לציון יום פטירתו של הפילוסוף ואבי החילוניות היהודית ברוך שפינוזה ב-21 לפברואר (1677) סוקר אלכס גורדון את רעיונותיו.
פרק מהספר "יהודים אינטלקטואלים, יוצרים והורסים, מול 'השאלה היהודית'" (הוצאת הספרים "כרמל" – בדפוס).
המערכת
ב-"מאמר תאולוגי-מדיני", שפורסם ב-1670 ונאסר ב-1674, כתב שפינוזה: "במדינה חופשית מותר לכל אדם לחשוב בדרכו ולומר את כל מה שהוא חושב". זו הייתה אז אמירה של חייזר מכוכב אחר. את שאיפתו של שפינוזה לחירות מדגים סיפורו של בעל הבית שלו, הצייר ואן דר ספק, ששאל את שפינוזה: "מדוע, כשאני מפסיד בשחמט, אני מודאג, ואתה אינך מודאג? אתה אדיש לתוצאת המשחק?". שפינוזה השיב: "בכלל לא. אבל לא משנה מי מאיתנו מפסיד, חשוב שאחד המלכים מקבל מט, וזה משמח את ליבי הרפובליקאי". הוא העדיף דמוקרטיה: "העדפתי דמוקרטיה כי היא מתקרבת הכי הרבה לחירות, שהטבע מספק לכולם".
שפינוזה נחשב בקהילת אמסטרדם למה שהרבנים מכנים עילוי ̶ תלמיד מצטיין, אף בולט במיוחד. עם זאת, לעילוי הייתה השקפה ביקורתית על התנ"ך והתלמוד. הוא לא התייחס אליהם כאל ספרי קודש, אלא הכפיף אותם לניתוח ולביקורת. הוא לעג לטענת "העם הנבחר", והטיל ספק בכרונולוגיה של התנ"ך. הוא טען שמשה לא יכול להיות מחברו של החומש. ספרי משה, לפי דעתו, לא נכתבו על ידי אדם אחד, ולא עבור אנשי תקופה אחת. הרבנים ניסו לשנות את דעתו, חקרו אותו, ונתנו לו חודש לחשוב. האנשים שלא ניתן היה לגרום להם לוותר על אמונתם על ידי פחד מפני אוטו דה פה, קיוו לגרום לשפינוזה לעשות זאת, תחילה באיומים, אחר כך בשוחד. הוצעה לו קצבה שנתית של אלף פלורינים כדי שיקיים את טקסי היהדות ויבקר בבית הכנסת. הפילוסוף סירב. אז נשלח אליו מתנקש, שנכשל. ב-27 ביולי 1656 סולק שפינוזה מבית הכנסת ונאלץ לעזוב את אמסטרדם. למרות החרם, כתב שפינוזה ב-"מאמר תאולוגי-מדיני": "אני די מוכן להאמין שיבוא יום שבו, ברגע המתאים, בהתחשב בכך שענייני האדם נתונים לשינוי, הם [היהודים] יקימו שוב את מְדִינָתם".
לאחר פרסום "מאמר תאולוגי-מדיני", היה שפינוזה שנוא על ידי תיאולוגים מכל הפלגים הנוצריים. בשנת 1685 כתב המיסטיקן הפרוטסטנטי הצרפתי פייר פוירייה: "שפינוזה, לאחר שהפך מיהודי לנוצרי [הוא מעולם לא היה נוצרי. – א.ג.], מנוצרי לדאיסט, ומדאיסט לאתאיסט, הפך לבסוף לאובסקורנטיסט ולכלי של השטן. הסכנה שלו למאמינים מחמירה בשל העובדה ששפינוזה בשום מקום בעבודותיו לא מודה בגלוי באתאיזם שלו, אלא פונה לאלוהים, שהוא מפרש אותו כערמה של דברים סופיים, גופניים, ורוחניים".
תיאולוגים נגעלו מפילוסופיית הפנתאיזם של שפינוזה שלפיה: אלוהים הוא הגורם האימננטי לדברים, לא היוצר שפועל מבחוץ; היוצר זהה ליצירתו; אלוהים אינו בורא עולם שמחוצה לו, אלא הוא חי בכל נשמה. לפי שפינוזה אנשים משוכנעים שעיניים נוצרו כדי לראות, צמחים ובעלי חיים נוצרו כדי להיות מזון, ומטרת השמש להאיר. הם יודעים שהאמצעים הללו קיימים, ולא נוצרים מעצמם, ולכן הם מאמינים שיש מישהו שיצר את הדברים הללו. הם לא יכולים לחשוב שהדברים הפכו את עצמם לכאלה. שפינוזה היה נגד הרעיון שאלוהים ברא את האדם בצלמו. הוא האמין שהאדם ברא את אלוהים בצלמו, והוא התנגד לתפילה לאל דמוי בן אנוש. איינשטיין כתב: "אני מאמין באל של שפינוזה, שמתבטא בהרמוניה של כל מה שקיים, אבל לא באל שמעסיק את עצמו בגורל ובמעשיהם של בני האדם".
לפי שפינוזה, כל דבר בעולם נשלט על ידי הכרח לוגי. אז הרוע הוא בלתי נמנע, כמו גם הטוב. זו הסיבה שהכנסייה התייחסה אליו כאל אחד החוטאים הגרועים ביותר שהיו אי פעם.
שפינוזה חי מבלי להזדקק לעידוד. הפילוסוף והמתמטיקאי הגרמני לייבניץ, בניגוד לו, שאף להיות פופולרי בקרב בעלי השררה. הוא היה אורתודוקסי, נאמן לדת הנוצרית, וטען שעולם הנשלט על ידי המלכים והכנסייה הוא העולם הטוב ביותר. הוא רכש את הקידומת של האציל "פון" והפך למושא ללעגו של סוויפט ב"הרפתקאות גוליבר" ושל וולטייר ב"קאנדיד". על אף הערצה כלפי שפינוזה, הצטרף לייבניץ לרודפיו. לייבניץ היה רודף כבוד – תכונה שהייתה זרה לשפינוזה. הוא חיפש כל הזמן אותות הצטיינות. לעומתו, שפינוזה מרד נגד הקמת אנדרטאות לאנשים מפורסמים. לייבניץ כינה את משנתו של שפינוזה, שהחרידה את אנשי הכנסייה, מסוכנת ומזיקה. נראה שלייבניץ היה הפילוסוף היחיד בהיסטוריה שהיו לו שתי פילוסופיות. האחת, המשבחת את בעלי השררה, הרדודה והפנטסטית, שהייתה ידועה לכל, והפילוסופיה השנייה, העמוקה, הדומה לתורתו של שפינוזה, המבוססת על לוגיקה מתמטית, שהייתה ידועה ומובנת למעטים.
שפינוזה לא התעניין בכסף. ב-30 במרץ 1654 נפטר אביו. הונו של אביו הפך לנושא לתביעה משפטית בין ברוך לאחיותיו. שפינוזה התדיין ארוכות, וכשזכה בתיק, ויתר מרצונו על הונו לטובת אחיותיו. כשנשאל, מדוע אם כך תבע אותן, השיב: "כדי לראות בעצמי, האם צדק והגינות עדיין קיימים בהולנד. אני לא רוצה עושר, יש לי מטרות שונות לחלוטין".
גירושו של שפינוזה מהקהילה היהודית חייב אותו למצוא עיסוק לפרנסה. הוא לא קיבל מתנות מספונסרים. שפינוזה, בהתאם להלכה התלמודית שקבעה כי תלמידי חכמים חייבים ללמוד מקצוע, למד ליטוש עדשות.
בשנת 1673 הוצעה לשפינוזה הזמנה לקבל תפקיד פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת היידלברג. משמעות ההצעה הייתה שגשוג והזדמנות לעשות את מה שהוא אהב מבלי להסתכן במוות משחפת עקב שאיפת אבק זכוכית מהעדשות המעובדות. הפילוסוף לא קיבל את ההצעה, שכן "אינני יודע באילו גבולות ניתנת לי חירות לעסוק בפילוסופיה". בין חבריו של שפינוזה היו אנשים אמידים שהתחננו בפניו לקבל את עזרתם החומרית ולעזוב את העיסוק המזיק. שפינוזה סירב. תלמידו וחברו סיימון דה פריס התחנן בפניו לקבל ממנו אלפיים פלורינים. הפילוסוף סירב. הוא אמר שסכום כה גדול יסיח את דעתו מהעיסוק בפילוסופיה. לפני מותו רצה סיימון להוריש את כל הונו לשפינוזה, אך האחרון שכנע אותו לערוך צוואה לטובת יורשיו החוקיים, אחיו. הוא האמין שאפשר לשמור על חירות ועצמאות רוחנית על ידי קיום חיי עבודה, מלאי קושי ומצוקה.
אדישותו של שפינוזה לכסף, עצמאותו, וחוסנו הרוחני, מודגמים באפיזודה שקרתה ב-1673 במהלך מלחמת הולנד עם צרפת ואנגליה. הפילוסוף קיבל הזמנה מהעיר אוטרכט, שבה שכן המטה הכללי של הצרפתים, להיפגש עם המפקד העליון שלהם, הנסיך קונדה. הנסיך הציע לו להקדיש יצירה למלך צרפת לואי ה-14 תמורת פנסיה לכל החיים. הפילוסוף סירב. אבל ההמון ההולנדי חשד בו בריגול למען צרפת. החלו קריאות לרצח שפינוזה. ואן דר ספק, בעל הבית, חשש שהמון יהרוס את ביתו. הפילוסוף הרגיעו: "אם נשמע הרעש הקל ביותר של ההמון ליד דלתך, אני בעצמי אצא לפגוש אותם. […] אני רפובליקאי ישר ומעולם לא חשבתי על דבר מלבד טובתה ותפארתה של ארצי". הקהל נרתע מלהרוג את האיש "המסוכן", בטענה למחלתו הקשה. שברירי וחולני, סבל שפינוזה משחפת, שהוחמרה מעבודת ליטוש העדשות. הסובבים אותו לא שמו לב למצבו המסוכן רק בגלל עוצמת רוחו.
קולרוס, הביוגרף הראשון של שפינוזה, ציין, "אף אחד לא ראה אותו עצוב במיוחד או עליז במיוחד. הייתה לו דרך נפלאה לשלוט על התשוקות שלו". שפינוזה היה אדם פשוט וצנוע, נטול שאפתנות. הייתה לו כוונה לשחרר אנשים משליטת הפחד. באתיקה שלו הוא כתב: "האדם החופשי אינו חושב על המוות, וחוכמתו היא לחשוב לא על המוות, אלא על החיים". הוא האמין שעל האדם להילחם במחלות בכל כוחו, אך להימנע מאימת המוות הממשמש ובא ומחרדה מפני מחלה, על ידי הפניית מחשבותיו לעניינים אחרים. ביום האחרון לחייו הוא היה רגוע, לא נרגש כמו סוקרטס בדיאלוג "פיידון" של אפלטון, אלא שוחח עם בן שיחו על עניינים שמעניינים אותו כפי שהיה עושה ביום רגיל.
יהודים חילונים מגדירים את יהדותם במונחים של לאום. בתקופתו של שפינוזה הייתה ליהודים רק זהות דתית. שפינוזה היה אולי היהודי הראשון שלא הזדהה עם בית הכנסת. במהלך חייו מעטים הבינו מהי המחשבה הליברלית, ולא היו מודעים לכך שהיא יכולה להיות חשובה יותר מאידיאולוגיה. שפינוזה היה היהודי הלא-דתי הראשון. יהודים לפי לאום, שאינם מצייתים למצוות הדת, היו "הצאצאים" של הפילוסוף ההולנדי. שפינוזה היה קוסמופוליט הנאמן, לפי איינשטיין, ל"דת הקוסמית של הרמוניה של ההוויה".
שפינוזה לא קיבל את הדתות בשל האנלוגיות לאדם, שהן השתמשו בהן: הבורא; הסיבה הראשונה; כתבי הקודש, שנכתבו בשפת האדם. הוא הכחיש ניסים. כל הדתות נראו לו כהמצאה של כמה דורות של אידיאולוגים זייפנים. הוא הפך את הדוקטרינה המקראית של העם הנבחר למושג של העם שבחר את אלוהיו. עבורו, אלוהים הוא רעיון, ולא בשר ודם, שסובל. האל של שפינוזה אינו מבצע פעולות שעושים אנשים. שפינוזה התנתק מהדת האנתרופומורפית. הוא היה נגד הקונספציה של הפשע האנושי ועונשו של אלוהים עבור הפשע הזה. הוא ראה שאי אפשר ליצור מוסר על בסיס פחד מהאלוהות.
שפינוזה היה, ככל הנראה, ההוגה החילוני הראשון. הוא האמין שהכנסייה צריכה להיות כפופה למדינה. ההגדרה העצמית הרוחנית שלו הייתה אוניברסלית, והכילה את רעיונות היהדות במידה הדרושה להבנת הערכים של האדם החופשי. הוא התנגד להרחבת התיאוקרטיה של ימי המקרא לחיי הקהילה המודרנית.
שפינוזה היה בקיא בתולדות האנוסים בספרד ובפורטוגל, והיה מודע לכוחו הרוחני של העם היהודי, ולתפקידו בהחזרת אנשים, שהיו קתולים במשך עשרות שנים, ליהדות. האנוסים היו יהודים לא לפי הדת, אלא לפי הלאום. יכולתם של היהודים כאומה לשרוד ללא בית המקדש הדהימה את שפינוזה, והייתה מקור לתחזיתו לתחיית מדינת היהודים. הוא ראה שהעוינות לאנוסים לא נובעת מהתנגדות לדת היהודית, אלא מהתנגדות לעצם קיומם של היהודים. התחזית לתחיית המדינה היהודית בפיו של חושב חופשי, שאינו דתי, מסגירה את עוצמת הקשר שלו לאומה, שעל אף הכל – הוא נשאר בנה.
