המזרחן יעקב יהושע ופרשת התעללות בנשים יהודיות בתוניס בזמן השואה

ד"ר אביבה זרקה חושפת כתבה ישנה של יעקב יהושע, אביו של א.ב. יהושע הסופר הידוע, שמאחוריה סיפור מזעזע על התעללות מינית בזמן השואה.

המערכת

תעודה היסטורית חשובה ומרתקת משנת 1943 תחת הכותרת "תוניס ויהודיה תחת שלטון וישי וגרמניה", שפורסמה ככתבה בעיתון "הד המזרח" שיצא בירושלים בתקופת היישוב והתגלתה לאחרונה, שופכת אור על שני היבטים בשואה שלא רב הידוע על אודותם – הכיבוש הנאצי בתוניסיה, ותקיפות מיניות של נשים בזמן השואה בכלל, ובתוניסיה בפרט. המדינה היחידה בצפון אפריקה, יש לדעת, ששרר בה כיבוש גרמני ישיר.

הטענה היא שהדיווח יוצא הדופן על מעשה האונס הנורא נועד להיות סוג של קריאת השכמה אמיצה. כדי שאור יוטל על מקרה הקיצון הזה מתוך חשכת הטראומה, ולא פחות מכך – על מציאות הכיבוש הגרמני בתוניסיה שאותה הוא ייצג.

החידוש בכתבה מצוי בעובדה שלא רק שפורסמה עוד בזמן מלחמת העולם השנייה, ב-23 ביולי 1943, אלא בסופה במיוחד, שבו נחשף קורא העיתון, השמרן והאדוק בדתו, לתיאור מעשה של אונס יהודייה תוניסאית אומללה בידי חיילים גרמנים בזמן הכיבוש הגרמני במקום. אשת איש ש"היתה ידועה ביופיה", שנחטפה מביתה. וכאילו כל תכלית הדברים היתה להגיע לכך, לאפילוג הזה, הוא מגלה כיצד הללו "אילצו אותה לספק את תאוותיהם השפלות" ואיימו לחזור שוב ולבצע פעם נוספת את זממם.

אכן, בשנה החולפת שודרה בגלי צה"ל התכנית "אל תלכי לבדך – סיפורן של קורבנות פגיעות מיניות בשואה". היא גוללה מקרי תקיפה מינית בשואה, מפי בני הדור השני. כמו כן, התפרסמו בתקופה האחרונה טיפין טיפין מחקרים בנושא של נעמה שי"ק או של רושל סיידל (Saidel), למשל. עם זאת, קשה להתוודע לעדות ממקור ראשון או להתייחסות לאירוע של תקיפה מינית בתקופה החשוכה ביותר בתולדות העם היהודי, וכפי שהוא אירע בסמוך ממש להתרחשותו. זהו אפוא המקרה כאן, בכתבה הזאת, הפוערת סדק צר בחומה הזאת, ודווקא בזמן הכיבוש הנאצי בתוניסיה.  

לטענת ד"ר נעמי לבנקרון, משפטנית, קרימינולוגית, ובעלת רזומה עשיר של ניהול קליניקות למאבק בסחר בנשים ועיסוק בזכויות נשים, הקושי העיקרי בפירסומן של עדויות על אודות תקיפת נשים בשואה, נבע מכך שלא רצו לשמוע, וגם להשמיע, אותן. במאמרה, "העלמות והמוות: 'זנות', אונס ועבדות מינית במלחמת העולם השנייה", היא מסבירה כי "חלק מהנשים סברו שלא ראוי להזכיר מעשים מיניים בזיכרונותיהן, שכן יש בכך חילול זכרם של המתים, לאחרות עצם הזיכרון היה קשה מנשוא […] אחרות לא ראו חשיבות באינוסה של אישה אחת כשעם שלם מושמד".

כאן נזכיר, כי "החוק להגנה על הדם הגרמני ועל הכבוד הגרמני" משנת 1935, אסר על נישואין ומגע מיני שמחוץ לנישואין בין יהודים, בהתעלם מאזרחותם, לבין אנשים בעלי אזרחות גרמנית או דם דומה. על קיום יחסים מסוג זה חל עונש מאסר או עבודת פרך.

אהדה לסיפור הספרדי

הגיליון הראשון של "הד המזרח" ראה אור ב-10 ביוני 1942, והפצתו נמשכה לסירוגין עד שנת 1951. עורכיו ביקשו לשמש פה ליהודים הספרדים ביישוב וכן לאלו בארצות הגולה. מחבר הכתבה חתם את המאמר בנוטריקון: י. יהושע.

להפתעתי, בדיקה גילתה שהמדובר במזרחן יעקב יהושע אביו של הסופר המנוח א.ב. יהושע.

הוא כיהן כמנהל המחלקה המוסלמית והדרוזית במשרד הדתות, ובמקביל עסק בחקר תולדות הישוב הספרדי בירושלים והזהות הספרדית ותולדות העיתונות הערבית. נראה שהוא ביקש להאיר זרקור על האפלה ששרתה בייחס לקורות יהודי תוניסיה בשואה, ובתוך כך, לספר את סיפורה של יהודייה תוניסאית אומללה אחת שנאנסה בידי חיילים גרמנים.  לטענת ד"ר עירית אברמסקי בליי, עורכת הקובץ "לוב-תוניסיה" ב"פנקס הקהילות היהודיות" בהוצאת "יד ושם", שני מחנות עבודה עיקריים היו בארץ זו בזמן הכיבוש הגרמני: בביזרטה, ובתוניס, עיר הבירה. מנגד, יהושע הרחיב את תיאוריו גם למתרחש בעיר הבירה תוניס, ולמעשה התמקד בה, שם התרחש האונס. יותר מזה, סמיכותה ממש של הכתבה לציוני דרך היסטוריים, לאמור, כשלושה חודשים לאחר שיחרור תוניסיה על ידי בעלות הברית במאי 1943, שיחררה את הסיפור מכבלי השיכחה של הזיכרון, עניין חשוב מאין כמוהו בדיווח על אודות אונס.  

עיתונות יהודית ענפה בתוניסיה

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בתוניסיה כ-85 אלף יהודים, שהיו 2.7% מכלל התושבים. למעשה, בקהילה היהודית במקום נדפסה כמות העיתונים הגדולה ביותר בקהילות צפון אפריקה והמזרח. לפי מור דניאל, שחקר את העיתונות היהודית שפורסמה בתוניסיה, לא פחות מ-143 עיתונים יהודים ראו בה אור בשנים 1961-1878: 79 עיתונים יהודיים בלשון הערבית היהודית; 48 עיתונים בשפה הצרפתית; ו-16 בשפה העברית.

ואולם, עם תחילתו של הכיבוש הנאצי הישיר בתוניסיה, בנובמבר 1942, נפסק לחלוטין פירסום העיתונים, והותר רק פרסומו של "תוניס ג'ורנל" שנווט בידי כותבים צרפתים, ושבעליל נקט בקו אנטי יהודי ובדיעה חריפה כנגד מי שלא שיתפו פעולה עם ממשלות הציר.

קול הנאנסת כקול יהדות תוניסיה

יהושע נעזר בשני מקורות מידע: האחד, "תוניס ג'ורנל", שבלעדיו ממילא המידע שבידיו היה מועט ביותר; והשני, מאמרו של שרל זרכה ב-4.7.1943 בשבועון הצרפתי שיצא בקהיר "לה מרסליז", המאוזכר בכתבה בשם "מעדותו של איש תוניסאי, כשהגרמנים היו אדוניה של אפריקה הצפונית". האחד היה קול השליט האנטי יהודי האלים שהמשיך להתפרסם וסיפק בעבור יהושוע מידע, מסויג אומנם ועם זאת נגיש, והאחר – קול היהודי המקומי שחווה את המוראות ומדבר מדם ליבו.

וכך, באמצעות קולו של זרכה היהודי, הוא מדווח על אודות סגירת העיתונות היהודית בתוניסיה, ניסיון הגרמנים להשתלט על החומר הסטטיסטי של מפקד האוכלוסין היהודי שנערך ב"תקופת וישי", שהמחתרת הצרפתית הספיקה להעלימו מבעוד מועד. גיוסם בכפיה של אלפי יהודים מגיל 10 עד 50 באמצעות "הוועדה לגיוס פועלים יהודים". ביזה שביצעו לרכוש, כשהמחקר מספר בהמשך גם על ביזת זהב מיהדות ג'רבה, והפקדתו לצורכי הגרמנים בבית הכנסת הגדול בתוניס. כמו גם על החרמת בתי יהודים בעיר, שמעתה השתכנו בהם הגרמנים, ועל גורלם הקשה של העובדים במחנות העבודה בביזרטה, שסבלו בנוסף גם מהפצצות בלתי פוסקות של בעלות הברית.  

מנגד, "קולו" של "תוניס ג'ורנל", ניכר בדיווח על אודות ניסיון לגייס גם פועלים צרפתיים. בעוד שנעזרו בהם ל"מלחמה בכובשים האנגלוסקסים", הרי שביהודים השתמשו לעבודות השפלות כדברי העיתון. אבל הוא בעיקר ניכר בתיאור הריתחה שאחזה בקצין הגרמני בבואו לחקור את מקרה האונס לאחר תלונה שהוגשה, על שהעזו להתלונן כך, "ולהוציא שם רע לצבא הגרמני", כמאמר הכתבה. כפי שהדבר מוצג  בפיסקתה הלפני אחרונה, והחשובה מכל של הכתבה. זו המתארת את מעשה האונס, אלם הקורבן, התלונה, והלכאורה בדיקה שהסתיימה במפח נפש.

סיפור האונס והכיבוש הגרמני בתוניסיה

למעשה, סיפור האונס מתחיל עוד בנובמבר 1942. הצבא הגרמני-איטלקי הובס בקרב באל-עלמיין שבמצרים ומתחיל לסגת. החלטת הגרמנים לכבוש את תוניסיה, שבאה אחרי מפלתם, באה במיוחד אחרי ה-8 בנובמבר, כשכוחות בעלות הברית פלשו לאלג'יריה ומרוקו שבצפון מערב היבשת, ובתגובה החליטו הגרמנים לנוע לכיוון תוניסיה, שנמצאת בין לוב לאלג'יריה, ובכך לנסות להציל את המערכה על אפריקה. לא נעלם מעינם גם מיקומה האסטרטגי במרכז הים התיכון, שיכול היה לאפשר להם שליטה במשולש תוניסיה-סרדיניה-סיציליה, ובכך לחסום בפני בעלות הברית את הקשר הימי בין גיברלטר לסואץ, כפי שמציין "פנקס הקהילות היהודיות", בערך "תוניסיה בשואה".

הבעיה החמורה הייתה שהצבא הגרמני היה מובס, ונזקק לכוח אדם ולאמצעים כספיים כדי להתארגן בתוניסיה, להקים ביצורים, ולהשתלט על נמלים ושדות תעופה. לכן הגרמנים לא בחלו כאמור בהפקעת רכוש יהודי ובהטלת צו גיוס עובדי כפיה לאלפים. לפי מרכז המידע על אודות השואה של יד ושם בערך "תוניסיה", בסך הכול נלקחו קרוב ל-5000 יהודים לעבודות כפייה. הם פוזרו ב-30 אתרים ומחנות לאורך החזית. לא מעט יהודים נשלחו למחנות ההשמדה באושוויץ. בסיכומו של דבר כ-700 יהודים נספו בתוניסיה במהלך השואה. זאת לפי מחקר מעודכן של ד"ר ויקטור חיון, חוקר יהדות תוניסיה, המציג נתון הכולל בתוכו לא רק נספים במחנות העבודה, אלא גם בהפצצות ובמחנות ריכוז, בעיקר באושוויץ.

דומה היה שהקרקע נשמטת מתחת לרגלי הקהילה, שסכנה קיומית ריחפה מעתה עליה, ועל אחת כמה וכמה לגבי נשותיה, שבהעדר לא מעט מהגברים בקהילה, חשו עתה בלתי מוגנות ומאוימות.

לפי "פנקס הקהילות היהודיות", אל אובדן הרסן של מי שקינן בהם החשש מהפסד התלוותה העובדה החמורה לא פחות, "שצבא זה שבו היו מעט אנשי ס"ס ורבים בו היו שרידי צבא רומל שהביסו הבריטים בלוב, היה חסר בטחון עצמי ומשמעת". כמה מהם, משולחי רסן ממילא, החליטו לעשות את דרכם לסמטאות השכונה היהודית בתוניס.

בנקודה הזאת יש לזכור שמפקד כוח האס.אס. בתוניסיה היה וולטר ראוף (Rauff), ממציא משאיות הגז במזרח אירופה, שאמנם שאלת תוכניותיו לגבי יהדות תוניסיה לא הוכרעה במחקר ההיסטורי, אבל לבטח היתה לו השפעה על תוצאות המקרה הנורא ממילא. לא רק בגלל האימה שראוף הטיל מן הסתם, אלא גם משום שהאס.אס. החזיק למעשה במדיניות עצמאית ביישום "החוק להגנה על הדם הגרמני ועל הכבוד הגרמני". לותר גרוכמן (Gruchmann), מסביר כי היידרייך (Heydrich), ראש משטרת הבטחון ושירותי הבטחון של האס. אס, הוא שדרש הוספת עבודות פרך כעונש על עבירה על חוק זה. ולא זו אף זו – אם היטלר האמין שרק הגבר הוא שצריך להימצא האחראי בעבירה על חוק זה, "משטרת הבטחון" החזיקה בדיעה שגם האישה, והיא נהגה לעצור נשים המעורבות ביחסים הממיטים חרפה על הגזע במעצר מגן, בדרך כלל רק אחרי הרשעה בת תוקף משפטי של הגבר בגין היחסים. וזאת כדי להטיל מורא ולמנוע הישנות העבירה.

והנה מתחיל האירוע, כשהחיילים הגרמנים משולחי הרסן מגיעים לבית היהודיה. "פעם התפרצו הגרמנים לתוך בית יהודי וחטפו אישה יהודיה שהיתה ידועה ביופיה. לקחוה איתם ולאחר שאילצו אותה לספק את תאוותיהם השפלות. החזירוה למחרת לביתה רצוצה ומדוכאת". האישה נעלמת בנקודה זו מהסיפור. שהרי קולה נאלם. זה ברור. הבעל ודיירי הבית חשים מאוימים. לא ידוע היכן הם היו במהלך המאורע. האם בגיוס כפוי? האם הם יכלו כלל להתנגד לחיילים הגרמניים בבואם לחטוף את האישה? כך או כך, את תגובתם עכשיו אפשר לנסות להבין על פי תפיסות מקראיות מסוימות, לפיהן אונס הוא למעשה אקט של השפלה המכוון כנגד הגבר, המחזיק באישה. הללו מרגישים "לא בטוחים ביחוד לאחר שהשודדים הנאצים איימו לחזור שנית". לכן, הם מחליטים לאזור אומץ, ולהתלונן, שמא יקרה הדבר שוב. על פי הכתוב הם מתלוננים על "המעשה המשפיל", אבל באמת החשש הוא מפגיעה נוספת באישה. לא בכדי יהושוע בוחר במילה "שודדים". הרי מלכתחילה לא נלקח דבר מהבית. מלבד נשמתה.  

אין מדובר בסיפור דמיוני. להוותו, יהושע נתלה בהצגת האירוע במסגרת סיפור נוכח הקושי מלכתחילה לספרו. אבל המחקר ההיסטורי הצליח לתמוך בטענה שאירעו תקיפות מיניות בכיבוש הגרמני. וכך, בגיליון של כתב העת "בשביל הזיכרון" של "יד ושם", שיצא לימים והוקדש ליהודי צפון אפריקה בשואה, מציין ההיסטוריון חיים סעדון כי "אוסף של עדויות בעל פה, בעיקר של נשים […] מביא לידי מסקנה כי החשש מהגרמנים היה גדול יותר מכפי שהוא עולה מן המסמכים, לרבות מעשים […] של הטרדה מינית ואונס [….] ואולי התיאורים האלה על פגיעות מיניות יכול להתפרסם רק במרחק זמן רב כל כך ואולי בכלל לא?".

לא זו אף זו. בסרטה הדוקומנטרי של יפעת קידר על אודות שואת יהודי צפון אפריקה, מובאת עדות מזעזעת מפי דמות לא מטושטשת במתכוון של גבר, המספר על חייל גרמני שאנס אותו. הוא העיד כי זו הפעם הראשונה והאחרונה שהוא מספר את הסיפור הקשה, וכי הוא מקווה שלעולם לא יפגוש את במאי הריאיון שהיה הראשון להקשיב לו. הקושי בדיווח על אודות אונס הוא כה קשה עד כדי כך שהוא הופך למפגן של עדות חד פעמית, שכמו מכלה את עצמה עם הצגתה.

בשלב הבא בסיפור האונס יהושוע מאבד את מעט קור הרוח שעוד נותר בו. זה קורה בעודו מספר כיצד מציע אחד מהקצינים הגרמנים שאליהם הופנתה התלונה, לשפוך לא פחות מאשר דיו על התוקפים, שעברו לכאורה על "החוק להגנה על הדם הגרמני ועל הכבוד הגרמני",  ואיימו לחזור שוב. וזאת, כדי שניתן יהיה לזהותם במידה ויממשו את איומם.

אבל כפי שנראה מיד, התכנית למין ניר לקמוס לפשע הזה, לא תצא אל הפועל, והקצין יחזור בו מניסיונו לכאורה לבדוק את התלונה. ובמאמר מוסגר, מופרעת ככל שהיתה, היא הייתה מטאפורית מדויקת כל כך. בשל יכולתה לאפיין מקרי אונס בזמן מלחמה כמקרי קיצון נוראים של אלימות מינית נגד נשים, עליהם נופל מסך של ערפל ושתיקה נוכח אלם הקורבן. ראו האלם שנפל על הגיבורה האיטלקייה אידה "באלה תולדות" של אלזה מורנטה, כשנאנסה על ידי חייל גרמני במלחמת העולם השניה. קורבן שלרוב אין סיפק בידו לתת סימנים, להתלונן, להאשים. ראו גם את חוסר יכולתה הזה של אשת הגיבור ברודק ב"הדו"ח של ברודק" של פיליפ קלודל להוציא בכלל הגה מפיה לאחר שעברה אונס טראומטי כשבעלה היה הרחק במחנה ריכוז, ושאנשי הכפר מנסים להשתיקו. כך שאירוע כזה כמו ממאן "להידבק" לתוקף וכמו מתנדף ממנו, ובכך מאשרר לכאורה את עליונותו הפוגענית.

"בקבוקי דיו נגד פראים מזוינים!", כותב כך יהושע בהגיבו על הרעיון. וזעמו על ההצעה ניכר קודם כל בשינוי טיפוגרפי של הכתוב. בריווח השורה הזאת, שנכתבת שוב בדרך הזאת כדי להדגיש את תחושותיו הקשות אל מול חוסר האונים שהאישה ובני משפחתה נותרו בו, כמו גם ביחס לחוסר התוחלת שבהצעה, שאולי הייתה בבחינת מהתלה אחרי הכול. יותר מזה, הוא חדל להיות ענייני בדיווחיו. זהו, אני לא יכול לעמוד בכך יותר, כמו אומר יהושע לקוראיו. כמה נורא הוא המקרה, אם היא איבדה את נשמתה כאן, הרי שאני איבדתי את שלוותי.   

אבל הקצין הגרמני בשלו. הוא מתעקש לבצע חקירה, ממשיך יהושע לספר. שהרי עבירה על "החוק להגנה על הדם הגרמני ועל הכבוד הגרמני", איננה דבר של מה בכך. "אולם מורה הדרך הוביל אותו לבית אחר. כמובן שהחוקר רגז ורתח על אלה המעיזים להוציא שם רע על הצבא הגרמני. מאז לא העיזו עוד הנשים לצאת לבדן ברחובות". ולמרבה הצער, אחרית הדברים היתה מוכרת: קולו של הקורבן נאלם והראיות אינן לכאורה, בעוד התוקף מוחה וקובל על עצם התלונה עצמה. 

ככל הנראה מי שהוביל את הקצין הגרמני לבית אחר ולא לביתה של הנאנסת, היה משתף פעולה צרפתי. ובזה נגמר האירוע, באיון שלו לכאורה. כך שהקצין הגרמני זועם לבסוף על תלונת השווא לכאורה. ומכאן חששן הברור של נשות הקהילה. כי לא זו בלבד שהן עלולות היו להיאנס בלי שהדבר יטופל. ואם היה מטופל לכאורה, הרי שבתסריט המסויט של מדיניות היד הקשה של משטרת הביטחון – הן היו עלולות גם להיאסר במעצר מנע בלי שאיש יבוא לעזרתן.  

דיווח על אונס כקריאת השכמה

אחרי שהעמיד את מקרה האונס כגולת הכותרת של סבל יהדות תוניסיה לא מכבר בשואה, לא ייפלא שיהושע בוחר לסיים את הכתבה בטענה להתעלמות של העיתונות בעת ההיא ממצבם של יהודי צפון אפריקה. "לא זכו יהודי צפון אפריקה לעיתונאים זריזים ובאי כוח סוכנויות טלגרפיות כדי שיתארו את הסבל הרב שסבלו ולא לא הצליחו להעביר עיתונאים זריזים אלו לארץ ניטרלית ומקצת מהעינויים שעונו. רק פה ושם הסתננו כמה ידיעות המגלות טפח מכל מה שעבר עליהם. יהודים אלו נשאו בדומיה את הסבל שהגורל מינה להם. ובבוא שעת ההצלה, ייתנו נא מנהיגנו את דעתם לישוב הזה מקובעת כוס התרעלה" (י. יהושע, 23 ביולי 1943).

לסיום, אונס אישה או גבר בזמן מלחמה, שעניינה שליטה במרחב והכנעה, היא החדירה למרחב הפרטי ביותר, ניכוס אלים שלו והטבעת סימן כניעה בגוף. זהו מעשה של שידוד מערכות שהאינטימי הופך לברוטלי בו. ובזמן מלחמה בה הכול קורס, קורס הגוף הנאנס, קריסת גוף ותודעה, במיוחד.

אביבה זרקה היא דוקטור לספרות. כתבה עבודת דוקטורט על סיפוריה הקצרים של סופרת השואה אידה פינק. את התעודה איתרה במסגרת תחקיר שהיא עורכת עתה לסרט תיעודי על אודות סבה, הרב מרדכי סעדה, רבה של קהילת ביזרטה שבתוניסיה, שנלקח למחנה עבודה בביזרטה, עלה לארץ בחסות מבצע של "המוסד" לחילוץ שארית יהודי המקום, ונהרג באסון מירון הראשון ב-1976.

קיראו גם

את מאמרו של ד"ר אלי שי על יעקב יהושע – אפנדי יעקב יהושע בחיפוש אחר הנעדרת מרת מלכת אסתר