אף אחד לא ייכנע הלילה / יעל קידר
עִם רֶדֶת חֲשֵׁכָה
תִּהְיֶה שָׁעָה שֶׁבָּהּ אֶהְיֶה שֶׁלְּךָ.
תֵּדַע אוֹתִי בְּאֹפֶן מוֹפְתִי
בְּקֶצֶב הַמָּהִיר וְהָאִטִּי.
וְאָז, שְׁנִיָּה לִפְנֵי שֶׁתֵּעָתֵק הַנְּשִׁימָה
תַּבִּיט בִּי, יְרֵחִית וּמִשְׁתַּנָּה.
אֲבָל הַלַּיְלָה, אַף אֶחָד לֹא יִכָּנַע.
ביום רביעי השבוע, בשעות הערב המאוחרות, כשחזרנו הביתה מטקס סיום לימודי התיכון של בתי שירה, ראינו בטלביזיה כותרות מזרות-אימה, צבועות באדום: "ארה"ב תוקפת באיראן". שידורים חיים נפתחו ואתרים שהותקפו באיראן נישאו בפיות השדרים. הטון בקולם הפך מלחמתי, דחוף, ומדי פעם נאמרו גם המילים הלא בהכרח מרגיעות, שפיקוד העורף עדיין לא שינה את ההנחיות למעבר משגרה לחירום.
עושה רושם שהתקשורת הישראלית הפכה להיות להוטה יתר על המידה אחר רוחות מלחמה. בניגוד למתואר בשידורים הללו, אף אחד לא נכנע באותו הלילה, לא איראן, לא ארה"ב, ואפילו לא המלחמה עצמה, שלא התפתחה שוב, מחדש. לקראת סוף השבוע התברר אפילו שאולי ארה"ב ואיראן בדרך להסכם הפסקת אש ישים.
שירהּ של המשוררת והמוזיקאית יעל קידר (ילידת 1974, גבעתיים), "אף אחד לא ייכנע הלילה", לקוח מתוך ספר ביכוריה, "לא תמיד מהמקום הצפוי" (2026, ינאי הוצאה לאור, איתקה סדרה לשירה, עורך הספר והסדרה יקיר בן משה, עמ' 31), והוא כמובן עוסק בנושא אחר לגמרי ממה שתיארתי למעלה.
זהו שיר אהבה ארוטי למהדרין, אבל משהו במכניזם האנושי המתואר בו הזכיר לי את האופן שבו מנוהל המשא ומתן בין האמריקאים לאיראנים. אמנם ארה"ב היא מעצמה עולמית ואיראן היא לכל היותר מעצמה אזורית, אבל נדמה שכבר די ברור שלכדי כניעה ארה"ב לא תצליח להביא אותה. מעניין שבשיר של קידר יחסי האהבה מתוארים גם הם בלשון כזו, של כניעה. אך מאידך זו אולי לא באמת לשון המבקשת הכרעה מלחמתית אלא כזו הקוראת לידיעת הנפש והבשר באופן רוחני יותר, מכיל, המבקש לשמור על הבריות המתנות-אהבים יחד ולא להיפרע מהן.
