שושנה ויג סוקרת את ומתפעלת משירתה של ציפורה הלר-אלאור שכתבה במשך שנים עד שבן אחותה רנן שור גילה את אוצר כתיבתה והביא לפרסומו.
לצערנו מאחר שרנן שור עזב את העולם הזה בפברואר 2025 לא יצא לפועל הסרט שאותו תיכנן על דודתו.
המערכת
על כריכת הספר "ובכל זאת מתלקח האור" דמותה של המשוררת צפורה הלר-אלאור בתוך גן ירוק, יושבת וצופה במבטה הצידה, לבושה בשמלה כחולה ובחולצת שיפון ורודה עדינה. אי אפשר להתעלם מן היופי הזה של דמות המשוררת. אישה שאינה צעירה כלל אבל יפה כל כך. בשפתיה אדום ורצון להיות נוכחת וגם לא להישיר מבט. זוהי אמירה של נוכחות.
היא כתבה שנים רבות "למגירה", עד אשר הבמאי רנן שור עלה 64 מדרגות אל ביתה ברחוב אבן גבירול 117 וגילה את אוצר השירים והמילים שנצבר עשרות שנים.
הצלת הארכיון של צפורה הלר אלאור המכונה פלינה (כינוי שהעניקה לה ערגה, בת אחותה לאה וגם אחותו של רנן שור, על פי הסרט במבי, אמו של במבי
נקראה פלינה), הוא מפעל תיעודי חשוב ביותר מן הפן האישי וגם מן הפן הלאומי. לצד העבודה על הספר עם העורכת עליזה ציגלר צולם סרט תיעודי עם
המשוררת על ידי רנן שור.
אביה של צפורה היה אברהם זיידה הלר, 1990-1894, ראש ישיבה בצפת, ומבכירי "ההגנה" במלחמת העצמאות, ולו חמש בנות ללא בן ממשיך. לאה (1915-1996)
הבכורה, אימו של רנן שור, צפורה ואחיותיה "הצעירות", שעדיין חיות ברדיוס בין חיפה לגדרה ושומרות על קשר.
צפורה מתגוררת בתל אביב, לא נישאה, ואין לה על כן ילדים. מפעלו של רנן שור חשוב מאוד לאור עובדה זאת, ליצור למשוררת ארכיון, וגם סרט תיעודי שינציח את פעילותה רבת השנים. בצניעות וללא חיפוש אור הזרקורים, היא המשיכה לשלם מס חבר לאגודת הסופרים, אולם לא ראו אותה בפעילות כבר עשרות שנים. מעניין אם מישהו התעניין בה שם.
על שירתה
ספר שיריה של צפורה הלר אלאור מכיל קטעים של פיוטים, לפעמים קצרים מאוד, שיש בהם אמירות פואטיות, בעיקר אקספרסיוניסטיות שמתארות מראה. בחלק מן השירים מצוין תאריך.
בפרק "צפת עיר תהומות וכוכב" השיר בעמ' 32, מיום 20/6/2016:
בֵּית כְּנֶסֶת בִּי,
הִנְנִי בּוֹ.
אוֹרוֹ מִתְבַּהֵר וְצַח
נִפְרַשׂ לְאֵנְאוֹפָקָיו
כמי שאביה היה ראש קהילה בצפת מוצאת המשוררת דרכה לאמונה בצורה ייחודית. היא לא צריכה בית כנסת חיצוני, היא בעצמה בית כנסת. זה מלמד על הכרה והכלה של היותה בערוב ימיה במעין מקום של קדושה ושל השלמה. האור נמצא בתוכה והיא יכולה להשפיע מאורה על סביבתה.
בפרק השירים הזה מצאתי פעמים רבות את מוטיב ההרים: "והיו הרי ילדותי"; "בעירי בהרים"; "לאלוהי ההרים"; "ההר הגדול". ואת מראות עצי הזית, הציפורים, הסלעים, נופי ילדותה של המשוררת, בקטעים קצרים שמציירים תמונות ומראות מן ההר, צללים, כוכבים.
בעמ' 42
יש חשיבות למקום
א.
הָרִים קָשִׁים
מֶשִׁי פּוֹעֵם בָּם
עַד לְהִתְפּוֹצֵץ,
אִישׁ אֵינוֹ רוֹאֶה.
בְּהָרֵי גָּלִיל יַלְדָּה קְטַנָּה
עָבַרְתִּי שָׁם נִשְׁבֵּית
וְרוֹאָה.
ב.
זֶה קוֹרֶה לִי
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת
מִפְּנֵי שֶׁגָּדַלְתִּי בֶּהָרִים.
ת"א 13.9.2017
*
בְּעִירִי הַחֲבוּיָה
נָתַן לִי אָבִי
דִּמְעַת כּוֹכָבִים.
קִדַּשְׁתִּי בָּהּ
אֶת הָהָר, הַשֶּׁמֶשׁ,
הַזְּמַן.
בְּהַר מֵרוֹן נִשְׂרָפִים הָעֵצִים
לַיְלָה לַיְלָה.
*
מוּל הַר מֵרוֹן
צְפַת
שֶׁבֵּין הֶהָרִים
שָׁם נוֹלַד זְמַנִּי
זוֹ דַּרְכִּי בָּהָר.
ת"א 13.6.2018
דברו של אבי ושירי אבל לאבי
בפרקים אלה אסופת שירים של אהבה וגעגועים לאביה. בעריכה הפרידו בין האב החי, שהתגורר והסתובב ברחובות צפת, לבין האב שבתו נפרדת ממנו, רגע
הפרידה והחֶסר שנוצר. כולה הודיה למה שקיבלה מהוריה.
בעמ' 52:
עֲדָיֵי זָהָב נָתְנָה לִי אִמִּי
וּדְמָמָה רְצוּפַת אוֹתִיּוֹת –
אָבִי
רק טוב היא רוצה לזכור מהוריה, הם העניקו לה אבנים טובות, וגם את כישרון המבע.
מתוך "שירי האבל", בעמ' 53:
יב.
כַּאֲשֶׁר קָבְרוֹ אוֹתְךָ
שׁוּם דָּבָר לֹא קָרָה
הָרִים גְּדוֹלִים הִבִּיטוּ מִנֶּגֶד
וּבְכָל זֹאת הָרִים נָעוּ בְּתוֹכִי
מֵהֶם תִּוָּלֵד כִּנֶּרֶת
צָחָה, צְלוּלָה.
דצמבר 1990
בשירים גם מוצאים כמו קינות קטנות מצומצמות, בכי, קושי. כשקוראים בשירים חשים את הביוגרפיה של הכותבת ואת השפעתה עליה. כמו בפרק "אמי במקדשי התוהו" בעמ' 64:
מִי יִתֵּן אִמִּי לִי
אוֹרָהּ הָאַדְמוֹנִי
לִבָּהּ הֶעָשֵׁן
מִי יִתֵּן אִמִּי לִי
אוֹרָהּ הָאַגָּדִי
עֵינֶיהָ תְּפִלּוֹת
לְסוֹף הַדּוֹרוֹת.
אהובי ממלכת הבשר
את השיר הבא קראתי ופשוט באו בתוכי דמעות, זהו שיר אהבה משנת 1946 שנמצא בין קפלי הספר בעמוד 164.
אי אפשר להכיל את כל שירי הספר במאמר אחד, אני פשוט נתקעתי בשיר הזה ולא יכולתי להמשיך לקרוא יותר.
כמו ברוב שירי הספר אין לשיר כותרת אבל הוא צובט בלב:
אִם אָהַבְתָּ נְהָרוֹת רְחָבִים,
בּוֹטְחִים לִקְרַאת מוֹצָאָם.
אַשְׁדּוֹת מַיִם, אִם אָהַבְתָּ,
מִתְנַפְּלִים מֵרָאשֵׁי הָרִים,
עוֹטְפִים בְּאַדֶּרֶת לְבָנָה
אֶת קִירוֹת הַסְּלָעִים הַחַמִּים,
אַל נָא תָּבוֹא אֵלַי.
אֶגְלֵי מַיִם, אִם אָהַבְתָּ.
מַעְיָן לְאוֹר כּוֹכָבִים,
נְחִילִים נוֹשְׂאִים אֶת סוֹדָם,
מִתְאַפֵּק, לְאֹרֶךְ חוֹפֵיהֶם
הַמַּצִּילִים, אַל נָא תָּבוֹא אֵלַי.
וְאִם פְּלָגִים תֹּאהַב
מְלַהֲגִים,
וְאִם נִימִים כְּחוּטֵי זָהָב
בִּיעָרוֹת, אַל תָּבוֹא אֵלַי.
עֲרוּץ נְחִילִים חָרַב אֲנִי,
מֻפְקָר לַשֶּׁמֶשׁ,
בְּחֵיקִי נֵטֶף מַיִם מָרִים.
אֲנִי מַעֲטֶה הֲוָיָה
דַּק וְקָרוּעַ
עַל תְּהוֹמוֹת חַסְרֵי קַרְקָעִית.
מה הוביל את צפורה בגיל 21? זהו שיר אהבה מאוד חזק – אם כבר ידעת אהבה ענקית אל תבוא אליי, אולי לא תוכל לאהוב אותי כמו האהבה הקודמת. זהו שיר מטלטל של בקשה לאהבה טוטלית, אהבה יחידה שתמלא אותה, ואם האדם שיבוא אליה אהב כך קודם האם יישארו לו עבורה את כוחות האהבה.
חיפשתי עוד שיר אהבה בפרק הזה, האם אוכל למצוא שירים של התמסרות, והאם זהו בכלל שיר אהבה עצום, וזהו שיר אהבה ענקי. זה שיר כואב מאוד.
כן אני מוצאת שיר אחר שבו תשוקה ונחמה:
כְּמוֹ אֶל אֵל לֹא נִגְלֶה
אֲנִי בָּאָה אֵלֶיךָ, אֲהוּבִי מַמְלֶכֶת הַבָּשָׂר.
עֵדֶן מֵאֲדָמָה אֶעֱשֶׂה לְךָ
וְעַל מִצְחִי הַנָּחָשׁ הַבּוֹעֵר.
זוהי טעימה קצרה מקורפוס עצום של המשוררת, 245 עמודים.
הספר כולל גם את הממואר "פלינה מספרת על פגישתה עם לאה גולדברג", וגם מאמר שכתב על הספרה אריאל הירשפלד, "הארה – על רוח הדתיות בשירתה של צפורה הלר".
אחזור לעיין באוצר השירים שלה ובסיפורים אודותיה, ואחכה לסרט של רנן שור.
בקצרה על צפורה הלר:
צפורה הלר נולדה בשנת 1925, דור חמישי בצפת, למשפחה-דתית לאומית. אביה, הרב אברהם זיידה הלר, היה ראש ישיבה ובעל "אות ההגנה" על פעילותו במלחמת תש"ח. היא למדה בבית הספר העממי המזרחי בצפת, בסמינר לוינסקי בתל אביב, ובתיכון בית הכרם בירושלים. באמצע שנות הארבעים למדה מדעי היהדות ופילולוגיה קלאסית באוניברסיטה העברית. לאחר מלחמת העצמאות החלה לפרסם משיריה בכתבי העת המרכזיים של התקופה. תוך כך, עבדה במשרד מבקר המדינה בירושלים, ואחר כך בתל אביב עד שנת 1975.
קראו גם
ד"ר אילן ברקוביץ על "ובכל זאת מתלקח האור"
64 מדרגות אל פלינה, ממואר על המשוררת ציפורה הלר-אלאור של אחיינה הבמאי רנן שור
צפורה הלר-אלאור כסטודנטית בשנות ה-40.ויקיפדיה
