סיפור על מאמר אקדמי מופתי שאף פוליטיקאי ישראלי לא יקרא

יצחק מלר על השלטון המתרחק מאזרחיו, ועל הפוליטיקאים שחושבים שהם לא צריכים עצות מאף אחד ואף מזלזלים במומחים.

המערכת

להלן הפריט, נושא המאמר:

Einat Yehene and Shay Ohayon, Political grief and ambiguous loss in a threatened democracy: psychological distress and civic responses during Israel's judicial reform, Frontiers in Psychiatry, Vol 16, 2025, published 12 January 2026 pp. 1-15.

ראו תקציר עיתונאי מאת גדעון לב, "מי בא להתאבל בקפלן?", מוסף הארץ, 30.01.26.

גילוי נאות: אני קורא כפייתי ובכמויות (עשרות בשבוע) של טקסטים במגוון רחב של נושאים, שאל חלקם אני מגיע בחיפוש מוכוון-מטרה, ואל חלקם בשיטוט אקראי או עקב היתקלות בהתייחסות של מאן דהוא לאותו טקסט – כך הגעתי למאמר-מחקר דנן. איני פסיכולוג בהכשרתי ואין לי היכרות מוקדמת מכל סוג שהוא עם החוקרת הראשית או המוסדות בהן היא מתפקדת. אך לפני הניסיון לתת תשובה לשאלה הרטורית שבכותרת "… שאף פוליטיקאי לא יקרא, יען כי…", אציג את החוקרת (לקוח מקורות חיים במרשתת) וכמובן את המאמר-מחקר העוצמתי הזה.

ד"ר עינת יהנה, פסיכולוגית שיקומית, מדריכה, נוירופסיכולוגית קלינית. חברת סגל ומרצה בכירה בבית הספר למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית תל אביב-יפו, מרצה ומדריכה ב'מכון מפרשים' לחקר והוראת הפסיכותרפיה. מייעצת ומרצה לגופים שונים, כולל ארגוני בריאות וחברות טכנולוגיה, על ההיבטים השונים של הסתגלות למשבר ואובדן, וכן חברה בוועד המנהל של 'הארגון הישראלי לבני משפחה מטפלים'. בעלת רישיונות טיפול במדינת ניו יורק ובישראל, מטפלת בפסיכותרפיה אינטגרטיבית בקליניקה פרטית. ניסיונה הקליני רב השנים כולל עבודה במגזר הציבורי והפרטי עם מבוגרים, ילדים ומשפחות במצבי טראומה (גופנית ונפשית), שכול, אובדן, ושינויי חיים משמעותיים. ניסיון זה כולל עבודה במרכז לשיקום בית חולים לוינשטיין, במרכז הרפואי של אוניברסיטת ניו יורק ובמרכז הרפואי שיבא. מחקריה עוסקים במיפוי המשתנים הפסיכולוגיים והאישיותיים העומדים בבסיס תגובת האבל ותהליך ההחלמה במצבים השונים (מוות, גירושין, מחלה, זקנה, הגירה, מלחמה ועוד), ומתבצע ב'מעבדה לחקר הסתגלות לאירועים משני-חיים' (www.alicelab.org) במכללה"

הכתוב בהמשך, נסמך על קריאה צמודה של המאמר-מחקר, הכתוב באנגלית מופתית ואקדמית, ומופיע בעיתון בעל מוניטין אקדמי ללא רבב. המאמר עצמו כולל גם ביקורת עצמית ומצביע על כשלים אפשריים וסייגים שונים, וכמובן קורא להמשך מחקרים בכיוון זה כדי לתקף את התוצאות הראשוניות האלה.

המאמר-מחקר – כותרתו העברית: "אבל פוליטי ואובדן עמום בדמוקרטיה מאוימת: מצוקה פסיכולוגית והתגובה האזרחית במהלך [התקופה של] הרפורמה המשפטית בישראל".

אין צורך להדגיש שכאן אנסה לפשט את הדברים לשפה עברית פחות מדעית כדי להנגישם לכל קורא סביר וסקרן. לא ארחיב כלל על המתודולוגיה של המחקר (שימוש בשאלונים וראיונות שכבר עברו תיקוף במאות עבודות קודמות). להלן רשימה של אותם מושגי יסוד המככבים במחקר, חלקם מוכרים היטב בציבור וחלקם יותר מקצועיים-ספציפיים ופחות מוכרים. בנוסף יש לזכור שאותם מושגים ישימים כאשר מדובר באדם הסובל והמטופל היחידני ובאותה המידה על קבוצה או ציבור שלם, דהיינו טיפול בקולקטיב הסובל. מושגים מוכרים הם למשל, תחושות של לחץ נפשי, דיכאונות, חרדות, פחדים, המתבטאים בשלל תסמינים וסימנים גופניים ונפשיים המוכרים בעולם רפואת הנפש והם ברי-מדידה ותיקים, וביחד מכונים "מצב מצוקה פסיכולוגי".

המושגים הספציפיים והפחות מוכרים הם: (א) תהליכים של אבל (התאבלות) פוליטי אצל חלקי אוכלוסייה משמעותיים בעקבות טראומה. מהו "אבל פוליטי"? תגובה רגשית קשה לתחושה של פגיעה בערכים, באידאולוגיה, ובזהות אישיים, כתוצאה משבירה של עולם המושגים שהרכיב עד כה את עולמו של האזרח (ולפיכך של הקולקטיב אליו הוא משתייך) ושהקנה לו יציבות, ביטחון, ויכולת ניבוי והתנהלות בהתאם. (ב) מהו "אובדן עמום"? מונח מודרני שהפך להיות אבן הראשה בפסיכולוגיה מודרנית בהקשר הפרטני ובעיקר בהקשר ציבורי ופוליטי. ברמת הפרט — מוות של אדם קרוב לעולם אינו עמום כי הוא סופי. אך כשמדובר בקרוב שחלה בסרטן, או במחלה כרונית הגורמת נכות מתקדמת, או בפגיעה נפשית גורמת סבל מתמשך – נוצר מצב של אובדן עמום כי הפגועים חיים לידך, עם עתיד שאינו בטוח או בר-שליטה ועצירה, כך נוצר מצב של אי-וודאות מתמשכת וכאן נוצר סוג אחר של אבל אצל אותו אדם. לאחרונה הועתק המונח לרמת הציבור, למשל, מצבי הגירה קשים של אוכלוסיות או מגפות כמו הקורונה.

בהקשר פוליטי, אובדן עמום נוצר באירוע כמו הבא – כאשר הזהות האידאולוגית של מדינה הופכת לבלתי יציבה, ויוצרת תחושה עמוקה של ניתוק, ניכור, וחרדה אצל קבוצת אזרחים שמתחילה להיאבק עם אי-הוודאות לגבי עתיד האומה ולתחושת השייכות והביטחון האישי שלה. לדוגמה ובמיוחד, כאשר תהליכים הדרגתיים ואיטיים, אך נחרצים, מופיעים ומחלישים משטר דמוקרטי שהיה יציב עד כה. מצבים אלה גורמים לאותו "אבל פוליטי מתמשך" שהגדרנו.

(ג) ו- (ד): כתוצאה משני המונחים הקודמים יכולים, אך לא תמיד ולא בהכרח, להתפתח תהליכים של אקטיביזם פוליטי של האזרחים בדרגות שונות של יעילות פוליטית. האקטיביזם הפוליטי מתבטא כמובן בהשתתפות בהפגנות, מחאות לצורותיהן (כולל כיכר השוק המודרנית של הרשתות החברתיות), תרומות, והתגייסות אזרחית התנדבותית. היעילות של המהלך אינה נמדדת בניצחון על הצד השני ובהתנקמות בו, אלא ראשית באמונה שלך (שלכם כקבוצה) בעצם היכולת להשפיע על תהליכים פוליטיים, באמונה בכך שבמשטר דמוקרטי מתקיימת האפשרות לתגובה, לעצירה, להגעה לפשרה, ובאותה העת באמונה בכישורים שלך (שלכם כקבוצה) להתמודד בזירה הפוליטית.

ומכאן לתמה אותה מנסה המחקר להוכיח על מקרה הבוחן הישראלי: התגובה האזרחית במהלך הרפורמה המשפטית בישראל בשנת 2023 (לפני הטבח והמלחמה).

החלשה של משטר דמוקרטי קיים יכולה להוות גורם משמעותי לערעור תחושת הביטחון והיציבות הנפשית של האזרחים, מה שיגרום להם לתחושה מתמשכת של אובדן עמום (ראה הגדרה לעיל) ובעקבותיה לתחושת אבל פוליטי שבהמשך הזמן תגרום למצוקה פסיכולוגית. מצב זה יכול להוות גורם מזרז לאקטיביזם פוליטי יעיל (ראה הגדרות לעיל).

שרשרת השלבים האלה מסוכמת כדלקמן החלשת דמוקרטיה>אובדן עמום>אבל פוליטי>מצוקה פסיכולוגית>מוטיבציה למחאה. מטרת המחקר הנוכחי הוגדרה כניסיון לענות על ההנחה ההיפותטית הבאה – אובדן עמום יהיה קשור עם מצוקה פסיכולוגית משמעותית דרך יצירת תחושה של אבל פוליטי, וכתוצאה מכך יהפוך לזרז לאקטיביזם פוליטי יעיל המבטא התנגדות ומאבק ציבורי כנגד החלשת הדמוקרטיה.

והתוצאות, בלי להיכנס ולהדגים כאן את נבכי המספרים והסטטיסטיקות: המחקר מראה כי שרשרת השלבים-תהליכים המתוארת לעיל מתקיימת בסדרי גודל של בין 30% ל-60% באותה מחצית העם שנדגמה – אותה קבוצת אזרחים שהגיבה לאותו המהלך של רפורמה משפטית שנחוותה על ידם כהפיכה משטרית אנטי-דמוקרטית בעליל. החוקרת עצמה מזהירה בדיון הפנימי במאמר שמדובר בתוצאות ראשוניות בלבד שכדי לאשש ולתקף אותן יש להמשיך בסדרה ארוכה של מחקרים בשנים הבאות… אולם מראש, זו לא הייתה מטרת אמירתי. המאמר-מחקר הזה כמו רבים אחרים בתחומים שונים הוא אילוסטרציה והדגמה לעילה האמיתית, משל ונמשל…

                                                                                                 *

המחלוקות סביב מחקר מקורי זה יתגלגלו ויהדהדו בשנים הבאות בקהילה המדעית, כמקובל וכמצווה! ברם-אולם, הסיבה להביא לתשומת לב הקוראים את סיפורו של המאמר-מחקר הזה טמונה בחלק השני של כותרת אמירתי שלי, "… שאף פוליטיקאי לא יקרא, יען כי…".

הקביעה שלי היא תשובה לשאלה – האם משרתי הציבור הנוכחיים (לפחות בשני העשורים האחרונים), נבחרים וממונים (חברי כנסת, שרים, רוה"מ, פוליטיקאים לשלל גווניהם, פקידי השירות הציבורי, עסקנים ומובילי דעת קהל מכל המינים והסוגים החל מעיתונאים רציניים וגם קיקיוניים וכלה ב"משפיענים" בסבך הרשתות למיניהן) בכלל מתעניינים, קוראים, עוסקים בלמידה מן הסוג הזה שהמחקר מציג? וזאת כדי לשפר את ביצועיהם, כדי להפיק לקחים, כדי לתקן ליקויים, כדי להתכונן לתרחישים, ובעיקר כדי לתכנן לטווחים ארוכים ולנסות לפענח צפונות עתיד קרוב, בינוני ואף רחוק, כדי לא לעשות טעויות, לא ליפול למלכודות, ועוד יותר כדי לא לחטא בחטא הגאווה ודבקת הכיסא והשררה!?

אנסה לרשום כאן כמה וכמה אפשרויות המסבירות מדוע "אף פוליטיקאי ישראלי לא יקרא את המאמר-מחקר הזה או אחרים כמותו". הקורא יבין ויבחר מהם ההסברים המתקבלים על דעתו, ללא קשר לשיוך פוליטי זה או אחר: הם לא יודעים קרוא וכתוב אנגלית, ואף לא מכירים בכך או מתביישים בכך; הם לא רגילים לקרוא מחקרים אקדמיים; לא רגילים לעבודת מטה מסודרת שמחייבת סיעור מוחות והקשבה; לא חושבים שכדאי להתייעץ או צריך להתייעץ במומחים – להיפך, התגובה האוטומטית היא "מי הם המומחים האלה בכלל!".

ובכן, רבותי היקרים, הרי אפשר לבקש תרגום. בשביל מה קיימים העוזרים הרבים שמסתובבים בין הרגליים. אפשר לפנות, למשל, ל-ממ"מ, מרכז המחקר והמידע של הכנסת שהוקם בשנת 2000 על מנת לספק לחברי הכנסת ולוועדותיה מידע אובייקטיבי ובלתי תלוי הדרוש לשם ביצוע עבודתם, שהיא חקיקה ופיקוח על הרשות המבצעת. לפני כן היה איש איש לפי יושרתו, סקרנותו, ותחושת האחריות שלו…אבל עכשיו יש מקור למידע, שאפשר להיעזר בו. אפשרויות אלה ואחרות עומדים גם לרשותם של חברי הרשות המבצעת, אנשי הרשות השופטת, וכלל משרתי הציבור למיניהם.

אמנם השכלה כללית טובה הייתה עוזרת אבל מה לעשות ואין זה תנאי הכרחי לשירות בכנסת. בימים אלה – אפילו ההיפך! השכלה, מדע, אקדמיה, חיפוש האמת, הפכו להיות למגונים! כמו שנאמר "למה מי הם המומחים האלה?" שיגידו לנו מה ואיך חושבים או עושים… הרי נבחרנו על ידי "העם" או התמנינו כדי למשול… אבל מי מגדיר מה זה "העם"? ומי מגדיר מה זה "משילות"?

ולסיום, שיר נהי קטן על הפרדוקס הדמוקרטי, או "שירת האבסורד המצמרר…":

רופא מטפל בבני אדם חולים.//עו"ד תובע או מייצג עבריינים בפני…//שופטים הגוזרים דין של צדק על פי חוקים.// מהנדסים בונים בניינים וגשרים.//מורים מלמדים דרדקים חוכמה ודעת.//עיתונאים מספרים חדשות לבקרים…//וכך הלאה והלאה – אבל כולם וגם אחרים//מתמחים ומתמקצעים ועוסקים רק בזה!//בתחום הצר שלהם… וגם נושאים// באחריות תמורת הסמכות…// — יש רק עיסוק אחד שבו אין התמחות (במקומה, הבורות)//עיסוק שבו האדם אמור לעסוק בהכל -//ולהבין בכלום! – אלה הפוליטיקאים…//כולם ליאונרדו דה וינצ'י עד שיוכח ההיפך…//וזה קרוי: האבסורד המצמרר כדלקמן:// אנחנו המומחים, בוחרים בהם, משלמים משכורותיהם//כדי שיעסקו בהכל תוך הבנה בכלום!//אבל, לפחות נשיאה באחריות//ואולי בקשת סליחה לבריאות,// ובמישור היושרה והנורמה… התפטרות?//איפה אנחנו חיים, אזרחים של צמיתות!//… אז…//אם זה לא אבסורד מצמרר… אז מה זה?//זהו הפרדוקס הדמוקרטי!//ואידך זיל וגמור…

קראו גם

אבל פוליטי לא מתאפיין רק בחרדה ודיכאון