מאת אלי שי

המאמר פורסם במקור בשלהי אוגוסט, 2015

"אבל, אתם עשויים לומר, אנחנו ביקשנו ממך לדבר על נשים וכתיבת בדיון ספרותי, וכי מה הקשר בין זה לחדר משלך?"

(וירג'יניה וולף, הפתיחה ל"חדר משלך"בתרגום חופשי)

אסתר אזהרי מויאל (1948-1873) עשויה להיחשב כגיבורת תרבות אבודה שדמותה נשתכחה מזמן ושקעה בתהומות הנשייה. בימי תהילתה שנתמשכו מהעשורים האחרונים של המאה ה-19 לעשורים הראשונים של המאה שעברה נחשבה לכוכב העולה של המדיה התרבותית הערבית כעיתונאית רדיקלית, חלוצת הבשורה הפמיניסטית, סופרת, מתרגמת, עורכת, מסאית, מורה ומוציאה לאור. היא נולדה למשפחה יהודית דלת אמצעים בביירות והצטיירה כהתגלמותה של קִדמה תרבותית וכמעט כאייקון פוטוריסטי וכדוברת מרכזית של תנועת ההתעוררות וההשכלה הערבית. מויאל נחשבה מנהיגה תרבותית של "התחייה", ומתוך כך ניצחה על סלון ספרותי שהיווה מוקד משיכה לכמה מדמויות המפתח של הספרות הערבית ותנועת הרפורמה. כבר בגיל עשרים נבחרה כנציגת דור העתיד של נשות סוריה ולבנון ונשלחה לתערוכה הבינלאומית הגדולה בשיקגו, אך עוד לפני כן התבלטה בקריאתה להתעוררותן של נשות המזרח.

יחד עם בעלה – שמעון מויאל – הם פעלו בהמשך בערים כביירות, קהיר, איסטנבול ויפו – מפיצים את בשורת שחר המזרח התיכון החדש של עידנם, שבו ערבים, יהודים ובני כל הדתות והמיעוטים האחרים יוכלו לחיות מתוך הרמוניה של קדמה החותרת להשכלה ולמודרנה. היה זה חזון של חברה דמוקרטית, המאפשרת נגישות לידע מדעי ולחינוך חופשי מתוך שוויון מגדרי השואב את השראתו מהמודרניזם האירופאי, וזאת מבלי לאבד את האותנטיות של השורשים המזרחיים. המויאלים ניסו להקים צינור מדיה עצמאי בצורת עיתון יהודי, "קול העות'מאנים", שהיה אמור להעניק קול בשפה הערבית לקיום משותף, בין היתר בין הפרויקט הציוני בארץ-ישראל לבין ההתעוררות הערבית הלאומית והפלשתינאית.

בני הזוג סברו כי אין סיבה לצפי הכרחי בדבר ניגוד מהותי בין התנועות או להתנגשות אלימה. כיהודים שהיו ספוגים עד שורש נשמתם בתרבות ובשפה הערבית, היו משוכנעים בקיומה של קרבה עתיקה בין בני שתי הדתות האברהמיות. אלא שפטירתו בגיל צעיר של שמעון מויאל – הותירה את אסתר בגיל 42 כאלמנה נטולת אמצעים. היא עזבה את יפו למרסיי בצרפת כדי להתחבר שם עם קרוביה, ואולם נאלצה לשוב ליפו כחלוף השנים כשהיא חסרת כול בראשית שנות הארבעים – במאמץ להימלט מהפלישה הנאצית לאירופה.
ארבע שנים לפני פטירתה שהתרחשה בעיתוי סמלי בשנת העצמאות של 48, יצא המזרחן והעיתונאי – יעקב יהושע, שכתב בשפות עברית וערבית, למשימת תחקיר עיתונאית ולמעין רפורטז'ה ספרותית שתכליתה הייתה לאתר את הנעדרת – אסתר מויאל שנדמה כי נעלמה כליל מן העין הציבורית ושקעה בתהומות הנשייה. ביפו שנת 44 עלה בידו לאתרה במצב עלוב למדי. היא תועדה במאמרו כקשישה מוכת עוני, ערירית וזנוחה שנראה כי שכחה את כתביה שלה בדבר קדמה מתמדת.

יעקב יהושע: "הסופרת הראשונה והיחידה בשפת ערב שקמה במזרח"

"את שמה שמעתי מזמן. ידעתי כי הייתה אשתו של הסופר והעיתונאי היהודי ברוך-הכישרון ד"ר שמעון יוסף מויאל, אולם רק בחודשים האחרונים נגלתה לי בכל שעור קומתה. אסתר מויאל היא הסופרת הראשונה והיחידה בשפת ערב שקמה במזרח וטרם הוערכה במידה הראויה". (יעקב יהושע, "הסופרת אסתר מויאל ותקופתה", "הד המזרח", חוברות יז, יח, יט-כ ו-כא).
הדרמה בדבר עלייתה המטאורית ונפילתה של מויאל נכתבת כאן מחדש כאודיסיאה של עיתונאות חדשה-ישנה, שבמהלכה יהושע-מויאל, הקוראים, הכותבים ומחבר התמליל הנוכחי משתקפים הדדית. זוהי דרמה של מודעות ומדיה על קו התפר של עיתונאות וספרות. מעבר לסוף העצוב בסיפורה הפרטי של אסתר מויאל, דומה כי אצור כאן פוטנציאל למזרח תיכון אחר שנחבא בבשורה המקורית של מויאל בדבר אפשרויות הקִדמה וביעור העוני, אך זה התפוגג כתוצאה ממצוקתה שלה.

הכתב החוקר של הרפורטז'ה הספרותית יוצא למשימה מיוחדת

"הנה אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון / חיים בתוך קופסה

אצלנו במטבח / ובמטבח על השולחן יש איש בתוך קנקן…

ליד הים יש אנשים קופצים מבניינים / אה ווה ווה ווה

סיפרו על זה בדיחה / וצוחקים

אצלנו בסלון".

(קובי אוז, "מגולגלים בתוך נייר עיתון", לחן: מרוקאי עממי)

בשנת 1944 התרחשה פגישה מוזרה למדי, ומכל מקום מלנכולית, באחד הרובעים העניים ביפו העתיקה, רוצה לומר ברח' אל עלאם, בשכונת מנשייה. המפגש העצוב והמשונה נערך בין שתי דמויות; הראשונה – עיתונאי שלצורך העניין ניתן לתארו כתחקירן מיוחד ואולם הוא לא נחשב עיתונאי חדש מהסוג שגדש פעם עמודי כרומו מגזיני נכונים לעשורים קודמים, שכן היה אף מוקדם הרבה יותר מכל הניו ג'ורנליזם הזה, שעתה אף הוא בגדר סיפור נושן. הוא לעומת זאת כתב את רשימתו בעבור אכסניה צנועה שנקראה "הד המזרח" ויועדה לקהל מצומצם למדי של בני הקהילה הספרדית בישראל של שנות הארבעים. דומה כי כמעט מעולם לא זכה לשכר סופרים הולם בעבור כתיבתו השופעת לשורה מגוונת של פרסומים שתרם להם בשקיקה, ואולם הוא שמר על התלהבותו ככתב שופע ונראה שלא היה מוטרד במיוחד מהיעדר תגמול. הוא כתב בעברית ובערבית ונחמתו העיקרית הייתה בכך שהעורכים הנדיבים של העיתונים הערביים שבהם השתתף – נהגו להתייחס אליו כשבשורה שמתחת לכותר נכתב משהו כגון מאת כתבנו המיוחד אפנדי יעקב יהושע.

תואר כבוד זה, שהיה משעשע למדי וחזר על עצמו, גרם לו קורת רוח מרובה מעצם יכולתו לצחוק על עצמו. (אתם רשאים לשאול כיצד נודעו לי הדברים והתשובה היא כי לאחרונה התגלגלה לידי ההזדמנות לערוך את כתב היד לספר מאמריו המקובצים שנים לאחר מותו, והוא נדמה כחוזר על הבדיחה העצמית הזו פעם אחר פעם בהנאה עצומה. תחילה חשבתי להשמיט את החזרות, אך לאחר מכן מצאתי שיש בהן כדי לשעשע גם את הקורא ובדרך כלשהי חשתי מידת אהדה של הזדהות מסוימת, שכן הרגשת הקיום של הפרילנסר העני הכותב בשביל כלום מוכרת לי היטב, כמו עכשיו למשל).

האפנדי היה בן למשפחה ירושלמית רמת ייחוס רבני, בת הישוב הספרדי הוותיק; אבות אבותיו היו מקובלים שעלו לארץ הקודש כחלק מעלייה רוחנית לרגל במאה הקודמת לו, קרי ה-19, בתקווה שכאן הם יפגשו את הגואל המצופה וגם אם המאורע המיוחד הזה לא יקרה בחייהם, עדיין הם עתידים היו לקום לתחייה רבה במהרה לבל יחמיצו את הילולת הגאולה. (הם הגיעו לכאן בגיל מאוחר למדי, כך שהייתה להם האינטואיציה הטובה שהדבר לא יתעכב עוד הרבה).

יעקב יהושע שבר את שושלת הרבנים שעברה במשפחתו ופנה ללימוד המזרחנות באוניברסיטה העברית בתקווה להשלים את לימודי הדוקטורט בתיזה חרוצה על ראשית העיתונות הפלשתינאית. ואולם מחקרו השקדני לא זכה לאישור הסופי בידי הפרופסורים היקיים הנוקדנים ששמרו על נאמנות קשוחה לכללי הפילולוגיה שעל-פי האקדמיה הברלינאית והתקשו להכתיר את הסטודנט הספרדי הילידי

בתואר שטרח עליו רבות.

בצר לו פנה לאיסוף מעשיות נוסטלגיות מפי זקני עדתו בניסיון כפייתי לתיעוד פרטי הפולקלור בזמן העדתי האבוד, שאותו חיפש בעיקר בעיר העתיקה של ירושלים. לצד מחקרו האינסופי בנבכי העיתונות הפלשתינאית – הפך בעצמו לעיתונאי יהודי בפלשתין ותרם בנדיבות לפרסומים בערבית, כשם שכתב בעברית על ראשית העיתונות הפלשתינאית, על מגעיו עם אישים ערביים ועל בני קהילתו הספרדית.

ואולם עתה אפנדי זה, שמינה עצמו לכתב קולטורלי מיוחד במשימת תחקיר ספרותית בלעדית ויוצאת מן הכלל, יצא למשימתו במעין עליה אישית לרגל והיה משוטט ונאבד בסמטאות המעוקלות של יפו – בחיפוש אחר גברת ידועה אך אבודה, אחת שעקבותיה אבדו, שנודעה כסופרת אלא שנדמתה כמי שנעלמה מזה עידנים ולמען האמת לא נודע אם עודה בחיים.

הנה כי כן, היא הייתה המרכיב האנושי השני בפגישה הדיכאונית שעמדה להתרחש ולא היה לו ספק בדבר משמעותה החשובה כמחברת של ספרות יפה. הוא בא אליה טעון מראש בהתרשמות עזה, שכן הצטיירה בעייניו כאחת הנשים הנועזות והמשפיעות במזרח – "הסופרת הראשונה והיחידה בשפת ערב שקמה במזרח". בעבורו היא הייתה התגלמותה של עיתונות גבוהה, מיזוג מופתי של מדיה רלוונטית וספרות, היא הייתה בלא ספק גברת הראויה לשוטטות ארוכה במבוך היפואי.

יעקב יהושע היה קורא שקדן של עיתונאות ערבית ולמעשה היה זה תחום התמחותו האקדמית ומתוך כך עקב אחר מויאל כדמות ספרותית מזהירה מאז הביוגרפיה הנועזת שפרסמה לחיי הסופר הצרפתי אמיל זולא. היה זה טקסט פורץ דרך בעצם פרסומו, שכן היא הדגישה את עיסוקו של גיבור הספר בפרשת דרייפוס שכה ריגש אותה כעיתונאית יהודית שחונכה על ברכי השפה והספרות הצרפתית ועל רעיונות החירות שיצאו ממנה.

מויאל ביקשה להפנות את תשומת לבה של המדיה הערבית שמסביבה ללקח המוסרי הנובע מהפרשה שהסעירה את דעת הקהל בצרפת בין השנים 1906-1894מסביב להאשמות האנטישמיות השקריות שגרמו להרשעתו של קצין הארטילריה והקפיטן היהודי אלפרד דרייפוס באשמת בגידה.

הפרשה שימשה כמאורע מעצב בעבור סופרים ועיתונאים בעלי שאר רוח – במרחקים שבין מויאל-זולא-הרצל; השני פרסם את מאמרו ההיסטרי "אני מאשים" בן 4500 המילה על שערו של העיתון (L'Aurore) בצורת מכתב גלוי לנשיא ויצר מתך כך מהפך במהלך המשפטי. השלישי היה כזכור עיתונאי יהודי ממוצא אוסטרו-הונגרי, שזועזע עד עומק נשמתו מהפרשה ובמיוחד מהשפלתו של דרייפוס בשנת 1895 אותה כיסה בעבור העיתון הווינאי Neue Freie Presse. המשבר שחווה – חולל עיסוק כפייתי ב"שאלה היהודית" ושימש כזרז למניפסט הציוני החזיוני שחיבר בהתקף של כתיבה והסתגרות בחדרו. ואילו בעבור אסתר מויאל הפרשה הייתה מאורע מעצב; הן בעבור עצמה, הן בדחף לחשוף את הדברים בפני אנשי רוח ערביים.

יעקב יהושע היה מוכן למשימת איתור הנעדרת "שעד לפני היפגשי איתה לא ידעתי אם עודנה בחיים. שוחחתי עם כמה מן הסופרים הערבים החיים אתנו כיום, שהיו נכנסים ויוצאים בביתה של אסתר מויאל ביפו, ששימש מקום מפגש לרבים מן הסופרים והעיתונאים. מפיהם רשמתי כמה רשימות. נפגשתי גם עם אחת מתלמידותיה, עם הסופרת ענברה סאלם. היא ספרה לי אי אילו רשמים מן הימים ששימשה אסתר מויאל כמנהלת בית הספר המוסלמי לבנות 'אל מקאסיד אל כיריה' בבירות… אף הראתה לי שני מאמרים שנכתבו ע"י אסתר מויאל ושכונסו בספר ערבי ידוע… 'ספר הפנינים המפוזרים בתולדות הנשים' מאת הסופרת זינב פואז אל עאמלי שיצא לאור בקהיר בשנת 1893, דהיינו לפני יותר מחמישים שנה בערך".

הוא קיווה לאתר את העיתונאית הדגולה וכמו כבר חש בקצות אצבעותיו את דגדוג כתיבת הסיפור המלא. אכן כך עמד לקרות בקרוב, אך לא בדיוק כדרך שבה תיאר לעצמו מלכתחילה.

"לבסוף נפגשתי גם פעמיים עם הסופרת אסתר מויאל בעצמה", רשם במה שנדמה כקורת רוח מסוימת, אך אנא המתינו, בעודו מהלך בשוטטותו במבוך סמטאות יפואי, עדיין הוא צריך להשהות קצת את רישום סיפורו, כמבקש להחזיק מעט את המתח של הקורא, "שוטטתי בסמטאותיה של יפו העתיקה כדי למצוא את דירתה ולאחר חיפושים רבים הובילוני רגלי לרחוב 'אל עאלם' במנשיה ומצאתי שהסופרת מתגוררת בחדר צר שסימני עניות בולטים בו".

סימנים ודאיים של עניות אופפים את העיתונאית הנודעת

"האב מקנזי מחבר את מילות

הדרשה שאיש לא ישמע

איש לא מתקרב

ראו אותו עובד, מטליא את גרביו

בלילה כשאין שם איש

מה זה משנה לו".

("אלינור רגבי", לנון/ מקרתני)

הידד הנה כי כן גברת הספרות היפה, הכישרון המזהיר של הסלונים הספרותיים – אותרה לבסוף "ומצאתי שהסופרת מתגוררת בחדר צר שסימני עניות בולטים בו".

היה זה מקום שונה לחלוטין מהסלונים של ימי הזוהר הספרותי, היא נמצאה במצב עגום למדי. "בחצר הקטנה שעל יד החדר, בקרבת ילדי השכנים, על יד הפרימוס הדולק שעמד תחת פח הכביסה, ישבה הזקנה אסתר מויאל, בעלת הגוף הקטן, ששערותיה הלבינו ופניה חרושים קמטים".

ואותה זקנה לא הייתה במיטבה לקבל את האפנדי בביקור בית פתאומי ולא מתואם, התפאורה לא ענתה על ציפיותיו הגבוהות ובכל זאת זו הייתה היא, אף כי לא בדיוק מוכנה לראיון.

אין מדובר רק בעוני חומרי חיצוני, שכן במהרה התחוור לו כי היא שרויה במצב פנימי של חלישות הדעת הקרובה לשיכחה כללית, כאילו אישיותה כולה התאיינה. נראה היה שהיא מתרחקת מעצמה עד שהפכה לעיתונאית מחוקה, למחברת שאיבדה את ספריה. דבר מה התעמעם ביכולתה להעלות פכים קטנים של זיכרון ובכל זאת עשתה מאמץ "וספרה לי מתוך אדישות ובהפסקות של אנחות, על אותם הימים "בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי".

היא הצטיירה כאדישה לסביבתה ומה שחמור יותר כאפאטית אף כלפי עצמה או לפחות ביחס לאני שלה כפי שעוצב בעבר. באורח מוזר כלשהו היא עוררה בי את זיכרון שירו של אלן גינסברג:

"מיהו נוגש זה המאלץ/ אותי לענות על מכתבים בשמו/ לכתוב שירה שנה אחר שנה, לשמור על/ התדמית/ האגואיסט אשר בכוננית התיקים שלו/ כבר אין מקום לעוד/ תמונות של עצמי?" ("אני אסיר של אלן גינזברג", "בקדיש ושירים אחרים", תרגום: נתן זך, עמ' 146).

ואולם באורח דיאלקטי היא הייתה שרויה בקוטב הנגדי; רוצה לומר האישיות הספרותית שלה כלל לא תפקדה, נטולת חשבון בנק וכרטיסי אשראי במקרה המסוים שלה, ועדיין בניגוד לציפיותיו של גינסברג, לא הייתה משוחררת בשום צורה, אלא משועבדת מחדש – רק בצורה ההפוכה, כמו משועבדת לתהומות נשייתה, לקיומה הנמוג והולך – עד שדומה כי בכל רגע היא מועדת לשכוח את שמה. ואפנדי, הוא ירים את עיניו מפנקסו וימצא שהיא איננה, הלכה לה למהות האחרת של עולמה, והנה הוא יושב לגמרי לבדו בחדר ואין עוד אשה עמדו, זולת עצמו המבוהל. (קרא תיכף למשטרה – כתב ספרותי חוקר מיוחד, הזעק אמבולנס למען השם, הנה הסיפור הדרמטי המסעיר הבלעדי שלך מוכן בידך לבסוף).

העדות על דבר הדיאלוג המזערי בחלק השיחה שעלה בידי אסתר להפיק – מלמדת כי הוא נמצא כה חסר – עד כי מן הראוי להאזין למילים הבודדות שבכל זאת הוחלפו ותועדו. אשת המילה הכתובה שכחה את תמלילי העבר שלה ואולם היא שימרה כמדומה את כישרון נעוריה לשנן פסוקים מכתבי קודש של מספר דתות. והמילים שבחרה ניטלו מאיוב, כ"ט, ג. במקור היא אמרה כנראה ליהושע את הפסוק כנתינתו בְ"ההִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חֹשֶׁךְ". אלא שהכתב, שהיה שרוי מן הסתם בהלך רוח שהושפע ממצבה הלא קל של בת שיחו, רשם בפנקסו באלתור קל מסוים "בההל נרו עלי ראשה". ואולי כך אמרה היא עצמה במקור. מכל מקום, היה זה כמדומה ברור כי במצבה הנוכחי העגום, היא נדמית כבר למי שאבדה בגיא צלמוות ונרו שוב אינו זורח מעל לראשה וגם אורו אינו מלווה אותה מתוך כך בהאפלה שבה היא שרויה. היא נותרה אפוא בלא השגחה ושמירה הולמות ועם זאת רסיסי זיכרון עדיין נותרו עמה שלמים.

התוועדות הפסגה העיתונאית – מויאל-יהושע, כלומר הכאילו "ראיון" שלא התממש מעולם במלואו הפיק תמליל כה רזה – עד שמן הראוי לשים לב לפרטיו הקטנים. והנה המילה "בהִלּו" המופיעה כאן, מצויה בהוראה דומה בערבית, אבל יהושע שינה כנראה כאמור את הנוסח אף כי בצורה קלה מאוד, מה שלא חסך ממנו הערה למדנית מצדו של הקורא הידען מ. לניאדו, שבמכתב למערכת "הד המזרח", 3.11.1944, טרח על תיקון טעות הסופרים, בהדגישו כי במקור המקראי נוכחותו של האל באה לידי ביטוי בגוף השלישי הנסתר – כמקור האור שמעל הראש ומכאן האות "ואו" שבסוף המילה, בעוד שבגרסת יהושע שהשמיטה את האות הנחוצה הזו, נמצאת מערכת התאורה חסרה ומקורה ניטשטש מעט. ואולם מה שמאלף עוד יותר הוא בכך שאותה מילה טעונת תאורה – ניצבת מאחורי פסוק עמוס משמעויות בישעיה, י"ד, יב: "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן-שָׁחַר; נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ, חוֹלֵשׁ עַל-גּוֹיִם".

וכאשר משווים בין השיבוש הקל של יהושע לבין הנוסח האנגלי המצוי – מוצאים עוד כי גרסת המלך ג'יימס הרחיקה לכת מאוד, שכן שם כבר נכתב:

"How art thou fallen from heaven, O Lucifer, son of the morning! how art thou cut down to the ground, which didst weaken the nations!"

מתוך כך עבר ההילל המתגלגל מ"בהִלּו", אותו כוכב השכמת השחר שהפך בעוונותיו לכלל לוציפר – עד שיקשה למצוא פסוק כה טעון לאותה נפילה טרגית מאורות החסדים של האל.

לניאדו בהתקף מתגבר של ידענות בלשנית מקראית מאלפת, גם הפנה את תשומת לבו של הכתב הספרותי לכך כי המילה מופיעה עוד פעם אחת באיוב לא, פסוק כו: "אם אראה אור כי יהל".

ואולם בעת הראיון הלחוץ עצמו לא הייתה תשומת לבו של אפנדי נתונה לדקדוקי עניות שכאלו, שכן הוא כבר החל כמדומה לראיין במר ייאושו את עצמו, כפי שהדבר קורה כיודע לא אחת לסוג מסוים של כתבי תחקיר תרבותי, הנשבים בתוך מבוכי תודעתם, כשם שאירע בחזקה שנייה אף במקרה הנוכחי.

הנה כי כן, כאן לערך, לאחר הבאת הפסוק המכריע מאיוב, כתב יהושע את הדברים הבאים שמן הראוי לקוראם במקור: "לאחר שהעליתי כמה זיכרונות קטועים מחייה ומחיי תקופתה, נפרדתי ממנה. ובלבי שכנה ההרגשה כי התהלכתי בין חורבות ועיי מפולת, בין נשמות הרוסות ורצוצות, שכאילו התרעמו עלי על אשר הפרעתי את שלוותן ומנוחתן לאחר שנשכחו מחיים ומתים".

הכתב התרבותי המשוטט והמיוחד – חזר כשבידיו, בכיסו ובאמתחת פנקסו – מצוי הדבר המכונה "לא סיפור" או בישראלית עיתונאית מדוברת מדויקת יותר "אין סיפור", ואולם עצם הנכונות להודות בכך, כלומר התנסחות ההצהרה בדבר הכישלון לכאורה – היא מה שהופכת את הפסקה למיטב המאמר. ברור שלא היה זה ה"רנדבו" מרומם הנפש שאליו ייחל ולמעשה נראה כאילו נמלט על נפשו כל עוד רוחו בו מהמעון הרדוף, כמו דבר מה בתודעה המחוקה של המארחת הקשישה ובעיצוב הפנים נוסח התוגה, נחווה כמעט בהתנסותו כאפוף רפאים.

ואולם לא רק המעון היה רדוף, אלא גם כל נופי סביבתו נראו כמקדמי דכי, כמו כבר היו שרויים בחילוף עונות היסטורי, מתאמנים לקראת היעלמותם המתקרבת – עורכים את החזרה שלפני התאיינותם. וכמו חשה המארחת מראש כי סוף העידן שלה קרב לבוא ולפיכך גמרה בדעתה בעדינות נפשה להיעלם כמתוך יוזמתה שלה לבל תטריח את השכנים ותבהיל את ילדיהם, נוטלת עמה פיסות מהנוף האורבני למחצה האופף אותה.

שכן אם ניקח לדוגמה את המיקום של הנעדרת שאותרה לבסוף בשכונת מנשייה שעל גבול יפו-ת"א, הרי שרכוש נפקדים נטוש זה – נהרס כדי לאפשר הקמת מרכז עסקים, אלא שרק כמה מבני גובה משרדיים הוקמו ורק שני בניינים נותרו מהמבנים המקוריים, אחד מהם מסגד חסן בק, שמדרכותיו מרובבות עתה בכרטיסי ביקור של נערות הטלפון החונות בסביבת מלון ארבעת הכוכבים הסמוך.

מסגד חסן בק

בעת מלחמת העצמאות היה האתר מקום לפעולות אלימות משני הצדדים, ואולם לאחר הכרזת העצמאות נהפך לשכונת עוני. לקראת סוף שנות השישים פונתה מרבית האוכלוסייה וקירות הבתים שנהרסו כליל – הושלכו אל הים. אובדת עצות לנוכח הכמויות העצומות של פסולת הבניין החליטה העירייה על פתרון ייזמי מקורי; היא גייסה את תרומתו של הנדיב היהודי-אנגלי הנודע, סיר צ'ארלס קלור (1904- 1979) מייסדה של רשת "Selfridges" והקימה את הפארק על הרצועה שהתייבשה (כמעין תעלת בלאומליך הפוכה).

או קחו לדוגמה את ג'רישה – כפר ערבי קטן דרמית לירקון ש"התפנה" מתושביו והפך לאתר 'שבע טחנות'. כאן החזיק שמעון מויאל בנכס נדלני, שהיה עשוי לספק רנטה חודשית נאה ביותר לו רק נשמר בידי האלמנה, אבל לאחר פטירתו – נשמט בתום דיונים משפטיים שהיא כלל לא נכחה בהם – מן האגף המשפחתי שלה, והאזור ששינה פניו – נבלע בידי המטרופולין העברית על כבישיה ופרבריה.

אשר לתהילת העבר הספרותית של אסתר מויאל, זו נעלמה – לא רק מהחדרון, אלא גם מזיכרונה שלה, שכן היא נדמתה כמי שאבדו לה הרישומים ושרידי הניירת של הישגיה הספרותיים. "האני הכותבת" של האישה שוב לא היה ניתן לשחזור על כותרי המאמרים והדרמות שתרגמה בחריצות מרובה מצרפתית לשפת אמה הערבית. היא נמצאה שכוחה מעצמה, לבטח מיתר העולם, זולת אותו כתב נבוך, שצץ כמשום מקום, נטול גם התראת הגעה קצרה.

והגם שהמפגש לא היה קל ומשובב נפש, הנה הכתב התרבותי המיוחד במשימת התחקיר הספרותית עוד אזר עוז בנפשו לשוב על עקבותיו, כשהוא חולף שוב מבעד לסמטאות היפואיות ומבקש לשחזר בדרכו בתודעתו את רישומי התוודעותם הראשונה והיה משיב עתה בפנקסיו הפנימיים על הפסוק מאיוב – באמצעות פסוק אחר מהפרק הראשון במגילת רות, א, יט: "הזאת היא נעמי? שאלתי את עצמי".

אפנדי יעקב היה כמעריץ המגיע למפגש המכריע עם ידוענית הספרות והמדיה שלו – הרבה לאחר תור זהבה ולפיכך היה מוכרח לשאול את עצמו והקוראים האם ו"הזאת היא הסופרת והנואמת, ששמה היה ידוע ומפורסם ברחבי המזרח הערבי, שבביתה נפגשו טובי הסופרים הערבים הצעירים ביפו, ששימש סלון כדוגמת הסלונים של נשי צרפת במאה החולפת ושיחותיה בצרפתית ובערבית הקסימו את לבות שומעיה?"

התשובה המרגשת אף כי הבלתי מספקת בעליל, שהשיב על שאלת הסיבות למצבה הייתה גלומה בדברים הבאים:

"צרות המשפחה השכיחו מלבה את כל העבר. היא שכחה אף את שמות הספרים שחיברה ותרגמה. היא לא זכרה את מאמר התשובה של הירחון 'אל מוקתטף' על ספרה 'חיי אמיל זולא'. ואין להתפלא אם לא נמצא דבר מכל רכושה ורכוש בעלה ומעיזבונו הספרותי. אף מן העיתון שערכה בקהיר במשך שנים מספר לא נמצאה כל העתקה. גם אצל בנה עבדאללה נדים, שנקרא כפי שאבאר להלן, על שמו של אחד מטובי הסופרים הערבים המצרים – עבדאללה נדים – לא מצאתי בין ערימת השירים שחיבר, אף רשימה בעלת-ערך – זולתי חוברת משפחתית קטנה, בעלת עמודים מספר, שבהם העלה האב כמה תאריכים ורשימות מחייו ומחיי אשתו ושממנה קיבלתי כמה פרטים להשלמת חקירתי".

הוא היה נחוש עם זאת במלאכת השחזור של רסיסי מויאל, בתפירת שמיכת הטלאים שלה מתוך מה שהתגלגל לידו וביקש לעשות זאת גם בלעדיה.

"ברשימתי זו אשתדל למסור פרטים מתקופת הילדות של סופרת זו, עד אשר נישאה לד"ר שמעון מויאל, מן התקופה שבילתה במצרים והתקופה שבה חזרה לארץ עד המלחמה העולמית הראשונה. כי לאחר מות בעלה (1915) פסקה אישה זו מלהתעסק בענייני ספרות וצרות שונות שהתחוללו על ראשה השכיחו מלבה את ימי הזוהר שחלפו לבלי שוב".

יהושע עשוי היה להיות מזועזע מן המצב המדאיב שבו נמצאה מושא חיפושיו הנמרצים והערצתו העיתונאית, ואולם לא כתב חרוץ כמותו יוותר על המשימה שהציב לעצמו. הוא ביקר אותה במעונה פעמיים ובחזרתו אל מכתבתו החל בעבודת השחזור של פאזל סיפור חייה כמעין רומאן ויקטוריאני. הוא שִחזר אותה במסירות כמו היה ארכיאולוג של דפי עיתונות ערבית שהצהיבו, ואכן כחוקר נהג למדוד בדקדקנות את גודל העמודים של העיתונים הפלשתינאים שנשקע בסידורם. מכל מקום נראה כי שחזר את אסתר על יסוד המידע המצומצם ביחס שניתן לו במהלך שיחתם, ובעיקר על בסיס אותה מחברת משפחתית ביחד עם אינפורמציה שאסף ממקורות נוספים שעמדו לרשותו. ועדיין הוא מצטט את אסתר ב"חי", כלומר כאילו היא דוברת אליו ואל הקוראים בגוף ראשון שלה.

וכך בהתחלה היא נולדה כאסתר אזהרי בביירות, בחודש מרץ 1873, ואילו לקראת הסוף, כלומר בעת פגישתם, היא הייתה בת 71, רק ארבע שנים לפני פטירתה. אביה עבדאללה היה סוחר עני, רוכל נודד, שמסחרו בשאריות משי שניטלו ממפעלים מקומיים, ואפילו בעיסוקו העלוב היה צריך לסבול מתחרותו של סוחר נוצרי. בניוט פכורי היה שמו של אותו מנוול, "שמרר את חיי אבי והסית את פועלי בתי החרושת למשי לבלי מכור לאבי את פסולת המשי. זוכרת אני כי רבות סבל אבי ממנו ופעמים רבות קללהו קללות נמרצות ולפעמים קללהו כי יבקש את המוות ולא ימצאהו". היא כבר הייתה דור שני בעיסקי העניות והיא שמה לב לכך שהמאגיה השחורה והמשאלה השלילית שהפעיל אביה ביחס לאותו מציק, אכן הוכיחו את עצמן; "ואמנם בימי המלחמה העולמית הגדולה, התעשר סוחר זה ואח"כ פשט את הרגל, חלה במחלת השיתוק, ויבקש את המוות ויקראהו בלבו והוא לא נענה, ובעינויים קשים ומרים מצא את מותו".

והגם שילדותה חלפה בצל מאורעות מעציבים מעין אלה כברומאן דיקנסי, היא זוכרת כי: "היה לבי מלא על כל גדותיו שמחת חיים. נוהג היה אבי להטיל עלי אימה, אולם אימי אהבתני מאוד וממנה ירשתי את קולה היפה. שרתי את כל השירים הערבים שהתהלכו באותם הימים. חברותי הנוצריות והמוסלמיות היו מתקהלות סביבי לשמוע את שיריי… השכנים פנקוני מאוד והיו נוהגים לקחת אותי אתם לכל החגיגות והמשתאות המשפחתיות". מגיל צעיר הייתה בה אפוא אותה נטייה לעלות על בימה ופלרטט עם הקהל ובהופעותיה כנואמת היה דבר מה תיאטרלי.

וכך בתו של הרוכל הדל והמרוד גדלה לכלל פרח שירה ותלמידה מעולה; לומדת על פה את הקוראן ואף את הברית החדשה ומצטיינת באמנות הכתיבה הערבית התמה. היא אימצה לה "כתב ערבי מסולסל ונאה והמורה ג'מבור היה נוהג להללני על כתב ידי היפה ובייחוד על הצלחתי לחדד את הקולמוס שהיה עשוי כידוע מקנה הסוף, מלאכה שהרבה מחברותי הערביות לא היו מוכשרות לכך והיו מכריחות את המורה כי יתקין להן את הקולמוס".

בנובמבר שנת 1884 נכנסה לאוניברסיטה האמריקנית של ביירות ("נכנסתי לאוניברסיטה שנקראה בשם 'אל מדרסה אל סוריה אל אמריקיה'") ומיד קשרה קשרים עם חוגים אינטלקטואלים ובהם גם אנשי רוח שביקשו לחשוף בשורה אוניברסאלית החבויה בשלושת דתות ההתגלות. כחלוף שבע שנים הצטרפה לאגודת הנשים הסוריות ("באכורד סוריה") והחלה מתבלטת בפעילותה כפמיניסטית מזרחית חלוצית שהתבטאה גם בכתיבתה העיתונאית השופעת. פרטים אלו תועדו לימים במסירות בכתב ידו של בעלה – הד"ר שמעון מויאל – באותה מחברת משפחתית שמילאה עתה בעבור יהושע את החורים המדאיגים ביריעת זיכרונה המתפורר, ויעקב ראה בכך הוכחה מרגשת להתרשמות כי הבעל הצעיר אהד את קנאותה של רעייתו לעניין שחרור הנשים.

לקראת סיום לימודיה, התלמידה שלמדה את סודות חידוד הקולמוס והפכה פעילה חברתית, המשיכה לחסות תחת חסותו של המורה ג'מבור, שאילף את ידה לכתוב כתב ערבי מסולסל. הלה היה מהלל את כתיבתה התמה באוזני תלמידו המצטיין האחר, שמעון מויאל שמו, שגילה מצדו חריצות יתירה במחברות המשבצות הסדורות של שיעורי החשבון. מתוך כך התגלה המורה, ששני תלמידיו המעולים גרמו לו קורת רוח מרובה, כשדכן לעת מצוא; וכך ביום השביעי לחדש נובמבר 1893 כתב שמעון מויאל את שטר האירוסין, ובראשית השנה שלאחר מכן נשאה לו לאשה.

חיבה יתירה לכתיבה ולכתבים ולשירה במובן המוחשי ביותר של הדברים נותרה בכלה מילדותה כמתנה שליוותה אותה במהלך חייה הבוגרים. ועם זאת דומה כי בתשוקתה לצטט מעשה דרשן אמן קטעים שלמים מכתבי הקודש – הזניחה יחסית את מסורתה שלה, שכן לא זכתה בעוניה לחינוך יהודי. למגינת לבו של חמה, הכלה הצעירה והמבריקה שנבחרה בחכמה כבחירת לבו של בנו המוכשר אף הוא, זכתה לציון נכשל בבחינה התיאולוגית שערך לה. כאשר התבקשה להפגין את כישרונותיה בשדה זה, נעמדה מולו והחלה מדקלמת בהתלהבות לגמרי בעל פה את האיגרת הראשונה אל הקורינתיים. בהמשך נודעה ביכולתה כנואמת בעלת להט דרשני סוחף, אלא שהדרשה המסוימת הזו לא נשאה חן וחסד באוזני הבוחן המשפחתי.

היה זה מכל מקום חיבור אופייני בברית הנישואים של שני תלמידים מצטיינים וסמוך לחופתו יצא הזוג הצעיר לדרך הנדודים, שכן הד"ר מויאל ביקש לחזק את הדיפלומה שקיבל מהפקולטה הצרפתית לרפואה בביירות – בחזקה שנייה ובתעודה עות'מאנית נוספת שתהא מעשית יותר בעבורו, למען תאפשר לו לעסוק במלאכתו בכל רחבי האימפריה. וכך הם עברו דרך לבנון ומצרים, קושטא וארץ ישראל, ובכל מסלולי הנדודים הללו ידעו לכוון עצמם כמכוח מצפן רוחני – אל האוונגרד של תנועת התחייה וההתעוררות הערבית, שכן הד"ר מויאל לא ראה עצמו כמוגבל לתקנת הגוף בלבד, אלא מראשיתו טרח בשרעפיו על תיקונים אידיאליסטיים ביותר של הרוח והעולם, בעוד זוגתו הייתה כה נלהבת להפיץ את הבשורה הנשית הטובה והמשחררת עד שהפכה עצמה בלהט התיאטרלי שפיעם בה למופע של אשה גיבורה אחת והייתה דורשת דרשות פמיניסטיות על בימת כל קולג' לנערות כהקדמה למחזות שהתבססו על תרגומיה לערבית של מיטב הדראמה הצרפתית. בינתיים ייסדה בעסקנותה את "אגודת הנשים למעשי צדקה"("אל נהדה אל ניסאייה אל כיריה"), שבכנס היסוד שלה אף נשאה הרצאה על "האדם כבן המולדת, כבעל וכאב".

"באחד הימים", שחה הזקנה ליעקב, "כשחיוך קל עולה על פניה הקטנים והמקומטים", "הלכתי להרצות בצידון ולהרצאתי זו באו לשמוע גם מיהודי המקום. תושבי צידון העירו כי זו הפעם הראשונה שבאים יהודים לשמוע הרצאה…"

מויאל הייתה להוטה לגלות לעולם את הבשורה שעד אז לא נודעה לפיה האישה נושאת בתפקיד ובשליחות חשובים לאורך ההיסטוריה האנושית ומתוך כך פעלה גדולות ונצורות במרוצת תולדות האנושות. הספר הטוב שלה היה גלום במפעלה של העורכת זינב בנת עלי בן חוסיין אבן עבדאללה פואז אל-עאמלי, ילידת סוריה, שעברה למצרים ובשנת 1312 להג'רה (היא שנת 1893 לספירתם) פרסמה את החיבור "אל-דור אל-מנתור פי טבקאת רבאת אל-כודור" (שאת כותרו בעברית ניתן לתרגם בפשטות ל"הפנינים המפוזרות בתולדות הנשים המיוחסות והנכבדות"), תכלית החיבור המועיל הזה הייתה לקבץ את הדמויות הנשיות שהתבלטו מקרב המחצית השנייה אף כי הזנוחה קמעה של העולם האנושי, ומתוך כך היה זה לקסיקון ביוגרפי מאלף עמוס בשמותיהן של נשות חיל צדקניות "שהתפרסמו במידותיהן ובמעלותיהן הטובות… נשים רבות שחיברו יצירות שבהן הלכו בדרכי גדולי המלומדים". כל אלו סודרו בסדר אלף ביתי.

הספר שתפח ציין אפוא את כל הנשים הפעלתניות הללו "מבין העמים השונים בעבר ובהווה" ומתוך כך כלל את דלילה, ורחל, רבקה ואסתר המלכה, לגאוות לבה של מויאל ששאבה תעצומות נפש מהאשה שעליה נקראה ואף תרמה מצדה שני ערכים להקדמת החיבור החשוב הזה.

הספר כלל גם את מאמרה המאלף, שכותרו במקור "אל איחסאן אל כיתאבי"("תועלות הסופר" שעניינו ברכת הספר והכתיבה). ובמניפסט הזה הצביעה על תועלות הקריאה שבאמצעותה יכול אדם בעידן הנוכחי לעקוב אחר התגליות הגדולות של הדעת והמדע, גם אם לא נמנה עם בעלי המזל שזכו להוראה חזיתית במערכת החינוך הרגילה. וכך נהפך הספר הגואל לזה השער צדיקים ושואפי דעת יבואו בו – למען ישאבו ויירוו ממעיינות החכמה והקדמה, שכן דלתותיו פתוחות בפניהם לרווחה.

המחברת האופטימית לעילא, חדורת הכרת הטובה והכוונות המצוינות, מודה לאל הטוב על מזלה ששפר עליה – לחיות בעידן מבורך זה, שבו יכולים החכמים להפיץ את חכמתם בלא כל פחד ולהשרות ממנה גם על אלה שהיו חשוכי חינוך סדור. הנה כי כן הם יכולים להתעודד עתה מקריאתו הנדיבה של הספר הקורא להם לגשת אליו: "בואו אתם אוהבי ושוחרי המדע וההתקדמות, הרי אני מקבל אתכם בזרועות פתוחות. תמצאו בי מורה הרוצה בכל לב להצעידכם בדרך ההתקדמות ולהשכילכם ואין אני מבקש מכם חרף זה כל שכר ותגמול. והוסיפו אתם להטיב עם אחרים כשם שהטבתי אתכם".

יהושע שהתמכר מצדו כקורא לשפתה העשירה, הנמלצת והקולחת, התנחם בפגישתם מהמחווה של המארחת שמצאה בקרבה במצבה הקשה, את תעצומות הנפש להנעים בכל זאת את זמנו: "קראה בפני ספור קצר שהיה עוד איתה בכתובים בו היא מתארת חיי משפחה ערבית. קראה בהטעמה וברגש במבטא נוצרי לבנוני, על אף שבעים שנות חייה".

יעקב יהושע, כתב קל עט ופורה ביותר, לא היה עיתונאי חדש מהסוג שפרח בעיתונאות הכרומו הישראלית בעשורים האחרונים של המאה שעברה. במסע זמן הזוי לאורך תולדות העיתונות הישראלית שכמה מדמויותיה נמשכו לסמטאות היפואיות, מעניין לדמיין מה היה קורה למשל במפגש מאגזיני היפותטי בין מויאל לבין גיבור תרבות מובהק אחר כאדם ברוך שהסתובב באותו לוקיישן מספר עשורים אחריה.

מכל מקום, יהושע יצא למסע החיפושים אחר הנעדרת מויאל אסתר – מעמדת המעריץ ונקלע לתנוחת המשתאה הנעגם לנפשו לנוכח מצבה שנכרך בעניות מרודה, חומרית ונפשית. על רקע זה דומה כי ביקש לסיים את תיאור המפגש בנימה חיובית ומתוך כך הזכיר את מחוות ההקראה שנערכה במיוחד עבורו.

בנו, הסופר א.ב. יהושע, תיאר את סגנונו כנוסטלגי אנקדוטלי, רוצה לומר אביו היה אספן בלתי נלאה של פרטי הווי וסיפורים הקשורים בקהילה הספרדית הוותיקה של ירושלים, העדה שהוא נימנה עם בניה. מאמריו מהסוג הזה נפתחים בדרך כלל בהתבוננות על פרט או תופעה הנצפים בקלישותם בהווה והמובילים אותו לסקירת העבר האנושי והחמים שלהם, שדהה למצער בחליפות הזמן. ועם זאת נזהר תמיד בכבוד מרואייניו הקשישים מבני העדה שארחו אותו ותרמו לו מזיכרונותיהם בנדיבות. האפקט של הפער הדרמטי בכתיבתו האתנית הוא בין ההווה המנוכר – לעומת האינטימיות הקהילתית שהייתה נחלתם של דורות קודמים. במקרה של מויאל, המרואיינת עצמה הייתה הנושא והפער הדרמטי היה בתוכה – האישה, שהייתה נציגתו של עתיד מלהיב ומלא קדמה, התפוגגה מעומק עצמה.

פרימוס משל עצמה

אפנדי יעקב נדבק בבית הרדוף באותו אובדן של אוריינטציה שכבר אפף כליל את מושא כתיבתו. הוא השקיע מאמץ ניכר בניסיון לחתום את תיאור ההתוודעות המעציבה בנימה פוזיטיבית, ואולם לא עלה בידו להרחיב את היריעה בשאלה המציקה מדוע דמות ספרותית כה מוכשרת – הגיעה למצב כה מדאיב שלא הצטמצם רק לכלל עניות חומרית, אלא התפשט גם למרחב המנטלי, כאילו נותרה עזובה בכף הקלע של היעדר ההקשר התרבותי.

הסברים אחדים עשויים להיות מוצעים למצבה העלוב; החל מגילה (היא חצתה את קו השבעים בעת פגישתם – מתקרבת אל מועד פטירתה מספר שנים לאחר מכן) והמשך בנסיבות משפחתיות מעציבות. היא שקעה אל חיק אלמנותה הערירית בגומחה היפואית – בלא ספריה וחפציה ובנסיבות שנראו כמאפשרות מגע אנושי והעשרה תרבותית מזערית בלבד.

ואולם מראה המארחת הקשישה, הישובה ליד הפרימוס בחדר הריק כמו מזמן את תפארתו המתבקשת של מחזה חברתי, המכיל גם צדדים סוציאליים ועדתיים מתבקשים.

("כל מה שיכולתי לעשות היה להציע לך דעה על עניין קטן אחד – מן ההכרח כי יעמדו לרשות אישה כסף וחדר משלה אם היא תכתוב יצירת בדיון ספרותי, וזה כפי שתראה מותיר את הבעיה הגדולה… בלתי פתורה. חמקתי מהחובה להגיע לכלל מסקנה… ככל שהדבר נוגע לי עד כה, אלה בעיות בלתי פתורות. ואולם על מנת להציע תיקון כלשהו בכוונתי לעשות מה שאוכל כדי להראות לך כיצד הגעתי לדעה זאת על דבר החדר והכסף", ורג'יניה וולף, הפתיחה ל"חדר משלך" בתרגום חופשי מאוד).

הנה כי כן מראה האישה הישובה ליד הפרימוס (לעתים קרובות אף לא פרימוס פרטי שלה) הוא בגדר תמונה טיפוסית ידועה של המנקה המזרחית הביתית בעשורי המדינה הראשונים שבהם נשים הבאות מארצות האיסלאם ובחלקן גם לא מעט שהיו רחוקות מכלל נערות מנקות, נאלצו לנסות למצוא לחם צר למחייתן ממלאכות דומות. אישה משכלת ודוברת שפות כאסתר מויאל – התקשתה אל נכון להשתלב במערכות האקדמיות והאידיאולוגיות שנשלטו בידי שיטת חלוקה, גמ"ח וכוללים מפלגתיים, בעלי אורייטציה אשכנזית והתנהלה מכוח ידם החזקה של פוליטרוקים וקומיסרים המפזרים פרוטקציות לאנשי שלומם. למען האמת, בתגובה ל"חדר משלך" של וולף, הנה מחבר מחזה הפרימוס המועלה כאן באוב, עשוי לטעון כי אין מדובר פה ביכולת לכתוב בדיון או עיון, אלא בעצם ההישרדות. ואסתר מויאל, היא הייתה מזרחית מדי מכדי שתוערך בכלל, שהרי לא התקיימה פה כל אמת מידה של ממש ביחס לתרבות ערבית או למורשת היהודית שהובאה משם. מתוך כך היא איבדה מגע עם חוגי אינטליגנציה ואקדמיה, מאדיה ותרבות ומי שהחלה כמטאור במדיה התרבותית של ביירות, נותרה בודדה לנפשה, מבלי שאיש במדינה העומדת להיוולד ידע כיצד להתייחס אליה, שכן היא הייתה מעבר ליכולת ההתייחסות של סביבתה ובבועה הזו נותרה גם לאחר ביקורו רווי ההערכה של הכתב המיוחד.

הסיבה למבוכה שנסכה בתוכה וסביבה כרוכה בחלקה בכך שמי שהייתה סמן של עתידנות – נותרה רק ארבע שנים לפני העצמאות הישראלית כשגרירה של זמן עבר. אסתר והעתיד כבר היו בגדר גרושים ותיקים, שכן הקיום המשותף היהודי-ערבי שחזתה בשרעפיה האידיאליסטיים – לא קרם גידים. זהותה כגיבורת תרבות התפוגגה ואיש – זולת יהושע לא יכול היה כבר לשחזר את תרומתה החלוצית יוצאת הדופן לפמיניזם המזרחי. היא הצטיירה כמי שזמנה עבר וכתופעה אנאכרוניסטית, שהרי ההבטחה הגדולה של הרנסנס הערבי ובשורת ההשכלה שנכללה בו – לא התרחשו מעולם ולבטח שלא באורח מלא מבחינת המיעוט היהודי (שנאלץ לארוז ציודים) ואף לא מבחינת המדינה הציונית. חזון הרנסנס של האביב הערבי המוקדם הזה, היה כאן בחזקת פטה מורגנה וכל קיומה כפמיניסטית ערבית עלול היה להישמע כבדיה.

כמעט ניצולה ברגע מתלאות העניות המרודה

אני מנסה לדמיין תפוקת ראיון אחרת ממה שהתרחש בשתי ההתוועדויות בין מלכת אסתר לאפנדי יעקב. בדומה ליהושע אני יכול לנסות לשחזר את זה מתוך טקסטים אחרים – חיצוניים של מויאל עצמה, זה לא התרחש מעולם בתוך הנסיבות של פגישתם, אבל זה נבנה כאן בתשבץ הבא:

יעקב יהושע, נרכן קלות לעבר המארחת הקשישה, שמחממת את איבריה בנעימות לאורו של הפרימוס הנעים והוא שואל את אסתר בעדינות האם תואיל לחלוק עם ציבור הקוראים והקוראות את חזונה בדבר שוויון מגדרי והשכלת הנשים. המרואיינת מויאל מעניקה לו ברצון וביד רחבה היבטים רעננים בנושא הנטולים מתוך הרצאתה בטקס הבגרות בקולג' האמריקני לנערות בביירות, אוקטובר שנת 1911, כשלושה עשורים לפני פגישתם.

המסר שנשאה בשעתה היפה לבנות היה "האירו את תודעתכן בהעלאת יכולתכן המנטאלית". הרטוריקה שלה שילבה פסוקי קוראן בעודדה את מאזינותיה לעמול קשות על התפתחותן האישית. "תודעות הן כמו קנקני כסף", אמרה להן בדרכה טעונת התקווה, אבל "אם תזנחנה אותם הם ישחירו".

הו אלליי, וכי מדוע לא יכלה הייתה לשמוע לעצת עצמה באותה הדרכה מעודדת שניתנה בחיוביות שכזו לתלמידות ביירות, הקוסמופוליטית מכל המטרופולין שבארצות ערב?

והנה אפשר שהתשובה לקושיה בלתי נשאלת זו היא בכך שהיא הייתה כבר קשישה ואבודה יתר על המידה ומעבר לזה נטולת תמלילי נאומיה, בלא ספרים ואנשים שתוכל להסתמך עליהם, או אף מדפי ספרייה ציבורית כלשהי שישמשו כתזכורת, או קולג'ים ואוניברסיטאות, תעודות ותארים וכל קו"ח שלה נמחקו ועברו מבלי שיושם אליה לב, כאילו אבדו ממנה זכויות היוצרים על הקניין הרוחני של עצמה.

וברצותה להשיב כיאות על שאלת הכתב, יכולה הייתה לדקלם דרך משל קטעים נבחרים מנאום טקס הבגרות שבהם דיברה כנגד ההתמכרות לאופנה ולראווה "כאותם גברים ונשים המבקשים להרשים אחרים… בטעמם הטוב" (35), והייתה הוגנת דיה כדי להודות שאף היא נושאת באותה אשמה. באותה עת הייתה אומרת בדרשותיה כי "חיים אינם רק העניין הזה של שמחות והנאות, שכן הם כוללים גם חובות ועבודה קשה. האדם המאושר הוא מי שממלא חובותיו לעצמו, למשפחתו לעמיתיו למולדת, מתוך כוונות טובות ושלוות נפש, בעוד האדם האומלל הוא מי שתלוי באחרים".

אכן אין ספק כי אסתר הצעירה המבריקה יכלה להיות מעיין נובע של תובנות מועילות לבת דמותה הקשישה והחיוורת ובאמתחתה היו אז שפע הארות, רמיזות וטיפים לחיים מאושרים ורבי תועלת, אבל אפשר שהיה זה כבר מאוחר מדי עבורה – בניתוק הזה שנגזר עליה, הגם שהמראיין עשה כמיטב יכולתו.

הו חביבות, אחיות שלי הצעירות ממני, אני שומע אותה מדקלמת לעצמה: "הבה נלך ונבקר במעונות האירופאים החיים בקרבנו; נמצא אף שם משפחות שהגורל המר להן ועדיין האישה במעונות הללו לומדת נגינה בפסנתר – אם היא בעלת כישרון מוסיקאלי, או שהיא נעשית לרואת חשבון, או לזבנית, או שבתושייתה היא פותחת עסק משל עצמה אם עומדים לפניה המשאבים". (35)

בת דמותה הצעירה, היא הייתה עתירת אפשרויות ופוטנציאל אינסופי וכמעט מוארת מאושרת ומועשרת בהשכלתה; "ואז היא יכולה [כלומר, האישה המערבית המודרנית והאישה המזרחית הנבונה ההולכת בעקבותיה בדרכה שלה], לקנות ואף למכור, לסיים עסקות ולהקים חברות ממש כמו גבר… אין אני צריכה להרחיב עוד בעניין הסבל ההרס והקריסה העלולים לקרות אם פורענוית נוראות כאלו פוגעות בבית מזרחי. הרי היה זה תמיד מאורע הגורם לעינינו להוריק דמעת וללבנו להינמס".(36)

אך האם היא הפכה עתה להתגלמות מאוחרת של האישה המזרחית – לכודה בבית המזרחי רב התלאות? האם עברה בעצמה נסיגה מדאיבה במעין המרה לעבר, שמא הפכה למזרחית האחרת השבויה בחיק חברה אשכנזית שלטת, שמתעקשת לקלוט אותה – אל חיק מעבדות מעברת הניכור שלה, בחור הזה שבו תיוותר בנשייתה כמעין עוזרת בית, אף כי לצד פרימוס פרטי משל עצמה? דומה כאילו הורגלה לגלם בצעירותה את דמותה של האישה המזרחית האותנטית, שזכתה להארת ההשכלה ונחשפה בנעוריה לקדמה המערבית שממנה שבה להביא את בשורת השחרור לאחיותיה, אף כי בלא שיאבדו את שורשיהן, אלא שעתה הייתה שרויה בחיק הוויית המבוכה שאינה המזרח של צעירותה ואף אינה המערב של תערוכת הקדמה הגדולה שהוזמנה אליה כנציגת הנשים הסוריות והלבנוניות. היא הייתה עתה לא כאן, אף לא שם, בתוך בועת האינות.

וכך היא נותרה בגדר אלמנה ותיקה; שמעון כבר הלך לעולמו לפני עידנים והיא בלא ספריה, מחוקת זכר הדברים שכתבה, כיצד אפשר היה לה לקוות למצוא עתה נחמה במשפטים הנטולים כך באורח מקרי מאותם טקסטים שוחרי טוב ומרעננים שהייתה מייצרת בקלילות כה אלגנטית לפני כמה עשורים והיו שופעים ממנה כמפלים, כגון;

"אם יקרה כי אחת מכן לא תמצא את בעלה… הנה ספר הידע יוותר תדיר פתוח בעבורה וזרועותיו תהיינה מושטות לעברכן בברכה, כך שתוכלו להצטיין באמנות ובמלאכה ולמצוא ניחומים בהשתלמותכן בהן. הו אז תותירו חותם בדברכן על כישורכן ותבטיחו לעצמכן זכר ראוי לשבח שאותו ינצרו לבטח הדורות הבאים לטובה".

היא הייתה האישה של הבטחת ההשכלה והיא הייתה רגילה לחוש את האידיאה והנוכחות של הספר כמו מאהב נדיב חיבוק, המרעיף עליה אהבה שניתן לשכב עמו ולהירדם בשלווה, שהרי תמיד יהא מוכן לאמצה אל לבו, אלא שעתה – עם יעקב, הייתה נטולת מקור ניחומים, בלא הכרתם של דורות עתידיים הנכונים להתרשם מכישוריה – זולת אולי נוכחותו של הכתב הנלהב, המבקש במסירותו לתולדות העיתונות הערבית והפלשתינאית ובמיוחד לכותבים היהודים בתוכה – לשמר את תהילתה בעבור דורות עתידיים שמעולם לא שמעו עליה במצבה העגום הנוכחי, שכן החברה המעורבת היהודית והערבית שהקיפה אותה נדמתה כבר אדישה למדי לאשה המשגיחה מצדה באדישות על כביסתה ליד הפרימוס.

היכן שהוא בתחנות הנדודים שלאחר האלמנות – אבדה לה זהותה ולפיכך התקשתה לומר עתה דבר מה כגון; "זיכרו גבירותי היקרות שאתן נשים ערביות סוריות ושידיעתכן הטובה את השפות האנגלית או צרפתית – עדיין אינה עושה אתכן אנגליות או צרפתיות. לא משנה כמה קשה תאמצו להסתיר את לאומיותכן, הנה תווי פניכן יסגירו את מוצאכן, הדם בעורקיכן יעיד על כך, ערכיכן הם שיצהירו על כך.

ואף אם תשכחו זאת, הנה האישה המערבית תטרח להזכיר לכן בדרך שבה תנהג בכן ותבקש לגזול מכן את זהותכן ולשוב ולהתחרות בכן".. (37)

אלא שעתה היא ניצבה מול המדינה בדרך – ארבע שנים לפני העצמאות – כזמן האוזל הזה טרם פטירתה שלה וזו הייתה ההוויה שאינה מזרח אמיתי, אף לא מערב של ממש, אלא ישות בת כלאיים שנטלה ממנה את זהותה ובלעה את נשמתה והותירה אותה להתחמם עזובה לעצמה ליד הפרימוס מול הניכור האופף אותה.

וכי היכן ברחובות מנשיה או בחצרות ג'ואריש – יכלה למצוא עתה מאזין נכון, נמען קשוב שישב בסבלנות להאזין לדרשותיה כאותן תלמידות קולג' צייתניות, נסערות אף כי חגיגיות, שלהן העבירה את ניצוצות השראתה בדרשות החינוך העתיקות.

סבל הוא מנת גורלנו אך יעודנו הוא לשגשג

תוצאת תמונה עבור הכלה המשחררת

"– מה לעשות, פרופסור, זאת לבנונית אמיתית. לא פליטה. מההרים הגבוהים באה. לא רגילה כמונו להתעלף ולבכות בפני יהודים…

תתעלפי, נשמה טובה, תתעלפי יא בתולה קדושה".

(א.ב. יהושע, "הכלה המשחררת", עמ' 217 , 218).

במציאות החדשה שאפפה אותה, היא לא זכתה להערכה, שכן התייחסו אליה כאל האחרת הבלתי מובנת והיא עצמה נדמתה כדבר מה לא מחוור; כהודית או כסינית, ספק ערבייה, ספק פראית למחצה, או היהודייה האחרת בתוך המדינה היהודית, כאילו הייתה ההיא עם הפרצוף הצועני משאנסון של ג'ורג מוסטאקי וכך הפכה לבלתי ניתנת להשגה, אלא על ידי הג'ורנליסט הזה, שנראה כמכור לריח הדפוס הנודף מהעיתונים הפלשתינאים שהיו מושא חקירותיו.

הנה הוא יושב מולה, כמו משכתב את מילותיה, אל חיק ההשאה העצמית שלו – עד שניתן לחוש את התרגשותו האפשרית בהקשבה לנואמת המדומיינת כאן, שכן אני מכיר את הסם היטב, כאשר המראיין קולט שסטרטר הדיבור של המרואיין שלו – מתחיל להתחמם. הו, הנח לה לגלגל מחדש את הפסקה האחרונה עד שניתן יהיה לחוש את הימתחות שריר הכתיבה ברגע שאתה אומר לאני הג'ורנליסטי שלך; הו אלי יעקב אסתר, איך שלא קוראים לכם, מה שלא תהיו, נקווה שהדיו, הסוללות והג'יגה של הזיכרון יספיקו.

אלא שעכשיו תודעתה כבר מסתחררת בקרוסלת גלגל הענק בתערוכה של האצת התודעה; הו בבקשה אל תפסיקי עתה, אסתר חביבה, העבירי לו את המופע המלא של הספקטקל ברצף הדיבור של הערבית הספרותית הגבוהה במבטא הנוצרי הלבנוני שלך, עד שתעתק נשימתו ממריצת הגלגלים. כפרה על כותב הרשימות, הוא הסתובב כל היום מזיע בחליפתו, בא מרחוק האיש, רצוף הערצה; שמע עליך כבר מזמן, דווקא יש לו כוח הקשבה טובה, נמשך אחר מילותיך כשאת בשטף שלך, אל תאכזבי אותו. ואם אין לך עכשיו מה לומר על חדש ברגע – לאלתר על השנייה של הראיון, וכי מדוע שלא תדקלמי רק עוד לפעם הזאת ודי – את נאום "התחייה שלנו", (,Nahdatuna") הנקטר המתוק של ה"נהאדה" שהשמעת אז יוני, 1912. זה הנוסח הבלתי נשכח לבטח את זוכרת היטב, האין זה כך מאדאם, זה היה הנאום שנשאת אז בחגיגה של אגודת הצדקה שנוסדה בראשיתה בביירות, שנת 1870.

אני עוצם עיניים ורואה אותה ניצבת דקה עור ועצמות על שולחן המטבח הלא יציב, זה הפודיום שלה ואילו הפרימוס הוא חלק ממערכת התאורה; גבירותיי ורבותיי, היא קוראת ליעקב, ניתן לחוש אצלו בעקצוץ העדין של חרק הכתיבה, כמו הדגדוג בקצה החוטם בטרם ההתעטשות העומדת לתקוף את האפנדי, המכין כבר את ממחטתו כקוסם, כי עתה היא עומדת להעביר אליו את זרימת מפלי המים, שמתוכה הוא יקבל את החניכה האקסקלוסיבית ממש, הנמסרת לו בהזדמנות בלעדית – להכניסו אל חיק הסיפור של נסיקתה לתפארה רבה כהיללה בת שחר והיזרקותה ממעלת החסד של אסתר המלכה – כוכבת עיתונות התרבות הערבית, הגיבורה הפמיניסטית הראשונה של המזרח הקרוב, ילדת הפלא עתירת השבחים, גאון הערבית הגבוהה, הסופרת היהודייה היחידה, האישה הייצוגית בסלון הספרותי ששוב אינו קיים.

בכל רגע תשמיע העיתונאית האלטרנטיבית את היכולות הלשוניות הבלתי מצויות, שקט דממה בכיתה, הס בקהל המובחר של המעון היפואי, רק היא והפרימוס – רשאים להפיק עתה קולות ורעשים; הקשיבו כולם בחדר, הנה היא פוצחת: "אנחנו יכולים לומר כי זמן חלף ועטים נבעו והתייבשו. המיסרייה הזו של הייסורים האינסופיים היא גורלנו והמערב מפיק מכך תועלת ומנצל את זה ככלי להבטחת דממת שתיקתנו. המערב הוא מנהל ונותן צורה לגורליות שלנו כראות עיניו, כאילו הוא הבעלים של המזרח. המערביים הם מחלקים אדמות… הם תקפו אותנו… מפזרים פגיעות והריסות. הם מסתכלים מלמעלה עלינו כמו אדונים ככה מסתכלים על עבדים שלהם כאילו אנחנו חיות נבזות.

"הזמן – היה העד להשפלתנו בידיהם ומתוך זה הנציח את עבדותינו".

המשיכי הלאה עכשיו אסתר בדיבור המעולה בסחרחורת המהירות שכבר יוצרת עבורך את המומנטום של האפקט האמוציונאלי, תעברי חביבתי לפסקה של התקווה, אני לוחש לה כלחשן בתיאטרון, שכן לפעמים יש לה לאפסים כאלה, דילוגים, כי מהזריזות של הדיבור שמקדים בעצמו את המחשבה, או להפך, נגמר לה האוויר וחוטי המחשבות נפרמים ומסתבכים כסלילים, הנה היא הולכת על זה שוב; אקוטה קהל נכבד, אפנדי – הוא מאזין ועושה סטנוגרמות ממנה, אני לוחץ במידית על הכפתור של השמירה במקלדת.

עכשיו את מדברת, אסתר, כמו בנערותך כשנבחרת לתערוכה העולמית החשובה בשנה המבורכת שבה העתיד והיוניברס כולו עוד היו פתוחים בפניך כדלת הזזה של מניפה ואין סוף הספרים שקראת היו מחבקים אותך מידי לילה עם הזרועות המתלעלות שלהם כמו שערים וענפי דקלים בשנתך.

המערב נראה כמי שבלבל אותה; הוא היה דיאלקטי מדי עבורה, כאילו החזיק בידיו את ההבטחה של הארת ההשכלה, אבל גם את הקללה של ההשפלה המתמדת. אסתר, היא ניסתה למצוא נחמה בנציגים המוקדמים של הפרויקט הציוני, כמין דרך זהב שתביא פיתוח למזרח מתוך איזו סינתזה הרמונית של הרנסנס ההדדי המשותף של התעוררות העולם הערבי והקימה מן המתים של העם היהודי שלה. שאז היא הייתה המומת התפעלות מההבטחה של השיבה המתוחכמת לאמא אדמה, שנראתה כמו המניפיסטציה של חזון החיים הצנועים, העבודה היצירתית והיכולת לתרום לקדמה מעצם העבודה הידנית במה שנדמה כמולדת משותפת.

פנינים נשיות מפוזרות ותועלות הכתיבה

לקראת סוף המאה ה-19 ניתן לומר כי מויאל מצטיירת כגבירת המודרנה במדף הספרות היפה של העולם הערבי: היא יהודייה, היא בלא ספק אישה והיא ערבייה גאה בתפישתה את הציביליזציה המוסלמית ואת הלאומיות הערבית.

שנת העצמאות הישראלית המכרעת של 48 ושנת פטירתה של מויאל – מסמנת גם את השלמת הקץ של עידן הקהילות היהודית בארצות האיסלאם, שכן מרבית בני הקהילות הללו עקרו לישראל או למערב. בשני היעדים האלה נגזר עליהם להתייצב מול אתגרי זהות קשים מתוך אובדן קשר עם מטעני הרקע התרבותי המקורי.

קורות חייה הידועים של אסתר מויאל מרכיבים טקסט מינימלי, שיש בו יותר מדי חלקים חסרים. לאורך הביוגרפיה האינטלקטואלית שלה שעודה דלילה, מצטיירות שלוש תחנות המאפשרות הצצה ציבורית חטופה ומאוחרת. הראשונה המתוארכת לינואר 1893, ניתנת להכתרה כעליית המטאור, שכן כאן היא מוכרזת בידי מערכת "הגברת הצעירה" al-Fatat כזוכה המאושרת, שהרי הכותבת המרבה לתרום לפרסום זה, הוזמנה כחברה במועצת הנשים לתערוכה העולמית בשיקגו. הנה היא ניצבת בדמות המחברת הצעירה והמבריקה, העלמה אסתר אזהרי, בעלת תארים אקדמיים, כמי שנבחרה לאותו אירוע עולמי המסמל את העתיד שנפתח לרווחה בפניה. ההזמנה המקורית נשלחה בראשית אוקטובר 1892 על ידי מועצה של נשים ממערכות עיתונים יומיים – בחיפוש אחר נציגות שתבטא את מגוון הנשים הכותבות של העולם, ואסתר נחשבה אחת מאותן מאה מוכשרות ומי שאמורה לייצג את נשות סוריה הגדולה.

נקודת הציון השנייה בתחנות הדרך הציבורית שלה, שבה היא מופיעה כבר כאסתר מויאל, מתרחשת ביפו 1909 וכאן היא נצפית בידי עיתון פלשתינאי כנואמת בחגיגת פורים שנערכה בידי הקהילה הספרדית המקומית.

היא הוצגה כמחברת וכמתרגמת הערבית והרצתה על השפעתם של היהודים על הספרות הערבית. רוחה של האספה הורכבה כתערובת משונה של פטריוטיות עות'מאנית, מהולה בתקוות חדשות למימוש בשורת החוקה הליברלית ומהפכת "התורכים הצעירים". כל זה היה עטוף בחגיגה הפורימית ובמפגן של קיום הרמוני יהודי-ערבי בעיר.

מסיבת פורים מביכה

"כִּי אֵין לָהּ, אָב וָאֵם; וְהַנַּעֲרָה יְפַת-תֹּאַר, וְטוֹבַת מַרְאֶה" (אסתר, ב, ז).

שש-עשרה שנה לאחר הניצחון שהתפרש במרחק שבין ביירות לשיקגו – ניתן להציץ באסתר מויאל במאורע חגיגי אחר הנערך הפעם ביפו וכמדומה כי חגיגת פורים הולמת את שמה וכאילו הדיווח והקהל אכן העניקו לה את הכבוד הראוי לה כמחברת וכמרצה. או כך זה נראה במאמר מבריק ועדכני יחסית שנכתב בידי ליטל לוי.

'Partitioned Pasts: Arab Jewish Intellectuals and the Case of Esther Azhari Moyal (1873-1948)', in The Making of the Arab Intellectual (1880-1960): Empire, Public Sphere, and the Colonial Coordinates of Selfhood, ed. Dyala Hamzah, Routledge, 2012

המאמר נכתב בעקבות מחקרה המרשים שמשך את תשומת הלב מחדש לדמותה של מויאל ומתוך כך גם העמיד באורח מחודד את השאלה המתבקשת שעודה ממתינה לתשובה, קרי:

"?What in the world happened to Esther Azhari Moyal"

שכן גם לאחר מחקר מאלף זה עדיין אין מענה ברור לחידת מויאל. מכל מקום, אין ספק כי היא עצמה הייתה מומחית לנושא שבחרה להרצות עליו וכמדומה כי ההרצאה התאימה לאירוע והשתלבה היטב ברוח הכללית של שכנות טובה בין יהודים לערבים ובתקוות פרי החוקה החדשה.

אלא שלא הכול התנהל כשורה באספה העליזה, לפחות מן הפרספקטיבה של מויאל. יצחק בצלאל מצטט בספרו "נולדתם ציונים" דיווח אחר מאותה שנה הנוגע לאותו מאורע חגיגי בעיתון "הצבי". זהו דיווח שעולה ממנו תמונה שונה מזו שנמצאה בסקירה הפלשתינאית. מסתבר כי הסופר ש. בן ציון (1932-1870) שעלה על דוכן הנואמים לאחר מויאל הפך את האירוע לחגיגי פחות מבחינתה. הוא נולד כאלתר גוטמן במולדביה ונודע כסופר מוערך, עורך, מו"ל ואף כאחד ממייסדי ת"א. את סיפורו הראשון כתב ופרסם ביידיש ובביתו ברח' הרצל 3 יסד סלון ספרותי שהתארחו בו דמויות ידועות כברנר וכביאליק.

אין ספק כי הדובר שלאחר מיואל היה בגדר פרסונה ספרותית שראוי להתכבד בנוכחותה; כמה רחובות עתידים היו לשאת את שמו ובנו נחום נהפך לצייר הידוע ביותר של העיר העברית הראשונה. הוא עצמו תרגם את גיתה והיינה, אלא שהוא לא נראה כנוטה חן וחסד למויאל ולבני חוגה המזרחי.

כעולה מן המדור "ידיעות מיוחדות מיפו" חלק שפע עקיצות וכמדומה כי המתח האתני והאידיאולוגי שהתגלע בניהם הורגש היטב, הן בערב עצמו, הן בתיעוד העיתונאי שליווה אותו, שכן אליעזר בן יהודה (1922-1858) אשר על העיתון ועל תחיית העברית, הזדרז להיחלץ לטובת מויאל בהביעו את תמיכתו בקהילות המזרחיות הספרדיות. במאמר שפרסם ב"הצבי", 15.3.1909, נשא מדברותיו כנגד התנשאות עדתית, יהירות ופטרונות ובעד שילוב כלל העדות היהודיות שנקבצו בארץ הקודש. הוא היה ביקורתי ביחס לבן ציון שהיה צריך לחסוך מהקהל את אמירותיו הביקורתיות ולהתאפק בנטייתו העוקצנית באספה כה חגיגית שמארחיה היהודים המזרחיים יצאו ממנה פגועים כתוצאה מהאשמות לפיהן הם מתחנפים כביכול לערבים. בן יהודה הילל את מויאל על שפתה הערבית הנפלאה והכחיש את העדויות לפיהן כמה ממאזיניה מצאו את דבריה קשים להבנה. לא כך, טען, הנוער הערבי, שהיה אחוז פליאה נוכח כישוריה הלשוניים.

אלא שהיא עצמה חשה פגועה מן ההערות. בן יהודה חתם את דבריו בהמלצה לזרום עם החיים ובתוכם, הן ביחס לכלל עדות ישראל והן כלפי הילידים הערביים הדרים באזור והוא סיכם בכותבו כי היכולת לדבר ערבית נאה ומתוקנת מעידה על השתלבות משמעותית יותר במציאות החיים באזור מאשר הנטייה הפופולרית בקרב חלוצים צעירים שאימצו להם מלודיות רוסיות של קוזקים שלא נודעו במיוחד בהצטיינות יתרה בגילויי אהדה היסטוריים ביחס לקהילות היהודיות הרדופות במזרח-אירופה.

ניסיונותיהם של המויאלים ובני חוגם המזרחי להקים אמצעי תקשורת יהודי מודפס בשפה הערבית היו חלק ממאמץ הרואי נוכח האמצעים המוגבלים שעמדו לרשותם. מקורבו של מויאל, הד"ר ניסים מלול היה מסתובב מעיר לעיר, סוחב עמו את קופסת הגלופות הישנה של אותיות הדפוס הערביות וכך היה סובב עם משרדי המערכת ובית הדפוס המיטלטל שלו, מנסה להריץ ממזוודתו את מיזם המדיה הצנוע במרחקים שבין קהיר ליפו וירושלים לחיפה. ואילו שמעון היה רוכב על סוסו, נושא את ניירות המניות בעבור המנויים של עיתונו – "קול העות'מאנים". מרבית החותמים שלו היו ערבים, ואולם יוזמתו רבת התושייה בשוק המניות – לא חסכה ממנו הפסדים. שני אלה היו נטולי ביטחונות של פוליסת חיים או גמלה נאה וניסיונותיהם לייצר הבנה הדדית עם העולם הערבי נתקלו לא אחת באי הבנות.

נראה כי בני הזוג מויאל סבלו מהתקפות מרושעות ומהסתייגות עוינת שקיצרה את ימיו של שמעון. למרות שאסתר התגלתה כעמידה יותר, הנה משכה על עצמה עקיצות. להבדיל מבעלה לא הייתה מצוידת בתעודת רופא וכפמיניסטית מזרחית התבלטה כיוצאת דופן. בצלאל כותב כי מצאה עצמה מוקד ליחס של ניכור פרי בורות והתנשאות (177). להבדיל מבעלה היא לא יכלה למצוא את מחייתה ממשלח יד שאינו בתחומי הכתיבה ובמירוץ החיים שלה, שהתמשך כמה עשורים אחריו לכתו, נגזרה לעוני לבידוד ולהזנחה.

מזווית מסוימת ניתן אולי לומר כי כבר במסיבה החגיגית – פורים, יפו 1909, ביצעה מלכת אסתר ניסיון לאשש את מעמד הסלון הספרותי שלה, ואולם לנוכח ערכת הביקורות והעקיצות שהוטחה לעברה, כמו נגזרה כבר אז לעמדת המודרת, הבלתי רצויה, השולית, האחרת.

בהספד לשמעון מויאל לרגל יום השבעה למותו, שנכתב בידי חברו אברהם אלמליך ופורסם בעיתון "החרות", מתואר ההלם פרי מותו המוקדם של הרופא תחת הכותרת "היה והנה איננו!":

"עוד בערב יום הרביעי… טייל ברחובות תל אביב עליז… ופתאום אחרי כ"ד שעה פרש המוות את כנפיו השחורות עליו".

עוד לעניין נפילתה

"שוב נעלמתי? אבל אפילו נעלמתי, רק קצת נעלמתי, שהרי אין אני הנעלם הראשון אלא האחרון" (א.ב. יהושע, "מר מאני", 294).

סיפור עלייתה ונפילתה של אסתר מויאל מתואר במאמרו של יהושע כדרמה עצובה, ואכן הוא מסיים את מאמרו במילים:

"אלה הם הפרטים שהצלחתי לאסוף על הסופרת היהודייה בשפה הערבית שקמה במזרח לפני חמישים שנה ושפעולותיה בשדה הספרות הערבית פסקו עוד לפני שלושים שנה, לאחר מות בעלה. בתקופת עבודתה הצליחה לעשות לעצמה שם בקרב סופרי ערב. אחד הסופרים הערבים אמר "כי עוד בצעירותנו שמענו את שמעה וידענו כי היא אחת הסופרות הנודעות.

"מי ייתן ודבריי אלה ישמשו דברי נוחם ועידוד לאשה 'קשת רוח' זו שרק סבל וייסורים היו מנת חלקה".

מה שמדהים למדי בתיאורו של יהושע הוא היחס בין אהדה רגשית להיעדר מוחלט של ניסיון כלשהו להגיע להבנה ולהסבר ביחס לנפילתה של מושא הכתבה. ירידתה נתפשת כסוג של ביש מזל בעלילה משפחתית. אכן היא סבלה מאי אלו צרות משפחתיות, אך כל זה נצרך לבירור נוסף, בעוד שבשליחות העיתונאית של הכתב שהצליח לבסוף לאתר את האנטי גיבורה של רשימת הדיוקן + ראיון (שלא הייתה למען האמת כתבת מגזין, שהרי גם הוא לא היה בדיוק עיתונאי חוקר ואף לבטח לא עיתונאי חדש), הרי הוא נוהג כאילו מצבה העגום של המרואיינת הוא עניין אינטימי מביך מכדי שילובן, אישי מדי ונטול כל הקשר לפרספקטיבה חברתית, עדתית, מגדרית. יהושע, בקיצור, מתעלם מהפוליטיקה של העוני – החומרי והמנטלי הזועק בשתיקה מהקירות במעונה של הגברת הקשישה, היושבת ליד הפרימוס הדלוק, עושה את כביסתה – שנים לאחר הצהרותיה האופטימיות בדבר התקדמות מתמדת, הארה פרי השכלה אוניברסלית, ציפיות חיוביות לשדרוג גורלו של המין האנושי ובכלל זה גם מנת חלקה שלה.

נראה כאילו אסתר מויאל מצאה עצמה נטולת הקשר, מחוסרת בסיס של התמצאות, חסרת אחיזה – לאורך מספר צירים. הראשון נקשר בעובדה שהאימפריה העות'מאנית שהייתה תבנית עולמה הפוליטית – המסגרת שלתוכה היא נולדה – כבר נעלמה מהעולם. זו הייתה האימפריה שעם כל מגרעותיה – אפשרה מרחב מוגן יחסי למיעוט הקהילתי היהודי. לקראת אחריתה של האימפריה – חלומות ההתקדמות הליברלית התמזגו באורח מעורר תקווה בהבטחות החוקה החדשה ובמהפכת "התורכים הצעירים". ואולם הגברת הקשישה נאלצה לשרוד במציאות שונה שבה כבר הייתה מוקפת במנדט הבריטי בפלשתין ולנוכח אופקיה ההיסטוריים ניצבת בעתיד המדינה היהודית שאל שעריה לא זכתה להיכנס.

הסיבה השנייה לאובדן ההקשר קשורה בעובדה שבעשור האחרון לחייה – הקהילות היהודיות בארצות ערב הפסיקו להתקיים בצורה משמעותית, ולפיכך כל תיבת התודעה שלה כאשת רוח יהודיה, שזכתה לכאורה להשתתפות פעילה מלאה בחיים הספרותיים והתרבותיים של הציוויליזציה הערבית, כבר התפוגגה בסופות הזמן שתלשו את פיסות הנייר של השקפת עולמה המוקדמת.

הסיבה השלישית לאובדן האוריינטציה שלה כרוכה בכך שהישות היהודית שהתממשה לבסוף בפלשתין היא ארץ ישראל – לא הייתה תוצאה של מולדת משותפת שבה יהודים וערבים יכלו לחיות בשלום כחלק מדו-קיום הרמוני, פורה ומתקדם, אלא מדינת לאום + דת שנולדה מתוך עימות צבאי מר עם שכנותיה הערביות ועם התושבים הילידים בתחומה. היה זה עימות קריטי לחיים ולמוות, שבו הצד היהודי נאלץ להילחם על עצם קיומו לאחר שלב הכמעט-השמדה המוחלטת פרי השואה, בעוד האוכלוסייה הילידית הפלשתינאית המקורית עברה התנסות טראומתית של גירוש, שנחווה מבחינה רגשית כ"נאכבה", כאסון וכקטסטרופה. מלחמת העצמאות לא הייתה אפוא בגדר עימות אפיזודי שניתן היה להחביאו מאחורי מילים נאות בדבר קירבה מזרחית תרבותית מהותית.

הסיבה הרביעית לירידתה ולאובדן ההקשר שלה קשורה בהתרשמות החברתית והעדתית לפיה במדינה החדשה הזאת, שעמדה ממש מאחורי וילון האופק שהכיל גם את פטירתה המתקרבת – לא נמצא מקום הולם למורשת יהודית הבאה מארצות ערב, כמו זו שלה, שכן הקהילה שלה כולה נתפשה כעדת שורדים סחופה של פליטים הנסים על נפשם מארצות אויב. היהודים הבאים מהמדינות המוסלמיות נחשבו רדופים – נזקקים בדחיפות לעזרה סוציאלית; כעולים חדשים דלים, שאובחנו לא אחת כלוקים בפיגור תרבותי מסוים וכמעט בפרימיטיביות, הם היו אמורים להיקלט במעברות – לעבור חינוך מחדש למדינת החלוצים הגיבורים, שנשלטה בידי הילידים הצברים והאידיאולוגיה הציונית האירופאית.

הסיבה האחרונה לירידתה קשורה בהיותה אשה ואף פמיניסטית ערבית – במדינה שבדרך, שלא היה לה מושג על הנוסח הייחודי הזה של הפמיניזם. כבר הייתה בלא ספק מידת מה של פמיניזם דגם מזרח-אירופאי, חלוצי, סוציאליסטי, קומונרי-קיבוצניקי נוסח "השומר הצעיר", ואולם הוא לא דיבר את שפתה ולפיכך לא ניתן היה להעניק לה את הכבוד הראוי על הישגיה הספרותיים בסלונים של בירות ערביות, שכן כל העלילות הללו לא הובאו בחשבון בפני הממסד התרבותי השליט.

לאחר פטירתו בלא עת של בעלה, הד"ר שמעון מויאל, נאלצה אסתר לעקור למרסיי ונראה שנזקקה לעזרת קרובים שעסקו שם במסחר. ואולם, עם הכיבוש הנאצי באירופה שבה כאמור ליפו.

ברמה הקיומית הכלכלית והמשפחתית נראה כי עם השנים נותרה אסתר מויאל כמעט חסרת כול ומכל מקום עם מעט מאוד מקורות תמיכה. בנה הבכור אינו מצטייר כמשענת יציבה, בעלה המנוח נדמה כמי שהפסיד את ממונו ביוזמותיו המו"ליות בתחומי העיתונות, ודומה כי מרבית הרכוש שהותיר בצורת נכסי דלא ניידי לא הגיע לאלמנה. יכולתה שלה לפתח כאשה מזרחית קשישה – קריירה עיתונאית-ספרותית בעידן שלפני לידת המדינה, הייתה קרובה לאפסית ומכל ההבטחה הגדולה של ימי הזוהר בבירות ערב – לא נותרו למצער מקורות הכנסה של ממש. משרות בתחומי תרבות, תקשורת וחינוך חולקו מטבע הדברים במשורה ועל פי שיטת הפרוטקציה ומי שלא היה מקורב עסקנית ואידיאולוגית אל מנגנוני המפלגות של היישוב היהודי ולא נחשב בחזקת קומיסר ופוליטרוק כשר, היה נאלץ למצוא את פרנסתו במקצים אחרים. בפני מויאל המבוגרת והערירית לא עמדו הרבה אופציות.

בנה הבכור עובדיה עבדאללה נדים מויאל נולד בין השנים 1894 ל-1896 ונראה שלא היו לו צאצאים, וככל שניתן להתרשם לא עמדו לרשותו משאבים כלכליים שבאמצעותם עשוי היה לתמוך משמעותית באמו באחרית ימיה.

עובדיה נדים מויאל מצטייר כתפוח שירי שלא נפל הרחק מדי מהעץ של אמו. שירתו הרומנטית, מרובת החרוזים והנמלצת, חדורה אהבה רבה לטבע ולמדע, לתרבות ולספרות, למוזיקה ולחוויית הקריאה, לעונות השנה ולחירות האנושית.

עובדיה נדים מויאל נפטר זמן קצר מאוד לאחר לכתה של אמו, הוא מת ב-23 בפברואר 49 בירושלים, שבה התגורר בשכנות לכנסת ב"בית המעלות". עיזבונו כלל את הפריטים הבאים: מיטת ברזל, שולחן, כיסא, 2 מזרני קש, 2 מזוודות עם בגדים משומשים, מזוודה אחת עם ספרים, 2 כרים קטנים וכן כמה לבנים משומשים. החפצים הוצגו במלון "ציון", רח' לונץ ירושלים. (הודעת האפוטרופוס הכללי מתאריך 49 21.6 בעיתון 'הצופה' 27.11.49).

הדיוקן הכללי המצטייר מבנה בכורה של אסתר מויאל הוא כשל משורר ערירי ודל אמצעים, ועל רקע זה ספק אם יכול היה לסייע לאמו בשנותיה האחרונות.

מסדרים מאסוניים ומחדשים רוחניים

"אינו חותר לכלום, כי זאת מהותו, נטול כיוון הוא, כי נעלמה לו המטרה לאחר שנשכחה הסיבה. ובתנועת הסיחרור הבלתי-נילאת של כדור-הארץ מופיע בינינו לפתע המסתורין, עתיק יומין, כקרוב-משפחה נשכח במוסד עזוב של חולי נפש, שנשלח לחופשה קצרה למרות דבקותו בשיגעון שכדור-הארץ דומם תמיד במקומו… ולאחר שבא לבקר אותנו, וישב בינינו חיוור ורזה עד מאוד והרצה את השקפותיו הפנטסטיות, הוא קם לפתע, נזהר לא להפיל את כוס-התה שהנחנו לפניו, וסהרורי הוא מתחיל לשוטט בין חדרי-השינה שלנו, לפגוש אנשים או מאורעות שנסתיימו מזמן".

(א.ב. יהושע, "השיבה מהודו", 32).

בני הזוג מויאל היו מושקעים שניהם בעיונים רוחניים נמרצים; אסתר למדה כאמור מנעוריה את כתבי הקודש המוסלמיים והנוצריים בעל-פה, שמעון ביקש לתרגם את התלמוד לערבית. הקוריקולום ויטה המשותף שלהם, העשיר בהיכרויות עם אנשי רוח, עשוי להיקרא כ"פגישות עם אנשים מיוחדים".

ואולם בכללות הדברים ניתן לומר כי השניים פעלו בהשראת רוח הזמן של תקופת הרנסנס הערבי ("הנהאדה", NAHADA, ה"התעוררות") שעיצבה את השקפת עולמם של אנשי רוח ערביים בתקופה שבין המחצית הראשונה של המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה. תנועת התחייה הייתה פרי המפגש בין התרבות הערבית לעולם המודרני, כחלק מחשיפה משברית אשר עוררה פרץ של הערכה להישגים הטכנולוגיים המערביים, לצד רצון לשמר את התרבות הערבית המקורית על מלוא זכויותיה.

המויאלים נמצאו אפוא באותו ציר משולב של פעילות ספרותית-עיתונאית ושל התעוררות פוליטית פרי רוחו של העידן הזה שמרכז פעילותו היה בערים כביירות, דמשק וקהיר. הרנסנס הערבי דגל במקורו בהתעוררות תרבותית ובהרמוניה של קבוצות שונות ובהם גם מיעוטים החוסים תחת מטריית הרפורמציה התחיקתית העות'מאנית.

אסתר הכירה בצעירותה את הסופר מחמד אל-באקר, שלימדהּ אנגלית וספרות ערבית ולדבריה היה ממוצא יהודי, תימני או פרסי. אל באקר, שתרגם את הקוראן לאנגלית, שאף לאחד את שלושת הדתות הגדולות. כן הכירה את שייח מחמד עבדה והשניים ביקשו לקרבה לאגודה סודית שהקימו לשם כינון יחסי קִרבה בין מאמיני שלוש הדתות המונותיאיסטיות.

מקורבם של המויאלים הסופר המצרי עבדאללה נדים הפגישם באיסטנבול עם ג'מאל אל-דין אל-אפגאני (1838-1897) שנחשב מורו הרוחני של עבדה והיה מחלוצי התנועה המודרניסטית באסלאם, שקרא לרפורמה תרבותית מדינית, ולאיחוד מול המערב.

ביחד עם עבדה הקים את העיתון "אל-ערוה אל-ות'קה" ("הקשר האמיץ") שהטיף לשחרור העולם המוסלמי לחידושו ולהתאחדותו מול אתגרי המערב. בתפישתם של אל-אפגאני ועבדה, האיסלאם קרוב במקורו למדע ולמקורות הידע האמיתי, אך התנוון כתוצאה מקיפאון הלכתי ונקלע לעמדה של פיגור מעמיק נוכח המערב מתוך השתעבדות ואובדן מהותו.

ביומן הקצר של שמעון, שנמצא בכליה של אסתר בעת ביקורו של יהושע, נכתב:

"שנת 1894, פגשתי בקושטא את הסופר המצרי עבדאללה נדים, שהכרתיו בגלותו הראשונה, בהיותו ביפו, ויזמיננו לביתו ויכבדנו כבוד גדול. הוא לקח אותנו לבקר את הפילוסוף הנודע ג'מאל א-דין אל-אפגאני ונכבדים גדולים אחרים שהתגוררו באותם הימים בקושטא שאף כבדונו מאוד ואף אנו עשינו, כך, הננו מקווים, רושם טוב עליהם".

על רקע זה הצטרפו בני הזוג לאגודת "אל באקר" – לקירוב בין שלוש הדתות, שמעון היה משוכנע בשותפות הגורל בין העם היהודי והערבי ובין האיסלאם והיהדות ונטיותיו הרוחניות כיוונו אותו אל ארגון "הבונים החופשים", אשר אפגאני, עבדה ונדים היו חברים בולטים בו. בהמשך אף יסד לשכה מסונית נפרדת ביפו ועמד בראשה. בשלב מאוחר יותר החליטו החברים הערבים בלשכה להיפרד מעמיתיהם היהודיים ונראה שהדבר גרם לירידת הלשכה ואף לפרישת חלק מהחברים הערבים ממנה.

המויאלים נמצאו אפוא בטווח ההשפעה הישיר והמידי של חוג אינטלקטואלי רוחני שכלל כמה מהמאורות הגדולים של תנועת ההתעוררות באיסלאם ובהם דמויות כג'מאל אל-דין אפגאני (1897-1839) מי שהעניק לאיסלאם אינטרפרטציה מודרנית מתוך הטפה לאחדות פאן איסלמית והתנגדות למה שנתפש בעיניו כקולוניאליזם אירופאי. עוד בשנת 1868 בקהיר הצטרף אל אפגאני למסדר המאסוני הנודע של 'כוכב המזרח' ואף מונה בהמשך לעמדה בכירה בקרב אגף זה של "הבונים החופשים". רעיונותיו הרדיקליים בדבר רפורמה רוחנית ופוליטית הובילו לגלות ממושכת ומתוך כך הטיף את בשורתו בקושטא ובפריז בקריאה לחזרה לאיסלאם שכלי וטהור המיוסד על מוסר חברתי דתי.

י

מחמד עבדה

תלמידו הראשי של אפגאני – מחמד עבדה (1905-1849) מהמחדשים הבולטים של האיסלאם במאה ה-19, האשים את הממסד המוסלמי בקיפאון רוחני ובשחיתות מוסרית. הוא הטיף לערכים האמיתיים העתיקים של החליפות כתצורה של מנהיגות רציונלית בהשראה שמימית היכולה להבטיח חברה צודקת בהשגחת האל, הנביא והקוראן ומתוך כך להעצים את העולם המוסלמי כנגד מה שנראה כעיוות הצדק וכניצול בידי המערב.

עבדה, שפעל כמבשר דתי וכדמות מובילה בקריאה לאיסלאם מודרני, חיבר "מאמר על אחדות האל" ופירוש לקוראן. בגיל צעיר הצטרף למסדר מאסוני ויצר קשרים קרובים עם התנועה הבהאית. בעקבות העקרונות של "הבונים החופשיים" ביקש לעודד הידברות ואחדות בין המסורות הדתיות. באוניברסיטת "אל אזהר" למד מיסטיקה מוסלמית ובעקבות רבו ביקש לשלב עיתונאות, פעילות מדינית ורוחניות מיסטית. בביטאון שיסדו הטיף לעמדות של התנגדות לקולוניאליזם הבריטי.

רעיונות אלו שבו ופותחו בידי מוחמד רשיד רידא (1865-1935) הוגה דעות ממובילי תנועת הרפורמה באיסלאם, עיתונאי, סופר ומשורר. רידא נחשב לתלמידו של מחמד עבדה ולמתווה דרך לחידוש האיסלאם על-פי עקרונות הסלפיה, התנגדות לאימפריאליזם המערבי והפעלת שיקול הדעת השכלי. בביוגרפיה הרוחנית שחיבר על מורו הגדול מסר פרטים שונים על פעילותם של יהודים בתנועה שהקימו. דרכו השפיעה על חסן אלבנא, מייסד תנועת "האחים המוסלמים".

שני המאפיינים הבולטים בקוריקולום ויטה הרוחני של בני הזוג מויאל הם: ראשית, הקרבה התמימה הראשונית, במצב ההיולי הבתולי של הדברים – בין עמדה ציונית "רכה", המאמינה בהקמת הישות היהודית החופשית בארץ ישראל היא פלשתין, לבין תנועות התעוררות לאומיות ופאן-איסלמית בעולם הערבי, החותרות לביטול הנוכחות הדומיננטית של המערב מתוך רפורמה מקפת באיסלאם. שנית, ניכר כאן באורח מעורר עניין העיסוק הנמרץ באגודות סתר מאסוניות, המשותף להם ולמקורות ההשראה הרוחניים שלהם.

המאפיין הראשון מעניין בשל העובדה שחלק מהזרמים שהשתלשלו מרעיונות הרפורמה והרנסנס הערבי התגלגלו בדורות הבאים בתנועות קיצוניות ורדיקליות שלא הייתה להן בהכרח אהדה יתירה למפעל הציוני. ואילו בשלב המוקדם של הדברים נראה שהמויאלים משוכנעים בחזון של שיתוף פעולה הדוק – יהודי-מוסלמי, עברי-ערבי, שיחולל שחר של מזרח חדש, מתקדם ומפותח, אך גם עצמאי ושווה זכויות ביחס למערב.

המאפיין השני אפוף בעננת הרזים של אגודות מאסוניות שפעלו בסוף העידן העות'מאני ומי יודע אם חידת אסתר מויאל והשאלה המציקה מה לכל הרוחות קרה לה באחריתה בעולם הזה, אינה שלובה בדרך כלשהי באניגמה שעודה אופפת את פעילותם של בני הזוג בעמותות מיסתוריות ובתקוות להארה בין-דתית ואוניברסלית, שלא תמיד התממשו במלואן ובצורה כה נאצלת במציאות הקשה של המזרח-התיכון.

וכך רעיונות שעוצבו לראשונה בסביבה הרוחנית היצירתית שאפפה את הזוג היהודי מביירות – התפתחו לכלל מניפת זרמים רעיוניים ומתוך כך זכו למגוון רחב של מהדורות ואלתורים אידיאולוגיים. אלה נעים בין אמונה בהארה פרי קדמה אוניברסלית והרמונית, המקיפה את האנושות מתוך קריאה לרפורמה ליברלית לבין פונדמנטליזם רדיקלי בזרמים הקיצוניים של האיסלאם. הקול השפוי של המויאלים הושתק למרבה הצער וסופו שנשכח כמעט לחלוטין, הן בבירות הערביות שבני הזוג פעלו בהן, הן בגבול יפו-ת"א שבו הקימו את הסלון הספרותי האחרון שלהם. מצער למדי שבשורתם בדבר שכנות הרמונית אותנטית יהודית-ערבית מתוך שותפות תרבותית – התפוגגה. יתכן שמסר בלתי ידוע וכמעט אזוטרי זה, יכול היה לסייע בהצלת המזרח התיכון מפורענות אפוקליפטית פרי סדרה אינסופית של מלחמות לאומית וטרור בשליחות האל העלול להגיע לגיהינום בדרכם רצופת הכוונות המצוינות של הג'יהדיסטים והלוחמים הקדושים – אל גני העדן הממתינים להם לפי חזונם.

גילוי נאות

בראשית השנה הנוכחית קיבלתי הצעה מהסופר א.ב.יהושוע, שאותו הכרתי בהקשרים שונים בעבר. הפעם ביקש לסייע בעדו בהורדת כתב היד של ספר עיון הקשור בעיזבונו העיתונאי העשיר של אביו יעקב יהושע.

כתב היד התבסס בעיקרו של דבר על כעשרים מאמרים שפרסם יעקב (19051982) בבימות שונות ועניינו הראשי היה ראשית העיתונות הפלשתינאית בארץ, נושא שעמד במרכז פעילותו המקצועית בתקשורת ועבודתו האקדמית במזרחנות, וכן בשאלת היחס בין הערבים לבין הישוב היהודי הספרדי בשלהי התקופה העות'מאנית ובימי המנדט.

.

לאחר שעברתי על קובץ אסופת המאמרים שלוקטה כאמור מאכסניות שונות, הגעתי למסקנה שבמרכז הספר המוקדש לעבודתו העיתונאית החרוצה של יהושע בצומת ספרדים-ערבים – ניצבת למעשה פרשה אחת, הבאה לידי ביטוי בשניים-שלושה מאמרים והממוקדת בפעילותם של בני הזוג מויאל. בלב העיסוק הזה ניצבה דמות ספרותית מרתקת שעד אז כלל לא שמעתי על אודותיה – אסתר מויאל, שדיוקנה שורטט במאמר המרגש "הסופרת אסתר מויאל ותקופתה". ובלב המאמר הזה עמדה פגישה משונה בעליל בין יעקב יהושע לאסתר בזקנותה, כאשר הייתה נתונה כבר בעניות מרודה, במה שהצטייר כפרק האחרון והעגום למדי בחייה.

הציטוטים מהעדות על המפגש מויאל יהושע מבוססים על מאמרו של יעקב יהושע ב"הד המזרח".

עדויות נוספות על בנות משפחתה של אסתר מויאל מתוך מאמרה המאלף של ליטל לוי:

'Partitioned Pasts: Arab Jewish Intellectuals and the Case of Esther Azhari Moyal (1873-1948)', in The Making of the Arab Intellectual (1880-1960): Empire, Public Sphere, and the Colonial Coordinates of Selfhood, ed. Dyala Hamzah, Routledge, 2012

הציטוטים מתוך דבריה ונאומיה של אסתר מויאל נכתבו כתרגום חופשי המבוסס על התרגום האנגלי מהמקור הערבי שהובא בספר:

Modern Middle Eastern Jewish Thought: Writings on Identity, Politics, and Culture, 1893-1958

Editors Moshe Behar, Zvi Ben-Dor Benite Tauber Institute Series for the Study of European Jewry and the Brandeis Library of Modern Jewish Thought Series

.

תודה לפרופ' לוי ולפרפ' בהר על עזרתם האדיבה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

אחד + שמונה עשרה =