ויכוח תיאולוגי – סיפור לפסח

פרופסור אלכס גורדון בשני סיפורים שונים, אבל דומים, לכבוד חג הפסח על בעיות "תיאולוגיות" בין יהודים ונוצרים בחג הפסח, לכאורה משעשעים אבל בעצם לא, מתוך הספר הדיסוננסים היקרים שלי: סיפורי קייב (כרמל, ירושלים, 2024).

המערכת

פסח בדירה המשותפת

בהיסטוריה היהודית עלילות דם הן חלק אינטגרלי של חגיגת הפסח. עלילות הדם והפוגרומים שזורים בקשר בלתי ניתן לשחרור בחיי היהודים ברוסיה. יהודי רוסי שלא חווה את האשמות בשימוש בדם נוצרי להכנת מצות, לא הרגיש את יהדותו במלואה, לא הבין אותה לעומק. הצלחתי לחוש בהשתייכותי לעם היהודי לא בעת המקרה של שרה מודבדזה בשנת 1878, לא בזמן המשפט של בייליס בשנת 1911–1913, אלא בתחילת שנות ה-1960. ההשתתפות בקונספירציה יהודית הייתה מעשה מכובד, מעניין, ומפחיד. מי שלא היה קושר יהודי, לא יבין את דרמת ההיסטוריה של העם היהודי.

* * *

הקומוניזם חלף מן הסצינה ההיסטורית, אבל הוא השאיר אחריו דוגמאות מדהימות של חיים משותפים שלא נחזו על-ידי האוטופיסטים הישנים. הוא המציא דירות משותפות. בספרי הלימוד של המרקסיזם-לניניזם, נכתב רבות על חייו של האדם בקומוניזם, אבל הנושא של הדירה הקהילתית לא נחקר.

הדירה הקהילתית שלנו תפסה מחצית קומה בבית שנבנה בסוף המאה ה-19. המרחק בין הרצפה לבין התקרה בבית שלנו היה ארבעה וחצי מטרים. בגובה, חיינו היו מרווחים מאוד ועודדו לחלום על עתיד מזהיר, כפי שמתאים לאנשים הסובייטים הנאמנים לסוציאליזם. אבל באורך וברוחב חיינו בצמצום. עד מהפכת אוקטובר רק משפחה אחת התגוררה בבית, עם ניצחון הקומוניזם במקום משפחה אחת איכלסו שמונה משפחות את אותה טריטוריה. עם נצחונו של הקומוניזם ניצחה גם הצניעות.

חזיתה של דלת הכניסה לדירה המשותפת היתה מכוסה בשמונה שלטים עם שמות הדיירים, ועם פעמון אחד המשותף לצלצול לכל השכנים. על השלטים נכתב כמה פעמים יש לצלצל לכל משפחה. מהפעמון הזה החלו הבעיות ביחסים בין הדיירים. כיצד לאותת כי המבקר בא למשפחה זו ולא לאחרת? לאחת מצלצלים פעם אחת, לשנייה שתיים, לשלישית שלוש פעמים, אבל השכן אליו צריך לצלצל שבע או שמונה פעמים, צריך להיות קשוב מאוד כדי לספור נכון ולפתוח את הדלת לאורח שלו, ולא לשרת דיירים אחרים על-ידי הכנסתם של חבריהם וקרוביהם. אם לוקחים בחשבון את היחסים המורכבים בין השכנים, ולפעמים היעדרותם, לפתוח או לא לפתוח את הדלת לעתים קרובות היה עניין של כבוד. לכן, הדיירים ספרו במתח את מספר הצלצולים. המתח הגיע לשיא, והוחלט לשנות את כל שיטת הצלצולים. עברו לצלצולים ארוכים וקצרים. כשהיו צלצולים ארוכים מאחד עד ארבע וקצרים מאחד עד ארבע. אבל התברר שמשך הצלצול הוא דבר יחסי, ושוב נוצרו מתח ועצבנות.

עם זאת, הייתה לנו סיבה הרבה יותר משמעותית למתח בבית – היה רק חדר שירותים אחד לעשרים וחמישה אנשים. הוא היה מצויד בשמונה נורות. לכל משפחה היה חשבון חשמל משלה. כל השכנים רצו לשבת בשירותים לאור הנורה האישית שלהם, ונלחמו נמרצות בשכנים שהיו מעיזים להדליק את הנורה שלהם. לשבת בשירותים בנוחות וברוגע בעודם מוארים על-ידי הנורה השייכת רק להם הייתה אחת הזכויות הבסיסיות בחיי הדיירים. אבל אלה שחיכו בתור דפקו בדלת השירותים ודרשו צדק, כלומר, שחרור מהיר ככל האפשר של המוסד החשוב של ביתנו. לכולם היו זכויות אישיות לישיבה בשירותים, אבל בתדירות גבוהה פרצו ויכוחים בנושא משך הזמן המותר לשהייה. בעיה זו הייתה נושא לדיון תוסס ומתמיד, אך נותרה בלתי פתורה. בדירה חיו שכנים שישבו בשירותים המשותפים כאילו הם היו הרכוש האישי שלהם. הם נחשבו למפירי הסדר הציבורי בקהילה שלנו. השכנים שרצו להיכנס לשירותים ונאלצו לחכות זמן רב דפקו בדלת בזמן הישיבה של שכניהם שם. בעת השחרור של השירותים על ידי העבריינים נשמעו האשמות באגואיזם ואף קריאות גנאי. לפעמים הנאשמים הכחישו את משך הישיבה בשירותים המיוחס להם, לפעמים הודו בטעויות שלהם. כמה שירותים לנפש, או יותר מדויק לחלק גוף אחד ההפוך לראש, היו עם ניצחון הקומוניזם? סוגיה זו לא נדונה בקונגרסים של המפלגה הקומוניסטית ובעיתונים של ברית המועצות, לא נותחה בספרי הלימוד הרשמיים ובאסיפות הפוליטיות. על-כן לא הייתה תשובה ברורה בעניין הזה.

בעיה בוערת נוספת אצלנו הייתה חדר אמבטיה, או ליתר דיוק, היעדרו. במטבח הבהיר הענק, המצויד בחלון גדול ושמונה נורות, היה רק ​​כיור רחצה אחד, שאליו היו תורים ארוכים, במיוחד בבוקר. המטבח היה הופך באופן קבוע לחדר אמבטיה. על שלושת תנורי הגז שלו חיממו מי רחצה. דיירים אחדים התרחצו גם בזמן שהדיירים האחרים רצו לבשל ולכבס. ההתבודדויות במטבח לצורכי רחצה לוו בזעקות של אלה שרצו להשתמש במטבח המשותף למטרתו הטבעית והחוקית – לבישול. כדי להאכיל עשרים וחמישה אנשים, היה צורך לבשל ברציפות. הפסקות לרחצה יצרו מתח ביחסים בין השכנים. המטבח היה מקור קבוע של ריחות מזון, אבל היה גם מועדון לדיונים, אמצעי תקשורת, שדה קרב, ומקור רכילות. הוא תיפקד משעות הבוקר המוקדמות עד שעות הלילה המאוחרות, והיה הלב והבטן של ביתנו. השכנים ידעו הכל אחד על השני: מה ומתי כל שכן אוכל; כמה זמן כל אחד מתרחץ; כמה זמן הוא יושב בשירותים; מי מגיע אליו לביקור. לדיירים לא היו חיים פרטיים. אצלנו, אי אפשר היה להסתיר שום דבר.

עשרים וחמישה אנשים התגוררו בביתנו. עם זאת, במבצר שלנו התגוררו הרבה יותר יצורים חיים. המספר המדויק של הנפשות הפועלות בשיטחנו לא היה ניתן לספירה כי דיירים רבים לא נרשמו. התושבים הבלתי רשומים גם היו שייכים לעולם החי, אך לא ניתן היה ליחסם לקטגוריה של חיות מחמד. אלה היו עכברים, חולדות, וג'וקים. בעלי החיים האלה התנהגו בצורה מוזרה. אף על פי שאנחנו, מבלי לדעת זאת, האכלנו אותם בנדיבות על-ידי אספקה קבועה של שאריות מזון, המכרסמים הללו הסתתרו מאיתנו בצורה פחדנית. הם התחבאו במיומנות כה גבוהה, שלא היה ניתן לספור אותם. על-כן לא הצלחנו לערוך מפקד אוכלוסין לעכברים ולחולדות. אולם הג'וקים התנהגו בצורה ידידותית. הם לא הסתתרו מאיתנו. מאחר והם אהבו חום ונוחות הם מצאו מקלט בתנורי הגז. בעת פתיחת תנורי הבישול, הם קידמו אותנו בברכה, והיו יוצאים לקראתנו בגדודים שלמים. האמת היא שהמפגשים איתם, נושאי הלכלוך והמחלות, היו פחות נעימים לנו מאשר עבורם. עם זאת, הג'וקים היו כל כך רבים עד כי לא היה ניתן לבצע ספירה מדויקת גם של היצורים הללו. ובכן, היה לנו גן חיות בבית. הרדיפה אחר העכברים, החולדות, והג'וקים, וההתמודדות המתמידה עם התרבותם חישלו את השכנים בחייהם הקשים.

אף על פי שהיהודים היו מיעוט זעיר בברית המועצות, הם היוו רוב בביתנו – משמונה המשפחות שש היו יהודיות ושתים רוסיות. בדירה התגורר דייר רוסי, שלפעמים שתה וודקה עד אובדן צלם אנוש, ולפעמים עד איבוד הכרתו. לעתים קרובות הוא שכב בחלקים שונים של ביתנו. השכנים היו מדלגים מעליו וממשיכים בעסקיהם. הוא היה בלתי מזיק, ואשתו הייתה אישה נחמדה מאוד, שסבלה משיכרותו של בעלה. אבל במשפחה רוסית אחרת הייתה אישה מסוג מיוחד. חלק משכנינו קראו לה "רועה גרמני" עקב הקשרים הרוחניים והאינטימיים שלה עם הכובשים הנאצים בזמן מלחמה העולם השנייה. בגלל השכן השיכור, קרה המקרה שדחף אותי לכתוב את הסיפור הזה.

בפסח היהודים אוכלים מצות. לא היה קל להשיג אותן כי לשם כך היה צורך ללכת לבית כנסת. ביקור בבית הכנסת היה עבור האיש הסובייטי, האתאיסט ובנאי הקומוניזם, מעשה "מביש" ומסוכן. רק אנשים מבוגרים הלכו לבתי הכנסת להשיג מצות, קשישים שלא היה להם מה להפסיד. אלה היו שומרי המסורת היהודית שבגין גילם נחשבו על-ידי השלטונות למפגרים. יום אחד הוזמנו בחשאי לחגוג סדר פסח אצל שכנים. בעלת הבית שארגנה את ארוחת החג ביקשה מאמי להכין גפילטעפיש. כל ההכנות לארוחה החגיגית נשמרו בסוד אפילו מהשכנים היהודים שלא הוזמנו לחגוג איתנו. המצה הייתה תעלומה גדולה – באיזו דרך מסתורית נקבל אותה. המשימה להבאת המצה לדירת החוגגים הוטלה על אורחים שלא הכרתי. לא היה ידוע איך האורחים הללו יוכלו להביא את המצות האסורות בחשאי מבלי שאנשים זרים יגלו אותן.

בערב החג החלו להגיע לדירת השכנים המארחים אורחים מבחוץ. אולם עוד לא הגיעו האורחים שהיו צריכים להביא את המצות. לבסוף צלצל הטלפון במסדרון המשותף שיכול היה להיות שיחה מהאורחים המיוחלים. בדרך כלל כשהשכן היה מקבל שיחת טלפון הוא היה נאלץ לדבר בשפת רמזים כדי שהשכנים בסביבת הטלפון לא יבינו את תוכן השיחה. רצתי לטלפון וקיבלתי שיחה שהייתה מיועדת לשכנה המארחת. היא בשמחה הסבירה לאורחים נושאי המצות איך להגיע אלינו, משום הם מעולם לא ביקרו אצלנו לפני כן. שמעתי שמארגנת החגיגה אמרה לאורחים בתשובה לשאלה שלהם שהשכנים שלנו אנשים נחמדים מאוד.

דלת הדירה של השכנים המארחים הייתה הקרובה ביותר לדלת הכניסה לביתנו המשותף. כשהתיישבנו ליד שולחן הפסח שמענו צלצול בפעמון דלת הכניסה שהעיד באופן חד-משמעי שבאים למארחי החגיגה. כולנו שמחנו מאוד כי סוף-סוף הגיעו האורחים עם המצות. בעלת הבית המאושרת קמה כדי לפתוח את הדלת ולהכניס את האורחים החשובים. כעבור דקה שמענו צעקה נשית היסטרית באידיש "גוועלט! ראש!". אני, כצעיר והמהיר ביותר, הגעתי למקום האירוע לפני כולם. ליד דלת הכניסה לביתנו, המקושטת בפעמונים רבים, היה חשוך, אבל אפשר היה להבחין במצות המפוזרות על הרצפה וסדין לבן מקומט. הבנתי שהמצות היו מוסוות ככביסה. ליד בעלת הבית עמדו גבר ואישה לא מוכרים שהביאו מצות. האישה זעקה באידיש: "ראש! ראש! רק הראש! סיוט! איפה הגוף? הוא מת!". מיד הבנתי מה קרה. כשהיא נכנסה לשטחנו היא נתקלה בראש של שכננו השתיין. החלקים האחרים של גופו היו מעבר לפינה והיו מוסתרים ממנה. היא נתקלה בראש השכן, מעדה, נבהלה נורא, הפילה את המצות  והייתה בהלם.

הצעקות של האורחת משכו את כל השכנים. הגיעה גם "הרועה הגרמנית". היא צעקה יותר חזק מכולם: "הם חוגגים פסח! הם היממו אותו וסחבו אותו לשתות את דמו עם המצה! יהודונים מקוללים! מוצצי הדם!". צעקותיה העירו את השכן השיכור, והוא מלמל: "הם הרגו את חברנו ישו". לאחר אמירתו זו הוא הסתובב על צידו והמשיך לישון. האורחת השתתקה ויחד עם בעלה נכנסה לדירה החגיגית. אני והמארחת אספנו מהר את המצות והסדין, נכנסנו לדירתה, והצטרפנו לחוגגים לצד הצעקות של הרועה הגרמנית "מוצצי הדם!".

כך חגיגתנו הסודית נתגלתה. בביתנו לא היה אפשר להסתיר שום דבר.

ויכוח תיאולוגי

סבתא שלי, רוזה, התנגדה לרצון העז של אנשים לתת עצות בלתי מבוקשות. היא אמרה: "אנשים הם נדיבים ביותר בשאיפתם לחלוק עם האחרים את טיפשותם. אני יושבת, חושבת, לא נטפלת לאף אחד. ניגשת אלי השכנה האוקראינית מריה איבנובנה ושואלת 'רוזליה אוסיפובנה, מה שלומך? איך החיים?'. אינני מספיקה להשיב, והיא כבר נותנת לי עצות. מה יכול להיות יותר פשוט – לכי בדרכך, לא ביקשתי עצות. מה היא מייעצת? היא מסבירה איך אפשר לשפר את חיי, את המראה החיצוני שלי, היכן לקנות מצרכים זולים יותר. אינני מתלוננת על שום דבר, אף על פי שהכל כמובן רע מאוד. העיקר שלא יהיה גרוע יותר".      

סבתא ידעה להיות אירונית, אבל צחוק הגורל היה שהיא בעצמה אהבה לתת עצות בלתי מבוקשות לאנשים אחרים. היא העירה הערות לא נעימות, והתערבה בענייני השכנים. לסבתא רוזה תמיד הייתה דעה מנוגדת לדעתו של בר השיח. היא אהבה להתווכח עם אנשים אחרים ולבקר אותם, היתה פיקחית מאוד ומהירת תפיסה, והבינה בקלות ובמהרה את חולשותיהם של בני השיח. היא הייתה אדם קודר, אבל לפעמים יכלה לפלוט בדיחות חריפות, שחלק מהן השתייכו לקטגוריה של "הומור שחור", והיא יכלה בנקל להעליב אנשים אחרים בבדיחות שלה. הביקורת והבדיחות העוקצניות שלה לעתים קרובות הכניסו אנשים להלם. בשל שפתה החריפה ואופייה הקשה, סבתא לעיתים קרובות הייתה נכנסת למצבים קשים מאוד ואף מסוכנים. יום אחד היא מצאה את עצמה במצב מסוכן במיוחד – רצו להרוג אותה. בסיפור הזה, הבדיחה של סבתא כנראה הייתה עבון קשה. הויכוח שפרץ לאחר העלבון עלול היה להוביל לשפיכות דמים, אבל בסוף הכל הסתיים בצורה לא צפויה לחלוטין – בהתפייסות, בשקט, בשלווה, וביחסי כבוד וידידות.

הסיפור הזה קרה כשגרנו בקייב ליד קתדרלת ולדימיר האורתודוקסית גדולה. באיזורנו כל החגים הנוצריים צוינו בחגיגיות מיוחדת. קתדרלת ולדימיר הקדוש הוקמה לכבוד הנסיך ולדימיר המטביל של רוסיה, שנקראה אז "קייב רוס". האנדרטה לנסיך ולדימיר עומדת על גבעת ולדימיר מעל מימי נהר הדנייפר, שאליו הנסיך ולדימיר הכניס בכוח את תושבי קייב והטביל אותם בכפייה ב-988. הנצרות השתלטה על אנשי קייב העתיקים, אבל עם האישיות לה התפללו הנוצרים החדשים של קייב לא הכל היה ברור וחלק. כפי שכבר הוזכר, סבתא רוזה אהבה להתווכח בכל הזדמנות. היא בילתה את זמנה במחלוקות בלתי פוסקות. יום אחד, לפני חג הפסחא, פתחה סבתא ויכוח עם מספר שכנים אורתודוכסיים. התזה שלה הייתה כדלקמן: "למה אתם כל כך מודאגים? לפני אלפיים שנה קבוצת יהודים צלבה את היהודי ישו. אתם לא אוהבים יהודים. למה אתם מתרגשים ממריבות היהודים?". השכנה, מריה איבנובנה, הזדעזעה עד עומק נשמתה כששמעה מפי סבתא על מוצאו היהודי של ישו. השכנה המודאגת והכועסת אמרה: "רוזליה אוסיפובנה, את משמיצה את אלוהינו הקדוש המעונה. הוא בוודאי אינו יהודי. הפסיקי לעסוק בחילול הקודש!". אולם סבתא התעקשה על מוצאו היהודי של ישו. מריה איבנובנה, איבן אלכסייביץ', וכל השכנים האורתודוקסים האחרים כעסו על סבתא ואף איימו עליה. איבן אלכסייביץ' אמר: "אני הולך לחגוג את חג הפסחא בקתדרלת ולדימיר ואדע את האמת מפי האב סרגיי החכם. אם יתברר שישו אינו יהודי, חייך, רוזליה אוסיפובנה, יסתיימו!".

השכנים חזרו מהקתדרלה שקטים ומפויסים. כנראה שהאב סרגיי אישר את מוצאו היהודי של ישו.

כאשר השכנים הלבושים חגיגית החלו להתפזר לבתיהם כדי לחגוג שם את החג, מריה איבנובנה ואיבן אלכסייביץ' ניגשו לסבתא ואמרו לה בקול שקט ומלא כבוד וחיבה: "רוזליה אוסיפובנה, אנחנו מכבדים אותך מאוד ורוצים לעזור. ידוע לנו שיש לכם חג פסח. לרגל החגיגות אתם אופים מצות עם דם נוצרים. מסרי לנו בבקשה את הכתובת של בית הכנסת שבו נוכל לתרום דם".