מדינת ישראל בעתיד הקרוב והרחוק – סקירה חלק א׳

אלי אשד סוקר תחזיות שונות שפורסמו לאורך השנים לגבי העתיד הקרוב והרחוק של המדינה היהודית בארץ ישראל. פורסם במקור בכתב העת “נכון”.

המערכת

פתח דבר

“אם תרצו אין זה מדע בדיוני”, אהוד טוקטלי, “נויאלטנוילנד“, הוצאת המחבר, תשס”ב (2002).

שנת פרסום מאמר זה היא 2024, בעת מלחמה עם כמה אויבים ובעת שלטון ממשלה קיצונית. יש חששות רבים, אולי יותר מאי-פעם, לגבי עתידה של מדינת ישראל.

האם נגזר עליה להיהפך לרודנות? או לתיאוקרטיה דתית קיצונית? או למדינה מפוררת ומפורקת לשבטים עוינים?

לכל אלה יש שורשים ביצירות ובתחזיות שונות שהופיעו לאורך השנים, שתיארו את מדינת ישראל בעתיד, לרוב הלא כל כך רחוק, אבל לפעמים גם די רחוק.

ביום העצמאות ה-76 לקיומה של מדינת ישראל יהיו מן הסתם סימני שאלה גדולים יותר מאי-פעם לגבי הצורה שאותה ילבש עתידה של מדינת היהודים בארץ ישראל, ואם יהיה כזה. אך דווקא בתקופה כזאת זה הזמן לפנות אחורה, ולסקור את הצורות השונות שבהן חזו סופרים, הוגים, וחוזים שונים את עתיד המדינה, המזהיר או השחור – בדרך כלל אין משהו באמצע – כדי ללמוד משהו על עצמנו, ואולי גם לתכנן על-פי זה את עתידנו. שכן דבר אחד ברור: אם לא יהיה לנו חזון לעתיד, לא יהיה גם עתיד.

להלן סקירה על יצירות שונות ומשונות שעסקו במדינת ישראל בעתיד המיידי, הקרוב, הלא קרוב, וגם הרחוק. על-פי כמה אפיונים – רוב היצירות מתארות אוטופיות ודיסטופיות דתיות וצבאיות, וגם מעטות מאוד שמתארות את ישראל בעתיד הלא קרוב.

אוטופיה עלי אדמות

“ב וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל-​הַגּוֹיִם. ג וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם.​ ד וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים; וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת–לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה” (ישעיהו ב, ב-ד).

יש מי שטוענים שהראשונים שחזו בפרטי פרטים את עתיד מדינת ישראל היו נביאי המקרא הקדומים, החל בנביא עמוס במאה השמינית לפני הספירה, ובמיוחד הנביאים ישעיהו במאה השביעית לפני הספירה ויחזקאל במאה השישית לפני הספירה. אלה חזו את שיבת עם ישראל לארצו “באחרית הימים”, לאחר, או בזמן, או לפני מלחמה הרסנית עם צבאות “גוג ומגוג”, שהפרשנויות באשר לזהותם השתנו משנה לשנה במשך 2,600 השנים האחרונות, בהתאם לפוליטיקה של הזמן (בשנה האחרונה, עם פרוץ מלחמת רוסיה-אוקראינה, נטען שהמדובר בצבאות רוסיה ואוקראינה).

בסופו של דבר, על-פי נבואות אלו, תוקם מעין אוטופיה כלל עולמית, שתתרכז סביב ירושלים הבנויה מחדש וסביב עם ישראל.

נבואות אלה השפיעו מאוד על כל הדורות שלאחר מכן, ועל הדרך שבה ראו רבים את עתידה של מדינת ישראל המודרנית.

מדינת ישראל עצמה היא במידה רבה תוצר של חשיבה אוטופית של סופרים ומדינאים, שכולם הכירו היטב את הנבואות המוזכרות לעיל. הם דיברו על הצורך בקיומה של מדינה עצמאית של העם היהודי בארץ ישראל, ותיארו אותה בפרטי פרטים כאוטופיה מהסוג שהיה מקובל באירופה ביצירות פובליציסטיות וספרותיות שונות.

ארץ ישראל בשנת 2040

“[…] העיר גדולה עד מאוד ויש רחובות אשר אורכם כשתי פרסאות ויותר. החשמל מפיץ את אורו בכל הרחובות והבתים, ולילה כיום יאיר ומסילת החשמל עוברת בכל העיר מן הקצה אל הקצה. הבנינים כולם יפים עד להפליא, ויש כאלה שנבנו משיש הלב. מספר תושבי העיר לפי המספרים האחרונים, יותר ממליון. חוף האוניות גדול ומהולל מאוד ומתחרה במסחרו את מרסי והמבורג. ביחוד גדול מאוד המסחר את ארץ הקדם בכלל וארץ ישראל בפרט” (אלחנן לוינסקי, מסע לארץ ישראל בשנת ת”ת באלף השישי, 1892).

הספר הראשון בעברית בתקופה המודרנית שתיאר את עתיד המדינה היהודית בארץ ישראל, של אלחנן לוינסקי, יצא לאור לראשונה בכתב עת בשם הפרדס במאי 1892, ותיאר מסע במדינה יהודית בארץ ישראל בשנת 2040, שבה הקימו אנשי תנועת “חובבי ציון” חברה אוטופית-טכנולוגית ברוח רעיונות האידיאולוג שלהם – אחד העם.

האוטופיה של הרצל

על האוטופיה של לוינסקי האפילה בתוך כמה שנים יצירתו של עיתונאי אחר, תיאודור הרצל, שכתב ב-1902 גם הוא אוטופיה על ארץ ישראל יהודית בעתיד, בשם אלטנוילנד, אם כי הפעם העתיד היה קרוב יותר – זה של שנת 1923. אוטופיה זאת, בניגוד לספרו של לוינסקי, נכתבה בגרמנית.

באוטופיה זאת, תיאר הרצל מסע במדינה יהודית עתידנית של שנת 1923, שבה יש תרבות גרמנית קוסמופוליטית, שבה יש סובלנות דתית, ובית מקדש על הר הכרמל, ושבה המיעוט הערבי מרוצה בהחלט מחייו במדינה היהודית. השם של תרגום ספר זה בידי נחום סוקולוב תל אביב, סיפק את שמה של העיר העברית הראשונה.
לספר זה הייתה השפעה עצומה על התפתחות התנועה הציונית. אחד מהוויכוחים הידועים הראשונים של התנועה הציונית היה סביב השאלה איזו צורת אוטופיה עדיפה: זאת שבה יש נטייה לתרבות עברית-לאומית כמו בספרו של לוינסקי; או זאת שבה יש נטייה לתרבות אירופית-קוסמופוליטית כמו בספר של הרצל. זה ויכוח שניתן לומר שהוא ממשיך במלוא העוצמה עד עצם היום הזה.

את ספרו של הרצל תוכלו לקרוא בתירגום המקורי של נחום סוקולוב, בשם “תל אביב” בפרוייקט בן יהודה.

הרצל לא היה לבד. בעשורים הראשונים של המאה העשרים יצא מספר לא קטן של אוטופיות בשפה העברית, והן תיארו את הקמתה העתידנית של מדינה יהודית בארץ ישראל ואת פריחתה האומנותית והטכנולוגית.

ירושלים של “בצלאל“

המעניינת והחשובה שבאוטופיות אלה, הייתה יצירתו של בוריס שץ, מייסד בית הספר לאומנויות “בצלאל”, ירושלים הבנויה, שאותה כתב ב-1918 ושיצאה לאור ב-1924. עסקתי באוטופיה הזאת במאמר קודם בנכון (גיליון מס’ 1, אוקטובר 2018), ותוכלו לקרוא אותו ב”יקום תרבות” כאן. אוטופיה זו תיארה ארץ ישראל עתידנית, שבה בית הספר ב”בצלאל” הוא מרכז המדע והיצירה. שץ מתאר ירושלים שהטכנולוגיה שלה מבוססת על אנרגיה סולרית, שיש בה מדרכות נעות ודרגנועים, בית חרושת לסרטים ורכבת פרברים. ירושלים שבה בית המקדש השלישי שוב עומד על כנו בהר הבית, בעוד מסגד אל-אקצא הועבר בשלמותו לשכונת “ימין משה”, “כמזכרת תודה לשכנינו הטובים, הערבים, על אשר שמרו את מקומותינו הקדושים”. שץ היה מדויק יותר כאשר תיאר את העתיד כליברלי מאוד מבחינה מינית וכפתוח לאהבה חופשית.

תוכלו לקרוא את “ירושלים הבנויה” בפרוייקט בן יהודה.

עוד דוגמה מעניינת לסוגה האוטופית היא ספרו של חוקר התנ”ך הידוע חיים גבריהו אנשי הגלעד: סיפור אוטופי על החיים בא”י במשך שלושת הדורות הבאים, שיצא לאור ב-1942 כספר, לאחר שהופיע במקומון ירושלמי. ספר זה היה אמור להיות חלק מההיסטוריה של העתיד שתתאר את התפתחות היישוב היהודי בגלעד במשך תשעים השנים הבאות, כאשר במדינה יהיו לא פחות מחמישה מיליון תושבים יהודים!

בספר זה מתואר כיצד אנשי היישוב היהודי-העתידני, שכולם דוברי עברית מקראית צחה ביותר, מגלים צמח בר שמביא לשינויים דרסטיים בכלכלת העולם, ואגב כך מגיירים שבטים ערביים, כתוספת כוח למדינה היהודית.

המחבר הבטיח לפרסם בקרוב חלק שני לספר, בשם מחוקקים בגלעד, ושבו יהיה “תיאור אורח חיי אדם וחברה מתוקנים העתידים להתפתח בארץ הזאת”. אך למרבית הצער, החלק השני לא הופיע מעולם.

 

הדיסטופיה הציונית הראשונה

כל אלו היו אוטופיות, אבל במקביל, החלו להופיע גם הדיסטופיות: אלו שצופות לאו דווקא עתיד מזהיר, אלא קודר. ואלו לימים, כפי שנראה, הפכו להיות דומיננטיות בסוגת הספרות העתידנית העוסקת במדינת ישראל, ולמעשה לדומיננטיות בעולם בכלל.

הדיסטופיה העברית הראשונה הייתה יצירתו של חוקר המקרא ישראל בן שם, שיצאה לאור בשנת תשצ”ד בירושלים, ושנדפסה בכמה המשכים בעיתון היומי דבר באלול תרצ”ד, 1934. היא תיארה את העתיד מאה שנה לאחר מכן, בשנת 2034, אם חלילה ייכשל המאבק לעבודה עברית ותגבר ידם של הערבים על היהודים, גם הודות לעזרתם של “האיכרים”, צאצאי העלייה הראשונה.

הכותב, איש כפר סבא, מתאר כיצד אגב ביקור בירושלים ובכותל המערבי, הוא נפגש באדם מוזר, “ישיש אינו כמעט מעולמנו” (אליהו הנביא?) המוצא את עצמו בעתיד הרחוק, ומגלה שהשכונות היהודיות של ירושלים נמחו מעל פני האדמה ולא נותר להן כל זכר. זה, הוא מגלה, היה תוצאה של המאבק למען העבודה העברית ביישובו כפר סבא, שם נכשל מאבק זה, וגברה ידם של הממשלה הבריטית ושל האיכרים היהודים, שהעדיפו עבודה ערבית דווקא.

כתוצאה מכך, נטשו הפועלים העברים את השרון, ולבסוף גורשו מכל היישובים האחרים שבהם העדיפו את הפועלים הערבים הזולים יותר. בעקבות זאת נוצר סכסוך בין הפועלים והממשלה, הפועלים החלו בהפגנות אלימות שדוכאו באכזריות, ורבים מהם הוצאו להורג בתלייה.

“פלצות אחזה את פועלי המושבות. ברחו כמתוך הדלקה, כמוכי שיגעון, ברחו לערים. המושבות נתרוקנו מפועליהן העברים, עליית העובדים הופסקה לגמרי”. אך לעומת זאת, גברה הנהירה הגדולה של הערבים לארץ ישראל מארצות אחרות. הם חודרים לכל סוגי העבודה, ולבסוף הם, בשיתוף פעולה עם האיכרים היהודים שאינם מעוניינים בפועלים העברים, טובחים בפועלים העברים. אלו, שכשל כוח סבלם, מנסים למרוד בשביתות ובהתנפלויות על מעבידים, בעזרת צעירי האיכרים היהודים התומכים בהם. המאבק מגיע לשיאו ב”טבח חיפה” שבו נהרגו עשרות אלפי פועלים עברים בהפצצות מהאוויר. במקום כל הפועלים העברים הובאו עוד ועוד ערבים בהמונים, אך הללו, עם מספרם העדיף, משתלטים לבסוף על מעבידיהם היהודים, שחוששים מהם. המעבידים היהודים מנסים להשיג שוב עבודה עברית, אך זה נאסר בידי הערבים שמסרבים לכל “עבודה זרה”. כתוצאה, נחרב כל היישוב העברי, ונשארים בשנת 2034 רק שרידים פה ושרידים שם, וגם הם מתקיימים בתנאים קשים ביותר. “על היהודים יצאו חומרות – גזרו על הלבוש העברי. על שמות הפרט והמשפחה, על האות העברית ועל הדיבור. אסרו על הישיבה בכל תחום ההתיישבות היהודית הקודמת” (ציטוטים מהסיפור).

חורבנו של היישוב היהודי בא אם כך בדיסטופיה העברית הראשונה בגלל שיתוף הפעולה בין האיכרים היהודים ובין הפועלים הערבים. החורבן בא לאו דווקא מבחוץ, אלא הוא מתחיל מבפנים.

וכך זה נשאר גם בדיסטופיות הבאות שפורסמו בעברית.

אינתיפאדה בשנת 2000

ישראל בשנת 2000, מאת ס’ גולדפלוס (1951).

“רבות כתבו על מאורעות-האימים, שנתרחשו בישראל באביב שנת 2000. אך לעומת זאת אין אף עדות אחת מפי עד-ראייה, שהשתתף בכל אותם הקרבות הקשים, אשר הוטלו על האנשים על ידי ‘מרד-החיות'” (הפתיחה לישראל בשנת 2000).

ישראל בשנת 2000 נכתב על-ידי ס’ גולדפלוס, אולי שם בדוי, כנראה ידיד של החוקר הידוע דב סדן.

סדן צירף לספר “הקדמה”, שם ציין שספר זה (“חטיבת התיאור”, כלשונו), הכתוב “בלשון חמדה חיה ומעוררת, שופעת אינטליגנציה והומור וספוגה עדינות”, איננו ספר אוטופי המתאר עולם רצוי, משאלת לב, אלא “תיאור של העולם במשקפי ‘חרדה אפוקליפטית’ ובלשון החוקרים — ‘דיסטופיה'”. את שער הספר עיצב הצייר זאב רבן. תל אביב העתידנית של שנת 2000 גדושת גורדי שחקים נוצצים, ומעליה משקיף פסל הרואי ענק מן הסוג השכיח בסוף שנות הארבעים. על גולדפלוס עצמו אין בספר פרטים רבים, אך על סמך רמזים שונים ועל סמך התייחסויותיו הלעגניות לעיתוני שנת 2000, אפשר להניח שהוא היה עיתונאי, ושהספר התבסס על פיליטון בנושא זה, שאותו הוא פרסם בעיתונות ונזכר בספר.

ספר זה הוא שילוב מוזר של תחזיות מדויקות עד להדהים ושל כמה רעיונות המצטיירים בעינינו כיום כמוזרים.

העלילה בנויה בצורה מתוחכמת: הספר נכתב כביכול בעתיד הרחוק, בשנת 2050 (שכיום קרובה יותר מאשר שנת 1950, שבה נתחבר ספרו של גולדפלוס), ומפרספקטיבה זו מתוארים מאורעות העבר ‘הרחוקים’ של שנת 2000, תקופה שבה ישראל נמצאת במשבר חסר תקדים.

אליבא דגולדפלוס, ישראל בשנת 2000 היא מדינה נטולת נשק חם, לאחר מלחמת המעצמות האחרונה שפרצה בשנת 1955. מלחמת עולם זו הביאה לפירוק כל “הפגזים האטומיים, פצצות הקיפאון וקרני המוות” של המדינות השונות. זו הסיבה שלישראל של שנת 2000 אין צבא, אלא רק יחידות בלתי יעילות במיוחד של “שירות הביטחון”, הפזורות באזורי הארץ השונים.

בשנת 2000 תוקף את המדינה משבר קשה: בשל בצורת חמורה (כאן דומה שגולדפלוס חזה את תהליך התחממות כדור הארץ), ובשל התרחבות קיצונית של שטחי הערים על חשבון שטחי הכפר והמרעה (וגם כאן צדק המחבר), בעלי החיים סובלים מרעב ומצמא קשים. בעקבות זאת תוקפים עדרי בהמות ענקיים את בני האדם וטורפים אותם!

ידי התושבים ריקות מכלי נשק, והם נאלצים להגן על חייהם בקרדומים, ברובי קשת, ובשאר כלי נשק קרים.

הספר מתאר קרב אכזרי בין בני האדם לבהמות בתל אביב, שבמהלכו נהרגים שלושת אלפים נפשות ותיאטרון “הבימה” נהרס. גולדפלוס מתאר בהנאה רבה את חורבנם של אתרים ידועים בתל אביב תחת פרסות הבהמות המשתוללות. הניצולים המעטים מגל פרעות זה עולים על חוף האי המלאכותי, העוגן מול תל אביב, שלזכר המאורע נקרא לאחר מכן בשם “אי ההצלה”. גם הרצליה, “עיירה נודעת בייצור הסרטים, ההוליבוד הישראלית”, סובלת מהסתערות העדרים המעורבים של שוורים, איילים וחמורים, ואולפני ההסרטה שלה וציודם נהרסים כליל. אך אל לקורא לחשוש לגורל המדינה בשנת 2000, סוף טוב הכול טוב. בסופו של דבר, עדרי הבהמות מוכרעים באמצעות המצאה חדשה – פצצה גזית-נוזלית שהמציא יהושע הרכבי, מדען ממכון ויצמן – והסדר שב על כנו.

המדען ההירואי נהרג בקרב, אך אנדרטה מוקמת לזכרו, אולי זאת המוצגת בעטיפת הספר.

גולדפלוס מתאר תופעות פוליטיות המוכרות לנו היטב משנות ה-2000 האמיתית, וביניהן בוז כלפי פקידי משרדי הממשלה וזלזול בהם, בניגוד להערכה שנהנו ממנה בשנת 1950, וניסיונות של קבוצות דתיות קיצוניות להשיג עוד ועוד.

לעומת זאת, תחזיותיו מתרחקות מהמציאות כשהוא חוזה שהמאבק ב”אינתיפאדה” של החיות יביא לאחווה זמנית בין הפלגים המסוכסכים של החברה הישראלית.

לאחר שגולדפלוס מסיים לגולל את סיפור המאבק באינתיפאדת בעלי החיים, הוא מתפנה לתאר ביתר פירוט את פני המדינה בשנה זו, ויש לציין שכמה מתחזיותיו מדויקות להפליא.

ישראל של שנת 2000 מוצגת כמדינה המעודדת יוזמה חופשית, אך בו-בזמן מניחה בדרכה מכשולים בירוקרטיים רציניים. כמו כן, היא מכשילה כל ניסיון להשקעות חוץ. כאמור, שטחן של הערים גדל על חשבון השדות והפרדסים. תל אביב היא כרך ענק, המורכב מערים נפרדות לשעבר, דוגמת רמת גן וחולון. בסוף הספר גולדפלוס עורך לקורא סיור ברחובות תל אביב בשנת 2000 ובשנת 2050. התיאור אינו מרשים במיוחד: הכול גנים פורחים.

בכרך הענק יש שימוש בטכנולוגיות חדישות. דוגמה אחת לכך היא “ראי רחוק” (טלוויזיה), מכשיר המחובר למכשיר אחר בשם “קשר החושים”. אפשר לקלוט במכשיר זה לא רק תמונות, אלא גם תחושות וריחות. במציאות של שנת 2023, חברות בישראל ובחוץ לארץ עובדות כיום על ייצורו של מכשיר מעין זה.

ביָמהּ של תל אביב העתידית יש אי מלאכותי גדול. הוא משמש את התושבים כמקום רחצה נוח, המרוחק קמעה מהעיר. ראוי לציין שיש כיום תוכניות מפורטות לבניית איים מול חופי תל אביב, אם כי מסיבות אחרות. מעל תל אביב העתידית מרחף אי מלאכותי נוסף בשם “אאוליה”. הוא מחובר לעיר בכבלי ענק ואפשר לעלות אליו בארבע מעליות עצומות. באי זה יש נמל תעופה ובתי מלון, והוא מקום הבילוי החביב על תושבי תל אביב, המעדיפים אותו לאין-ערוך על פני העיר עצמה, מעין “קניון” מעופף. מסיבות שאינן ברורות, ניתק אי זה מכבליו (חבלה מכוונת?), מרחף בחלל, והופך ללוויין.

כדי להרחיב את השטחים הניתנים לעיבוד בארץ הקטנה, בונים גנים תלויים באוויר, המכונים “פלא סמירמיס” (על-שם מלכה בבלית קדומה שהרודוטוס כתב שיצרה גנים מעין אלה). גנים אלו דומים לגניה התלויים של בבל הקדומה. העולם העתידי משתמש באינטנסיביות רבה באנרגיית השמש.

החקלאים של שנת 2000 מגדלים סוגים חדשים וטובים יותר של פירות ענקיים במיוחד, באמצעות הנדסה גנטית. בעיית המחסור במים נפתרת בשנת 2050. בכל מקום יש תעלות של מים מתוקים, ואין עוד צורך בגשם מלאכותי.

גולדפלוס אף מתאר ניסיונות לשינוי האקלים על-ידי הסטה מכוונת של ציר כדור הארץ.

טיפול רפואי ניתן חינם אין כסף, והרפואה מחסנת אנשים מראש וכך מונעת מחלות.

בתל אביב של שנת 2000 יש רכבת תת קרקעית! אמצעי התחבורה ממשיכים להתפתח, ובשנת 2049 הטיל הראשון לירח משוגר, שם מתגלות עדויות לקיומם של יצורים חיים. כעת, בשנת 2050, מתכננים את המסע הראשון למאדים ומצפים לתקשר שם עם יצורים חיים.

גולדפלוס מתאר את מנהגי החברה והמין: על-פי חזונו, זוגות לא יוסיפו ללכת ברחובות בעודם מחובקים או כשהם אוחזים זה ביד זה, שכן אנשי שנת 2000 סולדים מ”גסויות” כאלה (בשנת 2023 השמרנית הוא לא כל כך טועה). נישואין, לעומת זאת, מקבלים תוקף רק אחרי שנה של מגורים משותפים של בני הזוג, וזאת כדי לבחון את מידת התאמתם זה לזה ואת רצונם לחיות ביחד.

הלבוש מתקצר ונעשה ספורטיבי יותר. נשים משתמשות בתמרוקים, אך נמנעות משימוש באודם, שכן הגיעו למסקנה (מסקנתו של המחבר, מן הסתם) שהדבר מכער את פני האישה. כמו כן, נשים חדלו לענוד עגילים. בעקבות נגישותם של ניתוחים פלסטיים אין יותר אנשים מכוערים. אנשים אינם מעשנים ואינם שותים משקאות חריפים.

לעומת זאת, הוא אינו מעלה על דעתו שייתכן שימוש בסמים.

גולדפלוס ניסה לחזות את פני התרבות של שנת 2000. הוא חזה שאת מקומו של הספר המודפס ימלא ספר קולי, “ליברופון”, ספר ש”קוראיו” יאזינו לו. כיום כידוע אפשר למצוא אודיו-בוקס כאלו בכל חנות ספרים גדולה, אלא ששמם בעברית “ספרים מדברים”. הדפוס ישמש רק לצורכי הפקת ספרים מדעיים וספרי לימוד. הוא אף מתאר אילו סוגות ספרותיות יהיו פופולריות בשנת 2000: מדע בדיוני; רומנים היסטוריים (שלמבו מאת פלובר יהיה רב-מכר); וספרי מסעות. ספרי בלשים וספרי מתח, לעומת זאת, יאבדו את קהל קוראיהם, שכן הפושעים יעברו כבר מן העולם. לצערנו וכידוע, פה שגה המחבר שגיאה גדולה.

ובאשר לאמנות, גולדפלוס מתאר אומנות חדשה: קומפוזיציות פרחוניות בהשפעה יפנית, ופיסול המבוסס על הפיסול היווני הקלסי. התיאטרון ייאלץ להפוך ל”קולנועי” יותר, אם ירצה להתמודד עם הקולנוע.

גולדפלוס דייק בכמה מתחזיותיו. בדומה למרבית התחזיות בספרי המדע הבדיוני, הוא קלע למטרה באשר להמצאות טכניות רבות, אך טעה בניבוי פני החברה בשנת 2000, דבר קשה לאין-ערוך. אף-על-פי-כן, הקורא המודרני, שחווה את שנת 2000 האמיתית, חש כנוסע במכונת זמן אל עולם מקביל, עולם דומה, אך גם שונה. גולדפלוס העריך נכונה את המשך הפילוג בין דתיים לחילונים, פילוג ששורשיו כבר היו בזמנו, אך לא העלה בדעתו את קיומם של דברים כה מהותיים לנו כיום כמו המחשבים, שאבות הטיפוס שלהם כבר היו קיימים בזמנו, שהביאו לשינויים קיצוניים במעגלי העבודה והחברה.

אילו הגיע גולדפלוס במכונת זמן אל העולם האמיתי של העשורים הראשונים של המאה ה-21, עולם של קהילות אינטרנט, חברות סטארט-אפ שצצות ונעלמות, חברות תקשורת רב-לאומיות החודרות אל כל פרט, וכיוצא בזה, סביר להניח שהעולם הזה היה מצטייר בעיניו כמוזר וכדמיוני לאין-ערוך מהעולם שתיאר בספרו. ואולי משהיה נוכח לדעת שהמאבק באויבי המדינה ובאנטישמיות נמשך גם בשנת 2000, וגם ביתר שאת בשנת 2023, היה מציין לעצמו בצער שלמעשה עולם כמנהגו נוהג.

“שנת 2000! ימים שחלפו ואינם […] חיים רחוקים-רחוקים […] רעים, טובים, סתמיים, תמימים. לפעמים תוקף את האדם צחוק נבוב, אולם לעתים קרובות נתלית הדמעה על ריסי-העין”.

גולדפלוס מציג אפוא תמונה של עולם עתידני השונה מעולמנו אנו. העובדה שספרו נמנה עם סוגת המדע הבדיוני, מקילה עלינו לערוך השוואות מודעות בין העולם שבספר לבין מציאות חיינו. השוואות כאלה נערכות על-ידינו, בין במודע ובין שלא, גם כשאנו קוראים ספרים אחרים. אולי בשל כך אנו ממשיכים לקרוא בהנאה את הספרים הישנים שנסקרו במאמר זה, שכן הם מציגים לפנינו מציאות בלתי אפשרית, הרואית או אידילית. מציאות שיש בה טוב מוחלט ורע מוחלט, מציאות שבשביליה מהלכים גיבורים מקסימים וכל-יכולים, מציאות שהיינו רוצים לברוח אליה מן היום-יום הקשה והאפור. זהו סוד קסמם.

הוצאת “בבל” טרחה ופרסמה מהדורה חדשה של ספר זה בשנת 2002. גם לאחר תחקיר מקיף שערכו בבבל, לא הצליחו העורכים להתחקות אחר זהותו של המחבר, שככל הנראה כתב את היצירה ביידיש. לא ברור אם מדובר באלמוני, ששמו לא היה מוכר בחוגים הספרותיים והוא לא הותיר שום כתב-יד מאחוריו זולת ספר זה.

סיכום

“….ואם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות” (המוטו של אלטנוילנד, תיאודור הרצל, 1902).

קראו גם

את חלק ב’ של הסקירה