דרקון .חלקיה הקשים היו עשויים אלומיניום והרכים ממשי לבן מלוכד יחד בצורה של מאות עלים” .
יוסף מילר מטיס את חבריו בספינת האוויר על פני כל החופים של הים התיכון והתקין לו על כמה פסגות הרים מקומות חנייה.
הוא מראה שצדק אך לאחר ההטסה ולאחר שהוכיח את טענותיו לחבריו הוא משמיד את ספינת האוויר. מאחר שבני האדם הלעגנים אינם ראויים לתעופה .”בני האדם אינם ראויים למעוף .כמו שהם הזחילה טובה להם די והותר”.
. ואולם הדובר “הפאריסאי” בסיפור הזה מסכם את חילופי הדברים ברוח שונה לגמרי: יוסף מילר, שהמציא את “ספינת האוויר המונחית”, צריך לחשוב על העתיד, שכן “כל שמכין את העתיד חייב להביט מן ההווה והלאה. בני האדם הטובים בוא יבואו”.
איור ל”ספינת האוויר המונחית” .מתוך הספר “בתקוע השופר”.
תיאודור הרצל, כתב את הסיפור הזה זמן קצר אחרי שפירסם את “מדינת היהודים”. אבל האם אכן יהיה הממציא ספינת האוויר גיבור או אליל? יוזם השיחה אינו סבור כך. “אני נוטה לחשוב שיהיה דמות נלעגת”, הוא אומר, “ברנש מסכן, בעל גחמות ולא יוצלח. מן הסתם יגנבו את סודו. אחרים יתעשרו ממנו, והוא לא יקבל דבר – רק אנדרטה אחרי מותו. ואילו בימיו ימררו את חייו כהלכה. ובצדק. מן הסתם תהיה זו תגלית פשוטה, כמעט מובנת מאליה. מדוע הסחנו דעתנו ממנה, כולנו עד אחד? נדמה לי שאם אשמע שאחד ממכרי המציא את ספינת האוויר המנווטת, אסטור לו על פניו. למה הוא, למה לא אני?”
בפיליטון “ספינת-האוויר המונחית” זה תיאר הרצל את התמורות הגדולות שיחוללו בעולם “צעצועים” כגון עגלות ללא סוסים ו”ספינת-האוויר”, העלולות להפוך ל”ספינת מלחמה” ולמכשיר העתיד להפיץ תענוגות לבעלי שלטון ו”צורות חדשות של עוני ודלות”.
זהו אחד מסיפוריו הטובים והידועים ביותר של הרצל שני אולי רק ל”סולון בלודיה” בפרסומו מבין יצירותיו הספרותיות הקצרות
הסיפור עורר רושם רב בקרב הקוראים.
והמחבר כתב מיד לאחר הופעתו הערה קצרה ביומנו “הפיליטון שלי מאתמול ספינת האוויר המעופפת הובן בדרך כלל כאליגוריה על מדינת היהודים “.
הרצל עצמו לא הכחיש.
ואכן ניראה שבממציא יוסף מילר הרצל מתאר את עצמו ואת היחס שלו זכה לאחר פרסום תוכניתו בספרו “מדינת היהודים”.
כשהופיע הסיפור שוב בשנת 1900 כחלק מאוסף סיפוריו הפילוסופיים של הרצל כתב עליו מבקר בעיתון גדול בגרמניה כך: “הסיפור “ספינת האוויר המונחית ” מטפל ביד עדינה בבעיה החדשה ביותר של אידיאליסטים מודרניים -מעופו של איקארוס ,בעיה שלא פתר עדיין שום אדם ,וגם לא יפתור אותה לעולם “.
המבקר הנכבד טעה ובגדול ……
ככל הנראה הסיפור על ספינת האוויר שהייתה חלום אותו דור הייתה מעין “בלון ניסיון” כדי לראות אם כשרה השעה לפרויקט הגדול עוד יותר של מדינת היהודים .שהוא ניסה להביא להמראתה.ספינת האוויר הייתה הזהרה כנגד כל אלו שלעגו ובזו לו בחוגי היהודים ובעיתון שבו עבד.
אלא שהרצל לא ידע שממש בזמן שהוא כותב את הסיפור הזה היה כבר יהודי הונגרי בשם דוד שווארץ שעבד על ספינת אוויר מהסוג שאותו חזה ובדיוק בזמן שבו הוא פורסם.
ועל כך ראו בחלק השני של הכתבה :
קראו את הסיפור “ספינת האוויר המונחית” של הרצל
