אורי אל-גד בודק מחקר חדש שטוען שעל סמך הממצאים הארכיאולוגיים המצור והכיבוש של מצדה לא נמשך יותר מכמה שבועות.
האומנם?
המערכת
לאחרונה פורסם בעיתונות על מחקר חדש שביצעו ארכיאולוגים מאוניברסיטת תל-אביב, בראשות ד"ר גיא שטיבל. החוקר מספר: "במשך שנים רבות התקבע מיתוס, שהמצור הרומאי על מצדה היה אירוע ממושך ומפרך, שארך כשלוש שנים….ניתן להעריך…שהמצור כולו נמשך מספר שבועות לכל היותר". ד"ר שטיבל אומר: "הנרטיב של מצדה, המרד, המצור והסוף הטרגי…הפך מזמן לחלק מה- DNA הישראלי והסיפור הציוני…".
תנו לי רגע, ואספר לכם קצת, על משכו של המצור על מצדה. משך זמן המצור, שעליו כותב יוסף (יוסף בן מתיתיהו) בספר "מלחמות היהודים", ניתן לקביעה מתוך הכתובים בספרו של יוסף, כלהלן.
ירושלים נפלה בידי הרומאים בשנת 70 לספירה. יוסף מספר כי טיטוס נסע לרומי למסע ניצחון, והפקיד בארץ יהודה את הנציב סקסטוס וטולנוס קריאליס. נציב זה משל בארץ יהודה במשך שנה אחת, ועסק מעט בביעור קיני מורדים בכל הארץ. הוא מת כעבור שנה, ואת מקומו תפס נציב חדש – סקסטוס לוצילוס באסוס. כך כותב יוסף (ספר שישי, פרק 6, פסוק א'): "ואל ארץ יהודה נשלח הציר לוּצִילִיּוּס בַּסּוּס וקבל את הצבא מידי צַרֵאַלִּיס וִיטֶליָנוס, והכניע בשלום את מבצר הורדיון עם היושבים בו, ואחרי־כן אסף את כל צבא מַצַב־הרומאים, אשר נחלק לגדודים רבים ונפוץ בארץ, וגם לקח את הלגיון העשירי והחליט לעלות על מָכוֹר ולשים עליו מצור, כי נחוץ היה מאד לכבוש את המבצר, פן יתעוררו רבים לשוב ולמרוד".
כעבור שנה מת גם באסוס. עכשיו מגיע הנציב השלישי לשלוט ביהודה. כך כותב יוסף (ספר שישי, פרק 8, פסוק א'): "ואחרי מות בַּסוּס ירש פלַוִּיּוּס סִילְוָה את משׂרתו והיה לנציב ביהודה. וכל הארץ נכנעה במלחמה, רק מבצר אחד עוד החזיק במרדו. על־כן הקהיל סִילְוה את הצבא המפֻזר בכל המקומות ויצא להלחם במבצר הזה. ושֵׁם המבצר מְצָדָה".
ובכן -נציב ראשון שלט ביהודה בשנים 70 – 71. בזמן נציבותו לא נערך מצור או קרב במצדה.
נציב שני שלט ביהודה בשנים 71 – 72. הוא הצליח להכניע (אחד בטוב ואחד במלחמה) את שני המבצרים מתוך השלושה שנותרו חופשיים ביהודה, לאחר כיבוש ירושלים.
נציב שלישי הגיע בראשית שנת 73 (לידיעתכם – הוא זכה לחיים ארוכים מקודמיו, והחזיק בתפקידו 8 שנים). נציב זה יצא למלחמה על מצדה, ולאחר מצור, שארך לא יותר משנה, הוא כבש את מצדה.
ובכן, קריאה פשוטה של ספרו של יוסף מלמדת אותנו שהמצור על מצדה לא היה יכול להיות ארוך יותר משנה אחת. אגב, יש סימוכין חיצוניים לספרו של יוסף על הנציבים ביהודה, ומי שעיתותיו בידו – יחפש וימצא. אם אנחנו קוראים נכוחה את ספרו של יוסף – איננו מנפצים שום מיתוס של מצור בן שלוש שנים.
עכשיו, אני שואל את עצמי – האם ד"ר שטיבל לא קרא היטב את ספרו של יוסף, ולא הבין מתוכו שהמצור ארך לא יותר משנה? ואולי, חמור מזה, ד"ר שטיבל יודע את מה שכתבתי (סליחה, מה שיוסף כתב!), אך מה אכפת לו שיש כתב עיתונאי, שהבין לא נכונה את ד"ר שטיבל, וכתב כפי שכתב?
ד"ר שטיבל מתגאה שהשתמש ברחפן המסוגל לדיוק מילימטרי, וכן במודל תלת ממדי ממוחשב, איסוף נתונים, חישובים, ועוד, ובעזרת כל אלו הגיע למסקנה שהמצור על מצדה ארך מספר שבועות לכל היותר.
אני מרשה לעצמי לקבוע כי, כמו שד"ר שטיבל הגזים (לא דייק) "בניפוץ המיתוס של מצור בן 3 שנים", הוא הגזים לא פחות בקביעה הפסקנית של מצור שארך "מספר שבועות, לכל היותר". כדי לאמת את השערתי זו, הלכתי אל המקור, ז"א אל המאמר של ד"ר שטיבל, הנמצא ב- Journal of Roman Archaeology בהוצאה המכובדת של קיימברידג'. מצאתי מאמר ארוך, מעונב, עם צילומים רבים, שרטוטים, טבלאות אחדות, מפות אזוריות, כולל מפה כללית, מבוארת היטב, וכמובן – מלל מתאים.
המאמר למי שמעונין הוא:
The Roman siege system of Masada: a 3D computerized analysis of a conflict landscape
קראתי הכול והתרשמתי מהיסודיות של העבודה שנעשתה סביב מצדה. אתמצת עבורכם את המאמר, ואני מקווה שאיני חוטא לדיוק המילימטרי. בעזרת הרחפן, נסקר כל הדייק שסביב המצדה. נסקרו כל המגדלים וכל המחנות. לכל מחנה, מגדל, או יחידת אורך בדייק, נקבעו הממדים (אורך, רוחב, וגובה), בדיוק מילימטרי. כך אפשר היה לחשב את הנפח המדוייק, הבנוי, של כל יחידת מבנה, וכך אפשר היה לסכם את סך (הכמות הנפחית, לא המשקלית) של האבנים, שנדרשו להקמת מערכת המצור הבנוייה. לסקרנים ולאוספי נתונים שביניכם, אני מצרף את תמצית התוצאות מתוך יותר מ- 10 עמודים (המאמר כולו בן כ-40 עמ'):
נפח האבנים ששימשו לבניית כל הדייק הוא – 15,687 מ"ק.
נפח האבנים ששימשו לבניית שמונה המחנות הוא – 9,686 מ"ק.
נפח האבנים ששימשו לבניית 15 המגדלים הוא – 1,295 מ"ק.
ס"ה נפח האבנים ששימשו למערכת המצור הוא – 26,668 מ"ק.
עכשיו מגיע החלק המעניין. ד"ר שטיבל בדק במספר מאמרים מהו כושר הבנייה של חייל רומי, ז"א, מהו נפח האבנים שחייל (פועל או עבד) מסוגל לבנות. המספרים מתחילים ב- 8.5 ימי עבודה (וולונטרית) ל-1 מ"ק, ומגיעים עד 3.58 ימי עבודה ל-1 מ"ק. ד"ר שטיבל טוען (טוען, לא מוכיח), שהתנאים סביב מצדה היו אופטימליים לאיסוף אבנים, ולכן חייל רומי היה מסוגל לאסוף אבנים ולבנות באזור מצדה בשיעור של 2–3 ימי עבודה ל-1 מ"ק. חישוב פשוט ילמד אותנו כי 5000 חיילים רומאים, מתוך ליגיון של 8000-10000, היו מסוגלים, לפי ד"ר שטיבל, לבנות את כל מערכת המצור בשבועיים בערך.
לפני שאמשיך, אני רוצה לרשום לפניכם אנקדוטה קצרה, שהיא קטע קצרצר מספרו הנפלא של פוצ'ו "חבורה שכזו". הקטע במילים שלי הולך כך: יוסי, יוסקה, יוסלה, ויוסיניו הגיעו לעבודה בפרדס. קיבל אותם הפרדסן אידלקנק, שהיה חסר סבלנות. הוא דרש מהחבורה להכין צלחות (גומות גדולות להשקייה) עבור העצים בפרדס. יוסקה דרש – תראה לנו איך. אידלקנק לא התעצל. הוא נטל טורייה, ובמיומנות רבה, ובמאמץ מה, הכין תוך פחות מדקה – צלחת לעץ אחד. הוא התרומם מעבודתו, התנשף מעט, מחה אגל זיעה ממצחו ופנה אל החבורה – עכשיו תסיימו את העבודה, חפירת צלחות, עוד היום, לכול הפרדס. תראה לנו איך, הפליט יוסקה. אבל הראיתי לכם איך להכין צלחת לעץ, טען אידלקנק. לא, אמר יוסקה. תראה לנו איך אפשר להכין צלחות לכל הפרדס עוד היום.
למדנו כמה ימי עבודה דרושים לחייל רומאי לבניית 1 מ"ק. יש לי עשרות שאלות, שד"ר שטיבל לא נתן עליהן תשובה, ואחסוך לכם את כולן. אציין רק כמה מהן.
תחילה, תחום השגיאה של ד"ר שטיבל לגבי כושר העבודה של חייל רומאי הוא יותר מ- 300%. ז"א, במקום שבועיים, ייתכן שהעבודה ארכה חודשיים? ד"ר שטיבל קובע את קצב העבודה של החיילים הרומים במצדה, כקצב הגבוה ביותר מכל המאמרים שציטט. על סמך מה קבע זאת? אני שולח אותו לקרוא את "חבורה שכזו".
שנית, האם קצב בניית דייק בגובה 1.5 מ' זהה לקצב בנייה של דייק בגובה 2 מ'? ומה לגבי מגדלים שגובהם 3 מ'?
שלישית, ד"ר שטיבל קובע שהאבנים בסביבות מצדה נגישות וקלות לבנייה. האם נערכה השוואה אמיתית בין אבנים שנאספו לבנייה במצדה, לבין אבנים שנאספו במקומות אחרים בעולם? האם ידוע כמה עבודה נדרשה לצורך הקצעת (מעט) אבנים לבנייה במצדה? האם נזקקו גם לחציבה, דבר שדורש השקעה נוספת?
יכולתי להמציא לטובת ד"ר שטיבל עשרות תנאים מקילים. חבל לי על הקוראים, לכן אתן רק דוגמה אחת לכושר ההמצאה: לפני 2000 שנה היה מזג האוויר בעולם נעים יותר (זוכרים את משבר האקלים?), לכן היה החייל הרומי יכול לעבוד במרץ רב יותר מאשר השוואה להיום.
אקפוץ לשאלות יותר מהותיות. במאמר לא ניתנה שום התייחסות לבניית מרכיב חשוב במערכת המצור והוא – הסוללה. לצורך בניית הסוללה נדרשו כמויות עפר גדולות, וקורות עצים לייצוב. על גבי הסוללה היה צריך להקים במת אבני גזית (אבנים גדולות ומהוקצעות), שעליה יוצב ביציבות מגדל מצור, ולמרגלותיו יהיה איל הברזל, לניגוח החומה. כל אלו הצריכו עבודה רבה, רובה תחת אש הנצורים. כמה זמן ארכה מלאכה זו? האם בניית הסוללה נערכה במקביל לבניית שאר מערכת המצור? אם כן, מלאכה זו גרעה לא מעט עובדים וחישובו של ד"ר שטיבל מתקלקל. ד"ר שטיבל מדלג בקלילות על כל נושא חפירת העפר לסוללה, שפיכת הסוללה, חציבת אבני גזית לבמת המצור, הסעת האבנים לראש הסוללה, בניית הבמה, ובניית מגדל המצור, וכל אלו בתנאים של מלחמה ותשומת לב שלא להיפגע מחץ או אבן מושלכת. ז"א, תנאים לא אידאליים כלל וכלל. ראו מה כותב יוסף בספרו לגבי שפיכת הסוללה, הקמת הבמה, והצבת מגדל המצור במצדה (ספר שביעי, פרק 8, פסוק ב'): "…והרבה ידים עסקו בעבודה הזאת, עד אשר העלו סוללה חזקה ברוּם מאתים אמה. ואולם גם הבנין הזה לא היה מוצק כהלכה, וגם נראה, כי קצרה מדת גבהו להיות בסיס למכונות־המצור. על־כן הוקמה עליה במת אבני־גזית גדולות, חמשים אמה רחבה וחמשים אמה קומתה. ומעשה המכונות היה כמעשה כלי־המלחמה הראשונים, אשר המציאו לפנים אספסינוס ואחריו טיטוס בתבונת־כפיהם. מלבד זאת נבנה עוד מגדל גבוה ששים אמה, מצֻפּה כֻלו ברזל, ומראש המגדל הזה הרבו הרומאים לירות מכלי־הקלע המהירים ומהבליסטראות וגרשו על־נקלה את העומדים בראש החומה ולא נתנו להם להרים ראש (להציץ). ובין כה וכה הקים לו סילוה כר גדול וצוה לנגח את חומת־המבצר בלי־הרף". ד"ר שטיבל יכול לטעון, כמו היסטוריונים וארכיאולוגים לפניו, כי יוסף הגזים בתיאוריו. אם כן ואם לא – הדבר דרוש הוכחה, ועד שתגיע ההוכחה, אסמוך על דברי יוסף.
צריך להדגיש, שבניית הדייק, המחנות, והמגדלים סביב מצדה יכלה להיעשות ללא הפרעה של הנצורים. לא כן שפיכת הסוללה, במיוחד בשלב שלפני הרמת מגדל המצור על גבי במת המצור. בכל שלבי העבודה על הסוללה, היו הנצורים ביתרון גובה על העובדים, ועל אף שהיו מעטים ביחס לצבא שמתחתיהם, הם יכלו להפריע לעבודה. ראו מה כותב יוסף, (ספר שלישי, פרק 7, פסוק ח'): "…ולמחסה מן החצים העפים ממעלה מתח חלק הצבא מקלעת ענפים על משוכות עצים, ותחת הצפוי לא נזקו אנשי הצבא כמעט ממטר אבני הבליסטראות, אשר נִתּך עליהם מן החומה, ושפכו את הסוללה במנוחה, וחבריהם עדרו את התללים הקרובים והספיקו להם עפר לעבודה. ככה נחלק הצבא לשלשה משמרות בעבודה הזאת, ואיש לא הלך בטל. והיהודים השליכו מן החומה צורי־אבנים גדולים וכל מיני קלעים על צפוי אנשי המלחמה, ואף כי לא הצליחו לפלח אותו, החרידו בקול המֻלת מַפּצם את עושי המלאכה".
נעבור לאספקת עצים. מערכת המצור הרומאי הייתה צריכה אספקת עצים. העצים שימשו למספר מטרות ובמיוחד: עצים ששימשו לייצב את סוללת המצור; עצים ששימשו לבניית מגדל המצור; עצים ששימשו למדורות לבישול מזון; ועצים שסייעו לבנייה ולקרוי חדרים במחנות ובמגדלים. הפועלים (חיילים ועבדים) היו צריכים לברא את כל העצים סביב מצדה. אמנם היו שם עצים יותר ממה שאנחנו רואים כיום, אך עדיין, לא היה שפע גדול של עצים בסביבות מצדה. היה צריך לשוטט סביב כל האזור המדברי של מצדה, כדי לקושש, לחטוב עצים, ולהסיע אותם לסוללה או לאתר אחר. היכן החישוב לגבי עבודה זו?
ראו מה כותב יוסף לגבי בעייה זו בקרב על ירושלים (ספר שישי, פרק 8, פסוק א'): "וקשה היה להביא את כל העצים הדרושים, כי נחשׂפו, כאשר אמרתי, כל המקומות מסביב לעיר במרחק מאה ריס למען הסוללות הראשונות".
אחד הנושאים החשובים ביותר היה אספקת המים. אמנע מדיוק של מיליליטר, אך אעריך באופן מגושם כי לכמות משוערת של 10000 איש, הייתה נחוצה אספקת מים של 50000 ליטר ליום. אמנם העבדים היהודים עשו את עיקר העבודה (בעזרת פרדות), אך היה צורך גם בחיילים רומאים לניהול, פיקוח, ושליטה. המים הובאו, ככול הנראה, מהמעיינות השופעים של עין גדי. לדעתי הצנועה, צריך לחפש עקבות של שביל שהותקן ע"י המהנדסים הרומים, מאזור עין גדי אל אזור המחנות. אם כן, צי של פרדות, אולי אפילו 500, היה צריך ללכת לעין גדי ולשאת משם כדי מים, אולי 100 ליטר לפרדה, בכל פעם, ואולי פחות אבל פעמיים או שלוש ביום. אם זה נכון, היה עוד משהו רציני שהצריך את תשומת הלב הרומאית. בלי להיכנס לנושאים רבים אחרים, אציין כי שמעתי מחוקרים אחדים כי אפשר שהרומאים בנו צי קטן של סירות (כאלו המסוגלות לפעול בים המלח), ובעזרת סירות אלו הובלו המים מחוף עין גדי אל חוף מצדה. אם דבר זה נכון, היה על הרומאים לבנות סירות, להתקין דרכים מהחוף למצדה, לארגן קליטת מים ממעיינות עין גדי (אקוודוקט קטן?) ועוד, בקיצור – עוד פעילויות המצריכות זמן מחשבה רומאי וזמן בנייה, תפעול, ופיקוח. היו במחנות גם מאגרים קטנים של מים.
ראו מה כותב יוסף בספרו (ספר שביעי, פרק 8, פסוק ב'): "אף כי קשה היה לנהל את הצבא דֵי־מחסורו במקום הזה. ולא הלחם בלבד הובא ממרחק ביגיעה רבה בידי היהודים המֻּפְקדים על הדבר, כי היה עליהם גם להוביל (על כתף בהמות־סבל) את המים, אחרי אשר לא נמצא בכל המקום ההוא אף מעין אחד. וכאשר הכין לו סילוה את כל צרכיו, שׂם את לבו לעבודת המצור, אשר דרשה תבונה רבה ויגיעה קשה, כי חזק היה המבצר מאד…".
הצבא הרומאי היה צבא ממושמע, מיומן, מאורגן – היו לו תוכניות עבודה, שהוכנו מראש, לכל הנושאים הידועים בהפעלת מצור על מבצר מדברי מרוחק – ובעל מוטיבציה גבוהה.
ארשום כאן כמה משפטים מתוך ספרו של יוסף.
ספר שלישי, פרק 5, פסוק ג: "וככה הם מביאים את העצים ואת הצֵדה הדרושה להם וגם את המים על־ידי משמרות קבועים, כי אסור לכל אחד לאכול את סעֻדת היום (הערב) או פת־שחרית בעת אשר ימצא חפצו בדבר, רק כֻּלָּם אוכלים בבת־אחת, וחצוצרה נותנת להם אות לישן את שנתם או לעמוד על המשמר או להשכים ממשכבם".
ספר שלישי, פרק 5, פסוק ב': "ואחריהם הלכו עשרה איש למאה (צנטוריה), אשר נשׂאו מלבד הכבודה גם חבלי־מדה למֹד את מקום מצודת המחנה, ויחד אתם סוללי הדרכים, אשר נועדו להסיר מכשול מדרך הצבא".
ספר שלישי, פרק 5, פסוק א': "הרומאים הפורצים בגבול האויב אינם נגשים למלחמה בטרם יבַצרו את מחנם בחומה, וגם אינם שׂמים את מחנם בכל מקום או בלי סדרים, וגם לא כֻלָּם שולחים ידם במלאכה הזאת בערבוביה, כי במצאם מקום עקֹב הם הופכים אותו לראשונה למישור, ואחרי־כן הם מודדים את מקום המחנה רבוע, ולאחרונה באים עושי המלאכה עם כל כלי עבודתם".
ספר שלישי, פרק 5, פסוק ב': "עושי המלאכה הרבים משלימים את בנין המצודה וכל אשר בקרבה בחפזון נשגב מכח בינת אדם".
ספר רביעי, פרק 1, פסוק ד': "ועבודת הסוללה שָׁלמה מהר, כי רב היה מספר הידים העוסקות בה, וכל אנשי־המלחמה היו מהירים במלאכתם".
ספר חמישי, פרק 12, פסוק ב' (בניית הדייק סביב ירושלים): "וכמו רוח אלהים נפלה על אנשי־הצבא, וכאשר חִלקו ביניהם את בנין הדָּיֵק התחרו הלגיונות זה בזה, וגם חלקי הלגיונות התנצחו ביניהם. וכל איש־צבא אמר למצֹא חן בעיני שר־העשרה, ושר־העשרה – בעיני שר־המאה, ושר־המאה – בעיני שר־האלף, ושרי־האלפים נשאו את נפשם להכּבד לפני ראשי הלגיונות, וקנאת ראשי הלגיונות עמדה למשפט הקיסר. כי בכל יום ויום היה סובב את המקום לא פעם ולא שתים ומתבונן אל כל המלאכה".
למרות התיאורים של יוסף על הצבא הרומי הממושמע והמאורגן אני מסרב להאמין שהגיע למרגלות מצדה לגיון שלם (6000 – 8000 חיילים) ואיתו עוד כמה מאות, ואולי אלפי עובדים (=עבדים). מייד עם הגעת הצבא, הגיע כל איש למקומו – ממזרח, ממערב, מצפון, ומדרום. קבוצות עובדים לא קטנות יצאו מייד לעין גדי (ואולי גם לעין בוקק). קבוצות עובדים יצאו לנסר עצים מתאימים למצור (לבניית סירות, לבניית הסוללה, למגדל המצור, לקירוי מבנים אחדים, להכנת מדורות בישול מזון, ולצרכים אחרים). מהנדסים החלו לסמן או להורות היכן ייבנה כל מבנה ומבנה. קבוצות עובדים יצאו מייד לחציבה ולאיסוף של אבני גזית, לבניין 8 מחנות, ולבניין הדייק סביב כל מצדה. קבוצות עובדים החלו מייד בחפירת העפר והאבנים לסלילת הסוללה. רצים נשלחו וחזרו אל כל הקבוצות, כדי לתאם את כל העבודות. קבוצות מאבטחים הוצבו בדקדקנות, במקומות קריטיים…
כמו שאמר יוסקה לאידלקנק, אני פונה לד"ר שטיבל ואומר: תראה לי שכל זה אפשרי בשבועות ספורים. בחודשים ספורים – בוודאי שכן.
בעולם ההנדסי ידוע על חוקי מרפי. מי שיודע יודע. לא אפרט. לרומאים היו לא מעט "פשלות" במלחמותיהם. נכון, הם ידעו להתגבר עליהן בתכנון משופר ובמאמץ רב, אך זמן שהלך לאיבוד, לא חזר. אני רוצה לתת לכם דוגמה של כישלון (זמני), שתואר בקרב על ירושלים, אי הצלחה של איל מצור לפרוץ חומה (ספר שישי, פרק 4, פסוק א'): "עוד לפני זה נגחה החזקה בכל מכונות־הרעש ששה ימים את החומה ולא הצליחה במעשיה".
גם בקרב על מצדה אנחנו שומעים על עיכוב מסויים בפריצת החומה. האם היו תקלות אחרות שיוסף לא ידע עליהן או פשוט היו קלות ערך בשבילו? אני יכול להמציא עשרות תקלות, אך אין ביכולתי להוכיח אפילו אחת מהן. אולי פרדה מעדה, שברה את רגלה, ונשברו כדי המים שנשאה? היה צריך לערוך משפט קצר ולהתיז את ראשו של הפושע, שבוודאי גרם לכך? אולי תפסה מחלה קלה את העובדים, באופן שהאט את הבנייה? ואולי? ואולי? להניח את ההנחה הטובה ביותר, לטובת המסקנה הרצוייה – זו לא האפשרות הכי הגיונית והמועדפת.
עלה בדעתי – אם המצור, שתוכנן היטב, ארך, נניח, רק ארבעה שבועות, לשם מה להשקיע זמן בבניית מחנות לחיילים? הרומאים יכלו לחסוך זמן בנייה של לפחות 6 מחנות מצור, ולקצר, נניח בשבוע, את זמן המצור ולחסוך מצוקה מדברית של הצבא. מדוע לבנות לזמן קצר כל כך מקומות לינה לחיילים? בתנאי מדבר – אוהלים יספיקו.
לסיכום מאמרי אני צריך לדון בעוד נושא חשוב: היסטוריונים אחדים דנו במשמעות של הקרב על המצדה. עלו שתי אסכולות. אחת מהן יהודית, ציונית, אם תרצו – משיחית. באסכולה זו קרב מצדה הוא קרב של אנשי המולדת והחירות, כנגד הכיבוש האכזר. הקרב על מצדה הועלה לדרגה הגבוהה ביותר בין הקרבות. הנאום של אלעזר (שהושם ע"י יוסף בפי אישה חכמה) הוא הרואי מאין כמוהו. האסכולה השניה המעיטה, או אפילו לגלגה על קרב מצדה. ההיסטוריונים הללו טענו שכל הקרבות של היהודים ברומאים, בעת המרד הראשון, היו קרב כנגד ההיגיון. המרד הביא שואה על העם היהודי. הרי הישוב היהודי ביהודה לא היה מסוגל בשום אופן לנצח את הרומאים. איתכם הסליחה שלא אכנס לסוגיה זו. כשרואים בכתבה העיתונאית שפורסמה בישראל את פרצופו הזחוח של ד"ר שטיבל, וכשקוראים כי ניפץ "מיתוס ציוני המצוי ב- DNA הישראלי", אנחנו מבינים באיזה צד הוא נמצא. אז מה אם הטענה של שטיבל על מצור מפרך של שלוש שנים אין לה רגליים? ומה אם הטענה על מצור של חודש אין לה על מה שתסמוך? הרי איש מהמשיחיים לא קורא את יוסף, איש מ"הבבונים", אינו בעל מחשבה לוגית וראייה נכוחה? ואם במקרה, כותב מאמר זה עסק בציוד מדידה מדוייק יותר מפי מיליון מהרחפן, בעל הדיוק המילימטרי? טוב זה מקרה נדיר.
ולגבי ניפוץ המיתוס הציוני. "צר" לי לאכזב את ד"ר שטיבל. יש סיבות טובות לקיום המיתוס. אם אינו יודע אותן, ארשום לו אותן כאן.
ראשית, מצדה הייתה מקום הולדתו של המרד הראשון. כך כותב יוסף (ספר שני פרק 17 פסוק ב'): "ובעת ההיא נוסדו יחד אנשים, אשר חגרו את כל כחם לעורר את המלחמה, ומהרו אל המבצר הנקרא מצָדָה (מַסַּדָּה) ולכדו אותו פתאם ושחטו את כל הרומאים אנשי־המצב והושיבו תמורתם במבצר את אנשי שלומם. בעוד הם עושים את הדבר הזה יצא בחור עז־פנים ושמו אלעזר, בן חנניה הכהן הגדול, והוא פקיד בבית־המקדש בעת ההיא, והסית את הכהנים המשרתים, לבל יקבלו זבחים מידי בני הנכר. והדבר הזה היה ראשית המלחמה ברומאים. כי בטלו היהודים במעשים האלה את קרבן הקיסר".
שנית, מצדה הייתה מקום מותו של המרד הראשון ביהודה (איני מתייחס לקרבות שהתחוללו אח"כ במצרים ובלוב), כפי שרשמתי לכם לעיל (מפי יוסף).
שלישית, מצדה לא הייתה במצור קשה שלוש שנים, אך היא הייתה בהחלט מבודדת שלוש שנים. יש להניח שעין גדי נתפסה תחילה ע"י הצבא הרומי ולנצורי מצדה לא היה יוצא או בא במשך שלוש שנים.
רביעית, המיתוס על מצדה נובע גם ממות הגבורה של נצורי מצדה (האסכולה המתאימה תגרוס – מות הטיפשות). כך כותב יוסף (ספר שביעי, פרק 9, פסוק ב'): "וכאשר מצאו שם את המון ההרוגים, לא שמחו הפעם על אשר ראתה עינם באויביהם, כי־אם השתוממו על רוחם הנדיבה ועצתם הנאדרה, אשר צחקה למָות ולא שבה אחור מהמעשה הגדול הזה".
חמישית, המיתוס על מצדה נובע, אולי, בעיקר, מנאומו של יוסף, שהושם בפיה של אישה חכמה, שנותרה בחיים, לאחר שכמעט כל נצורי מצדה מתו. הנאום, אמיתי או בדוי, מרטיט לבבות, ולכן הוא צוטט אינספור פעמים, ע"י יהודים וע"י זרים. גם אם יגיד ד"ר שטיבל, שאסתר (טוענים שזהו שמה של האישה החכמה) טוענת, שהיא לא אמרה את מה שנכתב בספרו של יוסף, ימשיך הנאום להרטיט לבבות רבים, ובעיקר לבבות של יהודים, ישראלים, ציוניים.
שישית, מדבר מצדה הוא מדבר קטן, אך מרשים ביופיו. ההורסט של צוק מצדה מרשים כל כך, שכל מי שמגיע אליו, אינו יכול שלא להתפעל מהודו של הצוק, ממדבר יהודה הצחיח, מים המלח (ים המוות), ממערך המצור הרומי, ומהמחשבה על הקרב שנערך כאן. כבר לפני 70 שנה עליתי לראשונה, טרם שחר, לראות את הזריחה במצדה, מעל הרי מואב. היו פעמים שעליתי על מצדה פעמיים ביום. ביקרתי במצדה עשרות פעמים, גם עם ארכיאולוגים אחדים, כולל עם שמריהו גוטמן הצנוע, שעלה אתי למצדה בהיותו בן 70.
אם ד"ר שטיבל חושב שהוא ניפץ את מיתוס מצדה, הוא טועה.
