אבימלך והארזים – ביקורת המחזה "אש בארזים" על המלך העברי הראשון

ד"ר אלי אשד סוקר את "אש בארזים" מחזה חדש בתיאטרון תמונע שמבוסס על סיפור עתיק מאוד, מימי תקופת השופטים על מלך רודני. אבל המשמעויות שלו הן עכשוויות מאוד.

המערכת

מִֽי־הִכָּה אֶת־אֲבִימֶלֶךְ בֶּן־יְרֻבֶּשֶׁת הֲלֽוֹא־אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמׇת בְּתֵבֵץ (שמואל ב יא כא).

מי היה המלך הראשון של ישראל?

רוב האנשים יענו שזה היה דוד בן ישי. זאת טעות כמובן.

רבים יזכרו שזה היה שאול בן קיש. שאחריו בא בנו אשבעל.

אבל היה מלך לפני שאול שמעטים זוכרים. זה היה אבימלך, בנו של ירובעל, או ירובשת לפי ספר שמואל, הוא השופט גדעון.

אבימלך היה מלך'מתי שהוא במאה ה-12 לפני הספירה, בשכם,שהייתה אז עיר ישראלית מרכזית, וכנראה גם באיזורים אחרים.

והוא המלך הראשון בישראל.

מסופר עליו בשופטים פרק ט', אבל הוא אינו זכור לטובה כלל, למעשה הוא זכור לשמצה.

בכל זאת נכתבו עליו כמה יצירות ידועות, למשל פואמה ידועה של יהונתן רטוש, וספר פרוזה ידוע של פנחס שדה מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אמו (הוצאת שוקן, 1969). שניהם מתארים את עלייתו ונפילתו של אבימלך.

בימים אלו הועלה על אבימלך הנ"ל מחזה פוליטי – שאם כי הוא מתרחש במאה ה-12 לפני הספירה הוא עכשווי מאוד במשמעויותיו – בשם אש בארזים, מאת ובבימוי אלמה ווייך, הזכורה מהמחזה המקביל FAKE שכתבה על ימי המלך יאשיהו.

המחזה הוא בכיכובם של איסאק שוקרון, שירה פרבר, ואייל שכטר. המחזה חותם את טרילוגיית מחזות התנ"ך של ווייך, שהראשון בהם היה קין על הרוצח הראשון, והשני היה כאמור FAKE על רפורמה בעידן המקראי. וייך כתבה עוד מחזות, כמו למשל מנחם יוצא למלחמה.

"אש בארזים" עלה בתיאטרון "תמונע" בתאריך 25/5.

המחזה מספר על בנו של גדעון השופט, שאי אז בעבר הרחוק של המחזה הושיע את ישראל משבטי המדיינים הפולשים. זהו אותו אחד שעל שמו נקרא מבצע מרכבות גדעון העכשווי בעזה. המחזה מתחקה אחר דמותו של בן הפילגש של גדעון, שהופך להיות מלך בשכם, עלייתו הרצחנית ונפילתו המדממת.

תקציר המחזה

שערי הגיהנום נפתחו כבר בתקופת השופטים, כשהעיר שכם המליכה עליה מלך רוצח – וקיבלה בתמורה מלחמות אחים וחורבן כמעט מוחלט.

לאחר מותו של גדעון, שואף אבימלך למלוך בכל מחיר, רוצח את שבעים אחיו, ורק אחד מהם, יותם, ניצל מהטבח. העיר שכם ממליכה את הבן הרוצח למלך הראשון של ישראל.

ויֵּאָ֨סְפ֜וּ כׇּל־בַּעֲלֵ֤י שְׁכֶם֙ וְכׇל־בֵּ֣ית מִלּ֔וֹא וַיֵּ֣לְכ֔וּ וַיַּמְלִ֥יכוּ אֶת־אֲבִימֶ֖לֶךְ לְמֶ֑לֶךְ עִם־אֵל֥וֹן מֻצָּ֖ב אֲשֶׁ֥ר בִּשְׁכֶֽם׃ זזוַיַּגִּ֣דוּ לְיוֹתָ֗ם וַיֵּ֙לֶךְ֙ וַֽיַּעֲמֹד֙ בְּרֹ֣אשׁ הַר־גְּרִזִ֔ים וַיִּשָּׂ֥א קוֹל֖וֹ וַיִּקְרָ֑א וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְע֤וּ אֵלַי֙ בַּעֲלֵ֣י שְׁכֶ֔ם וְיִשְׁמַ֥ע אֲלֵיכֶ֖ם אֱלֹהִֽים׃ חהָל֤וֹךְ הָֽלְכוּ֙ הָעֵצִ֔ים לִמְשֹׁ֥חַ עֲלֵיהֶ֖ם מֶ֑לֶךְ וַיֹּאמְר֥וּ לַזַּ֖יִת מלוכה מׇלְכָ֥ה עָלֵֽינוּ׃ טוַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ הַזַּ֔יִת הֶחֳדַ֙לְתִּי֙ אֶת־דִּשְׁנִ֔י אֲשֶׁר־בִּ֛י יְכַבְּד֥וּ אֱלֹהִ֖ים וַאֲנָשִׁ֑ים וְהָ֣לַכְתִּ֔י לָנ֖וּעַ עַל־הָעֵצִֽים׃ יוַיֹּאמְר֥וּ הָעֵצִ֖ים לַתְּאֵנָ֑ה לְכִי־אַ֖תְּ מׇלְכִ֥י עָלֵֽינוּ׃ יאוַתֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ הַתְּאֵנָ֔ה הֶחֳדַ֙לְתִּי֙ אֶת־מׇתְקִ֔י וְאֶת־תְּנוּבָתִ֖י הַטּוֹבָ֑ה וְהָ֣לַכְתִּ֔י לָנ֖וּעַ עַל־הָעֵצִֽים׃ יבוַיֹּאמְר֥וּ הָעֵצִ֖ים לַגָּ֑פֶן לְכִי־אַ֖תְּ מלוכי מׇלְכִ֥י עָלֵֽינוּ׃ יגוַתֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ הַגֶּ֔פֶן הֶחֳדַ֙לְתִּי֙ אֶת־תִּ֣ירוֹשִׁ֔י הַֽמְﬞשַׂמֵּ֥חַ אֱלֹהִ֖ים וַאֲנָשִׁ֑ים וְהָ֣לַכְתִּ֔י לָנ֖וּעַ עַל־הָעֵצִֽים׃ ידוַיֹּאמְר֥וּ כׇל־הָעֵצִ֖ים אֶל־הָאָטָ֑ד לֵ֥ךְ אַתָּ֖ה מְלׇךְ־עָלֵֽינוּ׃ טווַיֹּ֣אמֶר הָאָטָד֮ אֶל־הָעֵצִים֒ אִ֡ם בֶּאֱמֶ֣ת אַתֶּם֩ מֹשְׁחִ֨ים אֹתִ֤י לְמֶ֙לֶךְ֙ עֲלֵיכֶ֔ם בֹּ֖אוּ חֲס֣וּ בְצִלִּ֑י וְאִם־אַ֕יִן תֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִן־הָ֣אָטָ֔ד וְתֹאכַ֖ל אֶת־אַרְזֵ֥י הַלְּבָנֽוֹן׃ טזוְעַתָּ֗ה אִם־בֶּאֱמֶ֤ת וּבְתָמִים֙ עֲשִׂיתֶ֔ם וַתַּמְלִ֖יכוּ אֶת־אֲבִימֶ֑לֶךְ וְאִם־טוֹבָ֤ה עֲשִׂיתֶם֙ עִם־יְרֻבַּ֣עַל וְעִם־בֵּית֔וֹ וְאִם־כִּגְמ֥וּל יָדָ֖יו עֲשִׂ֥יתֶם לֽוֹ׃ יזאֲשֶׁר־נִלְחַ֥ם אָבִ֖י עֲלֵיכֶ֑ם וַיַּשְׁלֵ֤ךְ אֶת־נַפְשׁוֹ֙ מִנֶּ֔גֶד וַיַּצֵּ֥ל אֶתְכֶ֖ם מִיַּ֥ד מִדְיָֽן׃ יחוְאַתֶּ֞ם קַמְתֶּ֨ם עַל־בֵּ֤ית אָבִי֙ הַיּ֔וֹם וַתַּהַרְג֧וּ אֶת־בָּנָ֛יו שִׁבְעִ֥ים אִ֖ישׁ עַל־אֶ֣בֶן אֶחָ֑ת וַתַּמְלִ֜יכוּ אֶת־אֲבִימֶ֤לֶךְ בֶּן־אֲמָתוֹ֙ עַל־בַּעֲלֵ֣י שְׁכֶ֔ם כִּ֥י אֲחִיכֶ֖ם הֽוּא׃ יטוְאִם־בֶּאֱמֶ֨ת וּבְתָמִ֧ים עֲשִׂיתֶ֛ם עִם־יְרֻבַּ֥עַל וְעִם־בֵּית֖וֹ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה שִׂמְחוּ֙ בַּאֲבִימֶ֔לֶךְ וְיִשְׂמַ֥ח גַּם־ה֖וּא בָּכֶֽם׃ כוְאִם־אַ֕יִן תֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מֵאֲבִימֶ֔לֶךְ וְתֹאכַ֛ל אֶת־בַּעֲלֵ֥י שְׁכֶ֖ם וְאֶת־בֵּ֣ית מִלּ֑וֹא וְתֵצֵ֨א אֵ֜שׁ מִבַּעֲלֵ֤י שְׁכֶם֙ וּמִבֵּ֣ית מִלּ֔וֹא וְתֹאכַ֖ל אֶת־אֲבִימֶֽלֶךְ׃ כאוַיָּ֣נׇס יוֹתָ֔ם וַיִּבְרַ֖ח וַיֵּ֣לֶךְ בְּאֵ֑רָה וַיֵּ֣שֶׁב שָׁ֔ם מִפְּנֵ֖י אֲבִימֶ֥לֶךְ אָחִֽיו׃

אבימלך ועוזריו בעת התפרצות טירוף רודני.צילום דוד קפלן.

אחיו החורג של המלך, יותם, שנמלט מהמלך הרצחני, מדמה אותו לשיח האטד – צמח קוצני וחסר פרי – ומזהיר במשל שיהפוך למפורסם, והוא אחד המשלים הראשונים הידועים לנו בספרות העולמית, את אנשי שכם שקוצר ראייתם יביא עליהם אסון. הנה המשל המפורסם – העצים מבקשים להמליך עליהם מלך, אך כל עצי הפרי מסרבים, ורק האטד היבש והקוצני מסכים, תוך איום ברור שאם לא יקבלו אותו האש תצא ממנו ותשרוף את הכל "תצא האש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון".

העם מתעלם מהאזהרה. הבן הרוצח מולך, אך נתקל במרידות בלתי פוסקות – אפילו מצד שכם עצמה. הוא מגיב באכזריות, זורע את העיר במלח ומביא עליה חורבן ורעב. מרידות נוספות פורצות ברחבי הארץ, אך לבסוף, רגע לפני שהוא מוחץ מרד נוסף, אישה פוגעת בו עם אבן גדולה. הוא פוקד על נערו להורגו, רק כדי שלא ייאמר שמת בידיה של אישה.

"אש בארזים" מציג גם דמויות חדשות: אמו של המלך – פילגשו של גדעון, שמגוננת על בנה עד שהוא הופך למפלצת; שר העיר שכם – מניפולטור חסר מצפון שמושך בחוטים; ברק המורד – חייל נאמן שהופך למלחך פנכה, מוותר על מצפונו ומתחבר לבעל הכוח.

הדרמה נשברת על ידי שילוב קטעי וידאו, מוזיקת טכנו, וסצינות מחתרתיות מפתיעות – כולל סרטונים מתוכניות בישול קוריאניות וקטעי פרפורמנס אישיים של השחקנים מול הקהל.

אלמה וייך מספרת

את המחזה כתבתי לפני ה-7 באוקטובר ולפני הרפורמה המשפטית, וגם אז התייחסתי למציאות מורכבת ואלימה שאנחנו חיים בתוכה. בכל זאת, אמרו לי, איך חזית את העתיד, כמו נביאה. כך היה גם עם "פייק" המחזה השני בטרילוגיה, שעסק בזיוף מלכותי.

אני עוסקת בשקר ובמניפולציה, בחיים שלנו כאן ובסיכוייו של האיש הישר מול שלטון ללא רסן. זה מחזה על מלך רע – ועל כל מי שאיפשר לו למלוך.

התרשמותי מהמחזה

המחזה הופסק מידי פעם בקטעים שבהם כל שחקן סיפר על חייו ומה הוא מרגיש לגבי המוסד שנקרא "מלוכה".

לדעתי הקטעים שבהם השחקנים שוברים את הקיר עם הקהל ומספרים על חייהם ועל עצמם במציאות היו מיותרים כי לא הייתה דרמה אמיתית במה שסיפרו.

מבחינתי עדיף היה להתמקד בסיפור בעל הרקע המקראי.

האנלוגיה של המלך המקראי המושחת למנהיג הפוליטי של היום כמובן ברורה לצופים לחלוטין, ועדיין מחזה צריך לעמוד בפני עצמו ללא קשר למסר הפוליטי שבו.

ואכן הסיפור הוא חזק וטורד מנוחה. הוא מציג מצב, שכמובן אפשרי בכל תקופה החל מהעידן הפרהיסטורי, של מלך שעולה משום מקום באמצעים אכזריים, ואז צריך לשמור על שלטונו באמצעים אכזריים ונכלוליים – עד לסופו המר.

אני נזכר כשאני רואה את סיפור אבימלך, שהפך לכובש ואז מוצא את מותו בדרך המעליבה ביותר, ביד אישה, באימרה של היסטוריון צרפתי על שליט ידוע אחר: "הוא עלה לשלטון כנמר, שלט כצבוע, ומת ככלב". כמדומה שיש כאן מסר לרודנים גם בתקופות אחרות.

בין השחקנים בלטה במיוחד שירה פרבר כאימו של אבימלך, דמות שאינה קיימת בסיפור התנ"כי, שעוקבת אחר גורלו של בנה ומצפה לסוף האיום שיגיע – ואכן מגיע.

שווה מאוד לצפות.

שחקנים

איסק שוקרון – הבן שהופך למלך

שירה פרבר – האם

אייל שכטר – שר העיר

מיכל טופורק – יותם

גיא רון – ברק המורד

תיאטרון "תמונע", שונצינו 8 תל-אביב

ראשון, שני 25-26.5 בשעה 20:00

שישי 20.6 בשעה 19:00, שבת 21.6 בשעה 20:00

כרטיסים 80 שקלים לרכישה כאן

קיראו גם

ובימים ההם יש מלך בישראל והוא רוצח :ראיון עם הבמאית

אבימלך בן ירובעל על פי פנחס שדה

ההיסטוריה כמשל לחיים:סקירה על "מות אבימלך" מאת פנחס שדה

סקירה על המחזה FAKE, שעוסק במזימה שלטונית בתקופה תנ"כית אחרת –

המזימה המצליחה ביותר בתולדות האנושות?