ספרה האחרון של יעל נאמן, "היה לך טוב או היה לך רע?" (אחוזת בית, 2024), הוא ספר שנקרא מכריכה לכריכה בנשימה אחת. הוא נקרא כך לא רק משום שהוא מחזיק תשעים וחמישה עמודים. הספר כתוב היטב, משלב במינון מושלם קטעים ספרותיים, אוטוביוגרפיים וגם תיעודיים אשר לקוחים מקטעי עיתונות וראיונות אישיים. בספר הסופרת מנסה להתחקות אחר חוויית הגדילה בלינה המשותפת בבית הילדים בקיבוץ, מנקודת מבטה שלה, ובעיקר מנקודת מבטו של נחשון גולץ.
גולץ הוא בן קיבוץ רוחמה. חוויית הגדילה בבית הילדים צילקה אותו נפשית למשך כל חייו. עד כדי כך, שהגיש תביעה נגד רשם האגודות השיתופיות, בטענה כי החינוך המשותף בקיבוצים מהווה ניסוי פסיכולוגי אכזרי. ילדים אלו לא זכו לחיבוק או למגע יד אוהבת כאשר בכו או כאשר נפצעו. לעיתים, באופן הפשוט ביותר חוו טראומה כאשר צמחו בשנים המעצבות ביותר של חייהם. כאשר רצו לברוח מבית הילדים הביתה, היו כאלו שגילו שההורים נעלו את הדלתות ושאין להם זכות כניסה לביתם שלהם, כלומר, בפועל, אין להם בית.
במאמר מוסגר אציין בהקשרו של המושג "ניסוי פסיכולוגי" שבו השתמש נחשון גולץ, כי הפסיכולוגיה, כמדע החוקר את התנהגויותיהם של בני האדם, אכן ערכה בראשית דרכה ניסויים אכזריים על בני אדם, ובמיוחד על ילדים. למשל, בשנת 1920 הפסיכולוג ג'ון ב. ווטסון ועמיתתו רוס אליינר ביצעו ניסוי בתינוק קטן ובריא בן 11 חודשים בשם אלברט, והובילו אותו לפתח פוביות שלא הצליח להשתחרר מהן. הם עשו זאת באמצעות חשיפה מתמשכת לחולדה לבנה. ניסויים מסוג זה, ואף אכזריים ממנו, התבצעו מתוך תפיסה שהם מקדמים את חקר המדע ההתפתחותי, ובמקרה דנן את מושג ההתניה הקלאסית שעומד בבסיס התיאוריה הביהביוריסטית.
ניסוי "אלברט הקטן" משמש עד היום כדוגמה חשובה בדיונים על אתיקה במחקר פסיכולוגי, ומזכיר את החשיבות של שמירה על זכויות המשתתפים ורווחתם, ואת הסכמתם מדעת לביצוע המחקר.
הרעיון לגדל ילדים בבית ילדים לא היה רק ניסוי פסיכולוגי שלא בהסכמת משתתפיו, קרי, הילדים. הגידול היה חלק ממארג שלם של אידיאולוגיה קהילתית, שוויונית, ושיתופית.
בתפיסה זו גם הילדים הם שיתופיים, כלומר, שייכים בראש ובראשונה לקיבוץ ולא להוריהם. הייתי אומרת שהייתה כאן גם אמונה, עמוקה כאמונה דתית, שצורת גידול זו, שבה הילדים שיתופיים, תגרום להם לא לפתח תלות בהורים, ולמעשה באף גורם, והם יהיו לאנשים עצמאיים ומפותחים להפליא. אין ספק שתפיסה זו, שלא במתכוון, מכילה מימד ספרטני. התינוקות כולם הולכים אל בית הגידול, החזקים שורדים את החוויה בצורה טובה יותר, ואילו הרגישים עלולים לצאת ממנה בשן ועין, ולשלם מחיר של חסכים נפשיים. לעיתים חיים שלמים של תיקון וניסיונות לתיקון רק יקהו את כאבם, אך לא יעלימו אותו.
מרתק לדעת שלמרות חוויית הכאב העוצמתית של נחשון גולץ הוא ניסה לחזור לקיבוץ רוחמה. פעם אחת לאחר הצבא, כדי להבין האם בכל זאת העובדה ששם נולד יכולה להפוך את המקום לבית. בפעם השניה הוא ניסה לחזור לקיבוץ לאחר נישואיו. בשני המקרים, המציאות הכואבת הוכיחה לו שהתשובה לשאלתו היא שלילית באופן חד משמעי. אי אפשר לבקר את הקיבוץ בריש גלי וגם לרצות להיות חלק ממנו, כלומר, להתייחס אליו כבית.
במילים אלו הוא מתאר את מסעו חזרה לקיבוץ: "…החלטתי אחרי כל מיני גלגולים שאני חוזר הביתה, לרוחמה. לא סתם חוזר הביתה, למקום שתמיד אמרו לי שהוא הבית שלי, אלא הולך ברגל מתל אביב לרוחמה, כי זה הבית שלי. מאה קילומטר ברגל, בלילה, בדיעבד עם נעליים שהיו קצת כבדות מדי, שגרמו לי אחרי זה לשכב בלי יכולת לזוז איזה שבוע. אני הולך הביתה" (ע' 53).
מסעו המפרך של גולץ מזכיר את מסע הייסורים שעבר אודיסאוס כאשר ביקש לחזור ממלחמת טרויה לביתו שבאיתקה. במקרה של אודיסאוס, גיבור האפוסים הענקיים של הומרוס, האיליאדה והאודיסאה, היה ברור שלמרות שעליו להתמודד עם מפלצות הים, עם שירת הסירנות, ועם אויבים מבית ומחוץ, איתקה היא ביתו ואין תחליף לבית הזה בשום מחיר.
עובדת היסוד הזאת באוטוביוגרפיה של נחשון גולץ, כילד שגדל בבית הילדים, מעורערת. מכאן גם נובע הקושי העצום שלו לגבש את זהותו כאדם בוגר. ואכן יצא שסיפור חייו מתגלגל כך שהוא מוצא את ביתו מחוץ לרוחמה, מחוץ לתל אביב, ומחוץ לגבולות מדינת ישראל. הוא השתקע אי שם באוסטרליה הרחוקה.
להבנתי גולץ, על אף עברו, הוא כיום אדם מצליח. עורך דין שמלמד באקדמיה, ומחזיק באתר אינטרנט פרטי בעל מנויים. הוא נשוי, ואב לשני ילדים בוגרים. כלומר, למרות הצלקת הנפשית שהולכת עימו באשר ילך, ניתן לומר שבכל זאת "הניסוי הפסיכולוגי", שאותו הוא מבקר בכל מאודו, אכן הצליח. אלא שהצלחה זו גבתה ממנו מחיר כבד מנשוא שהתבטא בעיקר בחוסר יכולת רגשית לתקשר עם העולם והסובבים אותו. האם כיום טוב לו או רע לו?
שאלה זו מונחת בפתחו של הספר וגם בכותרתו, בזמן עבר: "היה לך טוב או היה לך רע?". ננסה כעת להבין את משמעותה. ראשית, נוכל לומר שבטווח הביניים שבין טוב לרע, לבן ושחור, יש מנעד שלם של אפור, כלומר, של חוויות שיש בהן גם מן הטוב וגם מן הרע. הנטייה לשאול אנשי קיבוץ באופן שטחי ואולי מציצני, אם היה להם טוב או היה להם רע, נובעת מהצורך שלנו לפשט דברים ולקבל תשובות חד משמעיות. במקרה זה, הסופרת מתעקשת לספר את סיפורו של אדם שהיה לו בילדותו רע באופן שאינו משתמע לשתי פנים. אם כן, האם השאלה הזו מיותרת? האם זו שאלה רטורית? אנו הרי יודעים שהתשובה היא – היה לך רע, רע מאוד, היה סיוט. ומה הלאה? האם זה יגרום לנו לחפש את האנשים שהיה להם טוב כדי שנוכל לאזן את המשוואה בסיפור? אולי.
כאן אני רוצה להציע שקיימת גם אפשרות נוספת, שבה פשוט נניח לדברים להיות במצב של שאלה. שכן, ישנן פעמים שאנו אכן נמצאים במצב שהוא במובן מסוים מעין מצב של שיטיון, שבו איננו יודעים אם טוב לנו או רע לנו. הילדים שגדלו בלינה משותפת, לא ידעו מציאות אחרת. לעיתים גם הוריהם לא ידעו מציאות אחרת ולכן לא יכלו להגדיר אותה במפורש כטובה או כרעה.
אני נזכרת בהקשר זה בספר "בעל זבוב" של ויליאם גולדינג. הוא עוסק בקבוצת נערים בריטים שנקלעים לאי בודד לאחר ששרדו התרסקות מטוס בזמן פינוי בעת מלחמה. איש מהמבוגרים לא שרד, והילדים ניסו לקיים בכוחות עצמם סדר חברתי חדש, אך התדרדרו עד מהרה לאלימות ולברבריות. ילדי בית הילדים, על אף שהיו מסביבם מבוגרים שנדמו כמצויים בתוך עולם משלהם, נדרשו פעמים רבות להמציא בעצמם חוקי קיום לחיים, כלומר להגדיר בכוחות עצמם את הטוב ואת הרע.
כך למשל נאמן מתארת מקרה שבו בבית הילדים בקיבוץ ילדים מקיימים יחסי מין בגיל מאוד צעיר, לעיני כל החבורה. היה זה מעשה שככול הנראה לא היו להם כלים להבין כלל אם הוא טוב או רע. רק בדיעבד הם יכולים לנתח את המשמעויות הפסיכולוגיות של החוויות שחוו, ואת השלכותיהן על נפשם. דוגמה זו מייצגת את חוסר היכולת לתת מענה לשאלה הגדולה המונחת בפתחו של הספר.
באופן כללי, ניתן לומר שהמקרה של הילדים בבית הילדים בקיבוץ הוא מקרה פרטי המשקף שאלות יסוד של הקיום שלנו. אולי משום כך שבה יעל נאמן לעסוק בכך בספריה. בעיקר אנו מוצאים כאן את הכמיהה האינסופית לשייכות, לבית, ולצידה, שאלות של טוב ורע שקשורות למושג השייכות והבית, אך יש להן גם תוקף מוסרי אוניברסלי.
כך למשל, כאשר אדם וחוה הונחו בבית הגידול של גן העדן אחד הדברים הבסיסים שאנו יודעים עליהם הוא שלא התביישו זה מזו משום שלא ידעו להבחין בין טוב לרע, "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (בראשית, פרק ב', כ"ה). המצב הזה משתנה כמובן לאחר האכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע. בדרך כלל, אנו מדמיינים את גן העדן כמקום מושלם שכולו טוב, שגורשנו ממנו בכעס, ושתמיד נרצה בתת מודע הקולקטיבי שלנו לחזור אליו. אולם, ספרה של נאמן, השואל את השאלה שעל פניו היא פשוטה, אך למעשה היא גם חתרנית – "היה לך טוב או היה לך רע?" – יכול לגרום לנו לחשוב שאולי המצב הזה שבו נמצאים שני אנשים עירומים בגן, והם אפילו לא יודעים אם טוב להם או רע, איננו כשלעצמו, בהכרח, מצב טוב. ולכן, למרות שחטאו, גורשו, וסבלו, יכול להיות שהחטא דווקא קידם אותם במסע הקשה הזה, שבו, ראשית, הם מנסים להבחין את הטוב מהרע, ולאחר מכן, תוך כדי מהלכים שונים של תיקון, מבקשים לבנות עולם עצמי טוב יותר. לא כזה שניתן להם ושנבנה עבורם, אלא כזה שיצרו בעצמם.
הכמיהה לבית, שבאה לידי ביטוי בסיפור הפרטי מאוד של ילד הקיבוץ, משקפת סיפור אוניברסלי, ששורשיו נעוצים עוד בעברנו הקדום והמיתולוגי. הצורך הקיומי לחזור הביתה, למקום שבו מקבלים אותנו כמו שאנחנו, ופשוט טוב לנו ללא כל צורך להציב סימני שאלה.
ניתן לסכם ולומר שמסע החיים של נחשון גולץ משקף בדרכים שונות את מסע החיים של כולנו, גם אם זכינו, תודה לאל, לחוות את ילדותנו בצורה טובה בהרבה מכפי שנחוותה דרך עיניו של ילד רגיש שנשללה ממנו עד תום חוויית היסוד של המושג בית. הוא כותב על כך: "אני בוחר להתחיל במושג 'בית'. אפילו לפני 'הורים'. כי בית זה המקור, זה השורש. מעולם לא היה לי 'בית שלי'" (ע' 51).
קיראו גם
השורשים החתוכים של הקיבוצים – מסע אל עולם שהיה ואינו
היינו העתיד, אחוזת בית, 2011.
על ציורו של אדווארד הופר – "בית לצד פסי רכבת".
תודה אילנית! תיקון קל: בפעם הראשונה רציתי לגור בקיבוץ והוריי התנגדו לכך מחשש לתגובת הקיבוץ – זה היה לפני פרסום הראיון בהארץ. הוריי חששו שמגורים בנפחיה של אבי, בניין ישן ומוזנח, שלא כחבר קיבוץ, יעורר ביקורת עליהם. בפעם השניה, לאחר פרסום הראיון, הייתה זו אחותי המאומצת שהייתה אחראית על השכרת דירות, שהביאה את נושא בקשתנו לשכור דירה בקיבוץ בפני הועד המנהל שהורכב משני הורים של ילדים בקבוצתי והמדריך לשעבר בשומר הצעיר. הם סירבו לבקשתנו מטעמים של ׳פגיעה בשלום הציבור׳ וביהמ״ש באשקלון קבע שנגרם לנו נזק והורה על פיצוי.
בנימה אישית, מאוד אהבתי את סיפור האיליאדה והאודיסאה כילד וכמבוגר חשתי את קשיי המסע על בשרי.