מגזין שירה תל אביבי מדווש בלי גלגלים – סקירה על מגזין "שורות"

מרדכי קטן בביקורת קטלנית על כתב עת חדש לשירה.

המערכת

הוצאה קטנה בשם קתרזיס הקימה במלאת שנתיים להיווסדה את שורות – מגזין שירה ישראלית שעד כה צלח שנתיים (מיולי 2023 ועד יוני 2025, 5 גיליונות).

מוביל את המגזין צמד שבגישתו ה"מיסיונרית" מציב למטרה להביא "קהלים חדשים בדת השירה". גיבורי־העל האלו הם: העורך הראשי יואב גלבוע, שייסד את ההוצאה בגיל 27 אחרי פעילות ענפה בתחום השירה; ואלון ארד (38), הפנים והרוח החיה של המגזין (ספר שירה בודד מ-2022). מילותיהם הראשונות הן לא "אבא" או "אמא" אלא "צריך להודות, פישלנו". אין גופי שירה, אין עיתונות כתובה, אני ואפסי עוד. רק 'שורות' יזרים חיוּת לעולם השירה!

הטור שציטטתי ממנו נושא את הכותרת הפומפוזית "הצהרת כוונות" – לא חזון לעוד עשור, עכשיו. אללי, היומרה! בגיליונות האחרונים תפוצת החינמון חסר התמיכה הגיעה ל-500 עותקים, שחולקו במלואם. מרשים? 'מאגמה' יצא בשנת 2006 והודפס ב-700 עותקים בלי תמיכה, ומהגיליון השני והלאה יצא ב-2,500, עם תמיכה, (16 עמ', גודל A5, ובהמשך פורמט ברוחב כיס, שבעה גיליונות). ואילו כתב העת 'אורבניה' (2005) הודפס בכ-4,000 עותקים (4 ובהמשך 6 עמודי A4 צפופים בשירים).

יאמרו הקתרזיסים, המספרים אינם חשובים. ובכן, 'מאגמה' יצרו שיתוף פעולה עם מרכז ההדרכה לספריות בישראל, הפיצו דרכם בספריות עירוניות, והגיעו גם לאוניברסיטאות ובתי קפה. ב'הבא להבא' נוקטים בשיטת הדיוור הישיר (החינמי) ומדווחים על כ-400 מנויים (נכון לחורף 2023). איך 'שורות' יתעלה על קודמיו? המגזין (A5, בגליון האחרון 36 עמוד) מצורף לרכישות ישירות מההוצאה' ובנוסף מחולק בחנויות ספרים (עצמאיות בלבד כנראה), בתי קפה, מכוני קעקועים, ספריות, ובחדרי המתנה לכל רופא שעורך המגזין נצטרך לו. זאת הדרך לקהלים? הספמה רנדומלית? לפנייתי מסרו שיש גם נקודות חלוקה קבועות וביניהן: קרית טבעון; חיפה; חדרה; באר שבע; ות"א. פיזור שכזה רק מדגיש כמה התפוצה מזערית ביחס למטרות.

על אף תפוצתו, מוֹכרים – במובן הפיגורטיבי – את המגזין במרשתת ובטורים שבתוכו כמעין אימפריה בהתהוות. חוסר מודעות – קווים לדמותו. מבדיקתי לא נמצא שום הייפ, כן מצאתי מגיבים בלי מענה ששאלו היכן למוצאו. מסביבי לא הכירו את המגזין, וגם אני, עד לאחרונה, לא הייתי מודע לקיומו. מדוע אזורי החלוקה אינם מפורטים לעין כֹל כמובטח? ייתכן שהעמימות נועדה לצורכי שיווק, שהעכבר יראה כְּפיל.

המגזין מכוון להיות "חלון ראווה נאה" של "השירה הישראלית העכשווית" מבלי "להתחנף" לקהל. השירה שנבחרה לייצג את "המדינה שבה אנו חיים – מדינת ישראל" (אם לצטט ניסוח יתיר של חבר המערכת אלפרד כהן ב'מעלה', גיליון 7, 2022) יותר קריאה מ'הבא להבא'. לא הישג, אך "נאֶה". כשבדקתי את רשימת המשוררים, מצאתי להפתעתי יחס מוטה ומוגזם לכל הדעות של 60% קידום מכירות להוצאה. ולהלן ההרכב – 3 חדשים (על סף פרסום כמצוין בתחתית שירם), ו-7 ותיקים (גואטה, הלפרין-וספי, מורבצ'יק, צור-מגיד, ארז, וייסמן, ואלפרד כהן), מתוך 17 משוררים ושירים. עם יחס כזה, הייתי נזהר מלנופף ברשתות בהצלחה המזהירה של הקול הקורא עם סרטון AI המציג את ארד המום מהכמות שהתקבלה במערכת. נראה ומרגיש כמו מצג שווא, ולא לכל אחד מ-741 השירים ניתנה הזדמנות שווה להופיע בחלון הראווה הקתרזיסי. לפחות לאחר עיבוי השורות המוצהר לגיליון הבא (תוספת עמודים ורענון מדורים) יחס של 60% פחות סביר שיישנה. ודאי שהוצאות צריכות להתקיים ולקדם עצמן בכל דרך (כולל הפודקאסט המרופרר בטור הפתיחה), אבל לא מופרך לקוות שהמחיר לא יהיה הזנחת קידום השירה שהוא הוא המטרה לכאורה.

המגזין הוא שיר הלל ארוך וממותג ל-AI. מעיצוב השער הקדמי והאחורי, כי למה לתת במה לאמנים ישראלים? ועד לטור, עם התשובה השלילית הקבועה של אלפרד כהן, "המטריקס" או בשמו המלא: "מעקב צמוד: האם הבינה המלאכותית כבר כותבת שירה יפה מאיתנו?". את מי זה מענין מלבד ד"ר נועה שקרג'י וקומץ חוקרים שילך בעקבותיה? אגב אין להתפלא שהבינה המלאכותית מלהיבה את כהן. כשנתיים לפני שהטכנולוגיה הייתה זמינה, ליהג הוא על חשיבות החמצן לקיום האנושי באותה כתיבה מלאכותית ומשמימה שהתרגלנו לשנוא ('מעלה', גיליון 1, 2021). הייתה גם פינה בשם "שניים בעקבות אחד" בגיליון השלישי, שני משוררים מחברים שיר בעקבות תמונת AI מג'ונרטת מבלי להכיר את הפרומפט (סליחה על המינוחים). יש לכם את זה ביותר תל אביבי הייטקיסטי?

לפי "הצהרת הכוונות", התשובה חיובית: "השירה הפכה לסוגה שמתייחסת לקהל כמו שאינסל מתייחס לאישה. סוגה שממירה כמיהה בזילות ובשנאה". עיניכם הרואות, הכתיבה גרועה מן המסד עד הטפחות. ולא ברור לָמה, מעבר לקריצה לקהל היעד בחוגים מאוד מצומצמים שכבר הזכרתי, השתמשו העורכים במילה האזוטרית "אינסל" (גברים שמתנזרים ממין לא מבחירה). סתם לקומם פוטנציאלית כמה נשים (וגברים), על הדרך, שלא יעריכו את ההשוואה של משוררות (ומשוררים) לאינסלים מיזוגנים? וכל זאת בטקסט הפותח, כ-400 מילים, שכתיבתו אמורה להיות שקולה (מבלי להיראות מתאמצת). האמירה הביזארית אינה רק בבחינת באנו לעצבן, היא סובלת מכשל לוגי. נטען שהמשוררים "ניזונים מאהבת הקהל" (הנחה סתמית) והמגזין חותר "להרחיב את שטח המחייה" עבורם כדי שלא ינסו "לשרוד" בסוגות כמו ראפ ופואטרי סלאם. כיצד "אינסלים" – מקרים אבודים השונאים את הקהל וויתרו על הערכתו – יחליטו לפנות דווקא לסוגות האלו שהם מתעבים עד לשד עצמותיהם (כלפי חוץ לפחות)? היהפוך אינסל עורו?!

המגזין גם כופר במוטו הלטיני שלו ושל ההוצאה, בתרגום מדויק: "שהספרות תהא מונגשת [=משומרת] לעם". איך מנגישים שירה עם תפזורת ותשבץ (מהגיליון השלישי ואילך) שהוא טריוויה ליודעי ח"ן בלבד? ספק אם אדם אחד יודע לפתור אותו, כולל מחברי השאלות. התשבץ היחיד שבדקתי גם אינו פתיר בשל שגיאות מביכות, כך בגיליון החמישי: "אוטופיה" במקום "אוטופסיה" מאת אן־מישל פלצ'יק. חובבנות ואליטיזם – שילוב מנצח.

"לא צריך להתחנף אליכם, הקהל [אלא מי? ניסוח של כהן?]. אתם ברי דעת וטעם", כתבו העורכים בנימת התנשאות מתחנפת (אויה הפרדוקס!). וסתרו עצמם כבר בגיליון השלישי, כשרתם ארד את המגזין לטובת המאבק לשחרור החטופים והציב מחזור שירים של ציפי אהל (אמו של אלון) על הפתיחה – התחנפות בתחפושת עשייה. ולכתוב ש"למען האמת, כל המגזין הזה, מעבר לשיריה של ציפי, לא מאוד חשוב", אינו רק פוגעני כלפי הכותבים, יש בו זלזול בקוראים. כי אם זאת האקסיומה, למה להמשיך לקרוא? למה צריך בכלל ספרות בעתות מלחמה? ולמה כל־כך הרבה סופרלטיבים? "השירים המופלאים והטורים המבריקים" או "שירה נהדרת של משוררות ומשוררים יוצאים מגדר הרגיל".

אם עסקינן בטורי הפתיחה של ארד, נושאיו אינם מקוריים ופיתוחם, כמצופה מטור קצרצר, שטחי. לילדותיות ולרברבנות העולה מהם כבר אין תירוץ. בגיליון החמישי, טורו "חוסך שבטו" יוצא בקריאה להחזרת הביקורות השליליות. מה, אין כאלו ב'עמדה'? במוסף ספרות של 'הארץ'? ב'עתון 77'? באשר לסגנון הכתיבה של שאר הכותבים, בכל מה שאינו שירה פרופר, הוא מאוד פנים־בועתי, לא מקיף מגזרים וחוצה דתות. יש בכך כדי לסתור את המאמצים ליצר קהל יש מאין מאזורים גיאוגרפיים שהם מעבר למשולש רחובות מאוד מסוים בעיר הלבנה.

המגזין חרט על דגלו אקלקטיות, פתרון מתבקש נגד סנוביזם אינטלקטואלי. היינו מצפים, אם כן, למצוא אקו-פואטיקה, שירה זהותנית, ושירה פוליטית, במינונים שונים. המבחר בגיליון החמישי אינו ייצוג נאמן של השירה הישראלית בה"א הידיעה ואינו נושא בשורה, אבל כן כולל תמהיל מעניין משל עצמו המייצג קו עריכתי שמדויק לכנותו "תל אביבי". אפרופו, למה "שירה ישראלית", אם אין משלבים שירים בשפות אחרות? פירוט חלקי להתרשמות מהגיליון: שיר ארוטי; שיר זוגי-הומוסקסואלי; שתי סונטות עם משלב גבוה (לא מתחנף); שיר יין; אנטי-אורבניזם; כמעט הקמה לתחייה של טשרניחובסקי; ופרוזה ניסיונית שמתחזית לשירה. על האחרונה חתום כהן ומדובר בתרגיל אקדמי למדי המורכב ממקבץ פרומפטים של בינה מלאכותית. בניגוד להטפה של ארד עצמו להשתחרר "מכבלי הניקוד" בגיליון הרביעי, לחברו מותר (מה הלאה? ניקוד חיפושים מההיסטוריה של הדפדפן?).

משנות השמונים, ואולי אפילו קודם לכן, השירה העברית נדחקה לשולי התרבות. והשירה העכשווית – לא מוצר צריכה ובטח לא "דת" – לשוליים של השוליים. אם כבר הציבור קורא, הוא מעדיף שם מוכר ומוכח. הרוצה לקדם ב"מיסיונריות" שירה בחינמון, מוטב שימתן את הדיבור השיווקי ואת השוויץ שמסביב, שבעיקר מפריעים, וישלב בין קנון השירה העברית (מביאליק עד וולך) לבין יחס זהה או קטן של שירה עכשווית. כרגע זה כמו לדווש בלי גלגלים.

ראו גם:

אתר "שורות"

דף הפייסבוק של "שורות"