השורשים החתוכים של הקיבוצים: מסע אל עולם שהיה ואינו

אביהו זכאי סוקר את "השדה והכוכבים: מסעו של יחיד בחבלי 'היחד'", המתאר את יציאתה של ד"ר מירי גלעד מקיבוץ ועולמו, ומפליג להקשרים מפתיעים עם יוצרים ויצירות ספרות נוספות. 

המערכת

תקציר הספר:

בשנות השמונים של המאה הקודמת, לאחר אסיפת קיבוץ דרמטית שצלקה את חייה, עזבה המחברת את הקיבוץ שהוריה היו בין מייסדיו. אירוע אישי זה מעורר שאלות מרכזיות: שאלות על יחיד בחבלי ה"יחד" הקיבוצי; שאלות לגבי יחיד בחברה אחרת; שאלות על חיי אדם וחברה בנתיבים שבין ארציוּת וחומריות ובין עולמות הרוח, כפי שגיבש אותם בובר ברשימתו "השדה והכוכבים" כשני ניבים מטפוריים. האם אנו מתנתקים מאחד הנתיבים או נעים בתנועת 'רצוא ושוב' ביניהם?

מסע זה מבקש לשוב לשורשיהם של יחיד וחברה, ומנסה לעקוב אחר המורכבות שבהמשך דרכם, תוך תהייה על דרכיה של חברה אידיאולוגית־קיבוצית, על מוסכמות, אווירה, ואורחות חיים. מסכת זו נבנתה מעדויות חיים ומהדהודי כתביהם של אישי רוח ומחשבה ויוצרים גדולים: מ' בובר; א"ד גורדון; ד' מלץ; ס' יזהר; ועוד.

המחברת מבקשת לפתוח שערים הן אל עולמו של קיבוץ הן אל עולמות תרבות ורוח בפריזמה של חיי אנוש, גם במקומות אחרים ובזמנים אחרים.

ד"ר מירי גלעד היא ילידת קיבוץ ניר־עם, משוררת, חוקרת ספרות ותרבות, ומרצה, בעלת תואר דוקטור לספרות משווה. מחקרה עוּבד לספר "מסע אל חוויית הרגע, בחיי היומיום וביצירתם של וירג'יניה וולף וס. יזהר" (רסלינג, 2013). פירסמה ארבעה ספרי שירה. על ספרה "שעה אחת ביום" (הקיבוץ המאוחד, 1997) זכתה בפרס ספרי ביכורים מטעם משרד החינוך והתרבות והמועצה הציבורית לתרבות ואומנות. ספרה האחרון "דָּבָר אחֵר על החיים" (עיתון 77, 2023) זכה בפרס קרן גולדברג.

"צער השורשים החתוכים"

טעמה של עוגיית מדלן קטנה דמוית קונכייה, אותה טבל בכוס תה, גרם לסופר הצרפתי ממוצא יהודי מרסל פרוסט עונג רב. בעקבות זיכרון ילדות מאושר זה הוא ערך בספרו "בצד של סוואן", מיפוי מרשים של מרחב פנימי בנפשו. זיכרון עליו הוא מתענג בתחילת הרומן מתפתח לפנורמה מרהיבה רבת-ממדים של זהות קיומית המבוססת על זיכרון, הוויה וחוויה. הוא הדין בספרה של מירי גלעד. אך ההבדל הוא גדול. חוויה טראומטית מייסרת בשיחת קיבוץ בניר-עם, הביאה לכתיבת ספרה השדה והכוכבים: מסעו של יחיד בחבלי "היחד", (הוצאת כרמל, 2024). תמונה מקיפה, מרשימה, ומרתקת ביותר של ה"דממתו של עולם הרוח" בחיי הקיבוץ בראשית הקמת המדינה. חלומה הגדול של המחברת לעסוק בהוראת ספרות בבית הספר האזורי התנפץ לרסיסים, על דרך ההמעטה, בשיחת הקיבוץ. טראומה אשר הביאה לחיבור ספר זה לאחר שנים רבות.

בזכות כוחו המפרה של הזיכרון הפכה הכתיבה אצל פרוסט ומירי גלעד דרך לנצח את הזמן. סיפורם הוא מסע הנערך בעזרת הזיכרון ליצירת מציאות, מרהיבה בנוגע לפרוסט, ועגומה בנוגע למירי גלעד. ספרה מבוסס על "שיטוט בדרכי זכרוני". וזה לא היה קל. "חבלי היחד" בכותרת המשנה של הספר מסמלים עבותות עבים וחזקים, הקושרים ומסמרים את היחיד למקומו בקיבוץ. אך גם סבל – "חבלי לידה", או צירי לידה. ייסורים בגלל עזיבת קיבוץ, בית, ועוד. ספרה מהווה מסע מרשים ומרתק ביותר אל מעמקי ההוויה הקיבוצית, והדיאלקטיקה שבין תקוות וחלומות היחיד לבין צרכי הכלל ומטרותיו.    

בתרבות וספרות המערב מתייחד ל"מסע" תפקיד חשוב ביותר. דוגמאות יש למכביר. ב"אודיסיאה" של הומרוס, אודיסאוס, גיבור מלחמת טרויה והוגה רעיון הסוס הטרויאני, יצא למסע מאיתקה, אי סמוך לחוף יוון, למלחמת טרויה וחזר ממנה לאחר הניצחון במלחמה. ב"קומדיה האלוהית" של דנטה אליגיירי עורכת הנשמה מסע מהתופת אל כור המצרף, פורגטוריום, ומשם עולה לגן-עדן. בפואמה "גן העדן האבוד" מאת המשורר הפוריטני ג'ון מילטון, עורכים אדם וחווה מסע מגן-עדן לעולם הארצי. הספר "יוליסס" (שמו הלטיני של אודיסאוס) מאת ג'יימס ג'ויס עוקב אחר מסע לאופולד בלום בעיר דבלין. מסע קיומי מהווה מהות וזהות לגיבורים. זה נכון גם לספרה של מירי גלעד "השדה והכוכבים". הכותרת לקוחה מרשימה של מרטין בובר בשם "השדה והכוכבים". היא כותבת "מסע זה שתחילתו שיבה אל אירוע [טראומטי] בעבר", היה מפתח לצמיחה אישית. ספר מרתק ומרגש זה, פואמה ספרותית מכמירה ונוגעת ללב, מבוסס על ביוגרפיה אישית הנפרשת בקונטקסט תרבותי ספרותי נרחב ביותר.   

טראומה, במיוחד טראומה קיומית, מותירה תמיד צלקות בטקסטים שהיא משאירה מאחוריה, אף על פי שמחבריהם קברו אותן במיומנות רבה תחת מסווה של למדנות קפדנית. תומאס מאן ברח מגרמניה וכתב בגלות את "דוקטור פאוסטוס", אלגוריה על גרמניה הנאצית שעשתה ברית עם השטן. אריך אוארבך נמלט מגרמניה הנאצית ובגלות חקר בספרו "מימזיס" את ייצוג המציאות בספרות המערב, בניגוד לתרבות הנאצית המבוססת על מיתוסים ואגדות. אך לא מירי גלעד. היא כתבה בגלות מהקיבוץ אך לא מסתירה את הטראומה העמוקה שחוותה בשיחה בניר-עם. ההפך מכך. היא פורשת אותה בגלוי, בהרחבה וללא מעצורים לעיני כל. ספרה מבטא את "צער השורשים החתוכים", מושג שטבע הפילוסוף אלי שביד. חיפוש אטוויסטי פנימי, עיקש, ומפרך, משך שנים רבות, שעניינו כיצד ולמה אבדה לה ה"מולדת" – קיבוץ ניר-עם – של ימי ילדותה, נעוריה, ובחרותה.

בספר "גן-העדן האבוד" (1677) מתאר המשורר הפוריטאני ג'ון מילטון את נפילת אדם וחוה מגן-עדן. בשורות האחרונות הוא מתאר את אדם וחווה לאחר גירושם מגן-העדן: "יד ביד בצעדים מהוססים ואיטיים / יצאו לבדם מגן-עדן לדרכם / וההשגחה מדריכה אותם" בעולם. הספר של מירי גלעד מבוסס אף הוא על "תחושת גירוש מגן העדן". בראשית היה הקיבוץ גן-עדן עבורה. לאחר מכן באה שיחת קיבוץ טראומטית שצלקה עמוקות את חייה. הדיון בה היה אם לצרף אותה לסגל ההוראה של בית הספר האזורי. אך עד מהרה הוא הפך לאוטו-דה-פה – העלאת המחברת על המוקד. נטען ש"רימתה את הקיבוץ" בתקופת לימודיה באוניברסיטת בן-גוריון, משום שבמקום ללמוד בשני חוגים – היסטוריה וספרות אנגלית – היא עברה למסלול חד חוגי של ספרות בלבד. לכן אין היא "ראויה" ללמד בבית הספר האזורי אלא תעבוד במטבח הקיבוץ. מאז "פצעי נפש לא הגלידו שנים רבות מאוד", ונותרה "צלקת שספק אם תגליד". החלטת האספה הייתה מבחינתה "שבירת כלים". היא החלה לעבוד במטבח הקיבוץ, מקום ששימש מקלט ממפגש עם חברי הקיבוץ שהתנכרו לשאיפותיה. אין תמה שהרגישה "תחושת גירוש מגן העדן". לאחר שנים רבות הפכה הטראומה העמוקה שחוותה "נקודת המוצא למסע לפיענוחה של החברה שבה גדלתי ושבה ראיתי את עתידי". התוצאה היא "השדה והכוכבים".

בעקבות השיחה עזבו המחברת ובני משפחתה את הקיבוץ. היא כותבת: "לא תוכל לחזור הביתה אל משפחתך, לחזור הביתה אל ילדותך". דברים עגומים בדומה לשיר "יום סתיו" של ריינר מריה רילקה, ”מִי שֶׁאֵין לוֹ בַּיִת, לֹא יהיה עוֹד / מִי שֶׁהוּא, לבד יוותר גַּלְמוּד לָעַד … ובשדרות יצעד חסר מנוח / עלים חגים סביבו, תועה, אבוד". טראומה הביאה לתהליך מייסר של חיפוש מה גרם לתחושת גלות זו. דבר שהביא ל"שיטוט בדרכי זכרוני" בכדי להבין למה מצאה עצמה מחוץ לגן-העדן של הקיבוץ. בגלות היא מצאה מסגרת חיים אחרת, אשר תהיה פחות מצלקת ומכאיבה. זה הבסיס לכתיבת ״השדה והכוכבים״, המתאר טראומה באמצעות פסיפס רב ומורכב של יצירות תרבות וספרות. חוויה קשה הפכה ביד המחברת לבחינת החברה הקיבוצית, שמעניינה ה"דממתו של עולם הרוח".  

כותרת ספר חושפת כוונה ומשמעות. שנו את הכותרת והפקעתם את הספר מהמרחב ההיסטורי, הלשוני, והרעיוני שהוליד אותו והתרחקתם מכוונת המחברת בספרה, תוכנו וצורתו. ביסוד "השדה והכוכבים" נמצאת רטוריקה ייחודית, המבוססת על מרחב הניסיון ואופק הציפיות של המחברת. דבר המתגלה בכותרת המשנה של הספר, "מסעו של יחיד בחבלי ה'יחד'". מסע בכבלים בהם אסור היחיד. מטרת ספרה להשתחרר מ"זעזוע ששינה את חיי", ו"לפרוק את צלליו של אותו אירוע" מייסר. ספרה מספק התבוננות רחבה ומעמיקה ביסודות האימננטיים המצויים בלב צורת החיים הקיבוצית, על הסבל והמתח הגלום בה בין הכלל לבין היחיד. המרחב המשתרע ונמתח בין ה"שדה", מקום ארצי וגשמי שבו האדם חורש תלמים עמוקים באדמה ודואג לקיום הפיזי, לבין ה"כוכבים", משכן החלום ותפארת הדמיון. השדה מציין את העולם ש"כאן עלי האדמה". הכוכבים את "הערגה לעולמות הרוח: אופקי חזון, דמיון, יצירתיות, אמונה, אידיאות, חמלה, תקווה". מקום השמור ליחידים בהם מפכה "הערגה למלאות ההוויה", כשם ספרו של אליעזר שביד. "בניית חיבורים בין 'שדה' ל'כוכבים', בין הארצי לרוחני" הוא מעניינה של המחברת.  

עזיבה, פרידה, וגלות, הביאו לכוח ועוצמה. הספר "מציג תהליך שבו מפולת נעשית מנוף לחציבה, נתיבים להתחדשות יוצרת". בדומה ל"קומדיה האלוהית" של דנטה אליגיירי, שנושאה נפילה, גאולה, וישועה, גם המחברת פוסעת בנתיב הנמתח מטראומה קיומית שבעטיה "קרס ביום אחד הבית החברתי". אך גם "מציג תהליך שבו מפולת" הופכת "מנוף לחציבת נתיבים להתחדשות יוצרת". חוויה טראומטית הביאה למסע פואטי-ספרותי באמצעות שורה ארוכה, פסיפס מרשים ביותר, של ביטויים ספרותיים. הספר איננו רק אוטוביוגרפיה אישית, אלא גם ביוגרפיה ספרותית מרשימה ביותר. משבר יצר תודעת שליחות: "נקראתי לנער רוח תקופה אידיאולוגית, מוסכמות, אווירה ואורחות חיים שעיצבו חברה ויחיד". במיוחד בנוגע לחברה "שאיבדה התייחסות לפרט, או איבדה את הפרט".

טראומה ניצבת מאחורי "השדה והכוכבים". הוא מתאר תהליך שבו "הזמן הקולקטיבי" של הקיבוץ מעדיף "עקרונות וצרכים של הכלל" על פני שאיפות וחלומות של היחיד. מכאן השתקת עולם "היחיד". מעניינו "הטמעת היחיד בקולקטיב". המצב שבו "חברה קיבוצית … איבדה התייחסות לפרט, או איבדה את הפרט". דבר הכרוך מניה וביה ב"דילדול חיי-הרוח", או "חידלון הרוח בהוויית בקיבוץ", מדור המייסדים ועד דור הבנים. מי שרוצה להבין את המתח האימננטי המאפיין את החברה הקיבוצית מני אז ועד היום, יימצא זאת בנקל בספר.     

"הדממתו של עולם הרוח", או "דלדול חיי-הרוח", לא שייכים רק לעבר אלא גם להווה עצמו, במיוחד בימי מצוקה וסכנה, כפי שקורה עכשיו. חקירה חופשית, דיון פתוח ללא מעצור, ביקורת לא מוגבלת, השייכים מטבעם ומהותם לחיי הרוח, עולם הכוכבים, ניצבים כיום בפניה סכנה גדולה וחמורה – העמדת צרכי הכלל מעל אלה של היחיד. תופעה של השתקת ביקורת, מזכירה חברות ותופעות בהיסטוריה הרחוקה והקרובה כאחד. אכן שעה שהתותחים רועמים, המוזות שותקות. או במילותיו של המשורר אברהם שלונסקי בזמן מלחמת קדש (1956): "פיללת נפשי ולא זכית / שוב מקריבים לך הקובעת / ומקול ענות משחית / כל בנות השיר שותקות מדעת".

צפו בסרטון אירוע השקת הספר:

קיראו גם

ביקורת של אורי בן סעדיה

מירי גלעד בויקיפדיה