כריכת ״תולדות מלחמת היהודים ברומאים״ ספרו של יוסף בן מתתיהו. תרגום ליזה אולמן 2009
כריכת ״תולדות מלחמת היהודים ברומאים״ ספרו של יוסף בן מתתיהו. תרגום ליזה אולמן 2009

מי הם הסיקריים וכיצד הם נתפסים? בעיתון קתדרה מס’ 1, יש כמה מאמרים הדנים בתקופה, בקנאים, בסיקריקים ועוד. במיוחד אציין כאן את המאמר של ישראל לוין – “הקנאים בסוף תקופת בית שני כבעיה היסטוריוגרפית”. לוין טוען כי יוסף בן מתתיהו בספרו מלחמת היהודים (ראו התרגום החדש) מתאר את הקנאים באור שלילי ביותר – הם היו קיצוניים, חמומי מוח, אכזריים, מרצחים ופושעים, שגרמו לחורבן בירתם, ארצם ומקדשם. לוין מדבר על אסכולת חוקרים, שהוא מכנה אותם אסכולה פרו-קנאית, במונחים של ימינו. לאסכולת חוקרים זו יש אג’נדה פרו-קנאית והם אוהדים את הקנאים, למרות מה שעשו. לוין טוען שההערכה השלילית לגבי הקנאים במאה התשע-עשרה לא הסתמכה רק על יוסף, אלא נבעה גם מתוך נטייה תאולוגית-נוצרית, שגבלה באנטישמיות. היה חשוב לחוקרים הללו מצד אחד להראות את הידרדרות עם ישראל, ומצד שני לציין את הופעת המושיע – ישו, ממש באותה תקופה. ישראל לוין טוען עוד, שבשנים האחרונות חל, אצל מרבית החוקרים, שינוי ערכים מוחלט. הקנאים נהנים מהערכה חיובית ביותר. הם מתוארים כתנועה דתית-לאומית שהקיפה את כל פלגי העם. לוין תוהה מדוע חל שינוי כזה, ומדוע ההסתכלות על הקנאים הפכה לחיובית, ואני תוהה – האם הוא (וחוקרים אחרים) לא קרא היטב את ספרו של יוסף בן מתתיהו? ובייחוד, את הפרקים האחרונים?

כ-25 פעמים מזכיר יוסף בספרו את הסיקריים. במרבית האזכורים הוא מצייר תמונה שעל-פיה הם נתפסו כרוצחים שפלים וכאנשי דמים. הם רוצחים את אלה המתנגדים להם בשיטה אפלה ובזויה (במילון הספרדי כתוב כי פירוש המילה SICARIO הוא שודד וגזלן). כיום גם משתמשים במילה סיקריו לתיאור של אנשי קרטלי הסמים בדרום אמריקה. גישה זו אליהם נובעת מהתיאור של כותב הספר. אצטט את האזכור הראשון שנכתב על-ידי יוסף בספרו (ספר ב’ פרק 13, פסוק ג’):

“[…] צמח וגדל בירושלים מין שודדים אחרים, אלה הנקובים סיקריים. הם היו רוצחים את האנשים בעצם היום ובראש חוצות העיר ובחרו להם להתערב ביום מועד בקרב ההמון החוגג, בהסתירם תחת בגדיהם חרבות קצרות, ובהן המיתו את אנשי חרמם. וכאשר נפלו האנשים חללים, היו הרוצחים צועקים חמס יחד עם כל ההמון, ועל כן נחשבו לאנשי אמונים ואיש לא יכול לגלותם […] נרצחו אנשים רבים מדי יום ביומו […] הפחד נפל על פני כל […] בעוד האנשים נזהרים ושומרים את נפשותיהם – מצאה אותם פתאום חרב מרצחיהם, כה מהירים היו האורבים האלה במלאכתם וכה השכילו להעלם מן העין […]”.

שימו לב – יוסף אינו מציין כאן את הסיבות לרצח, הוא גם אינו מציין את נטיית ליבם של המרצחים או של הנרצחים. הוא מציין רק את שיטת הרצח, וקביעת שיטה זו, לדעת יוסף, מספיקה כדי לקבוע כי הסיקריים הם שודדים.

קצת אחר כך כותב יוסף בקיצור (ספר ב’, פרק 17, פסוק ה’): “[…] רבים מן הסיקריים – בשם הזה נקראו השודדים הנושאים חרבות קצרות תחת כנפי בגדיהם, ואותם סיפחו המורדים אליהם […]”.

על-פי ד”ר י”נ שמחוני (שתרגם את הספר מיוונית, והוסיף לו מאות ביאורים מחכימים) – סיקה היא מאכלת – סכין עקומה של רוצחי חרש. SICARICI נקראו בלטינית – רוצחים, במיוחד – רוצחי חרש.

במשנה רשומה המילה סיקריקיון (נגזרת יוונית שנלקחה מהשפה הלטינית), והוראתה – עניינים הנוגעים במעשי רוצחים ושודדים.

על-פי התלמוד, אחיינו של ר’ יוחנן בן זכאי נקרא אבא סיקרא, והוא היה מנהיג הסיקריים (והוא זה שסייע לריב”ז לצאת בהיחבא מירושלים הנצורה, ולהתיישב ביבנה).

אז בעצם, הסיקריים החלו כשודדים והמשיכו כמורדים? או שהם מורדים, המכונים על-ידי יוסף – שודדים? ומי הם הקנאים המוזכרים בהמשך הספר? הנושא אינו פשוט, כלל ועיקר, ואיני רוצה להיכנס לעומקו. אציין רק כי החוקרים דנו לא מעט בקבוצות השונות (אם היו כאלו) בקרב היהודים שמרדו ברומאים. לדוגמה – ישראל לוין טוען שהקנאים והסיקריים הינן קבוצות השונות זו מזו. מנחם שטרן אומר כי על-פי יוסף, היו ארבעה זרמים שונים בתנועת החירות היהודית שנלחמו ברומאים: הסיקריים, אנשי יוחנן מגוש חלב, אנשי שמעון בר גיורא והקנאים.

כדי להסביר מעט על הסיקריים, יש לספר על המרד של היהודים ברומאים. הקרבות הרציניים ברומאים החלו בגליל. לפני שאתאר מעט את השתלשלותו של המרד בגליל, להלן תמצית קצרה על כמה מאירועי התקופה הקשורים לענייננו:

– כאשר החל המרד של היהודים ברומאים, היה השלטון ברומא עסוק במאבקים פנימיים על השלטון. השנים האחרונות של שלטון נירון קיסר קרויות ‘חמש שנות שלטון הטירוף’. בתוך שנים אלו נזכיר רק את האירועים הבאים::

– ביולי 64 פרצה ברומא השרפה הגדולה. האש בערה במשך כשבוע, ובתי העץ של רומא נשרפו. אנשים רבים נותרו חסרי כול והשלטון לא סייע להם במאום.

– נירון הורה להתיך את מטבעות הכסף של הקיסרות (כל מה שהגיע לידיו) ולהוסיף להן עשרים אחוזים נחושת, ובכך רימה את כל המשתמשים במטבעות כסף. הכסף שהרוויח נירון – שימש להוצאותיו המטורפות.

– נירון הורה על רציחות רבות (הסיבות לא חשובות). מסע החיסולים כלל את אצילי רומא, מפקדים בצבא, אנשי סנאט ואנשי הכת הנוצרית. בין השאר, הוא ציווה על סנקה – מורה, פרקליט, פילוסוף, פילנתרופ, סופר ואיש רוח – להתאבד (ולא – יוצא להורג).

– וינדקס, מושל גאליה, החל במרד באזור הצפון, בשנת 67 לספירה.

– גלבה, מושל ספרד, החל במרד באזור המערב, בשנת 68 לספירה.

– חילות אפריקה, בדרום הקיסרות, מרדו אף הם.

גם יוסף מספר על תקופה זו (ספר ב’, פרק 13, פסוק א’): “הינה מעללי הקיסר נירון, אשר עשה בגאות זדון, ברום ליבו, באושרו ובעושרו, לנבל את מזלו, ודרכיו הרעים, ואשר המית את אחיו ואת אשתו ואת אימו יולדתו, ומהם העביר את אכזריות חמתו על טובי הארץ, ומעשי תעתועיו, אשר עולל באוהלי משחקים ובבית חיזיון כאשר נטרפה דעתו […]”.

כשהגיעו חילות המורדים לארמונו של נירון – הוא התאבד ב-9.6.68.

שנת 68–69 מכונה ‘שנת ארבעת הקיסרים’: מפקדי הצבאות הרומאים נלחמו זה בזה, רצחו זה את זה (בקרבות עקובים מדם, שלא יתוארו כאן), כדי להתמנות לקיסר:

גלבה – שלט אחרי נירון במשך חצי שנה.

מרקוס אותו – שלט שלושה חודשים.

ויטליוס – שלט חודש אחד בלבד.

אספסיאנוס הוכתר כקיסר בדצמבר 69.

כשפרץ המרד בארץ יהודה, ובתחילתו נחל הצלחות מסוימות, נשלח אספסיאנוס על-ידי הקיסר נירון לדכא את המרד. יש אומרים שערב המרד היה אספסיאנוס בין אלה שהתכוונו למרוד ולקחת את השלטון לידיו. מספרים שבעצם ימי המלחמה שלו ביהודה, שלח גלבה (מושל ספרד) מרצחים, כדי לסלק את אספסיאנוס מדרכו (גלבה העריך, או ידע, משהו על תוכניותיו של אספסיאנוס). במהלך המלחמה ביהודים הגיעו (לדברי יוסף) שמועות אל אספסיאנוס על מרד בגאליה. במהלך המלחמה גם הגיעה לאספסיאנוס הידיעה על מותו של הקיסר נירון.

אם נחזור לתחילת המרד של היהודים ברומא (שנת 66 לספירה) – אספסיאנוס יצא מיוון, עבר דרך סוריה, ובדרכו אסף צבא וחילות עזר. הוא הגיע לעכו, ובעיר זו חנה, תוך שהוא ממשיך לרכז צבא רב. הוא לא מיהר להיכנס למלחמה, ויש אומרים שאפשר כי הצבא של אספסיאנוס היה מכוון אלי רומא, ואספסיאנוס לא רצה להתיש את צבאו בקרב הפחות חשוב עבורו – ביהודה. אספסיאנוס חיכה בסבלנות להזדמנות. כך כותב יוסף (ספר ג’ פרק 6, פסוק א’): “[…] ואספסיאנוס וטיטוס בנו נשארו בעכו, לסדר את צבאותיהם […]”. ואז קרה דבר ששינה (יש אומרים – שיבש, יש אומרים סייע) את תוכניותיו של אספסיאנוס. אנשי העיר ציפורי שבגליל מגיעים לעכו ומבקשים לעשות שלום עם הרומאים. ולפי יוסף (ספר ג’, פרק 2, פסוק ד’): “העיר ציפורי – היא הגדולה בכל ערי הגליל ובנויה במקום משגב ומוקפת חומה […] בעיר הזאת (בעכו) קדמו את פניו אנשי ציפורי עיר הגליל, אשר הם לבדם מכל יושבי הגליל דרשו שלום לרומאים, כי הטיבו לראות מאין יבוא עזרם וידעו את כל חוזק הרומאים, ועל כן מיהרו, עוד לפני עלות אספסיאנוס, לתת את ערובתם לצסניוס גלוס וכרתו עמו ברית וקבלו חיל משמר […] הם הבטיחוהו כי בכל אוות נפשם יהיו נאמנים בבריתו גם נגד אחיהם […]”.

שימו לב למונח שיוסף משתמש בו בספרו: “לדרוש שלום לרומאים”. עוד אחזור לדון בעניין זה.

אספסיאנוס פעל מיידית. הוא שלח לציפורי את שר האלף פלצידוס, ועימו חיל של 6,000 רגלים ואלף רוכבים (על-פי מ’ גיחון – 6,000 חיילים מהווים לגיון רומאי שלם). אספסיאנוס צבר עוד ועוד צבא בעכו, עד שחילו הגיע, לדברי יוסף, ל-60,000 חיילים (רגלים, קשתים, רוכבים וחילות עזר). וזאת “מלבד משרתי הצבא אשר הלכו אחריו במספר רב ועצום” (על-פי גיחון – גודלו של הצבא הרומאי הסדיר בכל רחבי האימפריה הרומאית, נע בתחום של 300–500 אלף איש (בתקופות שלום ורגיעה, היה המספר נמוך יותר. בתקופות מלחמה ומתיחות – גויסו חילות רבים והצבא מנה כחצי מיליון איש. זאת אומרת, אספסיאנוס גייס למלחמה ביהודה כמעט עשרים אחוזים של הצבא הרומאי).

המלחמה החלה באופן פשוט, אך כואב ביותר ליהודי הגליל. הגליל התחתון הינו חבל ארץ הררי עם ארבעה רכסי הרים ובקעות ביניהם. חבל ארץ זה משתרע על שטח של מרובע (בערך), וגודלו כ-40X40 קילומטר. ציפורי מצויה סמוך למרכז הגליל התחתון. החיילים הרומאים, יחד עם הצבא היהודי של ציפורי, שמרו על העיר, יומם ולילה. החיל הרגלי, אך בעיקר גדוד הפרשים, נהגו לצאת מהעיר למסעי פשיטה שיטתיים של ביזה, הרס ורצח. הפרשים יכלו, על נקלה, לצאת בבוקר מציפורי, להגיע לכל מקום שרצו בתחומי הגליל, להחריב ולהרוס לחלוטין את היישוב שבחרו, ואחר כך לחזור לציפורי. הגדוד הרומאי בציפורי היה קטן בגודלו באופן משמעותי מהצבא היהודי בגליל, אך היו לו יתרונות רבים לעומת הצבא היהודי שבגליל. הצבא הרומאי היה צבא מקצועי, מצויד, מאורגן ומיומן היטב. יוסף מקצה (בהערכה ובהתפעלות מרובים) פרק שלם לתאר את מקצועיותו של הצבא הרומאי. הצבא הרומאי היה, בדרך כלל, בעל עדיפות מספרית מקומית, שכן הוא בחר את מקום הפשיטה וזמנה, הגיע למקום שבחר במהירות ובהפתעה (כנראה שאנשי ציפורי שימשו לו גם כצופים, כמרגלים וכמורי דרך). למקום שהגיע גדוד הפשיטה, הוא היה בעליונות מספרית וצבאית. הגדוד היה יכול לבחור היכן להציב חסימות (למניעת הגעת תגבורות ליישוב המותקף ולמניעת בריחה), ולהחליט מתי לסיים את הפשיטה ולחזור לציפורי, שם חיכו ללוחמים מחסה, שמירה, מזון, מים, מנוחה ולינה. כך מתאר יוסף בספרו את תוצאות הקרבות: “[…] הרומאים […] השחיתו את הארץ ושדדו את כל רכוש יושביה הנמצא בשדה, וכפעם בפעם המיתו את בחורי המלחמה ומכרו לעבדים את הזקנים והחלשים. וכל ארץ הגליל מלאה אש ודם, ולא נמצא מכאוב ויגון אשר לא עבר עליה, ורק מנוס אחד נשאר לעם הבזוז והשסוי – בערים אשר חיזק יוסף את חומותיהן”.

המלחמה עברה לשלב הבא שלה, והוא – הכנעת הערים המבוצרות של הגליל, ובראשן יודפת. לא אתאר ואפילו לא אתמצת את הקרב על יודפת. חשוב לציין כאן כי שוב נעזרו הרומאים ביהודי. שימו לב – יוסף לא מהסס הפעם לקרוא לאיש ‘בוגד’ (ראו ספר ג’, פרק 7, פסקה ל”ג): “[…] ואחד מבני העיר נפל אל אספסיאנוס ביום ההוא ובישר לו […] והאיש הוסיף עוד לדבר, כי גם בערמה ילכדו יושבי העיר על נקלה, אם ינסה איש להתנפל עליהם לעת האשמורת האחרונה […] נדמה בעיני אספסיאנוס, כי שמץ אמת נמצא בדברי הבוגד […]”.

לאחר כיבוש יודפת, הסתתר יוסף עם כארבעים איש נוספים במערה, אך: “[…] וביום השלישי נתפשה אשה אחת בידי הרומאים וגלתה להם את המקום, אשר נמצאו בו יוסף וחבריו […]”. יוסף מסגיר את עצמו לרומאים, מצליח לקנות את ליבו של אספסיאנוס ואת חייו. על-פי הכתוב בספר, יוסף הוא שניבא לאספסיאנוס, שהוא עתיד להיות הקיסר (ספר ג’, פרק 5, פסוק ט’): “[…] וכשמוע יוסף את הדבר הזה שלח אל אספסיאנוס, כי יש לו דבר סוד לספר לו לבד. ואספסיאנוס הוציא מעליו את כל האנשים, מלבד טיטוס ושני אוהביו, ואז קרא אליו יוסף: ‘אתה חושב, אספסיאנוס, כי יוסף הנלכד בידך הוא שבוי מלחמה לבד, אולם באמת אני ציר שלוח לדבר אליך גדולות […] הנה אתה אומר לשלוח אותי אל נירון, למה הדבר הזה? העוד יאריכו ימים נירון ויורשי כסאו זולתך? אתה אספסיאנוס, תהיה קיסר, הנה שליט יחיד אתה, ועמך טיטוס בנך. ולא רק אדון לנפשי תהיה אתה הקיסר, כי אם גם אדוני היבשה והים וכל זרע האדם […]’ בדבר יוסף את זאת לא רצה אספסיאנוס להאמין לו לראשונה, באמרו בלבו, כי בחר לו יוסף דרכי ערמה, להציל את נפשו, אולם מעט מעט התעוררה בו האמונה, כי כבר הטה אלוהים את לבו לבקש לו את הממשלה והראה לו את שרביט המלוכה […] וגם שמעה אזנו, כי קמה נבואת יוסף בדברים רבים […] אספסיאנוס מצא כי כנים דברי יוסף, ומני אז האמין בנבואותיו. אמנם לא פדה את יוסף ממשמר ולא התיר את אסוריו, אך נתן לו בגדי כבוד והעניק לו דברי חפץ שונים בעין יפה והאיר לו את פניו מן היום ההוא והלאה, וטיטוס הרבה גם הוא כבוד ליוסף […]”. אספסיאנוס מחזיק את יוסף בקרבתו, ושני האישים יוצאים נשכרים. אספסיאנוס זוכה בייעוץ תמידי של גנרל יהודי, לאורך כל המלחמה. יוסף זוכה לקבל את חייו וכן, זוכה לעסוק במקצוע מעניין, שנראה ‘תפור עליו’ היטב. הוא הופך להיסטוריון מכובד, החי בחצר המצביא, שהפך בהמשך לקיסר.

תוך חודשים ספורים נכבשו כל הערים המבוצרות בגליל וכל הגליל נפל בידי הרומאים.

השמועות על שאירע בארץ הגליל הגיעו לירושלים, טיפין-טיפין (ספר ג’, פרק 9, פסוקים ד’–ו’):

“[…] וכאשר הגיע אל ירושלים שמע האסון אשר מצא את יודפת, לא רצו לראשונה להאמין בדבר הזה, כי נורא היה האסון מהכיל, וגם לא נמצאו עדי ראיה לדבר. כי לא נשאר אף פליט אחד להביא את הבשורה הרעה הזאת, רק מאליה נפוצה השמועה על מפלת העיר, כדרך כל מעשה נורא, אך כעבור זמן קצר נגלתה האמת מפי בני המקומות הקרובים והייתה חזקה מן הספק בעיני כל. ועל המעשים שהיו עוד נוספו דברים אשר לא כן, והוגד ליושבי ירושלים, כי גם יוסף נפל חלל בעת מפלת יודפת. ולשמע הדבר הזה היה אבל גדול בירושלים, כי על יתר ההרוגים בכו רק הקרובים אליהם, משפחות משפחות, ואולם המספד על שר הצבא היה לאבל לכל העם […] אולם ברבות הימים נגלתה כל האמת ונודעו הדברים הנעשים ביודפת לאשורם, ויושבי ירושלים הוראו לדעת, כי שוא היתה השמועה על מות יוסף וכי הוא חי וגם גדול כבודו בעיני הרומאים מכבוד יתר השבויים. ועתה חזקה עברתם על יוסף החי, כחוזק אהבתם הראשונה אליו בהחשבו למת בעיניהם. אלה חרפו אותו על מורך ליבו ואלה – על בגד מעלו. וכל העיר מלאה גידופים וקללות, אשר נשפכו על ראשו. כי המכות הוסיפו עוד להרגיז את היהודים ומפלותיהם הציתו את חמתם עד להשחית […]”.

תוך זמן קצר, החלו מלחמות אחים של ממש (ספר ד’, פרק 3, פסוק ד’): “[…] ואז קמו מהומות ומלחמות אחים בכל עיר ועיר […] היתה יד איש באחיו, ומריבה קשה הייתה בין חפצי הקרב ובין רודפי השלום […] ודורשי הקרב התגברו בכח עלומיהם ובעוז נפשם על הזקנים והנבונים […] ואחרי כן התחברו לגדודים ומלאו את הארץ חמס […] רבים משודדי הארץ נאספו אל העיר והתחברו עם השודדים אשר מבית […] ולא נבצר מהם כל מעשה נורא”. כעת חוזר יוסף מדי פעם לספר לנו על עדת המרעים, הלא הם השודדים והרוצחים, הנלחמים באנשי השלום – הלא הם הנבונים וזקני העם. בעצם, כעת אנו מתחילים להבין מי הם הסיקריים. אם בתחילת סיפורי הדגשתי כי יוסף מתאר את פעולות הרצח של הסיקריים, ואינו מספר מי היו הנרצחים ולמה נרצחו, כעת הוא מבהיר היטב את הנקודה. הסיקריים = הרוצחים = השודדים = שונאי השלום, רוצחים את הזקנים = החכמים = דורשי השלום. לקראת קרב מצדה חושף לפנינו יוסף את פרצופם של הסיקריים (ספר ז’, פרק 8, פסוק א’): “[…] בימים ההם נוסדו הסיקריים יחד על כל האנשים, אשר בחרו להיכנע לפני הרומאים, וכאויבים הציקו להם באשר יכלו, גזלו את רכושם ושבו את בקרם ושלחו אש בבתיהם באמרם כי אין לשום פדות בין השונאים הנוכרים ובין האחים האלה רכי הלב, הבועטים בחירות. והמודים בפיהם, כי בחרו להיות עבדים לרומאים […]”. התמונה המתקבלת היא פשוטה ביותר – הסיקריים הם מורדים ברומאים והם רוצחים את המצדדים ברומאים, שכן לצדד ברומאים פירושו – להילחם במורדים.

אם נתמצת את דברי יוסף, הרי שהזקנים והנבונים היו חפצי שלום, אך הם היו במיעוט, וכמו כן, כוחותיהם היו דלים. עוד אומר יוסף את מה שהרומאים טענו תמיד – מי שמורד ברומאים הוא שודד ואיש חמס. אך לפי התיאור של יוסף עצמו, ברגע שנודע כיצד נפל הגליל ונהרגו מרבית אנשיו (ראו לעיל), פעלו מרבית תושבי העיר כשודדים כשהם שופכים את חמתם על אוהבי השלום. הרי לרבים מתושבי ירושלים היו קרובי משפחה בגליל ויוסף מדגיש את עברתם וחמתם (כמובן – שנאתם) על “אוהבי השלום” (הגרשיים הם שלי), אשר בעזרתם הפעילה השמיד הצבא הרומאי את הגליל ואת בני משפחותיהם.

אני רוצה לדון לרגע בנקודה שיוסף מעלה בסיפורו והוא – הזקנים הם בעלי התבונה אך אינם הרוב, ואינם בעלי חוזק היד. לקראת סוף ספרו מרשה לעצמו יוסף לגלות לנו נושאים שלא סיפר בתחילת ספרו ובמהלכו. כאשר הגיעו שאריות הסיקריים לאלכסנדריה (שבמצרים), חוששים זקני היהודים כי הרומאים יגיעו לאלכסנדריה וכל היהודים ייפגעו בגללם, ועל כן (ספר ז’, פרק 10, פסוק א’): “[…] וכראות ראשי הזקנים את משובת האנשים האלה, הבינו, כי תכלה אליהם הרעה, לכשיעלימו עיניהם מן הדבר, וכנסו את כל היהודים יחד וגילו להם את העצה הנבערת, אשר יעצו עליהם הסיקריים, והראו אותם לדעת, כי יד אלה הביאה את כל הרעה על ארץ יהודה […] ועוד הוסיפו הזקנים לדבר על לב העם, למען יזהר ממוקשי המוות, אשר טמנו לו הסיקריים, ויתרצה אל הרומאים, בהסגירו בידם את האנשים האלה. וכאשר נוכח העם לראות את גודל הצרה, היטה אוזנו לדברים האלה והתנפל על הסיקריים בחוזק יד וסחב אותם אל משפט הרומאים. שש מאות איש נתפשו מיד, והשרידים […] אחרי זמן מצער […]”. אתם מבינים, בוודאי, שבשביל לתפוס 600 סיקריים, צעירים, חדורי תחושת שליחות וחמושים, לא ניתן לבצע זאת עם מעט זקנים נבונים. לשם כך דרוש מספר כפול ואפילו משולש של בריונים, ובוודאי שכוח זה צריך להיות מצויד כהלכה. אני מניח שתמונה דומה התרחשה בערים רבות ביהודה, אך בראשית המרד היו מקומות שבהם נשמעו לזקנים (כמו בציפורי), ומקומות שבהם מרבית התושבים לא נשמעו להם (כמו ביודפת או בירושלים).

הארץ הולכת ונכבשת על-ידי הרומאים (קראו על כך בספר זה או בספר היסטוריה כלשהו) ושארית הפלֵטה מתחילה להתקבץ בירושלים. מעניין שעתה מתחיל יוסף להשתמש, יותר ויותר, במונח קנאים (יוסף משתמש לאורך ספרו בשפע של מונחים לתיאור של הלוחמים ברומאים: מורדים, רוצחים, שודדים, משחיתים, סיקריים, אנשי חמס, אנשי רעה, אנשי זדון ואנשי בלייעל, כך שלעיתים נדמה שהיו קבוצות מוגדרות ושונות, אך לעיתים נראה, שיוסף משתמש “סתם כך” בכינויים שונים למורדים ברומאים).

אזכיר שוב את דעתו של מנחם שטרן, המסתמך על דברי יוסף, כי תנועת החירות והמרד ברומאים כללה ארבעה זרמים: הקנאים, הסיקריים, אנשי יוחנן מגוש חלב ואנשי שמעון בר גיורא.

לאחר סדרת קרבות מרים (קרבות אחים יותר מקרבות מול הרומאים) נכבשת ירושלים ונהרס המקדש.

אנחנו מתקרבים לסוף הספר, אך לא לסוף סיפורי. נותר עוד מבצר אחרון בידי הקנאים, ככתוב בספר – “רק מבצר אחד עוד החזיק במרדו […]”, והרומאים החליטו לכובשו, ויהי-מה. שמעתי ארכאולוגים מספרים שהמאמצים שהשקיעו הרומאים בהכנת המצור על קבוצה קטנה כזו של מורדים עלתה מעל ומעבר לכל השקעה של הרומאים בכיבוש מבצר אחר בעולם הרומאי. וכך כותב יוסף (ספר ד’ פרק 7 פסוק ב’): “[…] לא רחוק מירושלים נמצא מבצר חזק, אשר בנו אותו המלכים, להפקיד בו את אוצרותיהם לעת תמורות מלחמה וגם להישגב בו לנפשם, ושמו מצדה. את המבצר הזה תפסו האנשים הנקראים סיקריים […]”.

יוסף מספר, בלי לפרט, את אופן כיבוש מצדה על-ידי הסיקריים. אם אנחנו קוראים את תיאור חוסנה של מצדה, וקוראים על המצור השיטתי וההדוק שהטילו הרומאים על מצדה, כפי שתואר על-ידי יוסף, היה בכל זאת מעניין לדעת כיצד נכבשה מצדה על-ידי הסיקריים. אך יוסף לא מתאר לנו קרב זה וחבל. יוסף מנדב בכל זאת, מעט מידע (ספר ז’, פרק 8, פסוק ד’): “[…] וכאשר תפסו אלעזר והסיקריים את המבצר בערמה […]”. גם לפני כן, בעת תחילת המרד, רשום בקיצור (ספר ב’, פרק 17, פסוק ב’): “[…] ובעת ההיא נוסדו יחד אנשים, אשר חגרו את כל כוחם לעורר את המלחמה ומיהרו אל המבצר הנקרא מצדה (מסדה) ולכדו אותו פתאום ושחטו את כל הרומאים אנשי המצב והושיבו תמורתו במבצר את אנשי שלומם […]”. זהו, אין כל פירוט של מעשה העורמה ושל כיבוש מצדה על-ידי הסיקריים.

מי מכם למד בילדותו את המחזה של שייקספיר – יוליוס קיסר? ומי ראה את פול ניומן בתפקיד מרק אנטוני? האם אתם זוכרים, כיצד ברוטוס (בעזרת קסיוס), שרצח את יוליוס קיסר, נושא נאום, מסביר היטב מדוע רצח את יוליוס – הדיקטטור ומחסל הדמוקרטיה, וכך זוכה באהדת המוני רומא. כל זאת, עד הרגע שאנטוני נושא את נאומו המרשים והופך את היוצרות. ההמון הולך שבי אחרי אנטוני, מגרש את הקושרים (בסופו של דבר, ברוטוס וקסיוס הם הרוצחים השפלים, שרצחו את הקיסר הטוב – יוליוס), והרוצחים נמלטים מחמת הזעם של ההמון, שרק לפני רגע חיבק אותם בחום.

מה פתאום אני מזכיר את תקופתו של יוליוס? האם היא נוגעת בכלל למלחמה של היהודים ברומאים?

אני עושה זאת, כדי לעזור, לאותם שקראו או ראו את המחזה על יוליוס קיסר, לראות כיצד הופך מחבר את עורו. ברוטוס (למעשה שייקספיר) שכנע את ההמון הרומאי (ואותנו) בצדקת הרצח ובהכרחיותו. בו-ביום אנטוני הוא אנטוניוס (שוב, זהו שייקספיר) מוליך אותנו בשביל עקלקל, אך במטרה ברורה, להראות לנו את היפוכו של הסיפור – נרצח אדם, שדאג לשלומם ולרווחתם של תושבי רומא, ולא חלילה, דיקטטור אכזר. האם יוסף למד משהו על שייקספיר? לא ולא! אם כבר, שייקספיר (שחי 1,500 שנה אחרי יוסף) הוא שלמד מיוסף איך להפוך מחזה על פיהו.

עכשיו שימו לב! מעט לפני שמתחולל קרב מצדה, חוזר יוסף ומתאר את הסיקריים במילים איומות. התיאור ארוך, ואני בחרתי עבורכם רק מעט ממנו (ספר ז’, פרק 8, פסוק א’): “[…] וגם בימים ההם נוסדו הסיקריים יחד על כל האנשים, אשר בחרו להכנע לפני הרומאים, וכאויבים הציקו להם באשר יכלו, גזלו את רכושם ושבו את בקרם ושלחו אש בבתיהם, באומרם, כי אין לשום פדות בין השונאים הנוכרים ובין האחים האלה רכי הלב, הבועטים בחירות, אשר העם מחרף את נפשו עליה, והמודים בפיהם, כי בחרו להיות עבדים לרומאים […] ומדי שמוע הסיקריים דברי תוכחה על תרמית לבבם, הוסיפו עוד לרדוף בעברת זדון את המוכיחים, העונים בפניהם רשעתם […] ובעת ההיא פרח הזדון למעלה בכל ארץ יהודה, ולא היה דבר תועבה אשר לא נעשה, וגם אם יתחכם אדם לגלות דרכי רשע חדשות, יבצר ממנו להוסיף על המעשים ההם. כי דבק הרקב בכל ואכל את היחיד ואת הציבור […] ואיש ברעהו התחרה להרבות עוול […] והסיקריים היו הראשונים אשר החלו לעשות רשע וקמו באכזריות רצח על אחיהם, ולא נבצר מפיהם כל דבר חרפה ומידיהם כל מעשה תועבה […]”.

הינה, אנו מתקרבים לקרב מצדה (ספר ז’, פרק 8, פסוק ב’): “[…] שר צבא הרומאים יצא עם חילו להילחם באלעזר ובסיקריים היושבים עמו במצדה […]”.

עתה, כשהחל הקרב על מצדה, משתנה, בבת-אחת, נוסח כתיבתו של יוסף, ומשתנה גישתו אל הסיקריים היושבים במצדה. תחילה, שימו לב ליחס (של יוסף) אל מפקד הסיקריים במצדה. וכך כותב עליו יוסף (ספר ז’, פרק 8, פסוק א’):

“[…] ושם המבצר מצדה וראש הסיקריים אשר כבשו את המבצר, היה אלעזר, איש חיל ונשוא פנים […]”…

שלוש הנקודות שאחרי הגרשיים נרשמו בכוונה, כדי להדגיש את שאלת התימהון שלי – איך יכול להיות שאיש השייך לסיקריים ייקרא “איש חיל ונשוא פנים”? הרי עד לפני רגע ייצגו הסיקריים את הזדון והרוע בארץ! איש חיל – זהו תואר חיובי למדי. נשוא פנים מגדיל את חיוביות המתואר. בקיצור – מפקד הסיקריים במצדה הוא איש משכמו ומעלה, חיובי ביותר.

מכאן ועד סוף קרב מצדה אין שום מילה רעה על אלעזר, להפך, יוסף מתאר אותו כמפקד בעל שיעור קומה רציני, המנהל קרב גבורה. יוסף גם משתמש בביטויים, המרמזים על הערכה, למשל כי מפעם לפעם יש לו “עצת גבורה”. באותו אופן, מראשית הקרב במצדה ועד סופו, אין ליוסף כל מילה רעה לומר על הסיקריים במצדה. יוסף גם משתמש בביטוי הבא להמעיט את הרושם הקשה שאולי יש לנו על רשעותם של הסיקריים. ראו למשל (ספר ז’, פרק 8, פסוק א’): “[…] ואחריהם בא יוחנן והראה כי הסיקריים היו עוד מתונים במעשיהם […]”. יותר מזה, יוסף זונח את השימוש במונח סיקריים (הדייקנים שבכם, שיקראו את תיאור הקרב בדקדקנות, ימצאו, בכל זאת, פעם אחת נוספת את המונח – סיקריים, אך ללא תיאור של זדון ורשע) כל עוד מתחולל הקרב במצדה. לקראת סיום הקרב במצדה, נושא אלעזר נאום אלמותי, שכל לוחם חירות היה יכול להתגאות בתוכנו, בעומקו ובאהבת החירות והמולדת שבו. האם הנאום כולל את מילותיו המקוריות של אלעזר? רבים מטילים בכך ספק. הרי את הנאום הזה שמעה אישה אשר אומנם “[…] נפלאה מיתר הנשים בתבונה ובלימודים”… ששרדה את מצדה, ולאחר שנשבתה סיפרה אותו לרומאים, היא “[…] היטיבה לבאר את הכול ולתאר את המעשה לפרטיו […]”, והסיפור והנאום (בשלמותו???) הועברו, כעבור זמן-מה אל יוסף. יש חושבים (ואני ביניהם) שיוסף מצא לו דרך כלשהי לבטא את המיית ליבו ואת כוונותיו האמיתיות באשר למרד של היהודים ברומאים, תוך שהוא מתחפש לכותב היסטוריה, הנאמן לעובדות. מאחר שסיפור מצדה מובא כמעט בסוף ספרו של יוסף, ומאחר שהספר הינו שיר תהילה לא קטן לרומאים, לא נורא אם יכלול הספר נאום של מפקד יהודי שמת (לא דברי יוסף – חלילה). ולדברי יוסף (ספר ז’, פרק 9, פסוק ב’) – הרומאים “[…] לא שמחו הפעם על אשר ראתה עינם באויביהם, כי אם השתוממו על רוחם הנדיבה ועצתם הנאדרה, אשר צחקה למוות ולא שבה אחור מהמעשה הגדול הזה […]”.

כמו ירמיהו הנביא וכמו ישעיהו השני, נהפך המבקר והמוכיח הנוקשה לאב רחום. את המהפך שחל בירמיהו (ובישעיהו השני) אפשר להבין. נביאים אלה חזו את החורבן, הזהירו מפניו, אך לא חפצו בו. כאשר אירע החורבן – נהפך ליבם של הנביאים, והם הפכו לנביאי נחמה. אצל יוסף המצב שונה. כבר ברגע שבו החל בכתיבת ספרו, הוא ידע את סופו הנורא של סיפורו. האם תוך כדי כתיבה, נהפך ליבו של יוסף, לאהבת ולהערצת הסיקריים? סבורני שלא זהו המצב. אפשר להעלות ניחושים אחדים לגבי שינוי ההתייחסות של יוסף אל הסיקריים. אולי מלכתחילה הוא היה אוהד שלהם, אך עין נוקשה פיקחה על כתיבתו, באופן שוטף, ואולי המפקח על יוסף, לקראת סוף הסיפור, כבר לא פיקח היטב על יוסף. ואולי – הסירו כליל את הפיקוח (יוסף עצמו מספר בספרו כי במשך הזמן, זכה יותר ויותר לכבוד ולהערכה בחצרו של אספסיאנוס, ואחר כך בחצרו של טיטוס). אפשר להעלות עוד הרבה השערות, אך העובדה היא, שהפרקים האחרונים של הספר כוללים השתאות, ואפילו דברי הערכה והערצה על הסיקריים. על כך – הצבעתי בפרק על מצדה, ועוד על כך, ראו בהמשך.

עם נפילת מצדה, תם המרד בארץ ישראל, אך לא תם המרד של הסיקריים ברומאים. שתי קבוצות של סיקריים (כמה מאות, לדברי יוסף) הגיעו אל אלכסנדריה שבמצרים ואפילו רחוק יותר מערבה – אל קירני שבלוב. שוב מתאר יוסף את הסיקריים כך (ספר ז’, פרק 10, פסוק א’):

“[…] וגם אחרי כלות המלחמה ספו בגללה רבים מהיהודים היושבים באלכסנדריה של מצרים, כי נמלטו שמה סיקריים מתוך המהפכה, והמעט היה בעיניהם להציל את נפשם, כי עוד נשאו את נפשם למעשי מרד חדשים ופיתו רבים מהאוספים אותם אל בתיהם לקום ולהילחם בעד החירות ולהאמין, כי אין הרומאים טובים מהם […]”. כמו שיוסף הפך את דעתו (ואת התייחסותו) לסיקריים במצדה, כך הוא נוהג גם לגבי אחרוני הסיקריים במצרים ובלוב, אם כי אולי לא באותה עוצמה. תחילה הוא מצטט את דברי הזקנים, החכמים והנבונים במקום, המתארים את רשעות וטיפשות הסיקריים, אך אחרי שהם נתפסים ונרצחים באכזריות על-ידי הרומאים – הוא אינו יכול שלא להלל אותם כגיבורים ללא-חת, וזאת, במשפטים המצוטטים עד היום בלא מעט ארצות, בלא מעט תקופות, על-ידי לא מעט מצביאים, וגם ראש ממשלה ידוע – וינסטון צ’רצ’יל (ספר ז’, פרק 10, פסוק א’): “[…] וכל רואיהם תמהו ונבהלו על כֹּח־סבלם הכביר ועל תכונת רוחם, אשר האחד יקרא לה בשם מרי־שגעון והשני בשם עזוז־אמונה. כי מעַניהם התחכּמו להביא עליהם כל מיני יסורים נוראים וקרעו את בשרם לגזרים, בדרשם מהם רק אחת – כי יודו במו פיהם, אשר הם מקבלים עליהם את עֹל מלכות הקיסר, ובכל־זאת לא נכנע לבם, ואיש לא הוציא הגה מפיו, כי־אם כֻּלם התחזקו בדעתם והתגברו על יסוריהם הנוראים, כאלו לא חשו את מכאובי בשרם, וכמעט בשמחת־נפש קבלו את ענוייהם ואת להט־האש. ועוד יותר הכּו הנערים הצעירים את כל רואיהם בתמהון, כי גם מהם לא נכנע אף אחד לבַטא בשפתיו, כי הקיסר אדון לו. ככה ניצח עֹוז־הרוח את ריפיון־הבשר! […]”.

סיכום

יהודה רוזנטל טוען שמרבית החוקרים המגנים (ואפילו העוינים) את המורדים (בין אם קנאים סתם ובין אם סיקרייים) היו תושבי חו”ל (כמו ההיסטוריונים גרץ וצייטלין). מרבית החוקרים האוהדים את המורדים (או לפחות, לא עוינים להם) הם תושבי הארץ. אומר, למשל, מנחם שטרן “אינני מוכן להיות שופט, לא של הקנאים ולא של הסיקריים. אני מוכן להבין אותם, אבל בשום פנים לא לידות אבן של אדם, היושב על כיסא בטוח, באנשים שהקריבו את עצמם למען האידאלים, ולהגיד שהם לא היו גיבורים. הם כן היו גיבורים”. גם פרופ’ מיכאל אבי יונה מדבר על הקנאים בטון אוהד. לדעתו, אם לא היה נחרב בית המקדש בעת המרד הראשון, הוא היה נסגר וניטש מאוחר יותר ע”י הקיסר תיאודוסיוס או הקיסר יוסטיניאנוס. “אנחנו קיימים עד היום הזה, בניגוד לרוב העמים של העולם העתיק. העם היחיד ששמר על תודעתו, עד היום, הוא העם היהודי וזאת – בזכות הקנאים”.

בימינו ההתייחסות למרד, לקנאים ולקרב מצדה תלויה בהתייחסות הפוליטית של האדם. אנשי השמאל נוטים להמעיט, לזלזל, ואף להאשים את הקנאים/סיקריים באסון הנורא שפקד את העם היהודי. עבורם קרב מצדה הינו הוכחה לעיוורון, לטיפשות, ולכישלון הלאומנות. אנשי הימין נוטים לראות בקנאים/בסיקריים לוחמי חירות, שיש לראות בהם סמל, וללמוד מנחישותם וגבורתם.

אתם זוכרים את מנהג הכוס של אליהו הנביא בחג הפסח? מוזגים את הכוס, אך לא שותים אותה. כך, לדעתי, מתנהגים מרבית מאנשינו כיום עם הסיקריים ומצדה. מהללים את קרב מצדה, אחד הקרבות ההירואים של עמנו, ומעלים את מצדה למדרגה של סמל לאומי, מצטטים (כשצריך) את נאומו של אלעזר ממצדה, או נאומו של יוסף, בשם הסיקריים מאלכסנדריה. אך הס מלהזכיר שהדברים נעשו, או הנאומים נישאו על ידי הסיקריים. הולכים עם (הסיקריים), אך מתנהגים כאילו אין (סיקריים).

הפוסט הקודםניוזלטר יקום תרבות ליום שישי 26/5/23
הפוסט הבאבעקבות הזמן האבוד של אנרי ברגסון
נולד בירושלים ב- 1940. נצר למשפחת הויזמן מחברון. התחנך בכפר הנוער "הדסים", שם גם סיים סמינר למורים. בצבא היה המדריך הראשי לידיעת הארץ. השתתף בעריכת שני ספרים בידיעת הארץ. עשה תפנית בחייו והשלים לימודי דוקטורט בכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים. עבד מעט באוניברסיטה ועבר לצה"ל. שם שימש ככימאי, מנהל בטיחות, ואחראי על מקורות האנרגיה הקטנים בצה"ל. במסגרת תפקידו, עסק בפיתוח מקורות אנרגיה סולריים והכניס לחיל הקשר את המערכות הסולריות הראשונות. תפנית נוספת הביאה אותו להיות מנהל פיתוח סולרי בתדיראן ומנהל האיכות של מפעלי הסוללות. עבר להיות מנהל האיכות במפעלי TFL. כאן השתתף בכמה פרוייקטים חשובים, כולל ייצור המתנדים הראשונים לטלפונים הסלולריים הראשונים של חברת נוקייה. קיבל סמכות ממנהל האיכות של נאסא לשחרר שעונים אטומיים להטסה לחלל לשם בניית מערכת ה- GPS העולמית. עבר להיות יועץ למפעלים בנושאי איכות, סביבה, כימייה, ובטיחות. נתן שירות לעשרות רבות של חברות ומפעלים, כגון אינטל, IBM, רפאל, התעשייה האווירית, ואלקטרה. בגיל 70 יצא לפנסיה, ובין תכנון משחקים לנכדיו, כתיבת סיפורים וכיו"ב – עוסק בכתיבת מאמרים במגוון נושאים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

12 − 1 =