חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על
ההצגה ״הרצלמאניה״
תיאטרון מיקרו נוסד בירושלים באמצע שנות ה- 90 על ידי אשת התיאטרון אירינה גורליק, שממשיכה לנהל אותו אמנותית. משך זמן רב הציג תיאטרון מיקרו במתחם של תיאטרון החאן, ולאחרונה התמקם באולם הקבע בקומה העליונה של תיאטרון ירושלים.
ב- 22.3.2018 ראיתי באולם הזה את ההצגה "הרצלמאניה", וכפי שכתוב בדף ההצגה באתר התיאטרון, המועדים הבאים הם 24, 25 לאפריל.
במשך כעשר שנים השחקן יפים ריננברג עוסק בדמותו של בנימין זאב הרצל, העולה מיומנו האישי, אותו כתב בין השנים 1895-1904, ואשר יצא בתרגומו של שלמה אבינרי תחת השם "עניין היהודים". לאחר מספר גרסאות, ההצגה קיבלה את העיצוב האומנותי הנוכחי. יפים ריננברג נכנס לדמותו של הרצל במשחק נמרץ ומלא רגש, וממחיש עד כמה הרצל היה מודע לכישלונה של האמנציפציה לשפר את מצבם של יהודי מערב אירופה, והיה להוט למצוא פתרון מעשי לבעייתם. לאחר פסילת הרעיון של התנצרות כללית, הרצל דבק בפתרון של הגירה המונית לשם – לארץ ישראל. הוא נפגש עם מנהיגי העולם, כדי להציג בפניהם את הרעיון, ולקבל את הסכמתם להגירתם של יהודי אירופה לארץ ישראל, שהייתה תחת שליטה תורכית. יפים ריננברג הגה את ההצגה, ערך, עיבד, ביים, קפץ ראש לתוך ראשו מבעבע החלומות של הרצל, ועובר טלטלת רגשות כל זמן ההצגה. יפים אינו מנסה להידמות להרצל חיצונית, אך נטען בקדחתנות של המחשבה והעשייה לפי העיקרון המרכזי, שחוזר ומהדהד בין דפי היומן: "רק הפנטזיה מניעה את בני האדם. כל מעשי האדם בחלום יסודם."
הרצל עשה מופע יחיד על במת MACRO של ההיסטוריה. בניגוד להרצל, שהיה למעשה לבד בפנטזיית מדינת היהודים מרחיקת הלכת שלו, ליפים ריננברג יש שני שותפים מוכשרים על הבמה.
המעצב איליה קוץ מצייר מסכות, מאייר עלילות, מציב פסלי נייר, יוצר דימויי מולטימדיה המוקרנים על גבי מסכים. הכל מתהווה, מתפקד, מתכלה, ומפנה את הזירה לתעתוע הוויזואלי הבא.
המוזיקאי דמיטרי טופרמן מנגן בסגנונות שונים ובכלים מגוונים, ובפרט בקונטרבס, בעוּד, בתופים, ויוצר אווירה אותנטית בפגישותיו של הרצל עם מנהיגי העולם וראשי הדתות, דוגמת הקנצלר, הסולטן, והאפיפיור.
באתר תיאטרון מיקרו, ועל גבי גלויות המידע של ההצגה, נכון לציין בצורה מפורשת שהעיצובים המוזיקלי והגרפי מתהווים לכל אורך ההצגה והאמנים איליה קוץ ודמיטרי טופרמן נוכחים על הבמה.
עכשיו, על סף חג הפסח והגדת יציאת מצרים, אני רואה את פגישותיו של הרצל עם הפוליטיקאים על התפר בין המאות כביקוריו של משה רבנו אצל פרעה בבקשה-דרישה "שלח את עמי" לפני אלפי שנים. יציאת אירופה, כיציאת מצרים, נמשכה עשרות שנים, ובעקבות שתי התנועות הוקמה המדינה ע"י שורדי המסע וצאצאיהם, כשמנהיג התנועה לא זכה לדרוך על אדמתה.
יפים ריננברג מקיים בעיניי את הציווי "והגדת לבנך". מבזיק, בהצגה נמרצת ועשירה, את ניצוצות מחשבתו של גאון הגשמת הפנטזיה הלאומית, ומעודד כל אחד מאתנו ללכת בעקבות חלומו הפרטי.
חגית ממליצה גם על
ההצגה ״קין״
שתי נשים יוצרות, נאוה צוקרמן – מחזאית, במאית, מייסדת תיאטרון תמונע והמנהלת האמנותית שלו – יחד עם אלמה וייך חושן – סופרת ומחזאית – כתבו את הצגת היחיד "קין".
ההצגה משלבת את היסודות הישראלים המוצקים, הגבריים בעיקרם: התנ"ך, הרעות, השרות הצבאי, המלחמה, השכול, הזיכרון, האשמה, הבריחה לחו"ל, החזרה ארצה.
השחקן אייל שכטר, בבימויה של נאוה צוקרמן, במשחקו העוצמתי עושה את "קין" למופע של תיאטרון טוטאלי, המדלג בין זירות התרחשות, נע הלוך ושוב בזמן, עובר בין שיחה נינוחה למפגן כוח פיזי. המופע התחולל קרוב-קרוב לקהל, בהשתתפות הצופים אשר ענו על השאלות הישירות של השחקן, והעירו לדברי צופים אחרים. כשאייל שכטר חלף לידי בדרכו לאחד הלוחות, עליהם כתב במהלך המופע, חשתי במשב רוח, שהעיד על עוצמת תנועתו.
המופע מלווה בשירים ישראליים משמעותיים, לפי בחירתם של נאוה צוקרמן ואייל שכטר.
התנ"ך, המוצג בתחילת המופע כנושאו המרכזי, מפנה את המקום לחווייתו האישית של הגיבור, המדגיש דמיון בין עצמו לבין קין המקראי. משולש המתבגרים הרומנטי (הגיבור, אלון – חברו הטוב ותמר – אהובתם המשותפת) מתואר באמינות וברעננות, ואז הבנתי, שהסיפור של קין-הבל-אלוהים הוא משולש רומנטי של אהבה וקנאה.
אייל שכטר, בתנופת משחקו, השרה על הצופים את הכנות ואת המוכנות להתמודד עם פצעי העבר.
חגית
תודה וחג שמח
אבי