רון גרא בעיון מעמיק על ספר שירה חדש וקודר של נילי דגן.
המערכת
עיון בספר השירה "לשם אני הולכת", נילי דגן, הוצאת עיתון 77.
"המוות שלך הוא החיים שלי עכשיו". חוזר ומדפדף בספר היפה, הכואב, על גיא, שהיה שנים פקדון בידיה של האם, שעטפה אותו בילדותו כקסת מכל סכנה נשקפת. בינתיים זרמו החיים, גיא גדל, וקיפח את חייו.
האסוציאציה הראשונה שעולה משם הספר, "לאן אני הולכת", היא פרשת יוסף, בבראשית ל"ז, ובעיקר לפסוק 30, כשראובן מגלה שיוסף איננו בבור (נמכר לישמעאלים). "ויקרע את בגדיו, וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא". במלים אחרות – לאן יכול אני לברוח מצערי ומכאבי.
זו תחושתה של נילי – לאן אני יכולה כבר ללכת, ולברוח מצערי, אחרי שהילד גיא איננו.
כל שיר הוא גל נושא עמו עצב, על ילד טהור זהוב תלתלים בלבוש לבן (איך לא), סנדלים כחולים, ומרגניות לראשו. החיים כמו שעון האורלוגין של סבתא, הזמן נע קדימה, עיתים נעצר, אך לעולם לא חוזר לאחור (עמוד 16).
הדוברת אוהבת את הצבע הסגול, היא מביטה בעץ הסיגלון הפורח, שבזמנים רגילים עורר בה שמחה והתחדשות, אך עתה האבק מכסה את שמחת אישוניה. "תחילת יוני, שרב כבד/עצי הסיגלון מתפקעים בלילך פרחיהם/שתילי התרד בירוק קמוט/אובך מכסה על השמחה באישוני עיני/זאת שמכסה על הכאב" (עמ' 12). לו רק יכלה הדוברת לראות את העולם בעיניו של הבן האובד, אך החיים שטים מול האם בהילוך איטי, הים נסוג והוא מדבר.
איזה דו-שיח מצמרר בין האם והבן המת. "אילו יכולתי לראות את העולם מבעד לעיניך/הכל היה יכול להיות שונה/את יודעת ,אמא, החיים שטים מולי בהילוך איטי/ההרים שוקעים,הים נסוג לאחור/ידעת שהשדות נראים מכאן חסרי צבע? ככה זה, גיא, כשעוזבים לטובת הלא נודע….. אבל כשאני מעמיק להביט החיים זורמים בכל/ …..הצמחים בשדות שולחים חיים לעפר ולשמים" (עמוד 13).
הבן ניצב מול עיניה, היא אינה יכולה להשתחרר, הוא עומד ניצב מחייך, עם נקודות אור כשמש קטנה, "גם הבוקר אתה ניצב ליד מטתי,מחייך,/תמיד בחולצת הפסים התכולה./נקודות אור על פניך כמו שמשות קטנות/של חרציות במורד גבעה,/בלי סדר,תמימות אך מרדניות/.העיניים שלך אומרות,קרה משהו/אבל אתה לא יכול לספר./העיניים שלי עצומות" (עמ' 11). כתונת הפסים התכולה והטהורה זורקת אותנו, הקוראים, אל יוסף המקראי, שאצלו היא בסופו של דבר מוכתמת בדם, ובעלילת דם. גבר תמים, מרדן, אוהב טבע, חולם כים, שלא מסוגל לספר, והאם קולטת, ללא כל הסבר, ועוצמת את עיניה מראות.
בעמוד 20, מספרת האם על הילד העדין עליו גוננה, והיתה בטוחה שמספיק חזק יהיה לנטוע שורשים באדמה. הוא תמיד איתה שבוי בזיכרונה. כך בעמוד 21 "..אבל אתה שולח אלי /את המתים שלך. הם מפחידים אותי/אין לי סיכוי…/וצעקתי נשנקת באויר הריק/…….אל תיתן לפחדים שלנו להכנס בינינו, גיא. ממה את מפחדת אמא?", והיא משיבה, "הרי לא אחיה לנצח, יום אחד אתאחד אתך, והוא מנסה להרגיע אותה: 'תנשמי, אמא, תנשמי אמא'".
לילות מסויטים עוברים על האם, כשהיא בדו-שיח מתמיד ולא חולף עם הבן המת. והיא מנסה כל העת להתנחם. בעמוד 23, האם חשה שהבן בורח ממנה, עף ממנה, אולי חשק בחיים אחרים, גם קלפי הטארוט מאשרים. "לא ממך, אני מאמן את הגוף לעוף, אל תדאגי, אני תמיד איתך, אל תאמיני בקלפים". הקלפים הם אולי רק משחק, אך האם דואגת שלא יפול.
בעמוד 25 מתנהלת שיחה מטלטלת בין האם ונכדה מאור, בנו של גיא. היא מספרת שהיא כל הזמן מדברת עם אבא בשירים, ומאור עונה שאבא תמיד אתו, לצידו, אבל לא יכול לגעת בו, ולהיפך, "האם כשהוא אתך, הוא לא אתי, ואם הוא לא אתי הוא לא אתך, אולי". הילד רואה בראיה מוחשית שאביו תמיד עמו, והיא המסתובבת לאחור רואה אותו בעלי השיח הזעים ברוח, אונומטופיאה לשמה.
בעמוד 16 "החיים כמו שעון האורלוגין. מתקתקים תיק תק והזמן נע קדימה, לפעמים נעצר, אך לעולם לא חוזר לאחור". הזמן עמד מלכת והאושר שלה עמד מלכת. רק בתמונות ישנות עם עץ השסק בחצר הסבא, כך היא מטיילת כשהמוות שלו הוא החיים שלה עכשיו.
האם לא מרפה, שואלת שאלות, האם כשנותנים שם לדאגות, הן חולפות?
הערפל מטשטש, והיא מצילה עוד ועוד שיר כואב.
נילי שוברת את השכחה בקול ייחודי, כשמעל סובבת רוחו ודמותו של גיא במדבר הזמן, והוא פרוש ככמיהה, כחרדה, בשמיה של האם המתגעגעת והכואבת. נראה שהדוברת מחפשת בשיריה מחסה מן הכאב כשהיא יורדת אל מרתפי הלב. בחלקו השני של הספר היא מוצאת זכרונות מימי ילדותה שטופי השמש, המצטנפים בלבה החם מימים ימימה.
קיראו גם
יואב איתמר לאן את הולכת: עוד עיון בספרה של נילי דגן
לחיות את המוות – מסה מאת נילי דגן
