קינה לזמר העברי: שקעה חמה שקעה נפשי

דניאל רשף בביקורת על אלבום מוזיקלי חדש, "שקעה חמה, שקעה נפשי", של "תומר דמסקי והמקהלה הקוונטית".

המערכת

בתחילת חודש פברואר 26' הלך לעולמו המלחין מתי כספי. מותו של מי שהיה גדול המעבדים הישראלים, והנבירה הציבורית במפעלו המגוון להפליא, מביאים לקדמת הבמה היבטים שלמים של היצירה המוזיקלית שהמאזינה הממוצעת אינה נדרשת להבחין בהם באופן מיוחד בדרך כלל, ושהפכו במרוצת השנים למרכזיים במחוזותינו.

במציאות אמנותית שלא תמיד ברור בה מיהו האמן, מהו גרעין היצירה, ומה חשיבותם של כל אותם ההיבטים המקיפים את הגרעין, המוזיקה הישראלית מוצאת את עצמה – כתמיד, אך אולי ביתר שאת – עסוקה בשאלות של צורה ותוכן. נדמה כי במבט עכשווי על יצירה מוזיקלית, יש ומאפיינים צורניים כגון הרכב הנגנים, הצביון ההפקתי, והיחסים עם הזמן יאפילו על רכיבים טקסטואליים יותר במהותם כגון המלודיה, הנושא, וכמובן המלל. וזאת על אף הרומן ארוך השנים שבין המוזיקה הישראלית לבין מילים מכל השימושים והמשלבים. נדמה, בין כה וכה, כי שאלת הצורה במוזיקה הישראלית הולכת ונעשית אקוטית בעידן הסינתזה (ובהרחבה, בעידן הבינה המלאכותית), ודורשת מיוצרות ויוצרים צעירות למקם את עצמם בתחכום אך בענווה בין צורות שונות, כמו גם בין זהויות יצירתיות שונות.

האלבום "שקעה חמה, שקעה נפשי" של "תומר דמסקי והמקהלה הקוונטית", הוא התוצאה וההתגלמות של סיאנס ארוך טווח לצורות ותכנים שדהו מן המפה העברית. האלבום, שכותרתו המשנית היא "קינה לזמר העברי", מורכב מעיבודי מקהלה בניצוחה של דמסקי – מלחינה ומבצעת שמגיעה, בין היתר, מעולמות המטאל והמוזיקה הניסיונית – לשירי זמר עברי נשכחים, בינהם גם שיר אחד ביידיש ואחד בערבית.

בחוברת האלבום, שמצהירה על עצמה כאחד מחלקיו הבלתי ניתנים להפרדה של פרויקט אחד, דמסקי מגדירה את האלבום כ"נקודה בתהליך של פירוק, הרכבה ועיבוד מחדש של השירים הנשכחים". יש בה שאפתנות גדולה, בהצהרה הזאת, גם אם יש לה תקדימים. אך קווים ברורים מפרידים בין המשיכה הרגילה של המוזיקה הישראלית – ובראשה, הרוק – לחזור אל פזמוניה המוקדמים באלימות ובציניות, לבין הפעולה של "שקעה חמה, שקעה נפשי".

דמסקי, שלא ניתן להאשים את הרקע המוזיקלי שלה בנימוסים מיותרים ובגישה מרומזת, לא מתעסקת בשחיטה עיוורת של פרות קדושות. בבסיסו של הפרויקט נמצא מבט מפוכח שמבחין כי אין כל צורך בשחיטה – הפצע הקיים, כך מתגלה, עמוק ומדמם מכל פצע שנקרע בעצמנו. כעת, נותר רק לחשוף אותו. ישנה, אם כן, עדנה רבה במהלך העיבודי של דמסקי, שגם מחקר מוזיקולוגי אינו ממנה והלאה. ודאי, כמה מן השירים באלבום חודרים אל לב הלחנים הישנים מבלי להתנצל, מציפים את הפצע באופן שלא ניתן להתעלם ממנו – מילים של טשרניחובסקי נשברות למעין דקלום פולחני, ואז מהדהדות בצווחת מטאל אינטנסיבית; קשת כינור שגולשת על מצילת ברזל מרססת אווירת אימה משתקת על שיר ערש לילד גוסס; "אל המעין", כנראה המוכר שבשירי האלבום, ניתן בפיהם של מי שנשמעים כגדיים מתייפחים בעדר, שטופים גם הם בעצב טקסי עמוק. ועל אף כל אלו, חוט עדין אכן נשזר בין השירים כולם. זהו חוט של כאב בלתי יאמן, אך גם של פאר גדול.

בתוך הקשר שמצהיר על עצמו כביקורתי, כחתרני אפילו, הבחירה שלא להגחיך ולירוק בפניו של מזמור צבאי למהדרין כגון "הוי אמא", או הכבוד שבו מטופל שיר הפועלים הטרגי "אין לחם", מעידים על הרצון לייבא איזו אמת שנגנזה בארכיון, ללמוד ממנה משהו על ההווה, מבלי ללכלך אותה עם סאטירה.

ואכן, אין כל צורך. עם שורות כגון "וְהִנֵּה הִרְעִים הָרַעַם, \ הֵחֵלּוּ יְמֵי הַזַּעַם \ הַשּׁוּעָלִים הַפְּרָאִים \ הִתְנַפְּלוּ לִשְׁדֹּד וְגַם לִרְצֹחַ", או "יָמִים חוֹלְפִים, יָמִים בָּאִים \ מִבְּלִי קַחַת, מִבְּלִי תֵּת \ אִם לָזאֹת קָרָאתָ חַיִּים \ אֱמוֹר, אֵלִי, מַה זֶה מֵת?", האלבום אינו מקונן רק על הזמר העברי, אלא מקים לתחייה את קינתו של הזמר העברי: על כשלונות עמו; על חלומותיו שהופרכו לאיטם; ומעל הכל – על בניו ובנותיו רוויי המלחמות, העבודה והחולי.

תומר דמסקי עצמה, שגדלה בקיבוץ וחיה כיום בברצלונה, בהחלט מנוסה גם ביצירה מוזיקלית מהצד המחוספס של המפה. היא הסולנית והמייסדת של להקת WackelContact, המגדירה את עצמה כנמצאת "על הגבול שבין היפ הופ, אינדאסטריאל, פאוור אלקטרוניקס ופופ מזרח תיכוני", ועבודותיה פוגשות לעתים קרובות את הניסיוני ואת האפל, לצד ניסיונה והשכלתה במוזיקה מוקדמת.

את "המקהלה הקוונטית" היא ייסדה בשנת 2021, ופעילותה מאז רוויה בנופח מחקרי עמוק שמתבטא, בין היתר, בעבודותיה המקהלתיות. על "שקעה חמה, שקעה נפשי" היא מעידה כי "במשך שלוש שנים מצאתי את עצמי חוקרת את 'שירי הדיכאון' של הפולק העברי: מפענחת הקלטות אתנוגרפיות, מנתחת כתבי תווים מהארכיון, משווה בין גרסאות, מחפשת את הסיפורים שמאחורי השירים".

דמסקי מקשרת ישירות בין המחקר שלה לבין ילדותה בקיבוץ, ואף מגדילה להסביר ש"זהו סיפור על אישה צעירה, מוסיקאית וחוקרת, בת להתיישבות העובדת, שמחליטה לחזור ולחרוש בשדות המוסיקליים והאידיאולוגים בהם צמחה, ובתוך כך להתעמת עם השורשים המדממים שעדיין מצויים בהם". כמובן, סיפורה האישי של דמסקי נשזר בסיפור גדול יותר, שהעמקה בו חושפת רובד נוסף של הצער והיופי השוכנים בלב הפרויקט.

כל שירי האלבום נבחרו מתוך אלבום שיצא בשנת 1999 בהוצאת המרכז לחקר המוסיקה היהודית באוניברסיטה העברית, תחת הכותרת "הלילות בכנען – שירי ראשונים (1882-1946)". האלבום המקורי מורכב מ-32 הקלטות שאספו חוקרי המכון, של בנות ובני תקופת היישוב, שמבצעים מזיכרונם את השירים. מרבית ההקלטות הן של זמר או זמרת יחידה, לפעמים ללא כשרון ייחודי בזמרה, ששרים ברהיטות ובביטחון שיר ששלוּ מילדותם. קשה להאזין לאלבום המקורי מבלי שתעלה על הדעת תמונתה של אישה זקנה, היושבת בסלון ביתה ושרה את שירי נעוריה אל תוך מכונה, מוקפת בחוקרים אדיבים אך מוגבלים בהבנתם. זוהי תמונה שבה נוסטלגיה מתחלפת בבדידות, ואתוס נהפך לחלומו הגנוז של הפרט.

על כן מפציעה איזו התרגשות כפולה מהכוחות האדירים בהם "המקהלה הקוונטית" מגישה את השירים – קולם אינו מאחה את רסיסי העבר, ואין בו כדי לנחם את המתים, אבל הוא מהדהד את הגעגועים ואת הצער במבטו המפוקח קדימה, כמו נושא עמו את פצעי (ואת פצועי) העבר באקט שאין בו רחמנות, אלא שותפות גורל בין דורית כנה מאין כמוה. וכאן טמון היבט נוסף של הפירוק וההרכבה המחודשת. כי החזרה אל אותם השירים, שמרביתם לבטח לא הושרו בפי מקהלה גדולה מזה שנים רבות, אינה זקוקה לעיבוד מודרני ומשוכלל כדי לזכות בחתרנות.

הזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית הפך, בחסות שנים של התדרדרות מוסרית, למסננת איטית אך אגרסיבית שמנקה את הכשלון ואת האלימות, ושהותירה מאותם ימים, בהם היה צורך עז לבטא את אותן התחושות הקשות, תמונות מסודרות של שפע ושל ניצחון. בישראל הפשיסטית של העשור השלישי של המאה העשרים ואחת, ישראל שאולפה זה מכבר לשכוח עשורים של כיבוש וגירוש, וכעת מקדישה את עצמה להכחשה של טיהור אתני ושל רצח עם, דומה כי אין בגידה גדולה יותר במולדת מהעלאה באוב של סבל המבכה את עצמו לדעת, של ריקבון שיודע שגאוותו היא שקר.

הפאר בעיבודיה של דמסקי הוא רפלקציה בלתי מתפשרת של הגאווה הזאת, המתבוססת בכאב המלנכולי, העלוב. עם כלי נשיפה שמתמקמים בין קולניות צבאית לבין הרכנת ראש של לוויה, עם זמרים וירטואוזיים שמדלגים בין מהלכים הרמוניים מורכבים לבין דיסוננס, העיבוד מותיר לעוולות העבר לשאת את קישוטיהן אל ההווה, אך מנצל אותם כדי להדגיש את גודל השקר, ולמעשה לנטרל אותו מהיסוד.

לפעולה הזאת של פגישה עם העבר וחשיפתו בערייתו, שנמצאת בלב הפרויקט, ניתן גם שם הולם. בטקסט נוסף מתוך חוברת האלבום, המוסיקולוג עודד ארז מייחס ליצירה את מה שהוא מכנה "אנטי נוסטלגיה". הוא מסביר כי "אנטי-נוסטלגיה מבקשת לפגוש את העבר בתנאיו של ההווה, ולצרכיו. בכך היא מייצרת גם זיקה אל העבר, וגם מסמנת מרחק ממנו". ואכן, הפנייה של האלבום אל שירי עם אינה מהווה הזדהות בלתי מסויגת עם כלל הסנטימנטים של העם הזה. תחת הפאתוס, הנוכח באלבום כחלק מאותה היושרה שבה מטופלים התכנים המקוריים, מבעבעת צרימה גדולה. ישנו עונג גדול בהאזנה לאלבום – עונג שכמעט ומזכיר קתרזיס פטריוטי. אך בשום פנים ואופן אין זו התענגות על כוחו של הקולקטיב, כי אם תחושת פורקן הנטועה בבכייה משותפת על הפצעים שכוח זה חולל באינדיבידואלים, ואף פרידה משותפת מהאידאלים שהוא מתיימר לייצג.

"שקעה חמה, שקעה נפש" שם ללעג, ואף מפנה אצבע מאשימה, כלפי הנרטיב הרשמי, המאופר והמנותח. אך יתרה מזאת, האלבום עוסק בחשיפה רגישה להפליא של נרטיב כנה, מדמם, יפיפה בקדרותו, שנגנז בין השורות. זהו לא רק סיפורו של עם אבוד בזמן ובחלל שפורק מכל נכסיו המוסריים, אלא הצהרה שיש בה כדי להציב מחדש את כוחותיהם של חברות וחברי העם הזה. לא ככלי שרת של רעיון, אלא כזעקותיהן של נפשות צמאות לשייכות, להגדרה עצמית, לגאולה מסוג חדש לגמרי.

ראו גם

צפו בקטע "אין לחם" מהאלבום