מאת אלי אשד

כתבה מיוחדת לרגל מלאת 42 שנה לפרוץ מלחמת יום הכיפורים

סקירת הספר הג’יהאד של סאדאת / שמעון מנדס (עריכה: ראובן שמעיה, אפי מלצר; עריכת לשון: נילי גרבר, הוצאת אפי מלצר, 2015)

איש המודיעין (ובנו של איש מודיעין) שמעון מנדס פרסם ספר חדש על מלחמת יום הכיפורים -“הג’יהאד של סאדאת”. מנדס הוא כותב קבוע בפורום “ארץ הצבי” ברשת וחבר ב”פורום אלפרדו” של אורי מלשטיין, שבו גם אני משתתף מדי פעם. מסקנותיו הן בניגוד לקונצנזוס, ובספר זה הוא שוחט פרות קדושות למכביר ומעמיד את עצמו כנגד הקונצנזוס הקיים בנושא.

לדעתו “מלחמת יום הכיפורים” הייתה מתוכננת בידי סאדאת, ובכך אין חדש. אך לדעתו גם (וזה חדש) סאדאת, שהיה גאון צבאי מניפולטיבי, תכנן אותה כג’יהאד אסלאמי מהסוג שאותו קיימו ראשוני החליפים של האיסלאם. כל הצעותיו של סאדאת לשלום לפני מלחמת יום הכיפורים, שנדחו בידי מנהיגי ישראל ובראשם גולדה מאיר, היו לדעת מנדס שקריות, כי מנוי וגמור היה עמו להילחם – ולכן הטענות של חוקרים עכשוויים, שישראל החמיצה הזדמנות כשסירבה להן, הן הבל הבלים.

מנדס ממשיך וטוען את הטענה הלא בדיוק “פוליטיקלי קורקטית” שההונאה היא חלק אינטגרלי של התרבות הערבית בכלל והמצרית בפרט, בניגוד לדרך המקובלת בתרבות המערבית – ולכן אין להאמין לערבים. לכך הוא מביא דוגמאות מניסיונו שלו כאיש קישור עם  אנשי הצבא המצרי שהפרו לדבריו ביד רמה שוב ושוב את כל ההסכמות שנקבעו בינם ובין הצד הישראלי.

מנדס מקדיש בספרו פרק חשוב ומעניין ביותר על נושא ההונאות בתולדות המלחמה ומביא דוגמאות רבות של הונאות שהצליחו. ברם, לדעתו ההונאה של סאדאת במלחמת יום הכיפורים היא הגדולה שבכולן. זאת, משום שהוא השתמש עבורה בסוכן  אשרף מרואן,  מצרי בכיר ביותר (חתנו של נאצר, מנהיג מצרים הקודם ומקורבו של סאדאת) ששיטה בישראל לחלוטין על ידי כך שהעביר לה מידע אמיתי לחלוטין ובכך למעשה שיתק אותה,שכן ישראל הייתה משוכנעת כתוצאה שהמצרים לא יוכלו להפתיע אותה.

אלא שהתוצאה של כל הונאה, קובע מנדס, להסתכם במצב של הפסד מאוזן. בתחילה היא גורמת הפסד הרסני למותקף, אך זה יתגבר לבסוף ויחטיף הפסד כואב לצד התוקף – כפי שקרה למצרים ב-1973, כשהובסו מכה קשה ביותר מצד ישראל. המסקנה הסופית שלו: הונאות, חלקן לפחות, לא באמת עוזרות בטווח הארוך גם אם הן לכאורה מצליחות. בסופו של דבר, הנזק שהן  גורמות ליוזמיהן יעלה על תועלתן.

לדעת מנדס, ההונאה המצרית של סאדאת את ישראל, דרך הסוכן מרואן, לא הייתה מהסוג המקובל של “הטעייה”, אלא מסוג “הרדמה” – סוג ההונאה שמצרים הייתה זקוקה לו כדי לעצום את עיני ישראל מלראות את ההכנות הנעשות מעבר לתעלה.

סאדאת כביכול פתח את כספת המידע שלו בפני ישראל שחשבה שהיא יודעת הכול, איבדה את שיווי המשקל שלה כשזלזלה באויב – וכך נפלה לו קורבן. הצמרת הישראלית חשבה שהיא מקבלת את כל המידע על מצרים, וכך נתפסה לא מוכנה להפתעה שמצרים תכננה ברגע האמת.

סאדאת כגאון מניפולטיבי

מנדס רואה בסאדאת את גדול המנהיגים הערביים בתקופתנו – ובוודאי גדול בהרבה מקודמו נאצר, וגדול יותר גם מאסאד הסורי, שותפו למלחמה שגם עליו הערים שוב ושוב. הוא טוען כי הוא גדול במיוחד, דווקא משום שישראל זלזלה בו בתחילה, כפי שהתברר שלא בצדק, וראתה בו אישיות “אפורה וחסרת כריזמה” שלא תחזיק מעמד זמן רב כמנהיגת מצרים.

יתרה מזאת, מנדס רואה בסאדאת את תלמידו הנאמן של היטלר, שלמד ממנו את שיטות ההפתעה שלו.

סאדאת אפילו קיווה שישראל תפתח במתקפת נגד שלה היה מוכן, כדי שיוכל לבלום אותה עם מתקפת טילים. במקרה כזה היה טוען, לפי מנדס, שהישראלים ניסו להפתיע אותו והוא התגונן וגם ניצח. במקרה זה היה הופך לגיבור גדול בקנה מידה בינלאומי.

בראשית דרכו נראה סאדאת כ”יס מאן” של נאצר ותו לא. ואולי כך חשב גם נאצר עצמו, שמשום כך לא סילק את סאדאת מסביבתו. אבל סאדאת היה מוכשר יותר ממה שכולם חשבו. למעשה, הוא היה המנהיג הערבי המוכשר ביותר עמו התמודדה ישראל.

Muhammad Anwar el-Sadat

סאדאת ראה את עצמו כחליף מודרני שמוטל עליו לשנות את מצרים ואת העולם הערבי עבור הזמנים המודרניים. משום כך נרצח בידי האחים המוסלמים, שרצו להחזיר את האיסלאם לעידן הקדום.

הסוכן בעל אלף הפרצופים

לדעת מנדס – דעה שכבר בוטאה בידי ראש אמ”ן אלי זעירא בעת מלחמת יום הכיפורים – מרואן היה סוכן כפול שליח של נאצר וסאדאת ונאמן רק להם. לפניו נשלחו כמה דגי רקק מצריים שניסו לשכנע את המודיעין הישראלי לקבל אותם, והם שימשו רק כהכנה לקבלתו של מרואן.

לדעה זאת מתנגד בכל תוקף החוקר אורי בר יוסף, שכתב ספר שלם על פרשת מארואן וחושב שזה היה סוכן “אמיתי”, דהיינו הוא היה נאמן רק לעצמו ולמי ששילם לו לישראלים. ראיון עמו על כך ראו ב”יקום תרבות” כאן: התככים והמזימות מאחורי (ואחרי) מלחמת יום הכיפורים.

לדעת מנדס, בדיקות פוליגרף שנערכו על מרואן כדי לבדוק את אמינותו, לא יכולות היו להיות אפקטיביות על מארואן ששיקר אלף פעמים ביום כמו כל מצרי אחר ולא חשש לשקר. מרואן, טוען מנדס, העביר מידע רגיש ברשות ובסמכות הממונים עליו, ולא היה לו מפני מה לחשוש.

מהן ההוכחות לטענותיו של מנדס לגבי מרואן? ובכן, כאלה יש לא מעט – והכול בבחינת הנחות בדיעבד. כיום יש ויכוח שלא הוכרע בשאלה אם אכן היה מרואן סוכל כפול או שלא, ונראה שהוויכוח הזה לא הוכרע גם במצרים.

כאן המקום להזכיר רומן לכאורה בדיוני, מאת ולדימיר דודצ’נקו ששירת במצרים. בספרו “התעלה” המתייחס לשירותו במצרים הוא מקדיש כמה פרקים לפועלו של מירואן חסן, המתואר כחתנו של נאצר ומוצג כסוכן כפול מתוחכם המזין את ישראל בדיסאינפורמציה ומספר שהסובייטים היו שותפים בהפעלתו ואף צילמו אותו נכנס לשגרירות הישראלית בלונדון.לדעת מנדס ברומן הבדיוני לכאורה הזה מועבר מידע אמיתי על היותו של מארואן סוכן כפול בשירות מצרים והרוסים שהפיל בפח את ישראל.

לדעתו, העובדה שראשי אמ”ן והמוסד באותו הזמן לא היו אנשי מודיעין בהכשרתם הייתה בעוכריהם:אשרף מרואן לא היה סוכן ישראלי ואף לא היה סוכן כפול. הוא היה חמור של סאדאת שהזרים את פניני ההונאה המצרית לשוקת של המוסד הישראלי, וכל הצמרת הביטחונית שלנו לגמה משוקת התרעלה עד תום ועוד שילמה בתמורה כסף רב”, קובע מנדס.”אשרף מרואן מסר לידינו את כל הכלים על לוח השחמט המודיעיני כדי שנשיאו יוכל לתת לנו את המט על שולחן החול שאנחנו בחרנו להתעלם ממנו”.

אשרף מארואן .ויקיפדיה

אם  אשרף מרואן גרם נזק רב כל כך לישראל בשירות מצרים מדוע ובידי מי חוסל? בישראל הרי הגיעו למסקנה בבית משפט שהוא אכן היה סוכן “אמיתי” בשירות ישראל. לישראל לא הייתה סיבה לחסל אותו.

ההנחה המקובלת היא ששירותי המצרים חיסלו את מרואן מסיבותיהם, כפי הנראה משום שהגיעו למסקנה שהוא אכן ריגל עבור ישראל ולא עבורם.

לדעת מנדס הסיבה לחיסולו של מרואן – אכן בידי המצרים – הייתה הידיעה של שלטונות מצרים, כי הוא מתכוון לכתוב זיכרונות שהם חששו שיחשפו מידע מסוכן עבורם, ולא בגלל האישור שהוא אכן היה סוכן של ישראל, שניתן אז בבית משפט ישראלי.

איני מתיימר לדעת את הפרטים לגבי הפרשה של הסוכן המצרי מרואן מעבר למה שאני קורא בכתביהם ובמחקריהם של אורי בר -יוסף , מנדס ועמיתיהם. עם זאת, נראה לי שבשלב הזה, אחרי 42 שנים, כבר אפשר לדעת בוודאות אם מרואן היה סוכן כפול או שלא, לפי תגובות אלו שאמורים לדעת את האמת בעניין זה –  המצרים או לפחות מנהיגיהם – שבוודאי יודעים הכול בעניין זה. מעניין שתגובות אלו נראות כתלויות בהודעות הישראליות בעניין.
מרואן נרצח באופן מסתורי בלונדון בידי מי שנראים כשליחי הביון המצרי. אין בכך ודאות, אולם זוהי סבירות גבוהה. מדוע שהביון המצרי יטרח לרצוח את מי שהיה סוכנו החשוב, המוכשר והיעיל ביותר? ומדוע לעשות זאת דווקא זמן קצר לאחר סיום המשפט בישראל, שבמהלכו השופט הגיע למסקנה שמארואן אכן לא היה סוכן כפול אלא סוכן אמיתי שהעביר לישראל מידע יקר ערך?
זה נראה כאילו מישהו במצרים, שבעצמו לא היה בטוח בעניין זה לאחר ששמע את פסק הדין בישראל, כינס את סוכניו ונתן להם הוראה לצאת לחסל את הבוגד מרואן. אז נכון, לאחר הרצח זכה מארואן במצרים לקבורה של גיבור, שנראית כמיועדת לאשר ולחזק את טענותיו של אלי זעירא ושל נציגיו בעולם העיתונות הישראלי – רונן ברגמן והאחרים.
אבל… אם כך היה, אז מדוע המצרים לא המשיכו לפאר ולהאדיר את מרואן תחת כל עץ רענן ובכל רגע נתון? אחרי הכול, האיש היה חתנו של נאצר ולא צריכה להיות שום בעיה פוליטית עמו עכשיו, לאחר נפילת מובארק.
מדוע לא הפכו את מרואן לגיבור כזה אם אכן היה סוכן כפול מטעמם?
כרגע נראה שהמצרים אינם משוכנעים כמו מנדס, שמרואן היה סוכן כפול מטעמם וככל הנראה מקננים  בקרבם חשד וחשש עמוק שמא אכן אורי בר יוסף צודק ומרואן אכן בגד בהם לאורך כל הדרך.

מי רצח את מרואן?

מוחמד אל -פאייד ,מיליונר מצרי בלונדון ,שונא אישי של אשרף מרואן שלטענת מרואן איים לרצוח אותו.

ישנה עוד אפשרות:לגבי השאלה מי היה האחראי לרציחתו  של אשרף מרואן :

שמו של מרואן קוּשר ב-1997  עם התאונה שבה נהרגה הנסיכה דיאנה, גרושתו של  יורש העצר הבריטי צ’רלס ובן זוגה דודי אל פאייד. הנ”ל היה בנו של  המולטי מיליונר המצרי  מוחמד אל -פאייד, שותף עסקי וידיד ותיק של מארואן שהפך לאויב עסקי ולשונא אישי  גדול של מרואן. השניים היו מסוכסכים ביניהם ואיימו בתביעות דיבה זה נגד זה ובשלב מסויים מרואן טען שאל-פאייד איים לרצוח אותו.

דמות המבוססת בבירור על מרואן אף הופיעה כדמות “האיש הרע” – אויבו של  “האיש הטוב” המקדיש את חייו כדי להרוס אותו – בסדרת טלוויזיה מצרית משנת 2004 על חייו של מוחמד אל פאייד (וייתכן במימונו) בשם Mahmoud El-Masry. הדמות המבוססת על מרואן הוצגה כאופורטוניסט מושחת הנושא את בת הבוס הגדול (שליט מצרים נאצר) ולכן מועלה בדרגה.

ככל הנראה, כך רצה אל -פאייד שהציבור  המצרי יראה את יריבו.

ייתכן שהיה זה מוחמד אל פאייד שחשף לראשונה בפני עיתונאי בריטי שיריבו היה בעברו (גם) סוכן “מוסד”, זאת עבור ספר שפורסם ב-1998 בשם Who Killed Diana?” של העיתונאי Simon Regan, ושבו נטען כי מרואן היה קשור לתאונה ומטרתו לא הייתה דווקא דיאנה, אלא בן זוגה המצרי, בנו של שנוא נפשו.

זאת הייתה הפעם הראשונה למיטב ידיעתי שבה נטען בדפוס בשפה כלשהי שאשרף מרואן ריגל עבור ישראל. המידע יכול היה להגיע אז רק ממישהו שהיה מקורב למרואן או ידע עליו פרטים אישיים ביותר.

העיתונאי טען ש”Cold journalistic logic brings one to the inevitable conclusion that Ashraf Marwan made the most perfect double agent for nearly all of the Middle Eastern and Western espionage agencies.”

האם הוא קיבל את המידע הזה מאל-פאייד?

אולי אין זה מקרי שבזמן שבו נהרג מרואן בוצעה חקירה משפטית בשאלה האם הנסיכה דיאנה נרצחה, כפי שטען  מוחמד אל-פאייד. האם היה קשר בין הדברים? האם ייתכן שזאת הסיבה האמיתית שבגללה נרצח מרואן דווקא אז?

אם אכן כך היה, הדבר מחזק את טענתו של מנדס שהוא היה מרגל “אמיתי” עבור מצרים. עם זאת, אין לו הוכחות חותכות לטענותיו באשר להונאה של מרואן את ישראל, להוציא הספר הרוסי  שאחרי הכל מציג את עצמו כיצירה בדיונית וטענות מצריות שונות שאולי הן נכונות ואולי לא.

ועדיין הוא לא מצא סיבה טובה להסביר מדוע מרואן נרצח כאשר נרצח.

ובכל זאת, מלבד הדברים הלא כל כך קטנים האלו הספר משכנע למדי. וכפי שכותב מנדס: “מידע המושג בקלות הוא מידע שלא ניתן להאמין בו. זהו  כלל בסיסי בתורת ההונאה, ברגע שידיעות חשובות מושגות בקלות יש לצפות להונאה”.

וזהו כלל שכנראה יש לשמור אותו היטב בכל עניין ועניין.

פרט לכך, הספר מלא במגוון פתגמים מהתרבות המצרית והערבית שמנדס מכיר היטב, ואחת הביקורות העיקריות שלו היא שהישראלים אינם מכירים אותה, ולכן נופלים שוב ושוב בפחים של הערבים.

לדעתי, מצד שני הערבים יכולים להאשים גם את עצמם לגבי חוסר היכרותם עם התרבות הישראלית.

כאמור, ראו דעה מתנגדת לדעתו של מנדס בנושא זה כאן:

התככים והמזימות מאחורי (ואחרי) מלחמת יום הכיפורים

וראו גם:

כשל או קשר? – תיאוריות קונספירציה על מלחמת יום הכיפורים

נספח: אנואר סאדאת בשפה העברית

فيلم السادات الممنوع

על סאדאת נוצרה ב-1983, לאחר מותו בהתנקשות, מיני סדרה לטלוויזיה האמריקנית, שתיארה את סיפור חייו. אך היא לא עוררה עניין רב. אך למרות שהמיני סדרה היציגה את סאדאת בצורה חיובית ביותר אפילו הרואית ,היא לעומת זאת עוררה זענם עצום במצרים שם טענו שהיא “עיוות ” של ההיסטוריה המצרית ואף הוגשה כנגד מפיקיה תביעה.בעקבות מיני סדרה זאת אסרה מצרים את ההפצה בשטחה של כל סרטי חברת “קולומביה ” שהפיקה את המיני סדרה.

בשפה העברית עורר סאדאת, שלא במפתיע, עניין רב יותר ממרבית המנהיגים הערביים האחרים של המזרח התיכון. בין השאר, נוצרו כמה יצירות ספרות  מקוריות על סאדאת. באחת מהן, “תיק נמסיס”, הוא הוצג כסוכן אמריקאי. בשלוש יצירות אחרות, אחת מהן סיפור קומיקס ב”הארץ שלנו”, תוארו מבצעים של סוכנים חשאיים ישראלים להצלת חייו מהתנקשות, שמצליחים כולם להציל את חייו. במציאות, כמובן, סאדאת  מת מהתנקשות.

שום מנהיג ערבי אחר, בוודאי לא אחד שהונה את ישראל בצורה מתוחכמת כזאת, ואף ניהל מלחמה אכזרית כל כך נגדה לא זכה מאז לכבוד הנדיר הזה, שיכתבו עליו מותחנים שבהם תתואר הצלת חייו בידי ישראלים.

ספריו של סאדאת בעברית:

אנואר, אל-סאדאת, סיפור חיי / ירושלים: עידנים, 1978

אנואר סאדאת על מלחמה ושלום אנואר סאדאת

אנואר סאדאת – על מלחמה ושלום: 1980-1970 / ירושלים: י”ל מאגנס, תשמ”ב 1982

ספר מאת אשתו של סאדאת שראה אור בעברית:

ג’יהאן, סאדאת / בת-מצרים / תל-אביב: אור-עם, תשמ”ט, 1989

זהו סיפור חייה של אלמנתו של סאדאת, הספר היחיד שקיים בעברית מאת אשת מנהיג ערבי או מוסלמי כלשהו.

ספרי עיון על סאדאת:

ז’ן לקוטיר, נאצר ויורשיו / מצרפתית: צבי ארד, תל-אביב: עם עובד, 1972, תשל”ב

שמעון שמיר, נאצר וסאדאת: שתי גישות נוכח המשבר /  תל אביב: מכון שילוח לחקר המזרח התיכון ואפריקה – אוניברסיטת תל אביב, 1974

שמעון שמיר, מצרים בהנהגת סאדאת: הביקוש אחר אוריינטציה חדשה – אסופת מאמרים /  תל אביב:   דביר, 1978

תוצאת תמונה עבור שמואל שגב אנואר סאדאת - הדרך לשלום,

שמואל  שגב, אנואר סאדאת – הדרך לשלום / רמת-גן: מסדה, 1978

המזימה של סאדאת פול איידלברג

פול אידלברג, המזימה של סאדאת / תל-אביב: רשפים,תשל”ט, 1979

איתן הבר   שנת היונה / תל-אביב :   זמורה, ביתן, מודן,   תש”ם.1980

אורי דן, מבצע גומא / תל אביב: ספרית מעריב, 1981. סודות המשא-ומתן לשלום בירושלים, בוושינגטון ובקהיר

עודד גרנות, היום בו נרצח סאדאת / תל אביב: ספרית מעריב, 1984

משה בן אברהם כלפון, מדיניות סאדאת כלפי ישראל, 1970-1979 /  עבודת גמר (מ.א.) אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן :  תשמ”ז

מרדכי קרניאל, יוזמות ותמורות בהנהגת אנוור אל-סאדאת / ירושלים: פסגות, תשנ”ט, 1999


קנת שטיין, מדינאות אמיצה: סאדאת, קיסינג’ר, קרטר ובגין והחתירה לשלום ערבי-ישראלי / תל-אביב:   מערכות, 2003

יוחנן כץ, היונה הזהירה: ביקורו של סאדאת בישראל וראשית תהליך השלום / תל אביב:   (י. גולן),   תשס”ח, 2008. ספר העוסק במדיניות השלום של סאדאת, 1973-1977, מבוסס על זיכרונות מהתקופה ומסמכים ארכיוניים.

ספרות יפה על אנואר סאדאת בעברית:

מרדכי  נתקה סקר, תיק נמסיס /  תל אביב: סקר, תשמ”ב,   1981זהו סיפור דמיוני על עולם המודיעין. סקר הוצג על העטיפה כקצין בכיר בחיל המודיעין. במסגרת ספרותית של רומאן מתח העלה סקר שורה של שאלות: הייתכן שהמלחמה הייתה פרי יוזמה של הדרג הבכיר ביותר בממשל האמריקני? הייתכן שנשיא מצרים היה סוכן צמרת של המודיעין האמריקאי? וכיצד השפיעה ארה”ב על ההכנות הישראליות לקראת המלחמה?

קומיקס על סאדאת:

מתחת פני השטח, סיפר וצייר: גיורא רוטמן .”הארץ שלנו”, כרך כט, 1979-1980.
סוכן ישראלי יוצא ללבנון לסכל מזימה לרצוח את הנשיא המצרי סאדאת בעת ביקור בחיפה,   ומשתף לשם כך פעולה עם סוכן מצרי אמיץ.

אמנון דנקנר \ אל תירו בנשיא, זמורהביתן מודן, 1980

אריה קרישק \ עושה שלום, כתר, 1980

שני ספרים שפורסמו במקביל ובהם ניצל סאדאת מניסיון התנקשות בחייו בידי סוכן ישראלי.

נגיב  מחפוז, היום שבו נרצח המנהיג וסיפורים אחרים /  תל-אביב: ספרית פועלים,   תשנ”ט, 1980

ספרים על פרשת אשרף מארואן והויכוח לגביו :

אלי זעירא “מלחמת יום כיפור :מיתוס מול מציאות מהדורה ראשונה ידיעות אחרונות  1993

מהדורה,שנייה ומורחבת מיתוס מול מציאות :מלחמת יום הכיפורים : כשלונות ולקחים

ידיעות אחרונות 2004

רונן   ברגמן  וגיל מלצר   זמן אמת – מלחמת יום כיפור /    תל-אביב :   ידיעות אחרונות, ספרי חמד,   2003.מהדורה שנייה ומורחבת 2004

Ephraim  Kahana,   Ashraf Marwan, Israel’s most valuable spy :   how the Mossad recruited Nasser’s own son-in-law /    Lewiston, N.Y. :   Edwin Mellen Press,   c2010.

אורי בר יוסף “המלאך” :   אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור /    אור יהודה :   כנרת, זמורה-ביתן, דביר,   תשע”א 2010.

מהדורה מעודכנת עם גילויים חדשים .2011

צבי זמיר  ואפרת מס    בעיניים פקוחות :   ראש המוסד מתריע: האם ישראל מקשיבה? / אור יהודה :   כנרת, זמורה-ביתן,   תשע”א 2011.

, יגאל  קיפניס 1973 :   הדרך למלחמה /    אור יהודה :   כנרת, זמורה-ביתן, דביר,   תשע”ב 2012. כולל פרק נספח :“הערת שוליים ושמה אשרף מרואן “

18 תגובות

  1. מאמר מעניין של סלים בריק, מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה וחוקר העדה הדרוזית בישראל עוסק בדרך שבה השתקפה פרשת אשרף מארואן בטלוויזיה המצרית :
    פרשיות ריגול, ובמרכזן פרשת אשרף מרואן, בראי הקולנוע המצרי
    http://malam.cet.ac.il/ShowItem.aspx?ItemID=80500f1a-ab3f-4b0b-ba2f-2c4fce0ed319&lang=HEB
    מסקירת הקולנוע, הספרות והעיתונות במצרים אפשר ללמוד רבות על העמדה המצרית ביחס לפרשות המודיעיניות שבהן הייתה מעורבת המדינה * בין אם הם כוללים אמירה ישירה ובין אם רמזים ברורים, הם משקפים את הנרטיב המצרי * פרשת אשרף מרואן כמקרה מבחן
    הספר “המלאך” של אורי בר יוסף (זמורה ביתן, 2010), שמספר את סיפורו של המרגל ד”ר אשרף מרואן, עורר בי עניין רב. מעולם לא נחשפתי לארגוני מודיעין ישראליים או אחרים, ואיני מכיר אותם ואת דרכי פעולתם מעבר למה שמסופר בתקשורת. לכן הזווית הייחודית שאני מבקש להתייחס אליה בהקשר זה היא שיקוף פרשות מודיעיניות, ובמרכזן פרשת מרואן, בתעשיית הסרטים המצריים.

    בחלק מסרטים אלה מדובר בהצגת ביוגרפיה רשמית וסדורה של מרגל, כאשר ברור כי זאת הגרסה של המודיעין המצרי שעמד מאחורי כתיבת התסריט. דוגמאות לכך:

    הסרט על המרגל רפעת אל-גמאל (המופיע בסרט בשם ראפת אל-הג’אן) שהוחדר לישראל בשנות ה-50 בזהות של עולה יהודי, ועל פי התסריט הצליח במלאכת הריגול שלו וגייס אפילו קצין בכיר בחיל האוויר הישראלי. הוא מוצג כגיבור-על מונומנטלי[1].
    הסרט על מצרי שגויס על ידי “המוסד” ופעל מטעמו בנמל אלכסנדריה. המודיעין המצרי עלה עליו. ברגע האחרון גילה סוכן “המוסד” המצרי, שנמצא בלונדון, כי עוקבים אחריו. בפני קצין המודיעין המצרי לא נותרה ברירה אלא לסמם אותו ולהביאו למצרים בתוך ארון מתים כאילו מדובר בגופה המוחזרת למצרים לצורכי קבורה. כשהגיע הארון למצרים התגלה שהסוכן מת בדרך, והסרט הסתיים במשפט: “חי חיי בוגד ומת מוות של כלב”.[2]
    הסרט על בדואי מסיני שגויס על ידי המודיעין הישראלי (השחקן המגלם את הבדואי הוא השחקן המגלם את ראפת אל-הג’אן). המודיעין המצרי עולה עליו, עוצר אותו, לוקח קצין מודיעין מצרי הדומה לו ביותר ומחדירו לישראל כאילו הוא הבדואי המקורי. המודיעין הישראלי מגלה את התרמית, ונערכים חילופי סוכנים. הבדואי מוחזר לישראל, ואז אביו דוקר אותו למוות. בסרט זה, כמו בסרט הקודם, מצוין במפורש: “מיומני המודיעין המצרי הכללי”.

    מרואן והמודיעין המצרי בראי הקולנוע המצרי

    בסרטים אחרים העוסקים בריגול אין עמדה ברורה וגלויה שאכן מדובר בגרסת המודיעין המצרי. כך קרה עם אשרף מרואן בסרט “משימה בתל אביב”, שלדעתי הוא הגרסה המצרית החצי-רשמית לסיפור שלו. במקרה הזה הסרט נעשה עוד בטרם מצא מרואן את מותו, והוא הוקרן לא פעם גם בתחנת הטלוויזיה השייכת לו. מהו תוכן הסרט?

    זהו סרט מתח מצרי קלאסי עם עלילת מודיעין המתובלת בסצנות פעולה ומלווה במוזיקה מלודרמטית. השחקנית הראשית בסרט היא נאדיה אל-ג’ונדי, מהמובילות בתעשיית הסרטים העלילתיים המצרים. הסרט מתחיל בפריז עם הכתובית “חורף 1973”. הדמות שמגלמת אל-ג’ונדי מגיעה לשגרירות המצרית שם היא מתוודה שהיא מרגלת לטובת ישראל ומבקשת ליצור קשר עם המודיעין המצרי ולספר לו את סיפורה. המודיעין המצרי נכנס לפעולה, מביא אותה למצרים ועורך לה סדרת חקירות. אז הוא מחליט להפוך אותה לסוכנת כפולה ולהשיבה לאירופה למפעיליה הישראלים. היא מתחילה לשטות במודיעין הישראלי אך מספקת לו גם ידיעות אמת. היא דורשת ממפעילה לקחת אותה לתל אביב, שם היא מדהימה את ראש “המוסד” הישראלי כשהיא מספרת לו על חוליית טרור פלסטינית המבריחה טילי סטרלה במטרה להפיל מטוס אל-על בחו”ל. בכך היא מצילה את המטוס. מרגע זה כל דלתות “המוסד” נפתחות לפניה, היא חודרת ל”בור” ומצלמת את תוכניות המלחמה של ישראל. אבל “המוסד” מגלה את כפילותה, רודף אחריה, תופס אותה ומענה אותה. המודיעין המצרי מצליח לחלץ אותה, והיא שבה למצרים כגיבורה שהצליחה למחות את כתם הבגידה שלה.

    לדעתי, הסרט משקף את פרשת אשרף מרואן. הדמות של אל-ג’ונדי מקבילה למרואן, ולפנינו גרסת המודיעין המצרי, אם כי בצורה פחות ברורה ובולטת מאשר בסרטים שציינתי לעיל. מדוע לפנינו הסיפור של מרואן?

    ראשית, הסרט מתחיל בשגרירות מצרית באירופה, בפריז, כפי שמתחיל סיפורו של מרואן. וכאן חשוב לשים לב לגרסה המצרית: המרגל מודה בפני המצרים כי הוא גויס מרצונו החופשי על ידי “המוסד” אך ברצונו לחזור למוטב ולשרת את מולדתו. כלומר, הוא לא היה מלכתחילה סוכן כפול שהופעל על ידי המצרים, אלא סוכן שגויס על ידי “המוסד” ורק לאחר שהתחרט על בוגדנותו והסגיר עצמו למצרים, המודיעין המצרי הפך אותו לסוכן כפול.

    שנית, בהמשך הסרט עורך המפעיל הישראלי היכרות בין אל-ג’ונדי (מרואן) לבוס הגדול שלו בתואנה כלשהי, והאישיות הבכירה הזו דומה בסרט לראש “המוסד” צבי זמיר. זה משקף את הקשרים הרבים הישירים שהיו בין זמיר למרואן.

    שלישית, הסרט מביא גרסה כמעט מושלמת לסיפור חשיפת טילי הסטרלה שהוברחו על ידי אשתו של מרואן, מונה, לאיטליה כדי להפיל באמצעותם מטוס אל-על (פרשת אל-הינדי). בכך יש כמעט הודאה ברורה שגרעין העלילה של הסרט הוא פרשת אשרף מרואן. הסרט מתאר איך אחרי פרשת הסטרלות אל-ג’ונדי (מרואן) רכשה את לב צמרת “המוסד”, ונסללה דרכה לפגוש קצין בכיר בצה”ל ולגנוב את תוכניות המלחמה של ישראל. זה משקף לדעתי את הדרך שבה רכש מרואן את לב הצמרת המודיעינית הישראלית.

    מה מניע אותי לחשוב שידו של המודיעין המצרי עומדת מאחורי הסרט, גם בתסריט וגם בעריכה, בדיוק כמו בשלושת הסרטים שציינתי לעיל? ראשית, אספקת סמלים צבאיים ישראליים, שימוש במונחי מודיעין מצריים וישראליים וליהוק דומה בכל הסרטים. שנית, וזאת הנקודה החשובה: בכל הסרטים בולטת המגמה של המודיעין המצרי להנחיל לצופה את המסרים על היכולות הגבוהות שלו, תחכומו ועורמתו, השגת יעדיו, האכזריות של המודיעין הישראלי ובוגדנותו, השפלות של משתפי הפעולה עמו וגבורת הסוכנים המצרים.

    כך, למשל, אל-ג’ונדי מצליחה להבריח את תוכניות המלחמה הישראליות בסיוע הסבתא שלה שהיא נוצרייה ממזרח ירושלים. תוספות אלה, שלפעמים הן כה מגוחכות שאדם מהיישוב יתקשה להאמין להן, נועדו לספק לסרט נופך דרמטי שימשוך את הצופים ובו בזמן להעביר לצופה המצרי מסר סמוי: אל דאגה, המודיעין המצרי שולט בעניינים, הוא משיג תוכניות של האויב, אנשיו הם גיבורים מול האויב. כאן גם ניתן לשים לב לנרטיב ולמסרים נוספים שמעוניין המודיעין המצרי להעביר: גם הנוצרים הם פטריוטים, והמודיעין המצרי סומך עליהם.

    מרואן בתקשורת המצרית מול הלבנונית

    אם נראה בסרט “משימה בתל אביב” גרסה קולנועית מצרית לפרשת מרואן, הרי שניכרת כאן גישת ביניים: מרואן לא מוצג כסוכן ישראלי, אבל הוא גם לא מוצג כסוכן מצרי שמההתחלה שיטה בישראלים. הוא מוצג כקצת מזה וקצת מזה: גם סוכן ישראלי לכל דבר, אבל לאחר מכן גם סוכן מצרי, כשבסופו של דבר ידו של המודיעין המצרי היא על העליונה. לכן הסרט הזה על מרואן משדר, לדעתי, מבוכה רבה של המשטר שאינו יודע כיצד להתמודד עם הסוגיה של מרואן. זה יכול אולי להסביר מדוע המודיעין המצרי לא עמד מאחורי הגרסה באופן גלוי ומוחלט, כמו בסרטיו של ראפת אל-הג’אן, למשל. צריך להבין שמעבר לסוגיית הבגידה, המשטר המצרי לא היה מסוגל לספק הסבר כיצד זה מערכת הביטחון שלו פרוצה כך בפני שירותי מודיעין זרים, בייחוד בפני ישראל. נצטרך לחכות לסרטים נוספים בנושא כדי לראות איך המשטר המצרי מתמודד עם פרשת אשרף מרואן.

    אם נעבור להביט במדיום אחר – הספרות והעיתונות הערביות – ניתן לדבר על החלוקה הגסה הבאה של הספרות והעיתונות שעסקו במרואן:

    אלה שיצאו במצרים ניסו לספק גרסה רשמית של סוכן שפעל למען מולדתו ולרמוז כי ישנם עדיין הרבה דברים נסתרים וסודות שטרם הגיעה העת לחשוף אותם. ספרים אלה לא הצליחו לספק שום הסבר כיצד פעל מרואן לבד ללא שותפי סוד בכלל. הם גם לא הסבירו מה התועלת הרבה שצמחה למצרים מהפעלתו. צריך לזכור שמרואן מסר הרבה מידע מודיעיני רב ערך לישראל. הוא אף סיפק את תוכניות המלחמה העדכניות. האם כל זה שווה את התמיכה שלו ביצירת גורם ההפתעה כפי שטוענים מצדדי גישת הסוכן הכפול? ספרות זו, שאינה ביקורתית כלל, נמנעת מלדון בכך.
    לעומת זאת, רוב העיתונות הלבנונית, למשל, תיארה אותו באופן הרבה פחות מחמיא. שם עלו שאלות גם עלו. עיתונות זו תהתה מי היה בסוד העניינים אם היה סוכן כפול, מי נתן לו הכוונה וכיצד ניתן ללמוד על התועלת שבהפעלתו. גישתם הביקורתית ואף הצינית של הלבנונים כלפי שירותי מודיעין ערביים ידועה (כשנתפס אלי כהן בסוריה, העיתונות הסורית היללה את המודיעין הסורי. עיתון לבנוני חשוב כתב אז שזה הסוכן הישראלי הכושל ביותר, עובדה: רק הוא נתפס…). חלוקה זו אינה מקרית ומעידה על המגמות הבסיסיות לפי קווי מתאר פוליטיים. עיתונות זו תהתה, אומנם באיחור כמובן, כיצד זה שלא הצליחו זרועות הביטחון המצריות לקבל אינדיקציה לגבי זליגת המידע לישראל; כיצד זה שלא היו שום אירועים או תקריות שהחשידו את האיש למרות תקופה ארוכה של פעילות; כיצד זה שהאיש נסע עם חומרים מסווגים ביותר, כולל בזמן מלחמה, ואיש לא עלה על זה. ושאלה נוספת קריטית שעלתה: מה מקור הידיעה החשובה ממקור ערבי שהגיעה לישראל ביום 12 באוקטובר 1973 ושינתה את פני המלחמה: מניצחון מצרי מוחץ בפריצת התעלה והסבת אבדות כבדות לישראל – לראשיתה של תבוסה מוחלטת.

    כמה מילות סיכום

    פרשת מרואן, כמו פרשות אחרות מהעבר (פילבי למשל), לא תגווע וצפוי שהיא רק תתעורר כל פעם מחדש, ולו משום שיש כל כך הרבה דברים שאינם ברורים לנו ומסקרנים כל איש מודיעין וכל אזרח המעורה בפרשה, וגם מכיוון שההיסטוריה לא תניח לסיפור כה מרתק לחמוק.

    בו בזמן תעשיית הסרטים ממשיכה לספק לנו רמזים לגבי הגרסאות של המודיעין המצרי, בין אם באמצעות אמירה ישירה ובין אם באמצעות רמזים חדים וברורים. בעתיד, בטוחני, יהיה לניתוח סרטים אלה ערך רב לא רק לגבי הנרטיב המצרי ביחס לכל פרשה, אלא בעיקר לגבי השאלה כיצד הם רואים אותנו, ויותר חשוב, כיצד הם רוצים שהציבור המצרי יראה אותנו.

    [1] פרשת הריגול הזאת ידוע בשם הקוד “יתד”: השב”כ עלה על רפעת והפכו לסוכן כפול.

    [2] הפרשה הזאת ידועה אצלנו בשם “האיש במזוודה” – סיפורו של הישראלי מרדכי לוק, שבשנות ה-60 התגייס לשירות המודיעין המצרי ונשלח לאיטליה שהייתה בסיס לפעילותו מול ישראל. הוא נחשד על ידיהם כסוכן כפול, נחטף ועמד להישלח למצרים במזוודה דיפלומטית. בשדה התעופה של רומא התגלה דבר החטיפה. לוק הוסגר לישראל בנובמבר 1965 על ידי האיטלקים. מנחם גולן הפיק סרט על הפרשה תחת השם “מבצע קהיר” כבר ב-1966.

  2. אלי אשד יקירי,
    עשית ניתוח מקיף על הספר – וזה בסדר גמור. הניתוח מבריק.
    ברצוני להבהיר שתי נקודות חשובות: מהימנותו של מרואן כאיש של סאדאת, ומי עמד מאחורי הריגתו?

    מרואן – האיש בשרותו של אנואר אל-סאדאת.
    אשרף מרואן לא היה מרגל בעיני מפעילו. סאדאת השתמש במרואן כדיפלומט מתעתע בשרות מטרות המלחמה של ארצו. וזאת בהתאם לתפישה הג’יהאדיסטית. תעיד על כך עובדה שבמקביל לפגישותיו עם זמיר ואנשיו, מרואן נפגש עם מנהיגים שועי עולם כשליחו האישי של סאדאת. מרואן סיפק לא רק מידע מעולה, אלא גם מסמכים אותנטיים סודיים ביותר שהיו בלשכתו של נשיא מצרים.

    ד”ר עבד א-רחמאן חסן א-תוהאמי, בתקופת היותו סטודנט עשה פעולות חבלה רבות נגד בסיסים של הצבא הבריטי לאורך תעלת סואץ – ומעולם לא נתפס. לאחר ההפיכה הוא היה אחד מעוזריו של נאצר. כאשר נאצר מת, תוהאמי תמך מיד בסאדאת, משום שהכיר את מערכת היחסים בין שני הנשיאים. הוא סייע בידי סאדאת להיפטר מאנשי האופוזיציה של סאדאת. לאחר שסאדאת ייצב את שלטונו הוא שאל את תוהאמי באיזה תפקיד הוא חושק? על כך השיב לו תוהאמי: תשאיר אותי בלשכה הנשיאותית, כדי שאשמור עליך מפני בגידה (خليني في مكتب الرئاسة على شان أحمي لك ظهرك). אז כשיש קב”ט מתוחכם ביותר, במעמד של שר (סגן ראש ממשלה), שבולש בשבע עיניים על הנעשה בלשכת הנשיא – האם מישהו יכול היה לגנוב מסמכים סודיים ביותר ולהוציאם החוצה? והרי מרואן עשה זאת לא יום ולא יומיים, אלא במשך ארבע שנים.

    מי הרג את אשרף מרואן?
    אשרף מרואן נרצח על ידי המצרים, כי בטפשותו הוא הודיע ברבים, שהוא עסוק בכתיבת זכרונותיו. וזה הציק מאד לממשלת מצרים. כי על פרסום זכרונותיו בלונדון אין שום צנזורה מצרית. פרסום זכרונותיו ללא כל בקרה מצרית היה גורם מבוכה רבה למצרים ברחבי תבל. מרואן היה גורף כסף רב מפרסום זגכרונותיו, בעוד שמצרים חששה מאד ממעמדה הדיפלומטי העתידי. לכן היא חיסלה אותו, והבן שלו אמר מיד לאחר הרצח, כי הדבר היחידי שנלקח מדירתו היה עותק-הטיוטה היחיד שהיה שם.

    לאחר הרצח היה עתונאי חשוב, חבר מערכת ב”אל-אהראם”, שפרסם מאמר, שבו הביע תמיהה לגבי “המחסל” של מרואן: איך אפשר להסביר ששלושה אזרחים מצריים (אחת מהן היא שחקנית הקולנוע סועאד חוסני; השני גנרל מצרי בדימוס), נהרגו במשך שנתיים – באותה עיר (לונדון). באותה שכונה שרוב תושביה הם מצרים, ובאותה השיטה?

    לצורך המחשת הבעיה מבחינתה של מצרים, אביא ספור אמיתי. כזכור בוטרוס בוטרוס גאלי כיהן כמזכיר האו”ם קדנציה אחת בת חמש שנים. בתום הקדנציה הראשונה הוא ביק/ש להיבחר לקדנציה נוספת. מי שטירפדה את זה היתה שרת החוץ של ארה”ב באותם ימים, הגב’ מדלין אולברייט. בוטרוס בוטרוס גאלי ניגש אליה כדי לברר את פשר התנגדותה. על כך השיבה לו: אתה שיקרת לי שלוש פעמים (you lied to me three times, you bastard). כל מי שמכיר כיצד פועל השלטון במצרים, יודע כי שליחיו ברחבי תבל עושים הכל במצוות אדונם – במיוחד בתפקיד מרכזי כזה כמו מזכיר האו”ם. ואם בוטרוס בוטרוס גאלי שיקר שלוש פעמים למזכירת המדינה, זה לא דבר קל, ויש להניח כי מזכיר האו”ם שיקר למדלין אולברייט במצוות אדוניו בקהיר. הבה נשער שבוטרוס בוטרוס גאלי היה רוצה לכתוב את זכרונותיו בלונדון – ללא צנזורה מצרית. מה זה היה עושה למצרים? הוא היה חייב להתייחס לאי היבחרותו לקדנציה שניה, ולשיחתו עם מזכירת המדינה של ארה”ב – כדי לנקות את עצמו מהשקר. אבל אל דאגה כי בוטרוס בוטרוס גאלי מתגורר בקהיר.

    • ההונאה השלישית של המודיעין המצרי

      נשאלה כאן השאלה מה מקור הידיעה שהועברה למודיעין הישראלי ב-12 לאוקטובר?
      ביום ה-11 באוקטובר הסורים תקפו את סאדאת על שהוא מפקיר אותם מול צה”ל. ההסכם היה ששני הצבאות המצרי והסורי יוצאים למלחמה טוטאלית ישראל. והנה הצבא המצרי נעצר, ובכך הוא איפשר לצה”ל להכות בצבא הסורי ללא רחם. ביום ה-12 באוקטובר ראש המודיעין המצרי, הגנרל פואד נצאר, מסר לנשיאו סאדאת, כי צה”ל ממוטט סופית מבחינת ציוד לחימה ובעיקר מוראלית – רוחו נשברה. במקביל, לפי הבקשה של הרמטכ”ל דדו, הגב’ גולדה מאיר בקשה מסאדאת הפסקת אש באמצעות קיסינג’ר. או-אז נוצרה הסיטואציה שצה”ל גמור.
      בהתאם להתפתחויות אלה בנקודת זמן זו, סאדאת החליט לדחות את בקשתה של הגב’ מאיר ולהמשיך את המלחמה (החלטה זו דירבנה את האמריקנים להפעיל את הררכבת האווירית), שהרי אין לסאדאת ממה לחשוש. והחלטה זו נתנה לסורים מענה לבקשתם להמשיך את הלחימה. בנקודת זמן זו סאדאת כבר ראה את סוף המלחמה כאשר הוא מנצח. או-אז הוא הפעיל את מרואן שובף שיודיע ל”מפעיליו” הישראעלים, שהשריון המצרי עומד לפרוץ למחרת אל תוך סיני. המסר הזה נועד לךחזק את מעמדו של מרואן בעיני הישראלים, כיון שמרואן איבד הרבה מאמונו בעיניהם – עקב המסר של ה-5 באוקטובר. חשוב היה לסאדאת שהישראלים יתנו במרואן אמון מלא, כי סאדאת רצה להפעיל אותו בשלה השני של הג’יהאד – השלב המדיני.

      • טיעון די מצחיק. במצב שהמצרים עצמם כבר נמצאים במצוקה מבצעית במהלך המלחמה, אתה טוען שסאדאת החליט להעביר מידע אמת על לישראל על שמצרים פריצת שיירון מצרי לעבר הכוחות הישראליים ובכך לפגוע בצבאו ובכוונתו להשיג הצלחה? וכל זאת בעבור מה? בעבור ג’האד מדיני די מעורפל? האם ג’יהאד מדיני מכשיר הפסד צבאי בטוח מקדים?

        ואולי להיפך, מרואן העביד מידע אמת שהגיע לידיו וגרם למצרים להפסיד המלחמה דוודקא משום שהיה סוכן אמיתי של המוסד?

    • תגובה לספר ‘הגיהאד של סאדאת’
      סיימתי זה עתה לקרוא את הספר-
      גישה מעניינת ושונה של ניתוח האירועים שקרו לפני מלחמת יום כיפור ,ביחס לספרים אחרים שקראתי על מחדל יום כיפור.
      אע”פ שהספר דן בסוגיית ההונאה של סאדאת ,חבל שאין התייחסות ל:

      1.מה חשבה הגברת גולדה כשסאדאת הודיע שהוא יחזיר את סיני לעם המצרי בהסכם עם ישראל, או בדרך המלחמה והוא מוכן להקריב מיליון חיילים לצורך כך.

      2.על סמך מה גולדה נתנה בזמנו הבטחה לקיסינג’ר (ע”פ פרסומים) שישראל לא תתקוף ראשונה, גם אם יש סימנים שמצרים מתכוננת למלחמה.

      3.אם דיין התריע בתחילת 1973 שעד סוף השנה תהיה מלחמה (כפי שצוין בספר)- איך לא הכין את צה”ל לכך?
      4. האם גולדה לא הבינה את ההתרעה שהביא חוסיין כשבועיים לפני המלחמה (הגיע במיוחד לישראל) ,או שהבינה ולא ידעה מה לעשות עם המידע?

      5. כתוב שגולדה ביקשה מקיסינג’ר בסוף ספטמבר,שיודיע לסאדאת שיחכה עם מו”מ עד לאחר הבחירות-
      האם זה אומר שכבר אז הייתה מוכנה להחזיר לו את סיני? נזכרה מאוחר מדי?
      מה שינה לה שמו”מ יתחיל באוקטובר ולא בינואר 1974? שלושה חודשים והייתה נמנעת המלחמה!!

      6.מה היו השיקולים של דיין לא לאשר לדדו לגייס מילואים גם שש שעות לפני פריצת המלחמה בפועל.

      7.לא ברורה האמרה שמצותתת בהרבה מאמרים וספרים-‘אם היה מתבצע גיוס מלא ,היה בידי מצרים עילה לפתוח מלחמה’ .במבחן התוצאה מצרים פתחה במלחמה גם ללא גיוס מילואים שלנו.
      הרי ברור לכל ,שניתן היה לגייס גיוס חלקי של מילואים בגיוס שקט כבר ביום שישי בבוקר – כך היינו מקטינים את גורם ההפתעה שהכין סאדאת, וגם מקטינים את כמות הנפגעים שלנו.

      8.מצויין שבשנת 1969 מרכז המפלגה בחר בגולדה כברירת מחדל (בין יגאל אלון ושמעון פרס), ואולי עם יגאל אלון כראש ממשלה הכל היה נראה אחרת?

      9.בעמוד 210 מובאות ציטטות מפי אנשים במצרים, שסאדאת התכוון בכל מקרה לשבת אם הישראלים רק לאחר חציית התעלה-חוכמה לאחר מעשה או ניסיון לשכתב את המציאות

      10.אם בשנת 1977 חבר משה דיין לבגין כשר חוץ ,וטס למרוקו כבר בספטמבר 1977 כדי להיפגש עם חסן תוהאמי ,ולהעביר מסר שישראל מוכנה לשאת ולתת-
      האם זה אומר שלאחר מעשה הבין את טעות הפטאלית ? ואיך זה מתיישב עם האמרה שלו לפני המלחמה: ‘מוטב שארם בלי שלום מאשר שלום בלי שארם’?

      לסוגיות/תהיות הנ”ל לא ראיתי ניתוח בספרים/מאמרים הרבים שקראתי לגבי המחדל –
      חשוב שמישהו ירים את הכפפה ויחקור אותם

      והערה אישית לשמעון:
      אתה מזכיר בספרך הרבה מאוד פעמים שצבי זמיר ‘הלך שבי’ אחר מרואן-מצטייר שאולי היה לך חשבון אישי עם זמיר.

      בכבוד רב, אילן ורדי

  3. ההונאה הזו הצליחה.ההונאה הראשונה היתה בכל השלבים שקדמו למלחמה. ההונאה השניה היתה ביום ששי ה-5 באוקטובר בלונדון, כאשר מרואן מסר לזמיר כי מחר מלחמה. הונאה זו נכשלה, כי גולדה מאיר לא התפתתה להפעיל מכה מקדימה. ה”אזהרה” של ה-12 באוקטובר היה היתה ההונראה השלישית – והיא הצליחה. תעיד על כך העובדה שצבי זמיר העניק לאשרך מרואן בונוס של 100,000 דולר אחרי המלחמה.

    • שוב, היכן ההונאה אם מרואן מספר מידע אמת שבכוונת המצרים והסורים לפתוח בשבת ב-18:00 במלחמה נגד ישראל ? הרי היה זה מידע אמת שידע, מאחר שהוא לא ידע על הפניה הסורית להקדים את פתיחת המלחמה ל-14:00 בשל החשש שהשמש בעיני לוחמיהם תפגע ביכולתם לפרוץ קדימה. הקדמת המלחמה נודעה למודיעין ממקורות אחרים שלו.

      האמירה שלגולדה “לא התפתתה” להפעיל מכה מקדימה אינה רלוונטית לעניין הפעלתו של מרואן אלא לדרך קבלת ההחלטות בממשלה והחשש שנצטייר כתוקפנים. חשש די גלותי, משום שבששת הימים תקפנו ראשונים אבל כולם ידעו שמדינות ערב פתחו במלחמה.

  4. נראה שהויכוח בין אורי בר יוסף ושמעון מנדס בשאלה האם מרואן היה או לא היה סוכן כפול רק משקף את ה יכוח הקיים בין ראש אמ”ן לשעבר אלי זעירא שמשוכנע שמרואן היה סוכן כפול ובין ראש המוסד לשעבר צבי זמיר שמשוכנע שהוא היה סוכן “אמיתי” בעבור ישראל.
    כל אחד משניהם פירסם ספר זכרונות שבו פירטו את עמדתם בנושא ושניהם התלוננו על שלא שמעו להם (למרות עמדותיהם המנוגדות לחלוטין).
    אלי זעירא פירסם את “מלחמת יום כיפור :מיתוס מול מציאות”במהדורה ראשונה ב-1993 ובמהדורה שנייה ומורחבת בעיקר לגבי תפקידו של מארואן ב-2004.
    יש גם ראיון מקיף ביותר עימו של אבירם ברקאי ” משק כנפי הטעות : מסע עם האלוף זעירא אל מקורות הערכת המודיעין טרום מלחמת יום הכיפורים /המרכז למורשת מודיעין ; [רעות] : אפי מלצר – מחקר והוצאה לאור, תשע”ה 2014. ‬
    ‬ניתן לקרוא אותו ברשת כאן :
    http://www.terrorism-info.org.il/he/article/20723

    צבי זמיר פרסם ביחד עם אפרת מס את הספר ” בעיניים פקוחות : ראש המוסד מתריע: האם ישראל מקשיבה?( / אור יהודה : כנרת, זמורה-ביתן, תשע”א 2011).
    ‬צבי זמיר,ממפקדי הפלמ”ח במלחמת העצמאות, שהגיע לתפקיד של אלוף פיקוד דרום, ולאחריו לתפקיד של ראש המוסד, התראיין לבטאון “הלוחם” של ארגון נכי צה”ל, ונשאל שאלות במגוון תחומים, בעיקר על המידע שהיה בידי מקבלי ההחלטות ערב המלחמה.
    הראיון המלא מופיע כאן: http://www.inz.org.il/book/bh244/HTML/
    והנה קטע מייצג מתוכו לגבי פרשת אשרף מארואן:

    “אשרף מרואן היה מקור מצרי בכיר עימו נפגש זמיר בלונדון ביום שיש ערב המלחמה, ובעקבות פגישה זו זמיר הוציא התראה על המלחמה הצפויה למחרת היום. לאחר המלחמה נפוצו ידיעות כי מרואן היה סוכן כפול.
    ש. הגיע הזמן שאנחנו נדע פעם אחת ולתמיד: מראון היה או לא היה סוכן כפול?
    ת. התשובה שלילית. חד משמעית… אם הוא היה סוכן כפול, אם הוא היה סוכן כפול, מה היה לו יותר קל מלא לבוא, או להגיד לי בפגישה הלילית שלא תהיה מלחמה? כל מה שהוא היה צריך זה, להגיד לי שסאדאת יחזיר את הצבא, שזה תרגיל..

  5. דיפדוף בספר “מלחמת יום הכיפורים: מיתוס מול מציאות”, מהדורה שנייה, של מי שהיה ראש אמ”ן במלחמת יום הכיפורים אלי זעירא.ומי שנחשב לאחראי הראשי לכך שישראל הופתעה במלחמה.
    הספר מלא בהסברים והבהרות מדוע לא רק הוא היה אשם אלא כולם אשמים. ויותר ממנו בכמה מקרים (דיין וגולדה). אבל אני מסתכל בצילומים שמלווים את הספר. מאוד מוזר:
    הצילומים בספר מ-2004 מראים אדם חייכן שעתידו לפניו .
    .הם מגיעים עד ל1972-.
    אין יותר משנים מאוחרות יותר.מוזר מאוד.חוץ משני יוצאי דופן: רק שתי תמונות משנות התשעים של אלי זעירא שנראה כאילו הזקין בחמישים שנה מאז 1972 ליד קבר סבו ( חבר פרלמנט שהוא שחזר את קברו ) בפולין .זהו .
    מבחינת העדות הויזואלית של אלי זעירא שנת 1973 וכל מה שהיה אחריה אינם דברים שראויים להישמר בזיכרון הציבור. או בזכרונו שלו.לי נראה שעבורו הזמן נתקע איפה שהוא ב-1972 ושעד אז הכל התנהל כפי שהיה צריך להיות כל מה שבא אחרי הוא בגדר מה שלא צריך היה לקרות.

  6. כתבתי זאת בטרם ראיתי את רשימתך באתרך ויש לי להוסיף כמה שברים שקראתי כאן. אני איש מודיעין צבאי ותיק ושירתתי גם במוסד בתקופה שלאחר מלחמת יום הכיפורים, אבל המידע על המקור היה נגיש לי.י. להלן תגובתי המעודכנת:

    מכיר את דעתו. הוא אכן בקיא בענייני המודיעין, אבל לא בהפעלת סוכני מוסד. לאחר ויכוחים רבים איתו מזה שנים בכל מיני פורומי אינטרנט אני חושב שהוא טועה ושאשרף מרואן היה סוכן אמיתי, לא מוכפל ושכל עניין ההפתעה של פרוץ מלחמת יום הכיפורים אינה נופלת לאשמתו, אלא רק לאשמת ההנהגה המודיעינית, הצבאית והמדינית של ישראל (בסדר הזה). האחד האכיל את השני המוסכמות מופרכות, ב”סמוך עלי” וב”תעשה, אתה לא צריך לדעת למה”.
    הינה 4 נקודות עיקריות שמסבירות בגדול למה לדעתי הוא לא היה סוכן כפול:
    1. אשראף מרואן היה חתנו של נאצר. מודיעין סביר לא יוזם הכנסת קרובי משפחה למשחק כי הם מלכתחילה לא מקבלים אמון של הצד השני, אלא אם הצד השני יודע על משבר פנימי במשפחה (מה שאכן היה).
    2. אשף מרואן העביר לישראל במשך כל השנים בהם הופעל מידע מקורי, אמין ומסווג ביותר שנבדק היטב ונמצא אמין לאורך שנים. הוא מסר את תוכניות המלחמה, סד”כ הכוחות, אימונים, מידע אישים שנתבררו כנכונים, גם במהלך המלחמה. מקור כפול חייב לתת מידע אמין אבל לא בהיקף כזה ובפירוט כזה. כדי לצאת ידי חובה מספיק היה שימסור מעט מידע אמיתי ולהסתפק בזה, כדי לתת את הפאנצ’ בזמן הנכון מבחינת מצרים – להסתיר את מועד היציאה למלחמה.
    3. אשרף מרואן מסר על המלחמה כ-16 שעות לפני שאמורה היתה לפרוץ, אם כי המלחמה פרצה 10 שעות לאחר מכן. בכל מקרה, שום מדינה תוקפת לא היתה מהינה להעביר את זמן היציאה למלחמה משום שהצד השני (ישראל) היתה יכולה להפתיעה ולתקוף תקיפה מקדימה את אמצעי ההגנה האוירית, שטרם נערכו צבאית בשל רצון המצרים להסתיר את כוונות המלחמה עד לדקה האחרונה. ואכן חיל האויר נערך לבצע תקיפה מקדימה שהיתה מפתיעה את מצרים וסוריה ומשיגה יתרונות אדירים בפתיחת המלחמה, בסגנון מלחמת ששת הימים. איזו מדינה היתה מסתכנת ביזום עצמי של תבוסה? למה אשרף מרואן מסר לכאורה את הכוונה המצרית-סורית לצאת למלחמה כל כך מאוחר? כי הוא לא היה כבר במערכת הצבאית באותה עת ואת המידע הוא קיבל מחברים בכירים במטכ”ל המצרי, ולא היתה לו שליטה על תזמון הקבלה של המידע. אבל מרגע שידע העביר את במידע למפעיליו. לצורכי בטחונו האישי הוא העדיף לצאת ללונדון ושם למסור את המידע.
    4. מרגע שראש אמ”ן זעירא חשף את זהותו של המקור “בבל” כאשראף מרואן, הוא לא ביקר יותר יותר במצרים מפחד על חייו. אם היה סוכן כפול או מוכפל של המצרים, אז למה פחד מהם? להערכתי מי שחיסלו אותו היו המוחבראת המצרי, אף שלקח להם זמן רב מאז שנחשף “בבל”, כי המהירות היא מהשטן כידוע. אבל לנקום הם היו חייבים.
    5. למצרים לא היה מצאי טילים שאיים ברצינות על ישראל ולכן האמירה שאילו ישראל היתה מקדימה לתקוף הוא היה משגר עליה טילים. שהרי גם במצבי המצוקה הקשים של הצבא המצרי במלחמה לא נורו ממש טילים לעבר ישראל מלבד מעטים שלא עברו את סיני ורובם יורטו. כך שהקביעה הזאת ממש לא נכונה. מעבר לכך, אם חיל האויר היה תוקף כמתוכנן ב-12:00 הרי שישראל היתה משמידה הרבה מסוללות ההגנה האוירית ומוציאה מכלל פעולה את שדות התעופה העיקריים ובכך מפנה את המטוסים לתקיפות קרקעיות של הארמיות בקו התעלה ושל סוללות טילי הקרקע-קרקע.כך שקביעה זאת של מנדס חסרת שחר.
    6. הרוסים לא היו שותפים להפעלת מרואן במידה ואכן היה סוכן מצרי אמיתי, משום שבעת שמרואן התייצב בשגרירות ישראל בלונדון סאדאת כבר החליט לנתק את הקשר המיוחד עם הרוסים. כוחות המשלוח הרוסיים עשו כבר את דרכם לבריה”מ. בודאי שהמודיעין של שתי המדינות לא שיתף פעולה בינהם בנושאי הפעלת סוכנים, שהוא אחד הדברים הרגישים ביותר בענייני מודיעין. אבל, אם הרוסים צילמו את כניסתו של מרואן לשגרירות זו רק עדות שהסובייטים ראו את שגרירות ישראל בלונדון כיעד לאיסוף מודיעין, ולא בגלל מרואן. בכל מקרה איכות הצילומים בינונית ומטה וקשה לזהות בהם את האנשים המצולמים. להערכתי הסיפור הוא לוקש מצוץ שהכניס הסופר לסיפרו, בלי שבאמת ידע דבר על סיפור הפעלת מרואן.
    7. לא סביר שהסכנה שמרואן יכתוב ספר זכרונות “אמיתי” לדעתו של מנדס היתה הסיבה של המצרים לחיסולו. וכי מה מפריע להם שידעו כולם עד כמה הם הצליחו לעבוד על ישראל לפני 45 שנים? להיפך, הרי יש להם במה להתפאר ולהעצים את שמם וכל זאת בלי לפגוע ביחסים הדי רדומים עם ישראל באותה עת. אבל מנגד, סיפור הבגידה הגדולה במצרים בלי שהמצרים בכלל זיהו את הבגידה בתוכם משפילה הרבה יותר.קבורה במצרים גם היא לא קשורה לסיבת הרצח מלבד הצורך המצרי לנקות את עצמם מחיסולו. ומה הדבר הטוב יותר מאשר ל”התאבל” על מותו ולהניח לקבור את ה”מצרי הנאמן” במצרים?
    8. העובדה שמנדס מודה שהמצרים שרצחו את מרואן, לכאורה לא בטוחים אם הוא היה סוכן אמת או כפול רק מעידה שהסיכוי שהיה סוכן מטעם המצרים הוא קלוש, שכן כל סוכן שמופעל ע”י המוחבראת הרי יש לו ‘תיק עובד’ במוחבראת. ולכל מי שיש הרשאה יודע את האמת. המצרים לא פיארו את שם מרואן לאחר שנרצח רק בגלל שהוא בגד במצרים.
    9. החשיפה של מוחמד אל פאייד ש”חשף לראשונה ב-1998 בפני עיתונאי בריטי שיריבו היה בעברו סוכן “מוסד” התקיים 5 שנים לאחר שאלי זעירא פירסם את זה בספרו ב-1993. לא נכון לומר ש”ברגע שידיעות חשובות מושגות בקלות יש לצפות להונאה”, שהרי גיוס סוכן, גם מתנדב, היא מלאכה קשה לאורך זמן. ומסוכן בכיר כל כך מצפים לקבל הרבה מידע איכותי וחשוב, כמו גם מסוכן קטן יותר. כי אם הוא לא מצליח להביא מידע איכותי אמין, משחררים את הסוכן לביתו או מלכתחילה לא מגייסים אותו
    10. אין סתירה בין הפעלתו של מרואן כסוכן אמת בידי המוסד ובין זה שמצרים השתמשו בו לשליחויות מדיניות משלהם. להיפך, זה גם יכול לחזק את העובדה שהמצרים בטחו בו ולא ידעו את סיפור הריגול שלו ומנגד את העובדה שמרואן ידע הרבה מאוד עובדות וחומר להעביר למוסד. באותו אופן קירבתו למקורבים לסאדאת ויכולתו להוציא חומרים אותנטיים מסווגים החוצה. מה יותר בטוח מחברים שיושבים על השיבר ומודים לך על קידומם?

    • ההבדל המהותי בין החשיפה של מוחמד אל -פאייד ( כנראה ) ב-1998 וזאת של זעירא ב-1993 ,היא שאל-פאייד חשף את השם המפורש של מארואן כסוכן של המוסד.

      במהדורה של ספרו של זעירא מ-1993 הוא רק ציין שהיה סוכן מצרי בכיר מאוד ,הוא לא ציין את שמו בשום מקום. אם כי יודעי דבר היו יכולים להסיק במי היה המדובר אבל בהחלט לא האדם הרגיל ברחוב.
      זעירא חשף את השם המפורש של מארואן רק במהדורה השנייה של ספרו ב-2004.
      לדעתי לא היה שום קשר בין שתי החשיפות.אל-פאייד חשף את הפרטים מהידע האישי שלו או מהחשדות האישיים שלו על מארואן ללא קשר לספרו של זעירא.

  7. הדיון האובייקטיבי ביותר כנראה בפרשת מארואן היא בספרו של יגאל קיפניס “1973-הדרך למלחמה “(דביר 2012).
    http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=962622
    שם הוא עוסק בפרשת מרואן על כל גילגוליה בפרק האחרון שנקרא בשם המשמעותע “הערת שוליים ושמה אשרף מרואן”.
    לדעתו לראות באשראף מרואן בין שהיה מרגל “אמיתי ” ובין שלא כמרגל הטוב ביותר שהי אי פעם לישראל זה מיתוס.
    לדעתו למידע שהעביר מרואן לא הייתה חשיבות כה גדולה והוא לא “היה מנה העיקרית “במידע שהועבר לראש הממשלה.
    בדיעבד ניתן לקבוע לדעת קיפניס ( בניגוד למה שחשבו אנשי המודיעין בזמן אמיתי ) שהמידע לא היה כה חשוב.
    ולכן לדעתו כל פרשת מרואן היא רק “הערת שוליים למחקר ההיסטורי של המלחמה וסיבותיה”.
    בכל אופן שמעון מנדס תוקף את הספר הנ”ל ואת מסקנותיו במאמר הזה:
    מלחמת יום הכיפורים: “1973 – הדרך למלחמה”
    http://www.mideast.co.il/p-2_a-498/

  8. מאמר של אמיר אורן שהופיע ב”הארץ”:

    קיסינג’ר רמז לרוסים: סוכן ישראלי בקרבת סאדאת
    אמיר אורן
    12.10.2015 02:00

    http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2749140
    המודיעין הישראלי הקדים את מקביליו במערב והיה, לדברי בכירי צרכניו במטכ״ל, מהראשונים להעריך ולהתריע שממשמשת ובאה התערבות צבאית רוסית בסוריה.

    החיזוי הוא הישג מקצועי, אבל המודיעין הוא רק רמזור — לא מחסום ולא זרז. לא לרמזור לקבוע אם הנהג יציית לאור האדום, או יבלום באור הירוק (עוד סכנת התנגשות), או מה יעשה לנוכח ציהבהוב. הנטייה לייחס למודיעין סגולות עילאיות היא שיגעון גדלות, מגלאמ״ניה, ולרוב יש לה קוטב נגדי, מדוכדך, כשהמציאות מתפתחת אחרת: אמ״ניה־דיפרסיה.

    הביטוי המובהק ביותר לתופעה הוא סיפור המרגל המצרי אשרף מרואן, ״תרנגולת שהטילה ביצי זהב״ בפי שותף עיקרי לרכישת שירותיו למוסד, שמוליק גורן. תרנגולת לא מחברים לפוליגרף. נותרה בעינה הקושיה מי היתל במי באמצעות מרואן — ישראל באנואר סאדאת, או סאדאת בישראל.

    עכשיו מתפרסם מסמך אמריקאי המסעיר את הדמיון ומחזק את החשד שסאדאת ידע שמרואן קשור בישראל. לכן, בתיאום עם מרואן או במשיכה בחוטיו, שידר למוסד ובאמצעותו לגולדה מאיר תמונה מדינית וצבאית שתכליתה שכנועה לסגת מסיני בהידברות, פן יממש את איומו המזולזל להמס את הקרחון המדיני במלחמה.

    ההוכחה הנסיבתית נמצאת בשיחת היועץ לביטחון לאומי הנרי קיסינג׳ר והשגריר הסובייטי בוושינגטון אנטולי דוברינין, ב–17 במארס 1972. השניים הכינו את פסגת הנשיאים ריצ׳רד ניקסון וליאוניד ברז׳נייב במוסקווה, שאחת ממטרותיה היתה הסכמה על הסדר ישראלי־ערבי. לצד המחלוקות קיימו ניקסון וברז׳נייב שותפות אסטרטגית בהנהלת העולם, גם על חשבון הלקוחות שסייעו להם טקטית בעימות הבין־גושי.

    בסתיו 1971 שלחה גולדה לניקסון ולקיסינג׳ר לבדם, בערוץ המוסד עם ראש הסי־איי־אי ריצ׳רד הלמס, חומר גלם מודיעיני משובח שהעביר מרואן: תמלילי שיחות סאדאת־ברז׳נייב (באוקטובר 1973, בשיחה עם קיסינג׳ר בבית ההארחה של המוסד, אמרה גולדה על חוגו הקרוב של סאדאת, ״יש לנו שם מקור״). ההנהגה האמריקאית זכתה בהצצה נדירה לשיקולי הדרג הסובייטי המחליט, ממש מפי הדוב. קיסינג׳ר התבשם מהחומר, אבל גם תפש את משמעותו: כל מה שניקסון יסכם עם ברז׳נייב ויימסר לסאדאת עלול לזלוג לישראל, שתפעיל את היהדות האמריקאית לבלום את המהלך ערב הבחירות לנשיאות. קיסינג׳ר, מתמרן קשוח במשחק האומות, הזהיר את דוברינין שהצמרת המצרית נחדרה מודיעינית בידי ישראל. החוליה החסרה במעבר מהשערה להרשעה היא השתלשלות האזהרה, מדוברינין לברז׳נייב וממנו לסאדאת.
    בין הגילויים במסמכי ממשל ניקסון — דיווח של הלמס לקיסינג׳ר באוקטובר 1970 על מגע מדיני ראשון של הסי־איי־אי עם שליחי יאסר ערפאת, שהציע לייסד ישות שתחיה בשלום ובשיתוף פעולה עם ישראל. מודיעינית, היתה לבית הלבן תמונה מדויקת למדי של המשולש אש״ף־ירדן־ישראל. כתמיד, השאלה המכרעת, הפוליטית ביסודה, אינה מה יודעים, אלא מה עושים.

    ולהתפכחות משיכרון החשיבות המנופחת של שותפי הסוד אין טוב ממסמך ממארס 1963, שפורסם עתה, מתוך לקט המודיעין היומי של הנשיא ג’ון קנדי. השגריר בקהיר, ג׳ון באדו, דיווח על מהלכי נאצר בתימן בהסתמך על ״מקור טוב, שצדק בעבר ב–50%״. מקור מודיעיני ששוויו כהטלת מטבע.

  9. רשימה מרתקת ומאירת-עין,כרוב רשימותיך,בלש. אך טעית בעניין המוטיב המשותף כביכול לספרי ולספרו של דנקנר.

    אתה כותב “…סאדאת ניצל,בשניהם,על ידי סוכן ישראלי”. אצלי סאדאת מחוסל כפי שקרה לאחר מכן.
    כשראה “ע ו ש ה ש ל ו ם” אור(כתר,,1980,) ובו הפרק “האיש החייב למות” , ייחסו לי כושר ניבוי. משעשע.

    ומעניין,למרות כל נסיונותיי,בכל מיני רשויות, אף אחד לא הרים ת’כפפה של לקרוא כיכר או רחוב על שם המנהיג המרשים ופורץ-הדרך הזה. יהי זכרו ברוך.

  10. Yuval Welis בפייסבוק:
    עוד קונספיראטור, מבית היוצר של מילשטיין.
    מבחינה צבאית ההפתעה לא היתה בתיזמון (שהיה לו חלק מינורי בלבד) אלא בטכנולוגיה והמיומנות הלא-צפויה של השימוש בה, בצד הערבי.
    המספרים היו ידועים היטב, רק לא האימפאקט – שהיה ההפתעה העיקרית.
    לכן הטענה ש’המלאך’ שירת את סאדאת לא יכולה להיות, כי לא היה צורך בו בכלל, כאשר רוב הפיקוד הישראלי שבוי ב’קונספציה’.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

20 − 2 =