הרצל צופה בגלקסיה ,ציור מאת אבי כץ.

לרגל 150 שנה להולדתו של הרצל להלן כתבה על סיפור שפירסם הרצל ב1896 זמן קצר לאחר פירסום “מדינת היהודים”ספינת האוויר המונחית ” ( סיפור שמובא כנספח למאמר)   שבו תיאר ממציא יהודי של ההמצאה הדמיונית מכל ספינת האוויר שאת חייו תיאר כאליגוריה לחייו שלו כמושא לבוז ולעג בגלל רעיונותיו.

אלא שבזמן שפירסם הרצל את הסיפור הוא לא ידע שגם הוא הפך לנבואה שתתגשם בתוך שבועות מעטים ! שכן בממש במקביל לכתיבת הסיפור עמל יהודי הונגרי אחר בשם דוד שוורץ על המצאת ספינת האוויר וב1897 כמה חודשים לאחר הקונגרס הציוני הראשון הוא ניסה את ספינת האוויר והיא טסה בהצלחה.

אלא שהממציא לא זכה לראות בהצלחת המצאתו שכן הוא מת לאחר זמן קצר.

אך ספינת האוויר שלו הפכה לבסיס לספינות האוויר ששלטו מאז בשמי העולם במשך עשרות שנים. אלא שהן נקראו “צפלין ” על שמו של הגרמני שקנה את זכויות להמצאה מאלמנתו של דוד שוורץ.

להלן כתבה  בשני חלקים על התחזית והפרשה המדהימה.ובנספח מובא  הסיפור  הנבואי  עצמו”ספינת האוויר המונחית”.
.

ספינת האוויר של הרצל: החלק הראשון

מאת אלי אשד

את הפיליטון שלי מאתמול “ספינת האוויר המונחה “הבינו כמעט הכל כאליגוריה על מדינת היהודים .

תיאודור הרצל ביומנו 1 ביוני 1896

מאה וחמישים שנה מלאו   להולדתו של חוזה המדינה .ולרגל התאריך רשימה על אחד מסיפוריו הקצרים ביותר שבו כמו העיר על הקריירה שלו כולה

הרצל כסופר מדע בדיוני

 

לפני שהפך למנהיג ציוני היה תיאודור  הרצל ידוע בעיקר כסופר וכעיתונאי. ובקריירה שלו כסופר כמה מסיפוריו ומאמריו עסקו בספקולציות של מה שאנו מכנים כיום ” מדע בדיוני” ו”עתידנות “. לאורך השנים יצא להרצל בידי מבקריו שם של מעריץ עיוור של הישגי הטכנולוגיה , ובכך כאיש הטיפוסי מאוד לתקופתו , אך אין דבר הרחוק יותר מן האמת.

סיפורו  הקצר הטוב והידוע ביותר שאותו גם הפך למחזה “סולון בלידיה ” ( 1900) מראה על זהירות ואף חשש מהטכנולוגיה ומה שהיא עלולה לגרום למין האנושי.      .

ב-1896 חיבר הרצל סיפור שנשאר אחד מסיפוריו הידועים ביותר בשם “ספינת האוויר המונחית ” על אדם שממציא כלי תעופה , אחד מחלומותיה הגדולים של התקופה אך הורס אותה, גם בגלל הבנתו שהמצאה זו עלולה לשמש בעתיד ככלי הרס במלחמות,

תפיסה זאת הייתה בהחלט חדשה בתקופתו של הרצל שבה הכל דיברו בעיקר על כלי התעופה כמכשיר לימי שלום.

גיבור הסיפור מתייאש :אין הם בני האדם האלו ראויים לעוד.

אולם המחבר הוא סלחני יותר :לגיבור המעופף הזה היה חסר רק דבר אחד על מנת להיות איש גדול.

היכולת  לסלוח ולהבין את קטני האמונה. .

חוזה ספינת האוויר

שיף היה אצלי היום והתלוצץ כאילו אנוכי המצאתי את ספינת האוויר .

“ייתכן” חשבתי בלבי ושתקתי “

יומנו של הרצל 15 ביוני 1895.

איך נוצר הסיפור ?

סביר להניח שהרצל התעניין עוד מילדותו בנושאי תעופה וספינות אוויר נושאים שהיו “באוויר ” (תרתי משמע ) באותה התקופה.

אנחנו יכולים לשער שהאיש שלעתיד כונה “ז’ול וורן היהודי ” קרא בנערותו את הספר “רובור כובש  השחקים ” ( 1886) של זו’ל וורן שעוסק בכלי טייס הכבד מהאוויר וממציאו המיסתורי.

יצירות שעסקו בכלי טייס עתידניים כמכשירי מלחמה כבר היו קיימות לפני 1896. אולי הרצל ידע על יצירותיו של הסופר הבריטי ג’ורג’ גריפית שפירסם החל מ-1893 בעיתונות הבריטית וכספרים סדרת סיפורים פופולאריים על עולם עתידני שבו אנרכיסטים משתלטים על העולם באמצעות כלי טייס ומקימים משטר של “אוטופיה דיקטטורית ” .

להרצל ששהה אז בפאריז כעיתונאי בהחלט יכולה הייתה להיות גישה לסיפורים אלה בעיתונות האנגלית.

הוא יכול היה להיתקל בספרו של אדוארד דוגלאס פאוסט “הרטמן האנרכיסט או חורבן העיר הגדולה ” ( 1893)שתיאר את העיר לונדון המופצצת בעתיד מהאוויר בידי אנרכיסטים בספינת אוויר .

ציור של אלברט רובידה.

הרצל מן הסתם נתקל בפריז בספריו של המאייר אלברט רובידה שהרבה לתאר בספריו ובציוריו עולם עתידני גדוש בהמצאות ובראשם ספינות אוויר המשמשות גם כלי מלחמה.

לעומת זאת אנחנו יודעים שהרצל לא ידע ב”זמן אמיתי” של הפרסום ובכל מקרה לא יכל לקרוא את ספרו האוטופי של אלחנן לוינסקי מ-1892 מסע לארץ- ישראל בשנת ת”ת לאלף הששי” סיפור שפורסם בעברית על מסע לארץ ישראל עתידנית שעסק בין השאר בספינות האוויר שאותם הוא מכנה “המגדל הפורח באוויר “ושם הוא כותב :

שלשה ימים עשינו באשדות, וביום הרביעי אחזנו את דרכנו הלאה קדימה.

בשני דרכים יסעו כעת מאשדות לא”י: דרך האויר במגדל הפורח ודרך הים באניה. הדרך הראשון טוב ומשובח מהשני, כי בשני ימים יסעו מאשדות לבארות; אבל באחת, אין הדרך בטוח כל כך כמו בספינה, כי אחרי ההמצאות הגדולות והמכונות הרבות שהמציאו, עוד רחוק מגדל הפורח מתכלית השלמות; וזאת שנית, עובר אורח כמוני הנוסע בכדי לראות ולהתבונן, הוא יבכר את הספינה על המגדל. כי יתנשא המגדל למעלה למעלה על הרים ועמקים, יערות ונהרות, ימים ומדברות, כפרים וערים, התעיף עיניך ואינם…אנית החשמל במהירות יתרה תלך, אם לא במהירות המגדל הפורח באויר,”.

הרצל לא יכול היה לקרוא את הספר שכן לא ידע עברית והוא לא שמע עליו בעת פרסומו המקורי ב-1892 , אם כי לעתיד נודע לו על קיומו.

אבל המונח “המגדל הפורח באוויר ” שהוא אולי המצאה של לוינסקי השתרש לתיאור ספינות אוויר כולל בתרגומים הראשונים של הרצל לעברית. ולעתיד מונח זה בא לתאר ” דבר דמיוני שאינו יכול להתממש” “דבר שאין לו אחיזה במציאות”.

ספינות האוויר של הרצל

The Angel of the Revolution

 

 

 

 

ציור מודרני של כלי טייס המבוסס על ספריו של גריפית.לקוח ממשחק התפקידים של היסטוריה ויקטוריאנית חלופית

Forgotten Futures:Tsar Wars

אנחנו יודעים שלפתע ב1895 כאשר החל לעסוק בנושא המדינה היהודית עלה גם נושא ספינת האוויר אל פני השטח במחשבתו ושוב ושוב והפך עבורו לסמל לחשיבה האוטופית בכלל.

במאי 1895 כאשר הכין לעצמו רשימת ראשי פרקים לשיחה שתיכנן עם הברון הירש ( והתקיימה ב2 ביוני 1895) לגבי מדינת היהודים העתידית שאותה החל לתכנן רשם לעצמו נושא שארצות האנטישמיות העיקריות יקבעו פרסים בעבור מעשים מזהירים שיכללו הישגים גדולים באמנות ובמדע בשביל ממציאו של נסיוב האסכרה של הלחם המלאכותי ושל ספינת האוויר דבר שיביא להשבחת האדם ולפרסום.וזה מראה שמבחינת הרצל המצאת ספינת האוויר הייתה אחד ההישגים הגדולים ביותר שיתכנו.

אך ככל הידוע בפגישה שהתקיימה לבסוף הרצל לא הזכיר את ספינת האוויר.

אלא שבתוך כמה ימים מישהו אחר חזר והזכיר לו אותה.

ב16 ביוני 1895 כאשר הרצל היה עסוק כל כולו ברעיון המדינה היהודית העתידית ביקר אצלו ידיד הרופא והעיתונאי פרידריך שיף .זה נדהם לראות את הרצל הלבוש שלא כהרגלו ברישול ופניו עייפות כאילו לאחר נדודי שינה ארוכים .

אתה נראה אילו המצאת את ספינת האוויר המונחית“. העיר הידיד בעוקצנות.

הרצל שתק ולא ענה .ביומנו כתב לעצמו :אחד הקרבות העיקרים שלי מכאן ואילך יהיה להיאבק בלעג היהודים שאינו אלא הניסיון חסר האונים של האסירים להיראות כבני חורין.ומשום כך נוגע הלעג הזה לליבי “.

הוא לא שכח  לעולם את ההערה הלעגנית  על ספינת האוויר. .

כעבור שלושה ימים כשרשם ביומנו טיוטה למכתב שאותו ביקש לשלוח בעניין למנהיג הגרמני ביסמארק כתב “ומה יש לי לאמר בשאלת היהודים ?קשה בעצם לבטא את המילה הזאת.שכן כשאני מבטא אותה תהיה בהכרך תגובתו הראשונה של כל איש נבון לשלוח אותי אל חדר ההסתכלות של בית המשוגעים המחלקה בשביל הממציאים את ספינת האוויר המונחית “.

למחרת רשם ביומנו “חושבני כי אם אחד ממכרי היה ממציא את ספינת האוויר המונחית הייתי נותן לו סטירת לחי .היה זה בשבילי עלבון איום .מדוע הוא ?מדוע לא אנוכי? כי איש זר .כן אצל דברים המרחפים למעלה מן האדם מעליבה שייכותם לאישיות אחת”.

ב12 במאי 1896 כתב ביומנו

ענינים גדולים אינם זקוקים ליסוד מוצק .תפוח צריך להניח על השולחן כדי שלא יפול ,הארץ מרחפת באוויר .וכך אני יכול אולי לייסד את מדינת היהודים ולחזקה בלי כל משען בטוח –הסוד הוא בתנועה.ובסוגריים הוסיף “.( אני מאמין כי בכיוון זה תימצא אי שם גם ספינת האוויר הניתנת לניווט .ההתגברות על הכובד באמצעות התנועה ולא את הספינה כי אם את התנועה צריך להנחות “) .

ככל הנראה ממש במקביל לרעיון זה הוא כתב את הסיפור “ספינת האוויר המונחית”.

הסיפור שפורסם בעיתון שבו עבד הרצל ב-31 במאי 1896 מתאר את החלומות והזעזועים של עצמו בתור יוסף מילר אדם בן שלושים ושש ( בן גילו של הרצל בעת כתיבת הסיפור ) ממציא ספינת אויר שהבריות חשבו אותו למשוגע מפני שחלם ליצור משהו מדהים כל כך .

הסיפור מתחיל בתיאור של חבורת ידידים המגלגלת שיחה בענייני היום ועל המצאות התחבורה המתקדמות בתקופתם. אחד המשתתפים חזר זה עתה מפאריס בירת הטכנולוגיה העולמית ( כפי שעשה הרצל עצמו זה לא מכבר וברור שהדמות מבוססת באופן ספציפי גם עליו ), והוא דיבר על ההמצאות החדשות: איך שינו האופניים את פני הרחובות, איך הופיעו העגלות ללא הסוסים ו”מה יביאו בכנפיהן?”. אז אומר אחד הנוכחים: “אני תמה על שאיש עדיין לא הזכיר את ספינת האוויר המנווטת“. “אבל כולנו חשבנו עליה”, משיב אחר. “כן”, אומר הראשון, “שכן במוקדם או במאוחר תבוא ההמצאה הזאת לעולם. אולי כבר חי בתוכנו האדם שיזמן למין האנושי את הגדולה שבהפתעות הזו. הייתי רוצה לדעת איך ייראה אז העולם“. “ואני”, אומרת אחת הנשים שבחבורה, “הייתי רוצה לדעת איך ייראה האיש שימציא אותה: גיבור יהיה, כמעט אליל!”.

אחד מהם, צייר חובב סיפורים מוזרים, מספר באוזניהם את הסיפור על יוסף מילר, בנו של סנדלר, חובב כימיה ופיזיקה בזמנו הפנוי, שהעסיק את ראשו בבעיית המכונה המעופפת.

כשהגיע לגיל 35 הצליח למצוא את התגלית שתאפשר להמצאה להתממש, ו” הרגע שנתחוור לו כי פתר את בעיית התעופה, היה לו זעזוע גדול; הוא פרץ בבכי ושעה ארוכה התייפח בבדידות חדרו הדל.”

יוסף,, החל לנסות להשיג מממנים לפרויקט השאפתני. אך לשווא. לא רק שלא תמכו בו, אף עשו ממנו צחוק, וכשהגזים ליצן אחד, וצחק עליו לפני הבלונדינית של השכונה,הפליא בו מילר את מכותיו עד שנתפקקו חוליותיו.”

בעקבות כל הרעש והמהומה, הגיעו אליו שני אדונים זרים ולקחוהו עימם לבית המשוגעים.

יוסף, לא נפלה רוחו, הוא התיידד שם עם עוד ממציאים של ספינות אוויר, ותוך כדי שיחות סבלניות ולבביות גילה פרטים נוספים שיעזרו לו לממש את המצאתו. הוא העמיד פנים כאילו שכח את רעיונותיו המוזרים, שקע בפעילות תמימה של האכלת ציפורים, ושוחרר חיש מהר כאדם שפוי.

בשובו לחיים לא מיהר לשוב להמצאתו. הוא הפך לממציא פורה של מכשירים מועילים ביותר כגון חולץ פקקים, מגהץ חסכוני, מותח למכנסיים גליל לכלי כבסים ושאר המצאות יומיומיות שהפכו אותו לאדם רציני ומקובל בחברה. חלק מהמצאותיו הביאו לו ממון, וכך בנה לעצמו שם מכובד והון נכבד.

אך בסתר בסתר, הפנה רכושו וכספו לעיסוק הנעלה מכול, אותה המצאה שלא הרפתה ממנו. הממציא אכן בונה ספינת אוויר שאותה הוא מכנה  “האלקיונה” .

הוא מדהים את חבריו כשהוא אומר להם :”כבר ראיתם את “האלקיונה ” שלי? בלילה הזה הייתה בה על פני קונסטנטינופול וקפריסין . אתה אראכם אותה לאור –היום”.

צורתה הייתה בדומה לצורת דרקון .חלקיה הקשים היו עשויים אלומיניום והרכים ממשי לבן מלוכד יחד בצורה של מאות עלים” .

יוסף מילר מטיס את חבריו בספינת האוויר על פני כל החופים של הים התיכון והתקין לו על כמה פסגות הרים מקומות חנייה.

הוא מראה שצדק אך לאחר ההטסה ולאחר שהוכיח את טענותיו לחבריו הוא משמיד את ספינת האוויר. מאחר שבני האדם הלעגנים אינם ראויים לתעופה .”בני האדם אינם ראויים למעוף .כמו שהם הזחילה טובה להם די והותר”.

. ואולם הדובר “הפאריסאי” בסיפור הזה מסכם את חילופי הדברים ברוח שונה לגמרי: יוסף מילר, שהמציא את “ספינת האוויר המונחית”, צריך לחשוב על העתיד, שכן “כל שמכין את העתיד חייב להביט מן ההווה והלאה. בני האדם הטובים בוא יבואו”.

איור ל”ספינת האוויר המונחית” .מתוך הספר “בתקוע השופר”.

תיאודור הרצל, כתב את הסיפור הזה זמן קצר אחרי שפירסם את “מדינת היהודים”. אבל האם אכן יהיה הממציא ספינת האוויר גיבור או אליל? יוזם השיחה אינו סבור כך. “אני נוטה לחשוב שיהיה דמות נלעגת”, הוא אומר, “ברנש מסכן, בעל גחמות ולא יוצלח. מן הסתם יגנבו את סודו. אחרים יתעשרו ממנו, והוא לא יקבל דבר – רק אנדרטה אחרי מותו. ואילו בימיו ימררו את חייו כהלכה. ובצדק. מן הסתם תהיה זו תגלית פשוטה, כמעט מובנת מאליה. מדוע הסחנו דעתנו ממנה, כולנו עד אחד? נדמה לי שאם אשמע שאחד ממכרי המציא את ספינת האוויר המנווטת, אסטור לו על פניו. למה הוא, למה לא אני?”

בפיליטון “ספינת-האוויר המונחית” זה תיאר הרצל את התמורות הגדולות שיחוללו בעולם “צעצועים” כגון עגלות ללא סוסים ו”ספינת-האוויר”, העלולות להפוך ל”ספינת מלחמה” ולמכשיר העתיד להפיץ תענוגות לבעלי שלטון ו”צורות חדשות של עוני ודלות”.

זהו אחד מסיפוריו הטובים והידועים ביותר של הרצל שני אולי רק ל”סולון בלודיה” בפרסומו מבין יצירותיו הספרותיות הקצרות

הסיפור עורר רושם רב בקרב הקוראים.

והמחבר כתב מיד לאחר הופעתו הערה קצרה  ביומנו “הפיליטון שלי מאתמול ספינת האוויר המעופפת הובן בדרך כלל כאליגוריה על מדינת היהודים “.

הרצל עצמו לא הכחיש.

ואכן ניראה שבממציא יוסף מילר הרצל מתאר את עצמו ואת היחס שלו זכה לאחר פרסום תוכניתו בספרו “מדינת היהודים”.

כשהופיע הסיפור שוב בשנת 1900 כחלק מאוסף סיפוריו הפילוסופיים של הרצל כתב עליו מבקר בעיתון גדול בגרמניה כך: “הסיפור “ספינת האוויר המונחית ” מטפל ביד עדינה בבעיה החדשה ביותר של אידיאליסטים מודרניים -מעופו של איקארוס ,בעיה שלא פתר עדיין שום אדם ,וגם לא יפתור אותה לעולם “.

המבקר הנכבד טעה ובגדול ……

ככל הנראה הסיפור על ספינת האוויר שהייתה חלום אותו דור הייתה מעין “בלון ניסיון” כדי לראות אם כשרה השעה לפרויקט הגדול עוד יותר של מדינת היהודים .שהוא ניסה להביא להמראתה.ספינת האוויר הייתה הזהרה כנגד כל אלו שלעגו ובזו לו בחוגי היהודים ובעיתון שבו עבד.

אלא שהרצל לא ידע שממש בזמן שהוא כותב את הסיפור הזה היה כבר יהודי הונגרי בשם דוד שווארץ שעבד על ספינת אוויר מהסוג שאותו חזה ובדיוק בזמן שבו הוא פורסם.

ועל כך ראו בחלק השני של הכתבה :

ספינת האוויר האמיתית

וכבונוס 

קראו את הסיפור “ספינת האוויר המונחית” של הרצל כפי שפורסם ברשת בפרויקט בן יהודה. 

ספינת־האוויר המונחית

(1896)

 

בדימדומים, בצל אילנות, ישבה חבורה כבודה של נשים וגברים. הנשים היו מן הטיפוס האצילי, דבר שניכר בכל מהלך השיחה, שאמנם אך הגברים בלבד גילגלו בה. לא נשמעו בדיחות גסות, אף שבכמה מן העניינים שוחחו דרך חירות, ודברי רכילות או חדשות־יום טפלות לא עלו על דעתו של איש. הנשים הן הקובעות תמיד את נעימת השיחה בחברה, שכן הגברים מבחינים בעיניהן הכל, כנעלה כשפל. והנה, בחברה זו העזו לפרקים להזות בקול ולספר סיפורי־אגדה מודרניים, שבסביבה אחרת היו נשמעים כדברים נלעגים.

אחד, שחזר זה עתה מפאריס, סח בדברים שראה שם. סיפר על האופנות החדשות, אבל לא כדרך חייט, אלא השתדל להבהיר מקורן וטעמן של התופעות. הוא פתח באופניים,1 וכיצד הם משנים את מראה הרחוב. מי פילל לפני שנים, כי שעשוע זה סופו לחולל הפיכות כאלו. ועתה הנה מופיעות המרכבות ללא סוסים.2 מה יביאו הללו אתם? כל חידוש בתחבורה עשוי לגרור אחריו תוצאות עצומות ובלתי־צפויות מראש. באורח מוזר מתבטא הדבר בחייהם של המוני־העם, ברווחתם ובמוסריותם. צצות מחלות חדשות, או שהמין האנושי נעשה בריא יותר. תנאי־הקיום משתנים עתה ביתר מהירות מאשר בכל תקופה אחרת בהיסטוריה.

שעה קלה שוחחו על כך. וכאן אמר הרופא באירוניה: “תמיהני, שאיש לא הזכיר עדיין את עניין ספינת־האוויר המונחית”.3

“כולנו הירהרנו בכך”, נענה בשקט הצייר רוברט.

“אמנם כך”, העיר הפריסאי, “שכן במוקדם או במאוחר תבוא גם תגלית זאת. אפשר כבר נולד האדם, שעתיד לזמן למין האנושי את זו הגדולה שבהפתעות. תאב אני לשער, מה מראה יהיה אז לעולם.

“ואני”, אמרה בחשאי אחת הנשים, “חפצה הייתי לתאר לעצמי את בעל־התגלית: גיבור, אל־למחצה!”

“אני נוטה יותר לדעה”, צחק הרופא ואמר, “שהלה יהיה בעל צורה מגוחכת, יצור מסכן, תמהוני ובטלני. דומה את סודו ודאי יגנבו ממנו, אחרים יעשו בו עושר, והוא לא יזכה לשום טובת־הנאה זולת מצבת־זכרון – לאחר מותו. ואילו את חייו, מסתבר, ימררו לו כהלכה. ובדין הוא! זו תהיה תגלית פשוטה לחלוטין, קרובה לשכל. ומדוע נעלמה מעיני כולנו? עלבון שכזה! דומני שאילו נודע לי, כי אחד ממכרי גילה את ספינת־האוויר המונחית, הייתי מסַטר אותו. מדוע הוא, ולא אני?”

והנה נשמע קולו העמוק של רוברט הצייר: “ספינת־האוויר המונחית כבר נתגלתה, ואני מכיר את האיש.”

כבר ירדה אפלולית ושוב לא ניתן להבחין בקווי־פניו של הדובר. אוהב היה את דימדומי הסיפורים שבין היתול לרצינות, זאת ידעוּ הנשים והן ביקשו: “ספר לנו על כך.”

ורוברט הצייר סיפר:

“שמו היה יוסף מילר. אין זה שם מפואר, אבל הוא קיבל אותו מאביו. זקני התושבים ברחוב לאוּדוֹן שברובע השמיני ודאי שהם זוכרים עדיין את אביו, שמתקן היה נעליים ישנות בחנות זעירה סמוך לרחוב קוֹך, ועם זאת בדוח תמיד כאחד פילוסוף יווני. במתכוון אני מדייק בנקיבת שמו ומקום מגוריו, לבל תחשבו שהסיפור קלוט לחלוטין מן האוויר. דוקטור, שאל־נא ברחוב לאוּדוֹן, אם לא התגורר שם סנדלר בשם מילר.

יוסף מילר התחיל עובד כשוליה של מכונאי, לימים נעשה עוזרו, ובאחד הימים המציא את ספינת־האוויר המונחית. דומה, שאת העקרון גילה ביגיעת מחשבה עקשנית. אינני בקי ביותר בפיסיקה, ולפיכך תהא הסברתי לוקה בחסר.

יודע אני אך זאת, שנקודת־מוצא שימש לו ליוסף מילר – תפוח. הוא הבחין, כי דרך התפוח באוויר שונה לחלוטין מדרכו של כדור־הארץ, למשל. תפוח – יש לשים על השולחן אם אין רוצים שיפול לאדמה. ואילו הארץ מרחפת דרך חירות בחלל תבל. משמע, שהתנועה באה במקום המשען, וכל גוף עשוי לשהות ללא שיעור באוויר, אם תנועתו וסיבוביותו נתונות ביחס מסויים למשקלו.4 יוסף מילר חישב ומצא יחס זה, וגם הכוח הדרוש לשם התמד התנועה מצא בחמרי־נפץ ששמם אינו זכור לי ברגע זה. כי בשעות־הפנאי למד את תורת הכימיה, שכן שיער זה מכבר שהתנועה באוויר אין לבצעה אלא בכוח שורה רצופה של פיצוצים קטנים, כלומר מבולמים. כיצד העביר את כוח הפיצוצים, כיצד השתמש בגאזים המפוצצים, קודם שהניח להם להתמלט, לצורך הסיבוב וההנחיה של כלי־הרכב כולו – זאת לא אפרט לפניכם. הסבר זה סופו להוגיע את הגברות. והרי אין ברצוני כלל לתאר את ספינת האוויר, אלא לעמוד על גורלו המיוחד של ממציאה.

ארבע־עשרה שנה הגה יוסף מילר, חיקר, חישב וניסה. עם זאת לא הזניח את אומנותו והיה פועל חרוץ לבעליו. אלא שלבילויים ולאהבים לא מצא לו שעה פנויה. ורק בשנת השלושים וחמש לחייו, שנה שבה המציא המצאתו,5 הכיר לדעת בסביבת מגוריו ריבה שחוּצה שכבשה לבבו. בדרך כלל היה אדם נבון. דבר זה נתגלה על צד הטוב ביותר בצורה בה היה הוא עצמו מסיח אחר־כך על תגליתו, לדבריו, גילה אותה אך באקראי, ובעצם אין זו זכותו כלל, אלא שנתקל בה אגב גישוש. ודאי, הרגע שנתחוור לו כי פתר את בעיית התעופה, היה לו זעזוע גדול; פרץ בבכי ושעה ארוכה התייפח בבדידות חדרו הדל. לפי שעה לא היה בידו אלא העקרון בפשטותו, בדומה למלודיה; אבל הוא ידע מייד גם את כל התיזמור, ושיער את ההצגה המפוארת ואת השיכּרוֹן ותרועת־החדווה של ההמון.

לאחר מכן ריכז מלוא כוחו ועיבד טיוטות־שירטוטיו לפרטיהן. ושוב היה כאן עמל מייגע. משהשלים את שרטוטיו וחישוביו ואומדני־ההוצאות, בא ונתייצב לפני האומן שלו. כוונתו היתה שהאומן יתן ידו עם אומנים אחרים, ואגודה זו, לאחר שיצטרפו אליה טכנאים מלומדים, תפרסם קול־קורא לגיוס האמצעים. כי דרוש היה סכום גדול, כשני מיליונים גולדן. הרי הוצרכו למעבדות מיוחדות לייצור חמרי־הנפץ. כללו של דבר, שני מיליונים, דרך אחרת אין.

האומן צחק לו בגלוי: מוטב שיסיח דעתו מאיוולת זו, עניין של טירוף הוא, ושום בר־דעת לא ייענה לו לעולם. מבוייש חמק לו יוסף מילר משם, אך לא נתייאש מתגליתו כלל ועיקר. אלא שבלבו אמר שאין לו לסמוך על חסדם וסעדם של אחרים. ומתוך התמדת הברזל בה ניחן התחיל מחפש דרכי־מוצא מעשיות.

בינתיים פשטה בבית־המלאכה השמועה, שיוסף מילר נשתבשה דעתו. הפועלים התחילו מלעיגים עליו בעניין ספינת־האוויר המונחית, והוא צחק יחד עמם ברוח טובה לשמע השטויות הגסות. היה בין השוליות אחד בדחן, זה הליצן המתגלה בכל מקום בו מזדמנים כמהאנשים יחדיו. הלה גדש את הסאה. זמן מה עבר יוסף מילר בשתיקה על כל תעלוליו. אך פעם אחת ביזה אותו הלץ במעמדה של אותה ריבה שחוצה, וזו צחקה בקול רם שחתך בליבו של הממציא המסכן. היא אף הוסיפה דברי־קינטור אחדים משלה; אלא שבלבו פנימה זקף יוסף מילר גם אלה לחובתו של הליצן הלזה, כי עדיין אוהב היה את הריבה צהובת־השער ולא חפץ להודות ברוע לבבה. משחזר הלץ למחרת היום ועשה שוב בהבליו, הפליא מילר את מכותיו עד שנתפקקו חוליותיו. נשאוהו לאותו בר־נש נקלה אל החצר כל עוד נפשו בו, שם התאושש, אגב, חיש־מהר. יוסף מילר חזר אחר־כך נרגע לעבודתו, אפוף מידת־מה של יראת הכבוד מצד חבריו. שעות אחדות לאחר מכן קרא לו האומן לבוא; שני אדונים זרים היו כאן ששמעו על ספינת־האוויר המונחית ורצונם לדבר עמו. בנפש חפצה וברוב התלהבות העלה יוסף מילר לפניהם את העניין לפרטיו. נראה שהדבר מצא חן בעיניהם והם ביקשוהו שיתלווה עמהם. עלה במרכבתם, והם נסעו עמו אל בית־המשוגעים.

היו שם עוד ממציאים אחרים של ספינות־אוויר מונחוֹת, ויוסף מילר נתיידד עמם בלבביות וביישוב־הדעת. באורך־רוח האזין לדברים המבולבלים שהשמיעו. על טעותו שלו עמד במהרה: ממציא כמותו אסור לו שייתפס לפרץ של ריתחה; שכן כל ההוגה בגדולות – הבריות חושבים לו כל דבר לרעה. שוליה אחר במקומו ודאי שלא היה מגיע לבית־המשוגעים מחמת קטטה מעין זו. לאושרו נתברך יוסף מילר ברוח מבודחת הרבה. נשא גורלו במתינה, אהב ליתן מזון לפני הציפורים בגן הנאה של בית־המשוגעים, האזין לשירת ראשית־קיץ שלהן, התבונן באורח מעופן והגיע אגב כך לכמה שיפורים במכונה שלו. מעט־מעט השכיל ליתן בלבם של הרופאים את הדעה, כי כבר החלים. ואכן, לאחר כמה חודשים שוחרר בבחינת בריא.

יוסף מילר לא היה טיפש, אף־על־פי שגאוֹן היה. היה בו חוש המציאות, ובעיניים בהירות ראה את צורכי החיים השכיחים. גמר בלבו, שאין לו אלא לצמצם את כוח־דמיונו, למען יהיה מה שקורין חבר מועיל בחברה האנושית. בא אצל אחד חשמלאי ובמשך זמן קצר סייע בידו לשכלל כמה מכשירים, עד שהלה נזדרז ועשאו שותף בעסקיו למען תהא לו אחיזה בו. על ספינת־האוויר המונחית שוב לא דובר עוד. אך לעומת זאת התקין מחלץ חדש לפקקים, מְמַתֵּחַ למכנסיים, מעגילת־כביסה, מַגהץ חסכוני לחייטים, בקיצור, המצאות שבכוחן קונה לו אדם כבוד בעיני הבריות. זולת זה לא הביאו לו הכנסות מרובות, שכן לא ביקש להן זכות־פאטנט בכל הארצות. גם משריד אחרון זה של אידיאליזם התנער עד מהרה, משהתקין את הבלם האבטומאטי לרכבת. את רעיון הבלם מכר בחמישים אלף גולדן לקבלן אחד, והלה נתעשר מתוך כך. כששמעה זאת אותה ריבה שחוצה התחילה מתרפסת לפניו ברוב אהבתה והערצתה. נתן לה סכום כסף וביקש ממנה שלא תוסיף עוד להטרידו. הוא הלך ונעשה מעשי יותר ומכובד יותר. עתה המציא צמיג־לאופניים שאינו מתקרע, והרוויח בו את המיליון הראשוֹן. נוּרת־גאז6 חדשה הכניסה לו שני מיליונים ושם בעולם. לסוף הקים בית־חרושת גדול למכונות, שהיה מפיק את הקטרים העצומים ביותר.

משהגיע יוסף מילר לידי כך, מסר את כל מפעליו למנהלי־העסקים ונסע משם. בנה לעצמו ספינת־טיול מהודרת וכינה אותה בשם “אֵגאֵוֹן”. אצלי הזמין את ציורי הדפנות לחדר־האוכל ולטרקלין. וכאן נתוודעתי אליו. איש מבודח היה, בז לבריות ומכונן את אושרו על דעת עצמו. ב“אֵגאֵוֹן” הנאה שלו נוהג היה להפליג לעתים קרובות מטריאֶסט לאחד מאיי הקיקלאדים הדרומיים. מה מלאכתו שם, לא ידע איש. גם לנאמניו לא אמר אלא שהוא מקים באותו אי בית־חרושת חדש. אילו ידעתי אז את קורותיו אפשר שהייתי משער מה הוא שיתקין במסתרים. הדבר נודע לי רק לאחר שהזמין אותי ועוד שני אדונים לטיול־אביב ב“אֵגאֵוֹן”. בדרך סיפר לנו את קורות חייו. הוא ביקש להיות ממציא מאושר, ולא אחד המעונים על קידוש הקידמה המתייסרים כל ימיהם בייסוּרים, ולפיכך הלך בדרך המעשית מן המחלץ עד לקטר.

בלילה הגענו בסמוך לאי. במרומי הסלע הבחנו בשרטוטי בניינים, ובכמה מהם ניצנץ אור חשמל. יוסף מילר ביקשנו לשכב ולהינפש. הוא עצמו הפליג בסירה ליבשה. ואולם אנחנו השלושה המשכנו לפטפט עוד שעה קלה על גבי הסיפון. ולפתע פרצנו שלושתנו בצעקה. הקיר הקדמי האפלולי של אחד הבניינים שם למעלה שקע וירד, מבול של אורה פשט על הים. ומן הפתח הרחב זינק לתוך חלל האוויר, בשאון וסערה, משהו גדול בעל עיניים יוקדות, כהרף עין נעלם בתוך הלילה, בטרם התאוששנו מן התדהמה וקראנו מזועזעים:

“ספינת האוויר!”

לאחר שעות של התרגשות, בהן חיכינו לשווא לשובה של אותה ציפור־כנף, תקפה עלינו העייפות. נרדמנו במקום שבתנו. עם ניצנוץ ראשון של אור הבוקר העירנו יוסף מילר בבת־צחוק:

“הראיתם כבר את “האלקיוֹנֶה7 שלי? הלילה המראתי בה מעל לקושׁטא וקפריסין. עתה אראנה לכם לאור היום.”

הוליכנו במעלה ההר. בבניין סמוך למורד התלול של הסלע, בניין שדמה לבית־סירות, רבצה “האלקיוֹנה” על פסי־ברזל. בצורתה דמתה לילק־המים,8 חלקיה המוצקים עשויים היו אלומיניום, ואילו הרכים – מאות עלעלים של משי לבן. יוסף מילר נכנס לרכב המופלא ופנה אלינו בתנועת שאלה. הלכנו אחריו. לבי אני פעם בי בחזקה. שני יוונים צעירים, קפצו אל מאחורינו. בעל הספינה נתן אות, ואנו החלקנו החוצה, אל־על. תחילה הייתי אחוז־אימה, אך לאחר מכן לבשה רוחי רוממות וחירות. יושבים היינו מאחורי סוכך של בדולח שצורתו כעין יתד ולא הרגשנו שמץ של מועקה, אף שטסנו במהירות מסחררת. אבל לפרקים ריחפנו בלי נוע, או חגנו חיוג לולייני רחב, כלפי מטה, כשכנפיה הנוצצות של “האלקיוֹנה” דמויות כנפי נשר. משקרבנו עד לפני הים, די היה בלחיצה על כפתור – ושוב נישאנו באלכון למעלה. אחד היוונים כלי־מיתר של זהב היה בידו והיה מרנן בליוויו חרוזים עתיקים. נטלתי מידו את הנבל, לשיר את שירת־האביב מתוך ה“ואלקירה”.9 שרנו כולנו, לא יכולנו דבר. רק בעל ה“אלקיוֹנה” לבדו נשאר דמום וכבד־ראש, בעוד הוא חותר אתנו למרומים.

שני ימים עשינו כך על פני כל חופיו של הים התיכון. יוסף מילר התקין על כמה פסגות־הרים מקומות־חנייה, בהם פירנסו את הרכב שלנו בחמרים כימיים. בתקופה האלקיונית זו למדנו להכיר ממרום עולם שלם.

ביום השלישי נאלצנו לרדת שוב בספינת־הטיול “אגאוֹן”. לתמהוננו ראינו ש“האלקיוֹנה” נקשרה בשרשרת לספינת־הטיוּל, ואנו גררנו אותה כפגר מאחורינו. איש מאתנו לא העז לשאול את בעל־הספינה לפשר הדבר. נראה היה, כגוֹדר עצמו במיוחד. בלב הים פקד להתיר את השרשרת. מעתה היתה ספינת־האוויר השטה קשורה אל “אגאֵוֹן” בחוט־חשמל דק בלבד, שהותר והלך מסלילו בלי־סוף. עד מהרה נמצאנו רחוקים מרחק רב משייטת המרומים הנאוָה, ומה שריצד שם, על גבי הגלים, נדמה כבת־שחף מתה. אז קרב אלינו יוסף מילר ואמר:

“כאן עוזב אני את “האלקיוֹנה”. קיימתי את נדרי. זה היה העיקר, וידידים אחדים, שאני מוקיר אותם, יודעים זאת. למען בני האדם אינני רוצה לעשות כלום: שכן עינו אותי בהיותי דל וחלש, ועוררו בי גועל־נפש בעליבותם לאחר שנתחזקתי. הללו – די להם במחלצים, במגהצים חסכוניים ובנורות־גאז. בני־האדם אינם ראוּיים למעוף. כמות שהם – הזחילה טובה להם די והותר.”

בבת צחוק לחץ על גבי כפתור. נשמע קול נפץ; במקום בו רבצה “האלקיוֹנה” נקפצו המים והתנחשלו, ועד אלינו נישאו קרעים קטנים של המשי הלבן כלבנת־הפרח אשר לכנפיה. ולבותינו היו אחוזי־צער, שעה שהמשכנו והפלגנו הלאה על פני הים החכלילי כיין…”

רוברט הצייר נשתתק. שעה ארוכה הניחו השומעים לסיפורו שיהא מרטיט והולך עד תום.

לבסוף קרא הרופא:

“יוסף מילר שלך באמת לא היה שוטה כלל וכלל. ודאי שהיו משחיתים את “האלקיוֹנה” שלו. תחילה היו משתמשים בה לצרכי מלחמה, ואחר־כך היתה מרבה הונם של קומץ שליטים וקרפדי־ממון, ותוך כדי כך מעלה צורות חדשות של מצוקה.”

“אתה בשבילי סוציאליסטי מדי, ידידי היקר”, ענה הפאריסי; “יוסף מילר לא צדק, וקודם כל לא תפס את גודל הטווח של המצאתו. אסור היה לו שיתן דעתו על בני־זמנו, ולא כל שכן על העלובים שבסביבתו הקרובה. כל המכשיר את העתיד, חייב שידע להגביה ראות מעל להווה. האנשים הטובים יותר בוא יבואו.”

ואילו אחת הנשים פנתה אל המספר, וצליל קולה עלה חמודות בחלל הערב: “לגדלות חסר גיבור אגדתך רק אחת: הסליחה.”


  1. האופניים התחילו משנות ה⁻60 לפלס להם דרך, כאמצעי⁻תחבורה, בייחוד לאחר שהומצא ב⁻1885 צמיג הגומי. ר‘ גם הפיליטון “הרכיבה על אופניים”, להלן, עמ’ 189.  ↩

  2. המכונית המונעת על ידי מוטור⁻בנזין באה לידי שימוש מעשי כמה שנים לפני כתיבת סיפור זה. ר‘ גם את הפיליטון של הרצל “האבטומוביל”, להלן, עמ’ 207.  ↩

  3. המצאת ספינת⁻אוויר הניתנת להתנעה ולהכוונה – בניגוד לכדורים הפורחים, שהיו תלויים רק בזרמי⁻האוויר – היתה אחד החלומות של אותם הימים. ור‘ גם לעיל, עמ’ י”ד.  ↩

  4. ראה בקשר לכך הערתו של הרצל ביומנו הציוני מ⁻12 במאי 1896 בדברו על התנועה הציונית: “עניינים גדולים אינם זקוקים ליסוד מוצק. יש הכרח לשים תפוח על השולחן, כדי שלא יפול. הארץ מרחפת באוויר. וכך יכול אני אולי לייסד ולבסס את מדינת היהודים בלי מסד מוצק. הסוד הוא בתנועה. (מאמין אני, בדרך זו תימצא אי⁻שם גם ספינת⁻האוויר המונחית. הכובד מנוצח על ידי התנועה; ולא את הספינה יש להנחות אלא את התנועה”).  ↩

  5. לא מקרה הוא שהרצל נקט מספר שנים זה, הוא עצמו היה בן 35 כשהגיע לידי הכרת תכניתו של מדינת⁻היהודים, אותה השווה בלבו להמצאת ספינת האוויר המונחית. גם רבים מקוראיו ראו בסיפור זה רמז לחוויותיו בקשר לתכנית “מדינת⁻היהודים”.  ↩

  6. תאורת⁻גאז היתה בימי הרצל התאורה השכיחה בערים. התאורה בנורות החשמל היתה אך בראשית התפתחותה.  ↩

  7. האלקיונה או אלקיונה – דמות במיטולוגיה היוונית.  ↩

  8. במקור: Libelle, רמש בעל ארבע כנפיים, מעופף במים, באגמים; באנגלית: dragonfly.  ↩

  9. אופרה של ריכארד ואגנר.  ↩

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

6 − שש =