ההיסטוריה כמשל לחיים-על מות אבימלך מאת פנחס שדה –

בימים אלו התגלתה כתובת מימי השופטים, כתובת שכוללת את המילה "ירובעל". לא מן הנמנע שהכוונה היא לדמות התנ"כית בספר שופטים, דמותו של גדעון, הוא ירובעל. אם אכן זהו אותו "ירובעל", זוהי תגלית חשובה ביותר.

ירובעל, הוא גדעון, ידוע לא רק בזכות עצמו, אלא גם כאביו של אבימלך שניסה לראשונה למלוך על חלקים משטחי ישראל והיה מלך בשכם. וייתכן מאוד שגם הוא דמות היסטורית.

לציון אירוע הממצא הארכיאולוגי, הנה רשימה על ספרו הידוע של פנחס שדה על אבימלך בן ירובעל, "מות אבימלך, ועלייתו השמימה בזרועות אימו", הוצאת שוקן 1969. זוהי רשימתו של יוסף אורן, שפורסמה זמן קצר לאחר פרסום ספרו של שדה.

. המאמר על ספרו זה של שדה נדפס לראשונה, במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ב-12/12/1969, שעורכו היה אז בנימין תמוז.

ראוי היה שספרו החדש של פנחס שדה, "מות אבימלך ועלייתו השמימה בזרועות אימו"*, יתפרסם תחת הכותרת "חיי אבימלך", כי על-אף שמו הארוך, נדפסה בו עלילה בממדיה הצנועים של נובלה, ממדים שהספיקו לשדה, באופן מפתיע, לספר את מלוא סיפור-חייו של אבימלך, מיום לידתו ועד יום מותו, על-פי הגרסה שלו.

בסיפורי התנ"ך מופיעים שני אנשים הנושאים את השם "אבימלך". הראשון הוא זה שמוזכר בפרקים אחדים בספר "בראשית", בסיפור מתקופת האבות. והשני הוא זה שעל קורות-חייו מסופר בפרק ט' בספר "שופטים". סיפור זה הוא מתקופת הנביאים הראשונים, אלה שזכו לכינוי "שופטים", ועליו נסב סיפור-המעשה בנובלה הזו.

להלן תמצית הסיפור הריאליסטי, אך גם המדמם: אחרי פטירתו של השופט גדעון, התנהל מאבק ירושה על תפקיד המושל של שכם, בין שבעים צאצאיו. אף שאבימלך היה בנה של פילגש שהיתה לשופט גדעון בעיר שכם, הוא עקף את כל המועמדים האחרים לא במאבק אלים, אלא בנאום-בחירות דמגוגי, שבעזרתו כבש את לב נכבדי-העיר, ושכנע אותם להמשילו עליהם. אחרי שהתמנה לתפקיד הנכסף, חשף אבימלך את טיבו האמיתי, כאשר שכר קבוצת בריונים כדי שירצחו את כל מתחריו מהמשפחה. הניצול היחיד מהטבח היה יותם, הצעיר מביניהם.

לפני שיותם ברח משכם והציל את נפשו, הוא נשא את אחד הנאומים הפוליטיים המשכנעים ביותר הכלולים בתנ"ך, זה הזכור כ"משל יותם" – משל העוסק בעובדות החיים, ולא בהשקפתו של פנחס שדה על החיים, כפי שהציגם בספרו הראשון, "החיים כמשל" (1958). ההמונים אולי השתכנעו מנאומו, אך נכבדי שכם שמעו והחרישו.

אחרי שלוש שנות שלטון רגועות יחסית, פרצה התקוממות בשכם, אותה דיכא אבימלך בסדרה של קרבות אותם יזם נגד המורדים בשלטונו. בקרב האחרון, ממש לפני שעמד להשלים את נצחונו, השליכה עליו אישה אבן-ריחיים מראש המגדל שבו התבצרו אחרוני המורדים ורוצצה את ראשו. בעודו גוסס, ביקש אבימלך מנושא-כליו שידקור אותו, כדי שלא יאמרו עליו אחרי מותו "אישה הרגתהו". בכך תמו חיי אבימלך, בעודו גבר צעיר, לוחם עז-נפש וחסר-רחמים.

דווקא על סיפור ריאליסטי, מפורט, והגיוני זה בספר "שופטים", החליט פנחס שדה לבסס סיפור-מעשה שונה על חייו של אבימלך, ואף הכריז על כך כבר בפתיחת הנובלה: "זהו סיפור על חיי אבימלך מלך שכם, חלומותיו ומותו, ועלייתו השמיימה בזרועות אימו. סיפור זה אין בו נועם, רק עלטה, זעם וכיליון-נפש."

אף שעל-פי הכרזה זו מניח הקורא, הזוכר את המסופר בפרק ט' בספר "שופטים", ש"המספר" של הנובלה הינו היסטוריון בן התקופה ההיא, שהיה עֵד להתרחשויות בשכם, ולכן מצויה ברשותו גירסה שונה על חיי אבימלך, במהרה יתברר לו ששגה בהנחתו זו. הערות שונות של "המספר", כגון ההערה על אלוהים ("אם שוכח אלוהים את האדם, זוהי תכלית האימה", עמ' 9) וההערה על היקום ("תבל זו רבת הייסורים", עמ' 10), ישכנעו אותו שמדובר כאן בהיסטוריון בן תקופתנו, שנקעה נפשו מעניינים שהם בתחום מומחיותו, ועל כן החליט להפוך לכותב סיפורים. ההסטוריון בחר לספר, מסַמְכוּת של מְספר יודע-כל, את סיפור-חייו של אבימלך מנקודת המבט של השקפה שהיא זרה לסיפור ב"שופטים", כזו הטוענת שחיי האדם הם רק משל, משל שאלוהים הוא הנמשל להם. מסקנה זו, ש"המספר" בנובלה זו הינו היסטוריון בן-זמננו, מתאשרת בסיומה של הנובלה, סיום שבו הוא מוסר תמצית מתולדות שכם מאז תקופת השופטים ועד ימינו אלה (שנת פירסומה של הנובלה).

כלומר, בניגוד לספריו הקודמים, שבהם הטיל פנחס שדה את פעולת-הסיפור על גיבור-מספר ("מספר" הנוכח בעלילת הסיפור לא כדמות-משנה, כמספר-עֵד, אלא כדמות מרכזית בסיפור-המעשה), בנובלה זו הפְעיל מספר יודע-כל, כדי שיוכל לפרש באמצעותו את אירועי חייו של אבימלך כמשל המדגים את מצבו של האדם, כל אדם, בעולם הגשמי. ואכן, קורא שכבר הכיר את השקפתו זו של פנחס שדה מקריאת שני ספריו הקודמים בפרוזה (וגם משירי "משא דומה" שהופיע לפניהם, ב-1951) מזהה אותה שוב בעמודים העיוניים שבהם דן "המספר" בחשיבותם של החלומות.

מוכיח זאת הקטע הבא, בו מסופר שאבימלך לא זו בלבד שנולד לאימו באופן מיסטי, אלא גם התייחס במהלך כל חייו ברצינות לחלומותיו ופעל על-פיהם, ממש כמו הרבה "נביאים ומשוררים, מלכים ומצביאים ושאר אנשי המופת והתהילה אשר בדברי-הימים, שהקדישו את תשומת-הלב הרבה ביותר לחלומות שחלמו, ביקשו להם פתרון, קבעו לפיהם מעשים, לא הטילו שום ספק בהתגשמותם. ודי להזכיר כאן את יעקב ויוסף, פרעה ושריו, שלמה, דניאל, וכן הקרובים לנו יותר בזמן. – – – ועל כן האיש הטוען שמקרי-החיים ומעשי-האדם נתונים להבנת השכל, אותו איש הוא לאמיתו-של-דבר חסר-שכל יותר מן האחרים, המשתאים נוכח עלטת החיים ומסתוריותם. – – – השכל הוא ידיד חנֵף, וצידוקים מחוכמים לו לחטאינו, אך לא כן הקול הדובר אלינו בחלום. – – – החלום הוא אשר יכול לבשר לנו את העתיד לבוא. שהרי עיקרו של העתיד צפון כבר בקרבנו. וכך בעוד החיים הולכים והופכים לחלום, הופך החלום להיות חיים" (עמ' 73-72).

קטע מסאי זה מדגים את התמכרותו של פנחס שדה לנסח בספריו טקסטים חידתיים על-ידי זריעת פרדוכסים בתוכנם הלירי-סנטימנטלי. כזה הוא גם התיאור המיסטי המספר בסיום הנובלה על רגע מותו של אבימלך בקרב האחרון שבו לחם, שהינו שונה מזה הריאליסטי שמסופר בספר "שופטים": אף שחייליו של אבימלך המתינו לפקודתו להצית את האש בזרדים ובקרשים שאספו והניחו סביב המגדל שבו התבצרו אחרוני הלוחמים של העיר תבץ, המשיך אבימלך להחריש "כי בשאתו את עיניו אל הגג ראה, לאור הירח הבהיר והמבעית, פני אישה נשקפים אליו. פני נערה, שהזכירוהו את הפנים שראה בחלומו. הוא הביט בה, והיא הביטה בו, ומסביב שררה דומייה כבחלום. – – – ברגע ההוא פרשה הנערה זרועותיה והשליכה על ראשו את הדבר העגול, הכהה. אבימלך נפל, הלום כאב נורא, – – – אבל אז ראה את אימו יפה, האם האמיתית, שעיניה, אשר כעין הענבר, מזהירות בזוהר נורא-יפעה, וכפות רגליה לבנות כחבצלות, והיא יורדת ממעל, וחובקת אותו בזרועה, ושבה ונושאת אותו אל הערבות המוכספות בנוגה-הירח של השמיים" (עמ' 96-95).

תיאור סנטימנטלי זה מקיים את הדברים החידתיים שאמר פותר החלומות הכשדי מהר-עיבל לאסתהר, אימו של אבימלך, זמן מועט לפני שילדה אותו: "החיים האמיתיים שם הם, בשמיים. כאן רק ראי החיים המתרחשים שם" (עמ' 7). במשפט זה מגולמת בשלמותה השקפתו של פנחס שדה על ההבדל בין בדידות חייו של האדם כאן, על האדמה השותקת, לבין החיים שיזכה להם שם, בשמיו של אלוהים. כמו כן מסביר משפט זה את הכמיהה למוות שביטא פנחס שדה הן בשירי "משא דומה", והן בבכור ספריו בפרוזה, "החיים כמשל".

באופן זה קיים שדה בתמונה המיסטית שבה תיאר את אבימלך עולה השמימה בזרועות אימו, את הבטחתו במשפט שבו פתח את הנובלה, שיציג בה את אבימלך באופן שונה מזה שהצטייר לקורא בספר שופטים: "הדורות אשר באו אחרי אבימלך ולא ידעוהו פנים אל פנים, ואשר ראו אך את החורבן והמגור שהותיר אחריו, ייחסו לו תכונות רעות בלבד, אבל באמת היו בקרבו, כפי שכבר אמר פנחס בן-אליעזר הכוהן הגדול, אפשרויות רבות לטוב כמו לרע. ואף גם זאת, הוא חי את חייו כחיות חלום. ומי יכול לומר איה הוא הטוב בחלום ואיה בו הרע" (עמ' 57).

משום כך, כדי להוסיף למסתוריות דמותו של אבימלך כאיש-חידה הנוהג לצפות לאותות שמגיעים אליו מאימו היפה בחלום ובהזייה ולפעול על-פיהם, גם בחר פנחס שדה לספר את סיפור-חייו של אבימלך בשפה מליצית ארכאית וכעין-מקראית, כזו שתעצים את דמותו כאדם שהחלטותיו הסותרות ומניעיהן הנסתרים לא הובנו אפילו על-ידי המקורבים אליו בשלטון, מאחר שהיו למעלה מהבנתם. אלא שלאו-דווקא הפאתוס הלשוני המופרז הוא זה המחזק אצל הקורא את החשד שמחבר הנובלה בחר לספר גירסה מתוקנת זו על חייו של אבימלך רק כדי להציג באמצעותו פעם נוספת את השקפתו המעורפלת על מצבו של האדם בעולם הגשמי ועל געגועיו הרליגיוזיים אל אלוהים, אלא דווקא השיבוץ של הרבה מילים מופשטות בהסבריו על ההבדל בין שני העולמות, בין זה שהאדם חי בו בעודו מתהלך על האדמה השותקת, לבין זה בשמיים, שהוא מייחל להגיע אליו אחרי מותו.

חשד זה מתאשר בקטע שבו ביטא פנחס שדה את כפירתו במימד הזמן, שלעריצותו נכנעים כותבי ההיסטוריה בספריהם, אלה שאין להם שום מושג, לדעתו, על הכוחות המיסטיים, האלוהיים, שמזרימים את האירועים ביקום: "ועל כן איש הטוען שמקרי-החיים ומעשי-האדם נתונים להבנת השכל, הוא לאמיתו-של-דבר חסר-שכל יותר מן האחרים, המשתאים נוכח עלטת החיים ומסתוריותם" (עמ' 72).

 ואכן, בדומה לגיבורי סיפוריו הקודמים של שדה, קשוב גם אבימלך אל חייו האמיתיים והחיוניים שמתנהלים בעמקי נפשו, בחלומותיו. משום כך אבימלך אינו ירא את המוות. להיפך: בניגוד לסובבים אותו, שממקדים את חייהם בצבירת ממון ובהעפלה לעמדות-כוח, כדי להאריך בסיועם את חייהם, הוא מתרחק מהמולת-החיים הגשמיים שלהם ומצפה בהתרוננות ובערגה למותו בחיק אימו.

כמספר-סיפורים סנטימנטליים, שבחר לספר את קורות-חייו של אבימלך בעזרת סיפור ש"אין בו נועם, רק עלטה, זעם וכיליון-נפש," כדי לשכנע שהחיים בעולם הגשמי הם מדומים, ורק בחלום משיג האדם שחייו הם בעצם רק משל ואלוהים הוא הנמשל שלהם, הולם אותו הסיכום הבא על החיים כפי שהם מסופרים בספרי ההיסטוריונים: "ושוב חלפה העת, נקפו דורות ויובלות, וצבאות-האדם הרבים והעצומים, דור בעקבי דור, נולדו ומתו, באו וחלפו, ואם לאיזו מטרה או אך לתוהו זאת לא יוכל איש להגיד. ערים נוסדו ושָׁאוּ, לְאוּמים כוסו עשב, כל שהיה ונחשב – הכבוד, עסקי-המדינה, הרהב, המלל, גם הגבורה, והשנאה, והבכי – הכול נשכח, אבד, נמוג כערפל-בוקר" (עמ' 98).

משום כך מצטייר פנחס שדה גם בנובלה זו, כפי שכבר התגלה ביצירותיו הקודמות, כמְספר המבליט באופן מופרז את מטרתו הדידקטית על חשבון סיפור-המעשה. אלא שהדיון על השקפתו של פנחס שדה על החיים בעולם הממשי כמשל המעיד על הנמשל, על התגלמותו הנצחית של אלוהים בטבע (כדעתו של שפינוזה בן המאה ה-17 ב"אתיקה") – או בניסוח שכבר השמיע ב"החיים כמשל": "העולם הוא נופה של הנשמה. העולם, החיים, הם משל, – ואלוהים הוא הנמשל" (שם, עמ' 167) – אמור להתקיים לא בין העוסקים בספרות, אלא בין אלה שתחום התעניינותם הוא בתיאולוגיה ובפילוסופיה.

– – – – –

קיראו עוד:

רשימתו של אלי אשד על גדעון הוא ירובעל בספרות באמנות ובקולנוע