משה גרנות סוקר את אחד הרומנים הגדולים של המאה ה-19 שמתאר את ההבדלים הגדולים בין דורות שונים בחברה הרוסית הגבוהה, ואולי בכלל.
המערכת
על "אבות ובנים" מאת איוואן טורגנייב. מרוסית – יעקב עדיני, מעריב לעם, 1960.
הרומן "אבות ובנים" נחשב לאחת היצירות הגדולות של הספרות הרוסית במאה ה-19. הוא מציג בצורה חדה את הקונפליקטים החברתיים והפוליטיים של התקופה, וכן את התהליכים האישיים שעוברות הדמויות במאבקיהן הפנימיים והחיצוניים. הרומן היה שנוי במחלוקת בעת פרסומו בשל הצגתו הביקורתית של הדמויות המסורתיות והניהיליסטיות כאחד.
הרומן תורגם לעברית ארבע פעמים. בראשונה בידי מנחם פוזננסקי, ויצא ביפו, תרע"ט (1919). בשנית בידי יעקב עדיני, ויצא במהדורת כיס בהוצאת מעריב ב-1960. בשלישית בידי צבי ארד, ויצא בהוצאת דביר, 1994. תרגום נוסף נעשה בידי נילי מירסקי, ויצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-1994.
אפשר לומר שאיבאן טורגנייב היה אבי הכתיבה הריאליסטית הרוסית, ומעין מנטור של דוסטויבסקי, אשר בתחילת דרכו ניסה לחקות דווקא את הגישה הסוריאליסטית של גוגול.
הרומן שלפנינו הושפע מתרבות המערב, בה שהה שנים רבות מחייו, והיה חברו הטוב של גוסטב פלובר. הספר גדוש בבשורות מערביות, שאינן מתיישבות עם הסלאבופיליה של סופרים רוסים בני דורו, כמו דוסטויבסקי. וכן, כמו יוצרים גדולים אחרים (שייקספיר, דיקנס, דוסטויבסקי, אמינסקו), גם הוא היה אנטישמי (הסיפור הבוטה "ז'יד"). אלא שיצירתו היא באמת אבן פינה בספרות האירופית.
במרכז "אבות ובנים" מצויים שני חברים – ארקאדי קירסאנוב ויבגני באזארוב. ארקאדי הוא מוסמך למדעים, בנו של אגרונום בעל חווה בשם ניקולאי קירסאנוב, שהוא אלמן שחי "בחטא" עם סוכנת ביתו הצעירה פאניצ'קה, ממנה נולד לו בן בשם מיטיא. אחיו של ניקולאי, פאבל, הוא איש צבא, כפי שיעד אותו אביהם הגנרל, מתאהב בנסיכה נשואה, שמותה גורם לו למשבר קשה.
ארקאדי מזמין לבית אביו את יבגני באזארוב, סטודנט לרפואה, בן של רופא. ארקאדי מעריץ את באזארוב בעל האופי הנוקשה, ניהיליסט הסבור שלעולמנו אין תקנה, וצריך להשמיד אותו עד היסוד ולבנות אותו מחדש. באזארוב הוא ראציונאליסט מושבע, חסיד גדול של המדע, שלועג לרגשנות ולסנטימנטליות. הוא בז לנשים ולמניירות שלהן, ולטעמו, צודק המוז'יק שמרביץ לאשתו.
השניים הופכים להיות מכריה של אנה סרגיאבנה אודינצובה, יפיפייה, אלמנה, בעלת אחוזה, ולה אחות בשם קטיה. אודינצובה מוצאת עניין בבאזארוב, למרות שאופיו מנתב אותו להתנהגות גסה כלפיה. פתאום חש באזארוב, שלמרות דרך חשיבתו הרציונאלית, הוא מתאהב בה. אלא שאודינצובה אינה רוצה בו כמאהב, אלא ככומר וידויים.
לרומן קוראים "אבות ובנים", והמחבר מתרכז באמת בהוריהם הזקנים של שני הגיבורים. אביו של באזארוב הוא, כאמור, רופא, איש מאמין, אבל רוצה לרצות את בנו המוכשר והמרדן. אימו מאמינה באמונות טפלות. כלומר, הוריו הם בעלי השקפת עולם הפוכה מזאת של בנם, והם נאלצים, לשם שלום במשפחה, להסכים בצער לדעותיו של בנם, זה שלמגינת ליבם נעדר שנים מביתם. במסגרת השקפת העולם שצריך להרוס הכול ולבנות מחדש, הוא חותר להחריב אפילו את החברות עם ארקאדי.
באורח מוזר, המיזוגן הזה מגניב נשיקה לפאניצ'קה, פילגשו של ניקולאי. פאבל, אחיו של ניקולאי, שמאוהב בסתר בפאניצ'קה, רואה את המעשה, ומזמין את באזארוב לדו-קרב, מבלי להסביר לו מדוע. באזארוב סבור שדו-קרב הוא מעשה מטומטם, אבל נענה להזמנה, והתוצאה של הדו-קרב היא פציעתו של פאבל ברגלו. באזארוב מטפל בו במסירות, ובעקבות האירוע הזה פאבל מפציר באחיו ניקולאי לשאת את פאניצ'קה.
באזארוב, הרופא המדען, מנתח מתים, ובאחד הניתוחים הוא נפצע באצבע. בהיעדר סם מחטא, המכונה "אבן הגיהינום", הוא מבין שגורלו נחרץ, וחייב לנצל את הזמן שבו המוח שלו עדיין פועל. בגסיסתו הוא שולח שליח להזמין אליו את אודינצובה, כשמסתבר לו שהרגש שלו כלפיה גובר על הרציו. היא מנשקת על מצחו הלוהט, וכשהוא נפטר, ההורים מתמוטטים.
בסיום המחבר סוגר מעגל: ניקולאי מתחתן עם פאניצ'קה; בנו ארקדי מתחתן עם קטיה; פאבל מהגר לחו"ל ונשאר רווק זקן (בדומה לטורגנייב עצמו שלא נישא מעולם ושהה שנים רבות באירופה המערבית); אודינצובה נישאת לאיש קר מזג שהולם את אופייה; והוריו הזקנים של באזארוב פוקדים את קבר בנם, כשברקע המחשבה הקשה שהבריאה אדישה למחשבות ולתחושות האדם.
למרות הביקורת המוסווית של המחבר על השקפת עולמו של באזארוב, מוחש שהמחבר מעריץ את אופיו הקשוח שלו אל מול החיים ואל מול המוות. ההורים מתוארים כאוהבים, מסורים, מנסים להכיל את השיגעונות של הצעירים, ואילו לצעירים יש יחס אכזרי כלפי ההורים.
"אבות ובנים" מגיש לקורא מראה של תהפוכות נפש האדם, את המרד חסר התוחלת של בנים בהוריהם, ואת ההתמודדות עם תיאוריות מהפכניות השאובות מהמערב.
הרומן זה הוא מעין אבן דרך לרומן הריאליסטי ברוסיה בפרט, ובאירופה בכלל.
