נעם בר דוד בסקירה מעמיקה על אחד משיריו הידועים של שאול טשרניחובסקי, שנכתב בגיל צעיר מאוד.
המערכת
שירו של שאול טשרניחובסקי, "אני מאמין" (הידוע גם כ"שחקי שחקי" על שם שתי המילים הפותחות אותו) התקבל כמעין המנון בתנועות העבודה העבריות, והיו אף מי שהציעו להפוך אותו להמנון מדינת ישראל. שתי שורות מהשיר אף נבחרו להיות מודפסת על גבי שטרות חמישים ש"ח, הנושאים את דיוקנו של המשורר: "כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז".
אין מטרת הניתוח הנוכחי לספק קריאה מלאה ליצירה זו על כל רבדיה, אלא להתמקד במוטיב ששזור בה לכל אורכה – הצגת החזון הסוציאליסטי כעומד בסתירה לאמונה היהודית באלוהים. מוטיב זה עולה כבר מכותרת השיר: "אני מאמין".
טשרניחובסקי פונה באופן ישיר אל יסודות האמונה היהודית הרבנית, שנוסחו בידי הרמב"ם, ומציב את השיר שלו כמניפסט נגדי לזה של האחרון. בהמשך לעובדה כי במסורת היהודית התקבל נוסח לעיקרי האמונה באמצעות רצף של הכרזות הפותחות בצירוף "אני מאמין", טשרניחובסקי בוחר למסגר את שירו באותו האופן. הצירוף "אני מאמין" לא מופיע במפורש בשיר, אך טשרניחובסקי חוזר על הצהרות אמונתו שוב ושוב.
ניתן לומר, אפוא, כי החל מהכותרת מציע המשורר חלופה ליהדות הדתית – הוא פורס את עיקרי אמונתו, שתכליתם האדם, כמשקל נגד לאמונה היהודית שתכליתה אלוהים.
עיון עמוק יותר מגלה רבדים נוספים של אמונה: אמונה ברוח האדם; בסוציאליזם; ובציונות. ברור כי בתפיסתו של המשורר, כל השלושה משולבים זה בזה ויתממשו במלואם בסוציאליזם עברי. אל אותו סוציאליזם עברי ניגש המשורר בלהט של נביא ובאדיקות של איש דת, והוא היטיב לתאר בשירו, כפי שיוצג להלן, את השקפתו בנוגע להחלפה בין הדת האמונית באלוהים ובין דת אמונית באדם.
את השיר כתב טשרניחובסקי בהיותו בן שבע-עשרה בלבד, וניתן לאתר בו פשטנות מחשבה של בן נעורים, לצד עושר לשוני מרהיב המאפיין את המשורר הכה-מוכשר הזה. בגילו הצעיר השכיל טשרניחובסקי לחבר חיבור בעברית, שאינה שפת אמו, הרצוף בשימוש מתוחכמים מלשון המקרא ובמשקל סדור. השיר כולל שמונה בתים בעלי חריזה פשוטה (שורה שנייה ורביעית מתחרזות).
שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָֹח.
השיר פותח בפנייה אל דמות נקבית עלומה; זו שוחקת לו, בזה לחלומותיו אשר הוא מספר לה. ברם, הדמות הזו היא גם אחד ממושאי אמונתו של טשרניחובסקי, כפי שנכתב בסוף הבית הראשון: "עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ".
מי הדמות? השיר עצמו אינו עונה על שאלה זו, אך ניתן לשער, בהתאם לחלק השני וכפילות התפקידים אותה הדמות ממלאת (מושא אמונה), שמדובר ברעיון ולא בדמות בשר ודם.
לא מופרך לשער שמדובר בחברה עצמה, זו הלועגת לרעיונות הסוציאליזם בזמן ההווה של כתיבת השיר (1894), אך המשורר בוחר להאמין בה ככזו שתממש את אותו הרעיון ותביא את העתיד המיוחל.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.
כאן פורס המשורר את מושאי אמונתו – האדם ואותה דמות-נקבית-עלומה. אם הפרשנות המוצעת היא הנכונה, הרי שמדובר באדם ובחברה.
בצירוף "כִּי בָאָדָם אַאֲמִין" מצהיר טשרניחובסקי את עיקר האמונה הראשון שלו: הוא איננו מאמין באלוהים אלא באדם. אלוהים אינו מופיע בטקסט, אך באמצעות הכותרת וניסוח הצהרות האמונה האנושית של טשרניחובסקי, הלה מציג בפני הקורא מציאות בה האל לא נפקד לגמרי מן הטקסט, אלא נוכח בהעדרו. השקפתו של המשורר כלפי האמונה הדתית היא לוחמנית ולעומתית – הוא איננו מתעלם מקיומו של אלוהים, אלא מתנגח בו שוב ושוב.
בתחילת השורה השנייה מוצג רעיון שילווה את השיר בהמשכו – רעיון הסירוב לייאוש. הכותב מציג את הלעג איתו הוא מתמודד (שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי) בתגובה לרעיונותיו, אך מסרב להיכנע ולעזוב אותם: "עוֹדֶנִּי". הוא עדיין לא נשבר. עדיין מסרב להיכנע ללחץ מצד החברה, עדיין לא עוצר על אף הבוז שהוא סופג ממנה ואי-קבלת רעיונותיו.
כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל־פָּז
טשרניחובסקי מצהיר על עצמו כי הוא מבכר את החירות על פני העושר. "עֵגֶל־פָּז" הוא האזכור המקראי הראשון בטקסט דרכו מציג המשורר את הממון כאליל. הוא מכריז על השאיפה לחירות כנוגדת את השאיפה לעושר, ועל פי תפיסת המשורר, ניתנת בפני כל אדם הברירה בין שיעבוד לאליל הממון ובין דרור ממנו.
באמצעות המילה "עוד" הוא מחזיר את הקורא למאבק המתמשך אליו רמז ב "עוֹדֶנִּי" שבפתח השורה השנייה. כרוצה לומר "אני עדיין לא שועבדתי לממון, על אף פיתויים חוזרים לעשות כן".
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.
כמו בסוף הבית הראשון, גם הבית השני מסתיים עם הצהרת אמונה כפולה. הפעם מושאי האמונה של טשרניחובסקי מבוארים היטב – האדם ורוח האדם.
במבט ראשון נראים המושאים האלה כחוזרים על עצמם: הרי האדם ורוחו הם לכאורה אותה הישות.
אמונתו ההומניסטית האוניברסלית באדם לא מותירה לו אפשרות להאמין באדם אך לא להאמין ברוח-האדם. גם כאן נראה שהמקרא מספק את הפתרון לרעיון איתו מתכתב טשרניחובסקי – אלוהים עצמו, אותו החליף טשרניחובסקי באדם, מופיע במקרא לצד רוחו. דוגמה מובהקת לרעיון הזה, המופיע לאורך המקרא כבר מראשיתו, נמצאת בישעיהו מ"ח ט"ז: "וְעַתָּה אֲדֹנָי יי שְׁלָחַנִי וְרוּחוֹ". בגרסתו של טשרניחובסקי, לא עוד אלוהים ורוחו, אלא האדם ורוחו.
רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי־הֶבֶל,
יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי־עָל;
רוח האדם אותה הציג טשרניחובסקי היא הפותחת את הבית השלישי. בבית זה מציג המשורר את חזונו וחלומו, והוא כולל שני מרכיבים – ניתוק הכבלים, ומזון לעובד הדל – הפרולטריון.
הרוח היא (היא וגם הוא, רוח היא זכר וגם נקבה) המשליכה את שלשלאות השיעבוד להבל. ההבל הנזכר יכול להכיל שני מרכיבים, האחד כלכלי-קפיטליסטי, והשני דתי.
באשר למרכיב הראשון, הכלכלי, הרי שכאן מתייחס הכותב ל"עגל הפז" שהיה מקור השיעבוד שהוצג קודם לכן. שיעבוד הממון אליו רומז טשרניחובסקי אינו רק השיעבוד האישי אחר רדיפת הממון, כי אם גם שיעבוד הפועלים לבעלי ההון הקפיטליסטים.
המרכיב השני אליו מצביע המשורר, הוא התנערות מהדת והאמונה באלוהים, בהם הוא רואה כבלי שיעבוד. רוח האדם מתנער מיראת האל, ומתרומם מעלה מעלה, אל מקום מושבו של האל עצמו. המהלך הזה של התרוממות וישיבה על "בָּמֳתֵי־עָל" מופיע כבר במקרא, בסיפור מרידתו ועונשו של הילל בן שחר, הוא המזוהה עם מלאך האור שהפך לשטן. וכך אומר הילל בישעיהו י"ד י"ד "אֶעֱלֶה עַל־בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן". טשרניחבסקי אף שומר על מצלול הביטוי, ומחליף את "בָּמֳתֵי עָב" ב"בָּמֳתֵי־עָל". בכך מצטיירת תמונה של מרד חזיתי באלוהים, התרת כל עול דתי ואמוני וריבונות מוחלטת לרוח האדם.
לֹא בָּרָעָב יָמוּת עֹבֵד,
דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל.
ממשיך טשרניחובסקי לפרוס את חלומו: העובדים הדלים יפסיקו לרעוב ויצאו לחופשי מכבלי שיעבודם לבעלי ההון. חירותם היא מקור מזונם. על פי תיאורו, כרגע מנוצלים העובדים עד כדי מוות ברעב והדרור הנפשי המובטח הוא-הוא שיבטיח את לחמם.
שַׂחֲקִי כִּי גַּם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,
אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב
כאילו במענה על ביקורת אפשרית לחזון שהוצג להלן, על פיה המודל הכלכלי יקרוס בעת מיטוט הסדר המעמדי-כלכלי הקיים, עונה טשרניחובסקי וחוזר לניסוח הפותח, המסרב לקבל את שחוקם של אחרים.
הפתרון של המשורר למודל הכלכלי הוא לבו של האדם. הוא מאמין באדם, ברוחו ובליבו. הרעות היא בסיס החברה אליה שואף טשרניחובסקי. הרעות העומדת בניגוד לאינבידואליזם ולפיתוח האישי.
לֵב תִּקְוֹתַי גַּם תִּקְוֹתָיו,
יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.
טשרניחובסקי משליך את תקוותו האישית, את נטיית ליבו האנושי, על בני האנוש כולם. "לב האדם הכללי" הוא בבואת ליבו של המשורר. הוא חש אושר, הוא מבין כאב, ועל כן וודאי חולק עם המשורר את אותן התקוות.
שורות אלה מבטאות את תמצית תפיסתו האוניברסלית של המשורר, שהרי אם בכל בני האדם פועם אותו הלב, אזי גם מאווייהם ושאיפותיהם יהיו זהות.
אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,
אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם,
אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם
אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם.
מהות הבית הזה הוא חזרה וסיכום על הרעיון הכללי: תקוות המשורר לא תיפסק בעתיד, וחלומו לא יפוג עד אשר יבוא היום בו בני האדם ישאו שלום וברכה.
כאן מתכתב המשורר עם חזון אחרית הימים של ישעיהו, בו בפרק ב' ד' מנובא כי "לֹא־יִשָּׂא גוֹי אֶל־גּוֹי חֶרֶב". אך כמו בפעמים הקודמות בשיר – גם כאן מתאר טשרניחובסקי מציאות שאינה נובעת מהרמוניה עם חזון הנביאים, אלא עומדת בניגוד להם – אזכור חזון ישעיהו מתבצע באמצעות חילוף מילים פשוט, גוֹי הופך ללְאֹם, ובמקום "לא ישאו חרב", מצהיר טשרניחובסקי כי "ישאו שלום". חזון אחרית הימים יתגשם כפי נבואת הנביאים, אך בגלל אמונה באדם ולא בגלל אמונה באל.
בנוסף לאזכור המקראי הברור, הוא כותב על כך גם באמצעות ניגוד לציטוט מקראי המוטמן בטקסט: "לְאֹם מִלְּאֹם". בהקשר השיר של טשרניחובסקי, היה הגיוני יותר לכתוב "יִשְׂאוּ שָׁלוֹם אָז וּבְרָכָה לְאֹם לִלְּאֹם". בחירתו ב"לְאֹם מִלְּאֹם" איננה מקרית, ומאותתת לקורא לעיין בסיפור לידתם של עשיו ויעקב בבראשית כ"ה כ"ג "וַיֹּאמֶר יי לָהּ, שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר".
טשרניחבסקי כופר בהבטחה המקראית הזו, בה הלאומים מתגוששים זה בזה, ומציע חזון של הרמוניה בין-לאומית. בחירתו בעשיו ויעקב איננה מקרית; עשיו מסמל בתרבות היהודית את תרבות המערב ("תרבות אדום"). טשרניחובסקי משווה בעיני רוחו את עם ישראל ואומות העולם שוכנים יחדיו בשלום. בהקשר זה ראוי לציין כי הוא לא רק דמיין את החזון הזה, אלא פעל להגשמתו – טשרניחובסקי העמיד לקורא העברי את תרגומי האיליאדה והאודיסאה, שהם התשתית הספרותית המערבית. הוא גם רומז, אולי, לתרבות תקופתו, בהשתמשו כאן בדימוי זהה לזה של פרידריך שילר, בשירו ode to joy, אותו תרגם טשרניחובסקי עצמו:
לִקְהָלֵנוּ יִתְּנוּ יָדָם
כָּל הַיְּקוּם לֵב אֶחָד חָם
קהל אחד, לב אחד, היקום כולו מאוחד.
יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,
וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,
הבית החמישי נפתח בשינוי המוקד – בעוד שעיקר הבתים הקודמים היה חזון אישי ובינלאומי, כאן מוסיף טשרניחובסקי את הזווית העברית הלאומית.
מבחינת המשורר, התחייה הלאומית היא מעשה אנוש, לא מעשה האל. בעוד שנבואות התנ"ך מצייגות את חזון השיבה לארץ כמעשה אלוהי, טשרניחובסקי מציג
זאת כפועל אנושי, תולדה של התפיסה הסוציאליסטית.
בַּרְזֶל־כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,
עַיִן־בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.
גם כאן משלב טשרניחובסקי את החזון הלאומי וחזון הפרולטריון. לדידו, שיעבוד הפועלים ורמיסת היהודים – חד הם. הסרת הכבלים מעל העם מתחברת להתעוררות הפרולטריון, שחזון הסרת כבליו מתואר בתחילת השיר: "רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי־הֶבֶל".
והנה, בשורה האחרונה של הבית, יוצק טשרניחובסקי את רעיון האחדות (עַיִן-בְּעַיִן) יחד עם רעיון האמונה באדם. הוא רומז לקורא לפסוק בתהילים ל"ו י': "כִּי־עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה־אוֹר". על פי טשרניחבוסקי, האור שעם ישראל יראה לא ינבע ממקור החיים האלוהי, אלא מרעיונות השיתופיות.
יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יָעַשׂ,
דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי
לֹא בֶּעָתִיד – בַּשָּׁמַיִם,
חַיֵּי־רוּחַ לוֹ אֵין דָי.
בבית זה, השביעי, מתאר טשרניחובסקי את הדור הקם בארץ. זהו דור שחי חיי מעשה (יִפְעַל, יָעַשׂ) לצד הגות וחיי רוח (חַיֵּי־רוּחַ לוֹ אֵין דָי).
השורה השלישית דורשת הסבר מיוחד: בקריאה שטחית נדמה כי המשורר מתאר מצב בו חיי הרוח השופעים לא יהיו בעתיד, אלא בשמיים. זהו משפט מוזר, בעיקר
בהתחשב בתפיסתו האתאיסטית של הכותב, שאינו רואה עתיד לאחר המוות. התשובה למשפט יוצא-הדופן הזה טמונה במקרא, בדברים ל' י"א-י"ב: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא־נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא׃ לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר…".
ה"לא" של טשרניחובסקי מתייחס הן לעתיד והן לשמים, כרוצה לומר – החזון הזה יתגשם לא בעתיד ולא בשמים, אלא כאן בארץ. גם כאן בוחר המשורר להתנגש ישירות במסר המקראי, עת הוא מחליף את המצווה האלוהית בציווי אנושי.
אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר,
לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר;
יחד עם הדור החדש, שרים בני הדור שיר חדש. השיר מוקדש ליופי ולנשגב, בהמשך ישיר לסוף הבית הקודם, המתאר את חיי הרוח של הדור הקם בארץ. גם "השיר החדש" הוא ביטוי הלקוח מלשון המקרא, ומופיע לא פחות משבע פעמים, שש מתוכן בתהילים.
את המשורר מתאר טשרניחובסקי באמצעות דימוי משיר-השירים, על הלב הער. כאן אין טשרניחובסקי מעניק פרשנות חדשה לפסוק המקראי, אלאמשתמש בדימוי המובא בו כדי לתאר את מושא התשוקה של המשורר העברי ל"יֹפִי וְנִשְׂגָּב".
לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי
פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר.
בעיני רוחו רואה המשורר את המשורר בן הדור הצעיר קוטף פרחים מעל קברו לזר. בכך רואה טשרניחבסקי את סוף מסעו, שמתחיל בחזון הנלעג על ידי החברה, ומסתיים בחברה סוציאליסטית עברית.
הוא, המשורר, הנמצא בעמדה נלעגת בימי חייו, יזכה לאחר מותו לנחול עמדה מכובדת. לא בכדי השמות הסוגרת את השיר היא דמותו של משורר צעיר. טשרניחובסקי פורס בפנינו בבואה ספרותית שלו עצמו (משורר בן שבע-עשרה שנים), אשר תמשיך את מורשתו בחברת הפועלים העברית.
קיראו גם
אני מאמין במקור ובתרגומים שונים
עוד על ושל שאול טרניחובסקי ב"יקום תרבות"
השיר "שחקי שחקי" בביצוע נחמה הנדל:
