כריכת ספרה של צפורה הלר-אלאור ״ובכל זאת מתלקח האור״.
כריכת ספרה של צפורה הלר-אלאור ״ובכל זאת מתלקח האור״.

נערה / צפורה הלר-אלאור

הִנֵּה מוּטָלִים חַיֶיהָ

עַל כַּפּוֹת יָדֶיהָ

עַל כַּפּוֹת יָדֶיהָ הַפְּשוּטוֹת

הֵם מוּטָלִים.

פֶּקַע לָבָן

מֵאֶרֶץ לֹא נוֹדַעַת

פֶּקַע לָבָן מֵרַעַד

צְלָלִים דַּקִּים.

הֲיִכְמְשוּ אוֹ יִשְׂאוּ בָּאוֹר

עֲתֶרֶת לִבְלוּבָם רַכָּה?

כַּנְפֵי בְּדִידוּת אֲרֻכּוֹת

כֵּהוֹת, מְצִלּוֹת עַל רֹאשָה.

1.1.1947

כריכה אחורית של הספר

השיר “נערה” לקוח מתוך ספר השירים החדש של המשוררת ציפורה הלר-אלאור (ילידת 1925, צפת, תל אביב), “ובכל זאת מתלקח האור – מבחר שירים 2022-1940” (2022, הוצאת שור-הלר ליריקה, עורכי הספר עליזה ציגלר ורנן שור, עמ’ 174).

ציפורה הלר-אלאור כסטודנטית בשנות ה-40.ויקיפדיה

סיפור החיים הפואטי של הלר-אלאור הוא מעניין למדי. ספרה הראשון, “שירי מדבר ונחש”, ראה אור ב-1965 בהוצאת מחברות לספרות וזכה לשבחי הביקורת כפי שמצוין בגב הספר, ואילו ספרה השני, “צפת עיר ההר והאור”, שיצא לאור ב-1983 בהוצאת טרקלין, נתקל בדממה וגרם לעלבונה ולהסתגרותה (גם זאת נכתב בגב הספר החדש).

עטיפת ספרה הקודם של ציפרה הלר-אלאור

מי שעורר אותה לפרסם ספר שירים שלישי לאחר תקופה כה ארוכה הוא הבמאי רנן שור, שהיא דודתו. בתחילת הספר הוא מספר על המקרה שהוביל לפירסום ועל התהליך כולו. המשוררות הצעירות יותר, נעה שחם ומירלה משה-אלבו, עורכות השירה של הספר, מתארות את הדברים מנקודת מבטן: “ראינו איך הנידף מזהיר אהבה” (עמ’ 23-22).

מעבר לסיפור הזה – שניתן להרחיב את הקריאה בו גם באמצעות הקריאה בצילומי המכתבים לצפורה הלר-אלאור מלאה גולדברג, אברהם שלונסקי, וש”י עגנון, וקריאת תיאור פגישתה של המשוררת עם גולדברג בביתה בירושלים (עמ’ 224 ואילך) – שירי הספר חושפים שירה לירית רגישה, ומעניינים ביותר לקריאה דווקא משום מרחק הזמן והשתלשלות הדברים אצל משוררת נעלמה וחוזרת זו. שירי הנחש שלה (“הנחש הענקי… מביט בי” בעמ’ 136 למשל, ועוד) הם רבי תעוזה.

מוטיבים נופיים ארץ-ישראליים מצפת, הר מירון, הכנרת, ועוד, וכן מוטיבים חקלאיים, רווחים בשיריה ומתקשרים לפיכך גם לחג השבועות. במרובע קצר המופיע בעמ’ 148 כחלק ממחזור שנקרא “בחצר אחורית בירושלים”, כותבת המשוררת כך: “טנא קוצים / העליתי אל בית אלוהים / ואמרתי: אלה ביכורי”. רוצה לומר שגם אם לעתים המבט אל עולם הילדות הוא נוסטלגי הרי שהוא בדרך כלל לא הרמוני ויש קוצים בסיפור הזה.

השיר “נערה” פותח את השער הלפני-אחרון בספר, “על עיני העתיד תלויים וילונות”, והוא הזכיר לי את האפשרויות שעמדו בפני רות המואביה, גיבורת מגילת רות, לחזור למואב או ללכת אחרי נעמי חמותה ולהתערות בעם ישראל. כמובן שזו מחשבה אסוציאטיבית שלי ואפשר לקרוא את השיר גם בהקשרים אחרים, אולי אפילו אוטוביוגרפיים. כך או אחרת הוא גם מזכיר, לפחות בפתיחתו, את שירו המפורסם של המשורר חיים גורי, “הנה מוטלות גופותינו”, שפורסם שנה לאחר שהלר-אלאור כתבה את “נערה” בכתב העת “עיתים”, ונסוב על שיירת הל”ה לירושלים וגורלה המר (לאחר מכן השיר כונס אל ספרו הראשון, “פרחי אש”, 1949, ספרית פועלים). לעומת הפאתוס הלאומי בשירו של גורי, מבני דורה הספרותי של צפורה הלר-אלאור, הרי שבשיר שלה יש קול אינטימי יותר לכאורה, בודד יותר, שלא בחבורה. זה קולן של כנפי הבדידות, שהמשוררת הופכת בשיר למקור של צל ומחסה.  

קיראו גם:

ציפורה הלר-אלאור בויקיפדיה

תגובה אחת

  1. “הִנֵּה מוּטָלִים חַיֶיהָ”. השיר כל כך יפה וצובט את הלב. נכתב ע”י נערה משוררת בגיל 21. והכתיבה של אילן יפה ורגישה כיאה ליפי השיר. תודה לרחל ולאילן וגם ליקום תרבות.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

four × five =