העתיד האוטופי ציוני של שנת 2018 על פי בוריס שץ
הופיע בדפוס בכתב העת “נכון כתב העת לאוטופיה ודיסטופיה בסיפרות ” גיליון מס’ 1 בעריכת אורציון ברתנא ,באוקטובר 2018
מאת אלי אשד
אם היה מייסד בית הספר לאמנות ‘בצלאל’ בוריס שץ נוסע בזמן לשנת 2018 האם מה שהיה מוצא בתחומי האומנות הקולנוע והחינוך היה ממלא את ציפיותיו?
“הדבר היה ביום השישי אחרי הצהריים, ב’בצלאל’ כבר שבתה העבודה, איש לא היה שם, הכל נסגר, הושלך הס. הדממה הבלתי רגילה ב’בצלאל’, המלא תמיד תשואות, השרתה עלי רוח עצבות. עליתי הגגה, ישבתי מול המנורה על המגדל, אשר משם אהבתי לפנים להשקיף על העיר, לחלום פתאום חזו עיני תמונה כהה נשענת על כן המנורה… זאת הייתה תמונת איש בחצי ימיו, רם קומה, עוטה מעיל אדום כהה ועל ראשו הגא חבוש פאר קטן ולבן ומתחתיו גלשו קווצות, שחורות ארוכות, הוא עמד מופנה מנגדי, לא יכולתי לראות את פניו…”
מתוך ‘ירושלים הבנויה’ עמ’ 8
פתיחה
אני מסיים רשימה זאת ביוני 2018. למדינת ישראל מלאו 70 שנה היא נראית בשיא של צמיחה והצלחה ושגשוג כלכלי. בשמיים יש כמובן, כמו תמיד, חשרות ענן מאיימות פוליטיות ובטחוניות.
וזה זמן טוב כמו כל זמן אחר לחזור אל ספר שעסק במדינה היהודית בארץ ישראל בשנה זאת של 2018 ועשה זאת לפני מאה שנה. כאשר אני קורא את ספרו היום, בהווה של יוני, 2018, אני קורא אותו בתחושה מוזרה שהוא מתאר מעין עולם חלופי של שנת 2018 שחלקו התגשם בצורה לא שונה כל כך ממה לו ציפה המחבר, וחלקו הוא מעל ומעבר לחלומותיו הפרועים ביותר.
זהו אחד הספרים האוטופיים המעניינים ביותר שנכתבו בעברית. ספרו של זלמן דב ברוך בוריס שץ (1866–1932) הפסל הצייר ומייסד בית הספר לאמנות, ‘בצלאל’.
‘ירושלים הבנויה – חזון בהקיץ’ פורסם במקור ביידיש (געבויטע ירושלם; א חלום אויפין וואהר; ערשטער טהייל, 1918, ניו יארק; היברו פאבלישינג קאמפאני, 1918). ולאחר מכן בעברית ב־1924[. זהו ספר מרחיק ראות שמתאר את העתיד הצפוי במאה השנים הבאות להתיישבות היהודית בארץ ישראל ובירושלים, ובראש ובראשונה לבית הספר לאמנות שייסד, ‘בצלאל’.
לא ידוע לי אם שץ כתב יצירות ספרות יפה אחרות. יצירה זאת בהחלט מדהימה ואחת מהמעטות מסוגה, האוטופיה העתידנית, בעברית וגם ביידיש.
עם זאת, לפניו פורסמו כבר כמה אוטופיות אחרות כמו ‘מסע לארץ ישראל בשנת ת”ת לאלף השישי’ (פורסמה בכתב העת הפרדס בשנת 1892) מאת אלחנן לוינסקי, שתיאר את העתיד של התיישבות היהודית בארץ ישראל בשנת 2040 וקראו עליה עוד כאן ), ואלטנוילנד – ארץ ישנה־חדשה מאת תיאודור הרצל, מייסד התנועה הציונית 1902, תורגם בידי נחום סוקולוב ב־1902 בשם תל־אביב.
ספרו של הרצל למרות שהוא נושא, בדיעבד, את שם העיר העברית הראשונה, הוא מרחיק לכת פחות משץ, ומתאר את העתיד של עשרות השנים הקרובות בלבד, עד לשנת 1923.
היו גם אחרים שכתבו בשפות אחרות.
נראה ששץ הלך כמה צעדים מעבר לכל מחבר אוטופיות יהודי אחר בתקופתו להוציא הרצל בלבד. לא זו בלבד, אלא הוא ניסה להגשים את האוטופיה שלו ובמידה מסויימת מאוד הצליח.
אלי אשד
זלמן דב ברוך בוריס שץ (1866–1932) נולד בליטא והפך לחובב ציון בהשראת הרומן התנ”כי של אברהם מאפו, אהבת ציון, שתיאר מציאות כמעט אידיאלית בממלכת יהודה התנ”כית. תמונה הזאת בוריס שץ לא שכח כל חייו. לא מוגזם לומר כי במידה מסוימת ניסה ליישם במציאות את מה שחווה בספרו של מאפו. בבגרותו למד אמנות בפריז ונמשך אחרי האמנות היהודית. במשך כמה שנים היה צייר החצר המלוכה בבולגריה. בתקופה זאת הפסיק להתעניין באמנות יהודית ועסק בציור סצינות היסטוריות מחיי האומות הסלאביות. זאת, עד שנחתה עליו טרגדיה אישית ב־1904 כאשר אישתו התאהבה באמן בולגרי ונטשה אותו ואת ביתם הקטנה. אחרי מקרה זה עזב את בולגריה, ומכאן ואילך חייו היו קודש לחזונו הקמת מרכז אמנותי יהודי בארץ ישראל.
שץ פגש את האוטופיסט הציוני הגדול האחר, את הרצל, ב־1903. כך הוא מספר על הפגישהבאוטוביוגרפיה שלו:
“וכשהרגשתי עצמי מוכן לכך ומזומן למסור עצמי לשם הרעיון, באתי לפני הד”ר הרצל להגיד את חלומי. שעה שלמה הרציתי לפניו את מחשבותי הוא ביקש לדעת הכל בפרוטרוט, בתוך עיניו החולמות חזיתי את הנשמה העברית העדינה. וכשסיימתי לדבר המתנתי בלב פועם: מה יאמר לזה.
“טוב, נעשה את הדבר” אמר בלחש, אבל בהחלטה, ושאל “איזה שם תקרא לבית ספרך?” “בצלאל,” עניתיו, “כשם חכם החרשים הראשון שבנה לנו לפנים מקדש במדבר”.
“כן, מקדש במדבר” חזר אחרי הרצל.”
בעקבות פגישה זאת הפך שץ לציוני נלהב. הוא החל לעסוק בעיצוב של נושאים יהודיים בלבד. ונראה שעניינו באוטופיות והנושאים אוטופיים התעצם מאוד, מן הסתם גם בהשראת הרצל ובהשראת ספרו.
ב־1906 הוא עלה לארץ ישראל והקים שם את בית הספר ‘בצלאל’ והפך לדמות מרכזית, אם גם שנויה במחלוקת שלא נפסקה כל חייו, בתחום האמנות והתרבות בארץ ישראל. זאת בגלל נחישותו ליישם בארץ ישראל אוטופיה.
שץ הגיע לארץ ישראל גם בהשפעת רעיונותיו של אחד העם. הוא הושפע מאוד ממכתביו. בהשפעת אחה”ע, דמותו של משה מופיעה בכתביו רבות. נביא נוסף שהוא מרבה להזכיר הוא ירמיהו, נביא חורבן ונביא תקווה.
הגישה האוטופית, המציגה חלופה עתידנית לכל מה ששלילי בעולם של ההווה, איפיינה את שץ כבר בשלב מוקדם למדי. עוד ב־1905 העלה תוכנית של מושבת אמנים שתקום בארץ ישראל, מרוחקת מהתרבות המערבית. קבוצת אליטה ש”המדע יהיה להם למקדש והאמנות והעבודה יוסיפו להם לשד חיים”. בכיוון זה חשב גם על בית הספר בצלאל, אבל התוצאה הסופית הייתה שונה מאוד מחזון זה שלו גם בגלל שהמממנים של הפרוייקט בגרמניה סירבו לקבל את רעיונותיו הרדיקליים של שץ.
יכול מאוד להיות ששץ הכיר אוטופיה נוספת שתורגמה גם היא לעברית, ספרו רב המכר של אדוארד בלאמי שפורסמה בשנת 1887, לראות לאחור 2000-1887, שתיארה גיבור השוקע בשינה היפנוטית ב־1887, ומתעורר ממנה בעתיד הטכנולוגי האוטופי הסוציאליסטי השיויוני של שנת 2000, בעיר יפה בלי פוליטיקה בלי שחיתות ללא עושר או עוני. עתיד של שלום שפע ושוויון באפשרויות לכל אדם כתוצאה מההלאמה הסוציאליסטית של התעשייה.[ספרו של בלאמי תורגם לעברית עוד בשנת 1898 (שנת האלפים העתקה מאת הפרופיסור בעללאמי העתקת פלטיאל יוסף תומארקין) ויצא לאור במהדורה נוספת בשנת 1903 תחת השם, לאחר מאה שנה, או, שנת האלפים: ספור, ורשה, דפוס האלטער, תרס”ג. היה תרגום נוסף של בר־טוביה. ייתכן מאוד ששץ הכיר תרגום זה אם כי יכול היה להכיר את הספר גם בשפה לועזית.
לדעת חוקר האמנות, גדעון עפרת, שץ היה מודע היטב (אם כי הוא אינו מזכירו בשום מקום בכתביו) לספרו האוטופי של האמן והסופר האנגלי ויליאם מוריס (1896-1834), News from Nowhere, חדשות משום מקום או עידן של מנוחה — רומנסה אוטופית שפורסמה לראשונה בשנת 1890. ספר זה נכתב כתגובה לספרו של בלאמי. ובו תוער עתיד אוטופי ירוק, עתיד בו פסקה השחתת הסביבה בידי הטכנולוגיה, ובו יש חזרה לגילדות התעשייה של ימי הביניים, וכל אמן יכול ליצור את יצירותיו בביטחון כלכלי. ייתכן שספר זה השפיע עמוקות על שץ בתיאור החברה האוטופית שחוזרת ליצירה האמנותית של אמני ימי הביניים. חזון שהוא ניסה ליישם אותו בבית הספר שהקים בירושלים, בצלאל. כמו מוריס, שרצה לחזור לעבר אידיאלי של ימי הביניים המאוחרים, שץ רצה לחזור לעבר אידיאלי זה של ימי דוד ושלמה וממלכות ישראל ויהודה כפי שתוארו בתנ”ך ובספרי אברהם מאפו. לכן התנגד לתיעוש המוני כמחריב היצירתיות.
ספר זה של מוריס למרות חשיבותו תורגם לעברית רק בשנת 2015: חדשות משום מקום, או, עידן של מנוחה: רומנסה אוטופית, תרגם והוסיף מבוא, הערות ואחרית דבר: משה אלחנתי, תל־אביב: רסלינג, 2015.
איש מהאוטופיסטים שצוינו לא התמקד בעתיד, כפי שהתמקד שץ בעתיד של האמנויות הפלסטיות ובקולנוע, ולא בדיון על שאלות אמנות ואסתטיקה במדינה היהודית העתידה ואף בדיון בשיטה הפוליטית שלה, כפי שהתמקד בהם שץ.
עתיד אוטופי בירושלים של שנת 2018
בגן נאה על יד תחנת־תעופה ניצבתי עם מורי. ונעל באווירון ונשב בו שנינו. כמעט רגע ואנחנו הגבהנו עוף ונדאה באוויר צח וזך תחת רקיע התכלת. מלמטה נראתה עיר יפה להפליא, המשתרעת על פני גבעות ובקעות ובה מגדלים רמים, כיפות, גגות, שטוחים בהירים, גנים, ברכות וגשרים גשורים מעל לבקעות. “מה זאת?” שאלתי את מורי.
“ירושלים, ירושלים הבנויה”.
“ירושלים הבנויה”! קראתי מתוך התפעלות, “הבה נרדה נא למטה, אשעשע את עיני, אשמח את ליבי, ארוצה בשווקיה, אשוטט ברחובותיה, אראה נא הכל, כיצד נבנתה? מה עשו בה? איך חיים שם? השלום לבצלאל? העודנו חי?”
“חכה!, אל תיחפז” ענני מורי בבת צחוק טובה. “הן אמן אתה וידוע תדע כי מתחילה צריך להתבונן אל הקווים הגדולים, אל הכלל, ואחר אל כל חלק וחלק לבדו, ורק אז נבין את ה”כלל” אל הנכון. וככה נעשה: אני אראך את פני ירושליים, לב הארץ, מלמעלה, מבחוץ, וגם את פני ארץ ישראל תראה ואחר אורידך ארצה. שם לא נעוף, לא ניסע. את ירושלים עוברים ברגל לאורכה ולרוחבה. כל מדרך כף רגל בה קדוש הוא. הרואה אתה?”. הורה לי באצבעו על קבוצת בניינים בטבור העיר, “זהו בית המקדש”…
ירושלים הבנויה החלה להיכתב ב־1918, לאחר שגורש שץ בידי התורכים מירושלים לצפון הארץ, לגליל. הוא סיים כתיבתה בטבריה או ב”בהרריה השלווים של צפת העתיקה”, בהן הותר לו להתיישב (כפי שהוא כותב בהקדמה). ישנן גרסאות סותרות אם היה זה בטבריה או בצפת, באוגוסט 1918, שנת הסיום של מלחמת העולם הראשונה.
במקביל ולא במקרה, שץ עסק גם בעבודות ציור של נביאים וחוזים. בימי המלחמה יצר תבליט בשם ‘מתי קץ הפלאות’, המתאר מקובל צופה עתידות המחשב את הקיצין. עם סיום המלחמה, ובמקביל לכתיבת ספרו, צייר את ‘והיה באחרית הימים’, את הנביא ישעיהו, אולי בתגובה ישירה להצהרת בלפור.
יצירות ויזואליות העוסקות בנבואה שיצר שץ בעת שכתב את ספרו הנבואי.
באותה שנה יצא לאור הספר ‘ירושלים הבנויה’ ביידיש בניו יורק.
המהדורה המקורית של ‘ירושלים הבנויה’ ביידיש משנת 1918. מהדורה זאת נשכחה לחלוטין לאורך השנים.
בכל המקורות הכתובים שמצאתי עד כה על ספר זה צוין נכונה שהמהדורה העברית יצאה ב־1924. בהזדמנות אחת צוין לא נכונה שהיא תורגמה גם ליידיש. הספר יצא לראשונה עוד ב־1918 ביידיש במהדורה שהיא נדירה מאוד כיום. וייתכן שהמהדורה העברית היא פשוט תרגום מיידיש. יש להניח שישנם הבדלים חשובים בין הגרסה המקורית בידיש והגירסה השנייה בעברית,שנבעו גם בגלל הבדל שש השנים שחלפו בין פרסום שתי גרסאות הספר, שבמהלכן השתנה העולם במאוד. זה מן הסתם השתקף בספר יש מקום להוסיף ולבדוק בעתיד את ההבדלים בין שני הנוסחים.
היצירה המשיכה להיות משוכתבת בהפסקות בשנים לאחר מכן. בעולם שבו חי שץ חלו שינויים דרמטיים ביותר. השלטון התורכי העותומאני בארץ ישראל סולק, והוחלף במנדט הבריטי. אנשים החלו להעז לחלום על מדינה יהודית בארץ ישראל בעקבות הצהרת בלפור שניתנה, כזכור, ב־1917.
בהקדמה לספרו בעברית, הוא מספר כי חזר לעלעל בכתב היד הישן, ומצא לתדהמתו שכמה מהחזיונות שעלו בדעתו ב־1918 החלו כבר להתגשם. “ואם ככה, מי לידי יתקע אם כזה לא יהיה גורלם של אחרים שמסרתי בספר זה? לפיכך מצאתי לנחוץ למסור את הספר לדפוס”.
הוא מסיים במילים “האמן! כי אשרי המאמין!”.
משום מה שץ אינו מזכיר כלל בהקדמה את העובדה הלא בלתי חשובה שהספר זכה כבר למהדורת יידיש ב־1918, אולי בגלל ריב השפות, והזלזול שבו התייחסו האינטלקטואלים הציוניים של התקופה לשפה זו.
דמותו המזוקנת של שץ מצוירת בליתוגרפיה המופיעה בכריכת הספר, מעשה ידיו של זאב רבן (ראש מחלקת האיור ומהבולטים שבמורי בצלאל). רבן מתאר שם את המפגש הדמיוני בין שץ לבצלאל בן אורי, וממקם אותו על גג המבנה הישן של בצלאל במרכז העיר ירושלים (בניין שמשמש היום את ‘בית האמנים’). מאחוריהם ניצבת מנורת המקדש המקורית שעיצב בצלאל, ומתחתם מוטו נבואי־אוטופי מתוך ה’פסיקתא’: “אמר ר’ הושעיה: עתידה ירושלים להיעשות פנס לגויים, והם מהלכים לאורה”.[4] במהדורת היידיש המקורית מ־1918 לעומת זאת הופיע על הכריכה רק צילום של שץ ללא כל איור מלווה.
כאשר היצירה יצאה לאור ב־1924, הוא קיווה שהפצתה בעולם ותרגומה לשפות שונות יביא לו תמיכה ובעיר תקציבים, עליהם נלחם בייאוש. אבל היא לא תורגמה לשום שפה. תקוותיו לא התגשמו. לצערו, לזעמו, הספר זכה להדים מועטים ביותר. מאידך, עם פרסום הספר קיבל שץ מכתב נזעם מהמשורר הידוע זלמן שניאור שהתלונן על כך ששץ גנב ממנו את שם הספר (שניאור טען טענה דומה לגבי המגילות הגנוזות שהתגלו בידי סוקניק וטען ששמם נלקח מיצירה פואטית משלו וייתכן מאוד שצדק). ההתקפה של זלמן שניאור חברה לאדישות בה זכה הספר במהדורה העברית שלו.
כמה שנים לאחר מכן, ב־1929, נסגר בית הספר בצלאל בניהולו של שץ, לאחר עשרים ושלוש שנות פעילות. בצלאל נפתח מחדש ב־1935 אבל הפעם מתוך אידיאולוגיה אמנותית שונה מאוד מהאידיאולוגיה האוטופית רומנטית של שץ. שץ היה אז כבר בין המתים.
העלילה
בספר שץ דמיין כיצד הוא עצמו נלקח מהעבר של שנת 1918, לאחר שעלה לגג בניין בצלאל, חולם בהקיץ. המפגש מתרחש בצהרי יום שישי. בוריס שץ יושב על גג בצלאל, משקיף על העיר ירושלים מתכוננת לקראת בוא השבת, כאשר לפתע הוא שם לב לדמות הנשענת על המנורה שבגג המבנה:
“נשמתי נעצרה, לבי פג… ראיתי לפני את בצלאל קדמוננו… הכרתיו; זה הוא, אשר עמד בצל־אל” (עמ’ 8 )
המדריך שאיתו שץ מתהלך במחוזות העתיד הרחוק של שנת 2018 הוא לא אחר מאשר בצלאל בן אורי, האמן הקדמון משנת 1200 לפה”ס, שמוזכר בספר שמות כמי שבנה את כלי אוהל מועד, ושהיה בעיני שץ מופת לאמן עברי. הוא מזוהה מיידית בידי שץ (לא ברור לנו איך) לאחר שהתגלגל בדמות חדשה של תלמיד בבצלאל של העתיד. העניין אינו מוסבר כלל לקוראים בידי שץ, המתייחס אליו כמובן מאליו. נראה לי ששץ ניסה לרמוז לקוראים שבצלאל בן אורי מייצג גם את העבר התנ”כי הרחוק וגם את העתיד הלא קרוב שיהיה חזרה לאותו עבר רחוק.
בצלאל לוקח את שץ למאה שנה בעתיד אל 2018 במציאות פלאית בירושלים האידילית. הוא ממלא את התפקיד הקבוע באוטופיות של תושב האוטופיה שמסביר אותה לאיש מהעבר הרחוק המופתע.
בספר, החברה הישראלית של שנת 2018 משלבת טכנולוגיה עתידית ביחד עם רוח תנכית רומנטית (כפי שהייתה האמנות אותה העדיף שץ), שהיא בניגוד לזאת של תרבות המערבית שהביאה על העולם את זוועות מלחמת העולם (זו הראשונה. שכן שץ עדיין לא ידע שתהיה שנייה, אבל בהחלט שיער שתהיה). הוא מתאר, ארץ ישראל עתידנית שבה בית הספר בצלאל הוא מרכזה מדע והיצירה. מספר המועסקים אצלו באמנות בבצלאל עבור יהודי הגולה הוא יותר משני מליון וחמש מאות אלף!
וכעת נסקור איזה מגמות שץ העריך או קיווה שיתקיימו באוטופיה העתידנית שלו בארץ ישראל של שנת 2018.
דמוגרפיה
בארץ ישראל של שנת 2018 על פי שץ יש האוכלוסייה מונה עשרה מיליון יהודים סך הכל. במציאות שלנו, זו של 2018, האוכלוסייה כולה לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2017 כוללת שמונה מיליון ושמונה מאות ארבעים ושניים אלף איש סך הכל. אם כי מספר זה אינה מונה עובדים זרים ומסתננים שכוללים עוד כמה עשרות אלפים. סך הכל היהודים באוכלוסייה הוא שישה מליון וששת אלפים וחמש מאות איש. אם כך, שץ היה אופטימית במקצת לגבי הדמוגרפיה היהודית ב־2018.
בעולם הרחב אין יותר מלחמות וישנם יחסי שלום ואחווה בין יהודים וערבים שרבים מהם מתגיירים מרצונם.
משטר
מדינת העתיד של שץ היא רפובליקה דמוקרטית–סוציאלית ולמעשה אוליגרכיה סוציאליסטית, לא לגמרי שוויונית. בסך הכול, זו מדינת סעד לרווחת כל, שחייה החברתיים מרוכזים סביב התרבות והאמנות מבלי לוותר על חשיבות הגוף ועל הנאותיו. עושרו של התושב בארץ ישראל בשנת 2018 הוא פועל יוצא של העבודה שהוא משקיע. אין קניין פרטי מוחלט ולאחר מותו של אדם עובר רכושו לרשות המדינה ולא ליורשיו. אין בעלות פרטית מוחלטת על אדמות שהן רכוש הציבור החכור לפרטים ובשנת היובל חוזרות לרשות העם.
בארץ ישראל קיים משטר של גילדות, המאוגדות כולן בחברה הגדולה שהיא העם העברי ואין קונים ומוכרים פרטיים.
אנשי העיר ירושלים אוכלים יחדיו בחדרי אוכל משותפים המכונים ‘אשל אברהם’.
ארץ ישראל העתידית היא מדינה הדואגת לביטחון הסוציאלי של נתיניה, וכך, למשל, קיימת תוכנית פנסיה שנתית לגימלאים והקבוצות השונות דואגות לתנאים הסוציאליים של חבריהם.
הנהגה
ההנהגה הפוליטית אצל שץ בשנת 2018 היא בידי האמנים ואנשי הרוח המוכשרים ביותר. הנשיא הוא מלומד פייטן הוגה דעות, רבי לפידות בן אבימלך נשיא ישראל החמישי שנבחר לכל ימי חייו. אצלם אין מקום לפוליטיקאים רודפי שררה. הוא נבחר מתוך אנשי הסנהדרין, שהם המקבילים לבית הלורדים של אנגליה, שכולם בעלי כישורים מומחים.
השלטון לפי שץ הוא, אם כך, לפי אמות המידה של כישורים אינטלקטואליים ומוסריים בלבד, ולא כישורים פוליטיים. חברי הסנהדרין הם רבנים, אבל הם חייבים להיות אנשי מדע ואנשי מקצוע מומחים. את התואר רבי מקבל כל מי שמצטיין במקצועו ולא רק מנהיגים דתיים. כלל הסנהדרין כולל רופא, מלומד, כימאי, מכונאי, צייר, פסל, משורר ואדריכל.
דת בשנת 2018
אמנם יום עבודה בבצלאל מתחיל תמיד בתפילה לבורא עולם בשנת 2018, וישנם טקסים דתיים שונים, כמו חג הסוכות וחג שבועות, שאצל שץ מזכיר את העלייה לרגל בה עלמות שרות וסלי ענבים עשר מיני פרות על ראשיהם. טקסים קדומים משוחזרים ומוחזרים לתחייה בשנת 2018. אבל המדינה היא למעשה חילונית. בדת חלו רפורמות גדולות כוללות שינויים בחוקי הכשרות והשבת. אצלו, למשל, מותר לאכול בשר וחלב ולעשן ביום השבת.
האופנה בשנת 2018
הלבוש הפופולארי בשנת 2018 על פי בוריס שץ הן גלימות לבנות. הילדים בירושלים הבנויה לבושים כולם בתלבושת אחידה, “בגדי לבן חגורים אישורי תכלת”, וגם המורה היפה שבה מתאהב הגיבור לבושה שמלה לבנה עם סרט בצבע תכלת. בלבוש מתאר שץ מוטיבים מזרחיים קדומים ביחד עם התאמה לתנאי האקלים. יש לזכור ששץ עצמו נהג להסתובב בירושלים עטוי עבאיה לבנה. וכך ראה את לבוש העתיד.
בוריס שץ בלבוש שהוא חזה שיהיה לבוש העתיד בשנת 2018
בנייה
בירושלים בשנת 2018 אצל שץ הבתים הם בעלי גגות שטוחים ועליהם יושבים לנפוש עם רדת השמש. גגות הבתים הם שטוחים ולבנים למען לא יורגש החום בתוך הבתים. הוא לא העלה על דעתו גורדי שחקים ומגדלים. במרכז ירושלים שוכן בית המקדש — מעין מוזיאון ענק. הסנהדרין שוכנת בבניין עגול. עם זאת הוא חזה שעל הר הזיתים יהיו ארמונות לתפארת ומגדלים.
אומנות עתידנית
בארץ ישראל העתידנית אין אספנים פרטיים אוספים חפצי אמנות. האמנות היא רכוש הציבור כולו שיכול להתענג עליה במוזיאונים או בכיכרות העיר. האמנים אינם חיים על מכירת יצירתם. הממשלה ממציאה להם חומרי גלם ומשלמת להם שכר שנתי. הוא דימיין שכונת אמנים שלה קרא ‘נוה שאננים’.
במציאות הוא ניסה להקים מושבות אמנים ביריחו ובירושלים ואף הקים מושבה כזאת של פועלים תימניים בבן שמן. אך הניסיון נכשל.
הוא מתאר בפירוט תערוכה בבצלאל, ובה הוא מתאר את השינויים האמנותיים שחלו לאורך השנים. כמובן, שץ לא יכול היה לדעת שבית הספר בצלאל בניהולו ייסגר בשנת 1929 כתוצאה מקשיי מימון, וייפתח מחדש רק ב־1935 לאחר מותו עם אידיאולוגיה שונה מזו שלו. עם זאת, צריך לציין כי התחזית שלו לגבי התפתחות האמנות בארץ ישראל במאה השנים הבאות הייתה מדוייקת למדי להוציא התחזית שלו לגבי השלב הסופי והמכריע, זה שבשנים הסמוכות לשנת 2018.
תיאור אולם התערוכה במוסד מכסה את השנים תרס”ו עד תרצ”א (1931-1926), אלה השנים בהן הוא עצמו מנהל בצלאל (או חשב שיהיה קשור במוסד בשנים אלה. כמובן, לא יכול היה לדעת על הסגירה בשנת 1929) האמנות שהוא רואה בתערוכה המייצגת עדיין פשוטה ופרימיטיבית למדי, כפי שהיו מן הסתם העבודות שבהן נתקל בבית הספר שלו. כל זה בחצי הראשון של תקופת עשרים וחמש השנים הראשונות. אחר כך, הכל באוטופיה שלו השתנה כמעט בבת אחת.
נכנס רוח חיים בעבודה. רוח עברי של יצירה. התחילו לעבוד בטעם עברי מיוחד בשביל עברים. בשביל הבית העברי והיכלו תכשיטים כשיטים לאישה ולתורה. מקץ חמש ועשרים השנים הראשונות כבר היו נעשות בבצלאל כל מיני מלאכת מחשבת לכל צרכיו של האדם הנאור.
הקורא יכול לחוש ממש את ההנאה, אותה חווה המחבר כשהוא מתאר כיצד יצירותיו שלו ויצירות עוזריו השונים מוצגות בתערוכה ב’בטוב טעם ובהבנה’. כמעט לכל אמן מוקצית פינה מיוחדת, “אצל מלאכתו של כל אחד היה מונח ספר תולדות האמן לכל פרטיהן, מה ואימתי יצר ואיפה נמצאות יצירותיו” (עמ’ 36). “אצל רבים מהם היה רשום שיצירותיהם נמצאות בבית המקדש או בבתי הנכאת אשר בערי השדה. אולם לרוב היו יצירותיהם נמצאות בערים שונות בתבל. דומה שתקופת התחייה העברית עניינה כל חובבי האמנות ונמצאו קופצים רבים על האמנות הארץ ישראלית של האמנים העבריים החדשים”.
זהו האולם של תקופתו של שץ, שכל מה שמתאר בו שץ אכן התממש במציאות.
הוא ממשיך לאולמות המתארים את העתיד של בצלאל מעבר לתקופת ניהולו העתידי את המוסד: קימת אינטגרציה של האמנויות ובאחד מהקטעים המעניינים בספר שץ מתאר את השלבים בהתפתחות האמנות בישראל עד לשנת 2018 ויש לציין שהוא לא כל כך טעה בתחזיתו בעניין של מרבית המאה העשרים. לא במפתיע שגה לגמרי לגבי העשורים המאוחרים של האמנות הארץ ישראלית.
כך בצלאל תרצ”א עד תשט”ז (1955-1931): “שם הכל כבר באופי אחר ללא רפיון ידיים ילדותי הכל היה ברוח לאומי טהור — טיפוסי לאומי יהודי, צורות עבריות.” ואכן צדק שץ בשנים אלו זאת היתה המגמה באמנות העברית של אמנות יהודית ועברית.
כך בצלאל תשט”ז תשמ”א (1981-1955):
האופי העיקרי של מלאכת המחשבת וכל יצירת האמנות הטהורה אשר ראיתי באולם הזה כבר לא בחיפוש הצביונות היהודים הלאומיים. הדבר כבר נעשה מאליו כשם שיפנה יוצר הכל בשבילו לפי טעמו הוא.
מספר האמנים בתקופה זאת מרובה מאשר בתקופות הקודמות. בספרי תולדותיהם ראיתי כי היו פוריים מאוד. עבדו הרבה בשביל הבנייה ויותר מזה עסקו בהכנת תוכניות לשם התעשייה האמנותית.
תיאור שהוא באופן כללי מדוייק של תולדות האמנות הישראלית, כפי שאכן הייתה בתקופה זאת, כאשר צצו אסכולות כמו אופקים חדשים שקראו לנטישת האידיאולוגיה הלאומית באמנות, ויצירת אמנות אוניברסלית על פי טעמו האישי של כל אמן בלבד.
בצלאל תשמ”א–תשס”ו (2006-1981):
“המלאכה המוצגת פה הייתה מועטת מאשר באולמות הקודמים. מספר יצירות האמנות הטהורה היה קטן ועוד פחות מזה של כל התעשיה האמנותית נתמעט בהרבה מספר האמנים וגם מספר יצירותיהם של אלה החומרים שבהם השתמשו הפסלים ואמני התעשייה היו יקרים ביותר. כל הון שבעולם לא נחשב בעיניהם ובלבד שתתקבל ההפעלה האמנותית הראויה. האמנים הביעו את היופי המוחלט ואת הצדק הנעלה בתמונות גיבורים היסטוריות”.
דהיינו הוא צפה מעין חזרה לאמנות הרומנטית של המאה ה־19 באירופה, שהייתה פחות או יותר האידיאל שלו. וכאן הוא טעה לחלוטין בחיזוי העתיד שלו.
נציין שברוח ספרו של שץ ובמידה רבה מאוד בהשראתו אכן נוצר ב־2006 במלאת מאה שנים לבצלאל, ספר על תולדות בצלאל בשם בצלאל 100 בשלושה כרכים לפי השלבים והתאריכים שתוארו למעלה, בעריכת הגרפיקאי דוד טרטקובר וחוקר תולדות האמנות העברית גדעון עפרת שבא עם הקטע הזה מהספר:
“הרוצה אתה לקרוא על דבר שץ? קח את הספר 100 שנים לבצלאל, שחובר על ידי קבוצת חכמים לכבוד חג היובל השני של בצלאל. שם תמצא ידיעות מדויקות אודותיו. לספר הזה שלושה כרכים. הכרך הראשון מוקדש כולו לו. שם מודפסות אגרות, תעודות ותמונות יקרות המציאות”.
הספר המהודר כולל שלושה כרכים שמחלקים את בצלאל לשלוש תקופות, שאותן קבע שץ בתיאור התערוכה של תולדות בצלאל בספרו: ראשית בצלאל בשנים 1906–1929, בצלאל החדש 1935–1965 ובצלאל מ־1965 ועד היום.
יש להניח שחלק (אבל לא הכל) ממנו לא היה מפתיע כלל את שץ אם היה נוסע בזמן כדי לקרוא בו.
אאוגניקה
שץ תמך בשיטות האאוגניקה והסלקציה הגנטית שהיו מקובלות מאוד בשנות העשר והעשרים. הזכות ללדת ילדים אינה נתונה לכולם אלא רק ליחידי סגולה אשר דמם טהור בהחלט ואשר גופם ורוחם הגיעו לכליל השלמות.
טכנולוגיה
הוא מפרט בשימוש באנרגיה סולארית “על המגדלים הגבוהים נתונות מראות כפופות המרכזות את קרני השמש. הכוח העצום המעובד שם יעובד לאור החשמל”. התחבורה בערים נעזרת במדרכות נעות שעימן מגיעים התושבים למחוז חפצם. הבתים ממוזגי אוויר בעזרת מערכת אוורור של קרח, והטלפון משמש לא רק לדיבור אלא גם למראה. פרסומות אור קוליות מוקרנות בבתי אוכל הציבוריים. התחבורה הבין עירונית היא בעזרת מטוסים רכבות וספינות. הנעות בעזרת חשמל שאותו הן מקבלות בתחנות מיוחדות.
בתי החרושת המכונים ‘בתי עבודה’ מרוכזים ב’עיר פועלים’ ומעסיקים לא יותר ממאה עובדים כל אחד.
חינוך
כמעט כל החלק השני של הספר מתמקד בנושא חינוך הילדים ובני הנוער בארץ ישראל בשנת 2018, נושא שבבירור העסיק את שץ כמעט כמו נושא האמנות.
לדעת שץ אהבת ההורים לילדים היא אהבה אגואיסטית, וכדי לחנך את האדם החדש יש לנתק את הילדים ממשפחותיהם ולחנכם על חשבון הציבור בפנימיות החל מגיל שלוש. שם ילמדו בתנאים שווים בבגדים אחידים ובשיטת לימוד אחת. בבתי הספר הם יקבלו גם טיפול פסיכולוגי. גישה זאת מזכירה מאוד את ‘בית הילדים’, הגישה שנוצרה באותם שנים בקיבוצים.
בבתי הספר, המכונים ‘גני עדן לילדים’, מתחלקים הילדים לפי טבעם וכישוריהם למקצועות שיעסקו בהם בעתיד. החינוך הוא ריכוזי מאה אלף ילדים מטופלים בגן אחד בידי שלושת אלפים גננות, והחינוך מכוון בידי החברה שאותה הילדים ישרתו בבגרותם. תוכנית הילדים אינה מכוונת לפיתוח הזיכרון כי אם לפיתוח ההיגיון. הם מפוזרים בין בתי־ספר מקצועיים שונים. את ההשקעה בגידולם ובחינוכם פורעים הילדים בשירות ציבורי במשך שלוש שנים.
יהודי התפוצות בירושלים הבנויה
בשנת 2018 התפוצה היהודית בחו”ל (שץ לא העלה על דעתו את השואה) היא שוק ראשי לתוצרת התרבותית והאמנותית המיוצרת בארץ ישראל. העתקי כל הספרים המודפסים בארץ נשלחים אליה, ובכלל ירושלים אצלו נהפכה למרכז התרבותי לכל היהודים באשר הם. יהודי התפוצה קונים את כל תשמישי הקדושה וכל חפצי האמנות בירושלים וכך ממנים למעשה את הפרוייקט הענק של בצלאל. אצל יהודי הגולה מוטל גם מס למען החינוך בארץ ישראל היהודים, בעודם שומרים את “יום היהודים” והכנסות של כל יהודי ביום זה נשלחות לירושלים שם הם קודש להשכלתה עם.
אלו יש להניח רעיונות אמיתיים של שץ למימון הפרוייקטים שלו שמעולם לא התקבלו ולא יושמו.
היחסים עם הערבים
שץ היניח שלא תהיה בעיה עם הערבים. בעתיד הם יקבלו ברצון את הדומיננטיות היהדית עליהם. מסגד עומר מועבר ללא התנגדות ערבית מהר הבית להר אחר. היהודים חיים בשלום ובשלווה עם שכניהם הערביים בשנת 2018. הבדויים אוהבים לעבוד אצל היהודים, ורבים מהם בכלל התגיירו מרצונן החופשי.
העדות בשנת 2018
שץ חזה כי בני העדות השונות ייעלמו והכל יהפכו לקבוצה אחידה אחת כפי שלא היה גם בימי התנ”ך כאשר היו מחולקים לשבטים שונים. גם זה לא בדיוק תואם למציאות השונה במציאות.
שחרור הנשים
שץ חסיד מושבע של שחרור הנשים מתפקידיהם המסורתיים הנשים חדלו להיות עקרות בית ומבשלות לבני משפחתם אבל ילדיהן מועברים למוסדות ממשלתיים שם הם מתחנכים מגיל ארבע ואילך וההורים פוגשים אותם רק בגיל ההתבגרות ימי שבת וחג.
עם זאת, ישנה הבחנה ברורה בין שני המינים, כבר מבית הספר היסודי. צן האישה עדיין מצופה שתשמש כאם למשפחה ולבנות קן חמים.
בבצלאל של שנת 2018 שץ מגלה שישנן יותר תלמידות מתלמידים (כפי שקורה במציאות בבתי ספר לאמנות) וזאת משום שהאישה מוכשרת יותר לאמנות “אבל נופלות הן מהאנשים בהבנה עמוקה של האמנות” (עמ’ 29).
מין בשנת 2018
המין בעתיד של שנת 2018 מוכר כצורך טבעי של כל בשר ודם, כאכילה ושינה. לאנשים שאינם יכולים לחיות חיי אישות רגילים עם בת זוג או עם בן זוג בתקופה זאת או אחרת של חייהם ניתן להיפגש ב’גן האהבה’, שאינו אלא מרכז מין ואהבה חופשי.
שץ ממציא את גן האהבה, שבו ניתן לשחרר את היצרים המיניים באין ממפריע. בו יכולים לחוות חייה אהבה ומין באלמוניות וללא התחיבות. המוסד המוקם מעבר לירדן, ליד ים המל. הוא מעוצב על פי מגילת ‘שיר השירים’. שם הם יכולים “להשקיט את דמם ואת עצביהם”. על השער כתוב, ‘לטהורים הכל טהור’. עם זאת יש לעבור בדיקה רפואית לפני כניסה. לגברים ניתן ספרון כחול שבו מוסברים הכללים של הגן, שכולל הוראה שתענוג פוסק כשהוא גורם צער, ולאחר הזהרות כמו ‘אל תיכנס לתוך פתח סגור’. לנשים יש ספר מקביל, המזהיר מפני האפשרות שיכנסו להריון לא מתוכנן מחסור זהירות.
שץ היה לכאורה מדויק ביותר כאשר תיאר את העתיד כליברלי מאוד מבחינה מינית ופתוח לאהבה חופשית ובין השאר תיאר מעין פארקים שבהם אנשים ונשים יוכלו לקיים סקס חופשי בחיק הטבע עם מגוון בני ובנות זוג. במהלך העלילה מתאהב הגיבור שץ באחת המורות ומבלה עימה בגן האהבה מקום בו מותרת אהבה חופשית ולא מחייבת בין בני זוג.
תפיסה ליברלית להדהים לשנת 1924 שנראית שהייתה מתאימה לשנות השישים והשבעים והשמונים, אך בהחלט לא לשנת 2018 האמיתית. ניתן לטעון שדווקא בעתיד המיידי שלאחר 2018 האמיתית צפוי גל של “ויקטוריאניות” חדשה והעתיד הנראה לעין הוא של דיכוי מיני מתגבר בצורות שונות לאחר תקופה של ליברליות מינית בעשורים הקודמים.
אצל שץ, בארץ ישראל של שנת 2018 קיימות שתי ערים סגורות. עיר מקלט לפושעים שאינם יודעים כיצד לחיות ועיר עבור חולי נפש חשוכי מרפא. ‘עמק הרפאים’ נמצא ליד ‘גן האהבה’ אליו באים הנוטים למות, וחיים עם זכרונותיההם את ימיהם האחרונים. אז הופך אותם זרם חשמלי עז לאפר.
אדריכלות
בארץ ישראל של שנת 2018 בתי הציבור מחופים כיפות זכוכית. ישנם בניינים שבתיהם כפולים לצרכי בידוד וקיר ברזל. הוא מתאר ערים שבתיהם ערוכים במעגל הולכים ומתרחקים מן הטבור. ומעל לכל הוא חש זיקה לרעיון עיר הגנים. הוא מרבה לתאר בתים הטובלים בגנים ירוקים.
בית המקדש
בית המקדש השלישי שוב עומד על כנו בהר הבית בעוד שמסגד אל אקצא הועבר בשלמותו לשכונת ‘ימין משה’, “כמזכרת תודה לשכנינו הטובים, הערבים, על אשר שמרו את מקומותינו הקדושים”. זהו אינו מרכז דתי להקרבת קורבנות בעלי חיים.
וראו עמודים 96–99 ב־בירושלים הבנויה, ובהם פרטים על היצירות מפי מורה המדריכה קבוצת ילדים בבית־המקדש.
רואה אתה? — הורה לי באצבעו על קבוצת בניינים בטבור העיר — זהו בית־המקדש השלישי שעוצב וקושט בידי תלמידי ‘בצלאל’. “הפתגם לכשנזכה לביאת המשיח אז יבנה בצלאל את בית המקדש, שמענו כל כך הרבה מפי יראים ושלמים מבקרי בית הספר, עד שכולנו בטוחים שלא תימסר המלאכה הזאת לאחרים.
יתר על כן: בחזונו של ש”ץ, בית־המקדש ישמש כמוזיאון לאומי:
— מה יעשה בבית המקדש, מה נמצא בו?
— (…) שם נצבר כל אשר יצר היהודי במשך אלפי שנים חלק מעבודתו לטובת האנושיות כולה: בית נכאת נמצא, בית נכאת לאמנות ישראל ולחוכמתו, שם תשכון רוח ה’, אשר נתן בנו האלוהים.
בטבורו של בית־המקדש של 2018, תוצג סדרה של פסלים ותבליטים המייצגים את “חיי משה רבנו”, מעשה ידי בוריס ש”ץ בכבודו ובעצמו… שם תיכון רוח אדוני, אשר נתן בנו האלוהים”. אל מול בית־המקדש, ברחוב שער הזהב, התנשא בניין יפה למראה הנקרא ‘היכל השלום’. היכל זה הוקרב לטובת גויי הארץ שסייעו ליהודים לשוב לארצם ולחיות בו כעם העומד ברשות עצמו.
מולו, על חורבות בית הקברות היהודי של הר הזיתים, הוא מדמיין מדשאות שמכסות על הקברים ומכלול שלטוני־תרבותי שלם. זה לצד זה יושבים ‘הסנהדרין’ (שמבצע בהלכה היהודית רפורמות מרחיקת לכת), האוניברסיטה המפוארת (בשם ‘יבנה’), ו’היכל השלום’ השייך ל’אגודת השלום של כל גויי הארץ’ – בניין סימבולי שכולו הודיה יהודית לאומות העולם על עזרתם בפרויקט שיבת העם העברי לארצו.
קולקטיביזם
הקורפורציה והקולקטיביזם ששץ הכיר מהקיבוצים הראשונים שוררים בכל. קיימים מטבחים ובתי אוכל משותפים המשחררים את הנשים מעול הבישול. הגשת המזון היא בדרכי אוטומציה. יש מדרכות נעות המביאות את הולכי הרגל לכל מקום במהירות וללא צורך במקומות חנייה למכונותיהם. יש רכבל בחיפה. יש מיזוג אוויר. הוא אף חוזה חשמל המסופק באמצעות מראות בברכות סולאריות.
ירושלים העתידה של שץ היא מרכז רוחני בעל עוצמה מוסרית גבוהה ביותר. בית המקדש מוקם כמחדש אבל לא חלילה כמקום להקרבת חיות אלא הוא מוזיאון.
בית הספר בצלאל הוא המפעל הגדול ביותר בארץ. מנהל מאות סניפים ועשרות התאגדויות שיתופיות של אמנים ומעסיק שניים וחצי מיליון עובדים מתוך כלל האוכלוסייה של עשרה מיליון איש (אפשר כי שץ הושפע ממודל יפן, שם הועסקו באותה התקופה שלושה מיליון בתעשייה אמנותית).
לתלמידי בצלאל מזומנות שיחות פסיכיאטריות לפני השינה ונערות בגיל ההתבגרות מקבלות טיפול פסיכולוגי (כפי שאכן קורה היום)(קיים דגש רב על התעמלות ופיתוח הגוף). גם על מיזוג הרוח והחומר.
בסך הכול, שץ מתאר ירושלים טכנולוגית שהטכנולוגיה שלה מבוססת על אנרגיה סולארית שיש בה מדרכות נעות ודרגנועים, בית חרושת לסרטים ורכבת פרברים.
קולנוע בשנת 2018
שץ תיאר כיצד הוא נלקח לעתיד בארץ ישראל האוטופית בה התגשמו כל חלומותיו ובהם הסרטה של תסריטו התנ”כי הגרנדיוזי שלא מצא לו כל מימון בשנת 1918. זהו סרט שמקיף הן את העבר הרחוק והן את העתיד. באוטופיה שלו הוא מתאר בפרטי פרטים את עלילת הסרט.
הסרט, חורבן בית המקדש והשיבה לציון, הוא סרט צבעוני ומדבר, המתאר את סיפור מאבקו של ירמיהו הנביא נגד השחיתות בממלכת יהודה. הסצינות בסרט החזוי כוללות את נבואות החורבן של ירמיהו, את טקסי עבודת האלילים והקרבת קורבנות ילדים בגיא בן הינום, את כליאת הנביא בבור בידי צדקיהו, את כיבוש העיר וחורבנה בידי הבבלים ואת הגליית העם. ברוח הציונות הסרט מסתיים בתיאור ארץ ישראל הבנויה והמודרנית והחזרת העצמות של הרצל לירושלים בעתיד הקרוב.
מן הסתם, שץ לא היה מתלהב לגלות שבשנת 2018 העיסוק היחיד בתנ”ך בקולנוע הישראלי (ובטלוויזיה שאותה לא צפה) הוא למטרות קומיות וסטיריות בלבד, ללא שום הפלגה מתוך התפעלות.
שץ בתרבות הלאומית
שץ לא העלה על דעתו כלל את האמנות הכנענית שהתבססה על התרבות הפגאנית הקדומה. הוא כן העלה על דעתו דגם מקראי רומנטי בעל ערכים מערביים ליבראליים. נושא נוסף שהטריד מאוד את שץ אולי יותר מכל הוגה אוטופי אחר להוציא הרצל היה השאלה כיצד ייזכר הוא בתרבות הלאומית, בעתיד האוטופי של שנת 2018 לו קיווה. ברור שהוא רוצה להיזכר כנביא שלא רק דיבר אלא גם הגשים כפי שהיה משה.
במידה מסוימת הוא אכן היה נביא אמת. ספרו הגשים את עצמו בכמה דברים:
בשנת 2018, במלאת מאה שנה לחזון הספר, חזרה קבוצת אמנים ירושלמים קבוצת המחול ק.ט.מ.ו.ן במופע מקור רב־תחומי לטקסט על ירושלים האוטופית של שנת 2018 בטקס פולחני אמנותי שהתקיים ב’מקדש לאמנות עכשווית’ שהוקם לפי חזונו של שץ, 100 שנה לאחר כתיבת הספר.
צפו במקדימון למופע “הבנויה ” כאן
בית ספר בצלאל אכן קיים ועודנו מוסד חשוב ומשפיע בשנת 2018. אמנם לא כפי שקיווה שץ, הוא אינו המעסיק הגדול ביותר בשוק האמנות, אבל חשוב מאוד כמוסד ראשי ללימוד אמנות, ושץ זכור ככמייסדו. יש סיבות רבות לחשוב כי הוא לא היה מתלהב מהסגנונות האמנותיים המקובלים כיום, המנוגדים לחלוטין לגישה המיקראית הרומנטית שבה דגל.
יש להניח שהסגנון שעימו היה מזדהה יותר מכול היה זה של הקומיקסים המקובלים על הקהילה הדתית הלאומית,שאותם יכול היה למצוא בחנויות הספרים בירושלים ובבני ברק ( אבל לא בתל אביב) המתארים באמנות גרנדיוזית וגם ריאליסטית מאוד את סיפורי התנ”ך וההיסטוריה.
אבל באופן כללי, שץ הצליח יותר מכל אוטופיסט אחר להוציא הרצל עצמו בהגשמת תוכניתו הגדולה של הקמת מרכז אמנות בארץ האבות. יש כל סיבה לחשוב שאם היה קם לתחייה או נוסע בזמן לשנת 2018 האמתית ונודד בה, אמנם היה מופתע, אולי מזדעזע, אולי כועס במקומות מסוימים, אבל גם חש סיפוק גדול של מי שרואה שכמה מרעיונותיו אכן הוגשמו.
ביבליוגרפיה:
אלבוים־דרור, רחל. המחר של האתמול. ירושלים: יד בן־צבי, תשנ”ג 1993 א.
בלמי, אדורד. שנת האלפים. ווארשא: [חמו”ל] בדפוס האלטער ואייזענשטאדט, תרנ”ח 1898.
בר, דורון. ‘ירושלים הבנויה’ של בוריס שץ – בין דמיון למציאות‘ יחידה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל, גיליון מספר 6 – המודל: בין מדע לאמנות, נובמבר 2007.
בצלאל 100 / בעריכת דוד טרטקבור וגדעון עפרת. תל־אביב: מועצת הפיס לתרבות ולאמנות, תשס”ו 2006.
חזיוני מדינה: ילקוט אוטופיות ציוניות עם מבוא ל’חזות העתיד’ מאת פ. סנדלר; אחרית דבר; ג. קרסל תל־אביב: מ. ניומן, תשי”ד 1954.
מוריס, ויליאם, 1896-1834 מחבר חדשות משום מקום או עידן של מנוּחה: רומנסה אוטופית תרגם והוסיף מבוא, הערות ואחרית דבר: משה אלחנתי תל־אביב: רסלינג, 2015.
צלמונה, יגאל בוריס שץ – אבי האמנות הישראלית, ירושלים מוזיאון ישראל 2006 קטלוג תערוכה שהתקיימה ינואר–יוני 2006.
דורון בר ירושלים הבנויה סרוק באתר הספרייה הלאומית.
על הספר באתר ‘בצלאל‘
ראו גם:
אוטופיה זו לא מילה גסה: תערוכה עכשווית בעקבות ‘ירושלים הבנויה’
ירושלים הבנויה ועוד נבואות ותחזיות על שנת 2018
“ירושלים הבנויה ” ספרו האוטופי של בוריס שץ על ארץ ישראל בשנת 2018 יעמוד במרכז כנס אקדמאי בשם “בוריס שץ -מסופיה לירושלים ומעבר” שיתקיים במוזיאון ישראל ובבית ספר בצלאל,שני המוסדות שהוקמו בידי בוריס שץ בתשיעי ובעשירי לדצמבר2018.
תכנית הכנס
יום א | 9.12
במוזיאון ישראל, ירושלים
אודיטוריום שפרינגר
מחיר: 60 ש”ח | 50 ש”ח לחייל, סטודנט וגמלאי | הכרטיס כולל כניסה למוזיאון
הכניסה חינם למנויי המוזיאון ותלמידי בצלאל________________________________________
9:30 – 11:00
מושב ראשון: בין פריז לסופיה
יושב-ראש: יגאל צלמונה, בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב
ד”ר אמיתי מנדלסון, מוזיאון ישראל, ירושלים: בין ישו למתתיהו – מחשבות על מקורותיה של יצירת מופת אבודה
פרופ’ דניאלה יורדנוב ינקובה, האקדמיה הלאומית לאמנות, סופיה: בתי הספר הפרטיים הראשונים לציור בבולגריה – בתי הספר של בוריס שץ ואסתר סלפיאן (אירה יאן) ותרומתם לגיבוש שדה האמנות
ד”ר משה מוסק, ההתאחדות לשיתוף ואחווה ישראל – בולגריה ועמותת “סלבדור”, לשימור מורשת יהודי בולגריה: בוריס שץ – אמן יהודי בחצר הנסיך פרדיננד________________________________________
11:00 – 11:15
הפסקה________________________________________
11:15 – 12:45
מושב שני: תרומתו של בוריס שץ לתולדות האמנות הבולגרית
יושב-ראש: עו”ד אהרן פאפו, חוקר עצמאי של תולדות יהדות בולגריה
איוואנקה גזנקו, הארכיון הלאומי, סופיה: בוריס שץ בארכיון הלאומי הבולגרי
פרופ’ בויקה ספסובה דובנסקה, האקדמיה הלאומית לאמנות, סופיה: תפקידו של בוריס שץ בייסוד ופיתוח בית הספר הממלכתי לציור בסופיה (1896-1900)
ד”ר גדעון עפרת: ירושלים הבנויה שלפני ירושלים הבנויה – בוריס שץ בסיינט לואיס, 1904________________________________________
12:45- 14:00
הפסקת צהריים והדרכה מיוחדת על ספרו של בוריס שץ בתצוגת הקבע של האמנות הישראלית (סיור 13:30)________________________________________
14:00 – 15:30
מושב שלישי: בצלאל בירושלים
יושבת-ראש: שלומית שטיינברג, מוזיאון ישראל, ירושלים
טניה בנטלי, גלריית הדיוקנאות הלאומית, לונדון: בית המדרש למלאכת אמנות בצלאל ושאלת הזהות היהודית באנגליה
ד”ר רחל רפפורט, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב : בוריס שץ ותיאורטיקן האמנות האנגלי ג’והן רסקין
ד”ר יצחק קונפורטי, אונ’ בר-אילן: בוריס שץ כאוטופיסט ציוני – ‘ירושלם הבנויה’ ותום עידן האוטופיה הספרותית________________________________________
15:45 – 17:15
מושב רביעי: בירושלם הבנויה: חזון
יושב-ראש: פרופ’ אשר סלה, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב
יגאל צלמונה, בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים: בוריס שץ: אמנות ואומה – במקום סיכום
פאנל ירושלמי. בהנחיית ד”ר יובל קרניאל, רקטור ומשנה לנשיא בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב
בין המשתתפים: ד”ר תמר אלרם, מנהלת בית החולים הדסה הר הצופים; הרב מנחם בומבך, מנהיג קהילתי ויזם חינוכי פעיל בקהילה החרדית; ד”ר רמדאן דבש, יו”ר המנהל הקהילתי צור באהר; רבקה ורדי, מנהלת ”אמן”, המרכז לאמנות חזותית לציבור החרדי, ירושלים; ירון צדקיהו, שוק מחנה יהודה ועוד
________________________________________
17:30
הדלקת נר שמיני של חנוכה בחנוכייה מתוצרת “בצלאל” (מבית שץ)
מופע של רביעיית Ermena – ממקהלת “מסתרי הקול הבולגרי”
חברות הרביעייה מקדישות את זמנן לשירת הפולקלור הבולגרי ומופיעות בבולגריה וברחבי העולם במסגרת האנסמבל הלאומי הבולגרי.
בקונצרטים תשתתף גם חמוטל זימרה (גיטרה) שתבצע יחד עם זמרות הרביעייה כמה שירי לאדינו שעובדו במיוחד עבורן.
יום ב | 10.12
במרכז העיר ובצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים
הסיורים, ההדרכות וההרצאות פתוחים לקהל הרחב ללא תשלום ביום שני
10:00 – 11:00
סיור מודרך בבית שץ, רחוב בצלאל 3, ירושלים
11:00 – 12:00
סיור בבניין המחלקה לארכיטקטורה (בצלאל ההיסטורי) בהנחיית אדריכל שמואל גרואג, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, רחוב בצלאל 1, ירושלים________________________________________
12:00 – 14:00 הפסקה________________________________________14:00 – 16:00
בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים (קמפוס הר הצופים), חדר הסגל, קומה 8
מושב סיום
יושב-ראש: ד”ר אורי ברטל, בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב
ד”ר אליה ברטל, בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים: ירושלים שבדרך אוטופיה או דיסטופיה
ד”ר מירב ירושלמי, אוניברסיטת בן גוריון: המוזיאון כמקדש – מאה שנים לאחר ירושלם הבנויה
ד”ר אליק מישורי, חוקר עצמאי: גן האהבה של בוריס שץ: תשובה אוטופית לכמיהה הציונית לארוטיקה
הכנס בתמיכת מוזיאון ישראל, ירושלים; בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים; משרד החוץ; ההתאחדות לשיתוף ואחווה ישראל – בולגריה; עיריית ירושלים; הספרייה הלאומית של ישראל; בית שץ
ועדת ההיגוי: איוונקה גיזנקו, ד”ר גיל וייסבלאי, נטע כהן, ג’ימי לבינסון, ד”ר משה מוסק, ד”ר אמיתי מנדלסון, האדריכלית ורד סינגר, פרופ’ אשר סלה, יגאל צלמונה, נדב שרצקי
דף הפייסבוק של האירוע
https://www.facebook.com/events/706765599697526/
סקירה ישנה של אהוד בן-עזר על ספרו של בוריס שץ :
אהוד בן עזר
“ירושלים הבנוייה”
לפרופ’ בוריס שץ
1924
פורסם לראשונה במוסף הספרותי “משא” של עיתון “למרחב” ביום 3.1.1969
במסגרת “קריאה אפשרית” תחת הכותרת – “גן האהבה” של פרופ’ בוריס שץ
ב. שץ: “ירושלים הבנויה”, חלום בהקיץ. ציור השער: זאב רבן. עריכת הסידור וההגהה: מרדכי נרקיס. בהוצאת “בצלאל”, ירושלים. תרפ”ד. 1924. מחיר הספר 5 גרוש מצרי. נדפס בדפוס “העברי”, ירושלים, רחוב נחלת שבעה. בעבודת “קבוצת פועלים” שעל-יד אגודת פועלי הדפוס בירושלים. 194 עמ’ בצירוף שער פנימי מצוייר ובאור המילים הזרות והטכניות שבאו בתוך הספר. סיום כתב-היד: צפת, אב, תרע”ח. אוגוסט 1918. מוקדש לידידי “בצלאל” לזכר יובל השנים-עשר להיווסד “בצלאל” (1906-1918).
לפני 49 שנים
[וכיום – במלאת 100 שנים לכתיבת הספר]
לפני שבועות אחדים ראיתי ביומן-קולנוע קטע על חידושי העתיד, טלפון בו רואים המשוחחים איש את פני רעהו כמו בטלוויזיה. והנה לפני כחמישים שנה מתאר מייסדו של “בצלאל”, פרופ’ בוריס שץ, ברומאן אוטופי ואוטוביוגראפי “ירושלים הבנויה”, שזמנו בעשור השני של המאה העשרים ואחת, שיחה טלפוניות מירושלים לחברון:
“בלכתם אל תחנת הטלפון הלכנו אחריהם. הם נכנסו לתוך חדר ארוך וצר, בדלת היה קבוע חלון קטן אשר בעדו ראיתי הכול. הם ישבו ליד הפתח, ורק עורפיהם ניראו. בתחתית הקיר הלבן הבהיר שלעומתם, נמצאה כעין צלחת-פליז מבריקה ובאמצעה חור בגודל שולי חצוצרה. פתאום נפלה אפלה ומיד נראה ברום הכותל הלבן כתם בהיר עגול, כמעט בלתי נראה, כמו מבין מפלשי עב, צל קלוש של אישה וילד. הכתם הלך והתבהר, הצל נעשה שקוף יותר, ולסוף ניראו מפורש כעל יריעת בד שבראי-נע, אישה יפה ותינוק בזרועותיה. שפתי האישה רחשו, היא עברה [דיברה?] אבל מאחורי הדלת לא שמעתי את דבריה. הילד פשט אל שערות אימו את זרועותיו השמנמנות וצחק צחוק חביב. לפתע היפנה את ראשו כאילו שמע קול ידוע לו, והתחיל מחפש דבר-מה, בעיניו הפקוחות לרווחה. במעוג של פחד מגוחך עיווה את פניו החביבים, פער את פיו והגיש את שני אגרופיו הקטנים על עיניו העצומות. האם נתנה קולה בצחוק, לחצה את התינוק אל פניה ותחל לרקד ולהסתובב איתו. פתאום חשך החדר, האב ובנו יצאו שבעי-נחת.” (עמ’ 71-72).
עטיפת הספר, שהצהיבה מרוב שנים, עשוייה קרטון דק ועליה ציורו של זאב רבן, בו רואים את בוריס שץ יושב ולידו, בצל מנורת שבעת הקנים, עומד מורו הפלאי [בצלאל] שהקפיצו מאה שנים קדימה, שניהם על גג של אחד מבתי ירושלים, או בית המקדש, שמעקהו משונן כמעקה החומה בעיר העתיקה, והם משקיפים על ירושלים הבנוייה לעבר ההרים במזרח.
המוטו לספר בציור השער: “אמר ר’ הושעיא: עתידה ירושלם לעשות פנס לאומות העולם והם מהלכים לאורה (פסיקתא).”
הספר כתוב בשני מישורים, הווה ועתיד. בפתיחה מספר שץ על מצבו האומלל בירושלים בימי מלחמת העולם הראשונה, עד אשר מופיע אצלו מורה פלאי, בצלאל הקדמוני, לוקחו אל ירושלים הבנויה הרחק בערפילי העתיד כעבור מאה שנים. כך מתפתחים המראות אלו מול אלו: קטעים ביוגראפיים על ירושלים הנאנקת תחת שלטון התורכים, מאסרו של שץ בסוף המלחמה, עם התגלות “הבגידה”, פרשת מרגלי ניל”י, ושיחרורו מבית הסוהר בדמשק. ובינתיים את הספר כתב בטבריה ובצפת, “בימי סערות-קרב של שנת תרע”ח [1918].” והמישור השני הוא נתיבו של שץ באוטופיה, וקפיצתו האחרונה – אלף שנה קדימה!
יש באוטופיה חן של נאיביות, חזון “בצלאל” ההופך להיות ענף תעשייתה ואומנותה העיקרי של המדינה. רעיונות רומנטיים על אודות אמנות ישראלית מקורית. שץ רואה כמה מפסליו אשר טרם חזה אותם אפילו בדימיון, שומע על אודות עצמו, וגם מוכר, בהיות מצבו דחוק, את קופסת הכסף לסיגריות שמכניסה לו סכום רב כחפץ עתיק מאחר שעליה חרוטה הקדשה למייסד “בצלאל” שץ עצמו!
יש גם מוזיאון “בצלאל” החדש (ובית המקדש החדש, אף הוא בית נכאת ואוצר שכיות חמדה), ומקומו על פני גבעות ירושלים. והגן, כאילו תוכנן בידי אדריכל יפני:
“כה דיבר אליי מורי ויאחזני בידי ויביאני אל שדרה מצלה ארוכה אשר נמשכת מרחבת ‘בצלאל’ והלאה. בין האילנות אשר משני עברי הרחוב, על כרי פרחים, נראו פה ושם שפרירים קטנים בעלי כפות וסגנון אחד להם. אך בניואנסים וגונים שונים לאין קצה! הם נבנו מכל מיני שיש, מיוליקה, זכוכית מגוונת ונחושת מרודדת. השפרירים דמו לעציצים יפניים בתוך גן פרחים.” (עמ’ 16).
ויש רעיונות חברתיים ואידיאות נועזות ואוטופיות. כל אזרחי ירושלים אוכלים בבתי אוכל מרכזיים ואוטומאטיים. המנות נוסעות על פני השולחנות! כמעט שאין מעשנים, אין שותים, הילדים מתחנכים בבתים מרכזיים ולא אצל הוריהם. אין צבא, אין מלחמות, ובאוטופיה האחרונה, כעבור אלף שנים, מתברר שההולדה הפכה עניין לנבחרים משובחי-גזע, ונוצר גזע-אדם יפה ומוכשר יותר, כאצל הסוסים והבהמות. גם אין יותר מדי אנשים בעולם כי הרוב ויתרו על זכותם להוליד והם נהנים ממעשה האהבה כשלעצמו. הילדים שייכים לכולם, ממש כמו ב”מדינה” של אפלטון. האבהות חדלה להיות עניין פרטי והפכה לנכס הכלל.
האהבה והשאלה המינית העסיקו כנראה הרבה את מחשבתו של פרופ’ שץ. בשיחה עם מארחיו הוא שומע “על אודות טיפוס האדם החדש שאנחנו יהודי ארץ-ישראל נותנים לעולם כולו: דמנו לא היה כל כך מורעל בכוהל, בעגבת ובשאר מדווים רעים, אשר הוכו בהם כל העמים הנאורים אחרי המלחמה העולמית.” (עמ’ 119).
היהודים שבאו מכל קצוות העולם השביחו, דווקא משום השוני, את גזעם, ביטלו את “העבדות הלבנה” [הזנות], משיאים את הבנים והבנות בגיל צעיר וכך הם נשמרים בטהרתם עד לנישואים.
שץ אינו מאמין כי “על ידי ביטול ‘העבדות הלבנה’ נשמרת יותר ‘טהרת המשפחה’… לא כל הגופים מפותחים באופן שווה, ולא כל האנשים שווים במזגם, שיוכלו להישאר תמיד בטהרתם…” (שם).
עונים לו כי מחנכים את הילדים בטבעיות מגיל צעיר, מבארים להם את עניין “המין” ומחנכים אותם שלא לראות בושה בעירום, ואת ההזדווגות לראות כ”חוק טבעי רגיל. ריבוי המין האנושי, וגם דבר לא אסטיטי ביותר…” (עמ’ 130).
שץ מתעניין לדעת מה על אותם יוצאים מן הכלל, “בעל דם רותח ודמיונות נלהבים”?
עונים לו: “כל אלה ‘היוצאים מן הכלל’ בעלי הדם הרותח והדמיונות ‘הנלהבים’, שאתה מדבר על אודותם אינם אלא בני אדם חולים, בלתי נורמאליים… לפנים היה מיספרם רב מאוד המחלה הזו אצל הנשים היתה נקראת ‘נמפומניה’ ואצל הגברים ‘סַטיריזם’. המחלות הללו באו אליהם מתוך חינוך רע וחיים בלתי נורמאליים, שלא לפי חוקי הטבע. הנשים לא היו פרוצות ושטופות בזימה כל כך, על כן מעטו אצלן המחלות. לגברים ‘הורשה’ יותר, על כן רבו החולים ביניהם. היו עמים שכמעט כל הגברים שלהם לקו ב’סטיריזם’. אחרי מאות שנות חינוך נורמלי רחקו מעלינו המחלות הללו.”
שץ חוזר ונופל ל”עמק הבא”. הרעב עושה שמות בירושלים. מלשינים מפחותי העם, יודעי תורכית, נעשים “שתדלנים” ועולים לגדולה. על הכול יענה ה”בקשיש”. בנות ישראל, גם אימהות, מוכרות את גופן בעבור פת לחם להן ולילדיהן, והילדים מתים. אשתו של שץ שוכבת זה חודשים ארוכים במחלה קשה. ילדיו קטנים ומי ידאג להם? תלמידי “בצלאל” המועטים מתפזרים בארץ מפחד השירות בצבא התורכי ותנואתם של האופיצרים התורכיים… אנשים נחשפים לעבוד בעבודות הכפייה, “העמלייה”. והמחלות פורצות. והנה גם אל שץ מגיעה הגזירה – עליו לספק 2500 קילו חיטים למחסן הממשלה, ולא יוקח לעבודת ה”עמליה”. הוא נאסר. מבית כלאו בירושלים הוא שומע את תותחי הבריטים הנמצאים בנבי-סמואל, אך הוא נלקח לדמשק.
החלום נמשך. מורו הפלאי לקחו לטיול בארץ. בטבריה הוא הולך ל”תחנת המעופפים”, לוקח משם אווירון ולבדו עף לאורך הירדן אל “גן האהבה” שהיא עיר מעבר לירדן, לא רחוק מים-המלח. על שערה כתוב: “זה השער לטבע, בני אדם יבואו בו.”
בראשונה עליו להיבדק אצל רופא, והוא כבר מתחרט על העניין, אך הרופא אומר לו ברצינות גמורה: “אחא, עשה את חובתך לאחיותנו.” הוא נמצא בריא, מקבל ספר הדרכה ונכנס ל”גן”. ובספר כתוב: “אחא, שתה מכוס התענוגות שנתן לך הבורא. אבל דע לך, התענוג פוסק, כשהוא גורם צער לאחר. אינך צריך להכיר פה איש, וגם אחר כך אל תכר איש, אשר נפגש בו במקום הזה.” ו”אל תיכנס לתוך פתח סגור.”
כאן, עליי להודות, חלקו היפה של הספר. קצת מן הקטעים על התרחבות “בצלאל” והאמנות הישראלית לכל גוניה – שיעממוני, אבל כאן, בחלום החושני על עיר הגנים בלב המדבר, שהיא גן עדן לאהבה, השתעשעתי וגם התרגשתי.
שץ מוצא לו אוהל ומניח בו את צידתו ומוצא ספר הדרכה לנשים: “אחות אל תבקשי להיות פה לאם, אם ככה תעשי (פה היתה כתובה תרופה), תמצאי עונגך בלי תוצאה בלתי-רצוייה.”
הוא יוצא לטייל על שפת הנחל. בין שיחי הרדוף מבלים זוגות, שוחים וכמעט ערומים. והכלל לכל באי העיר: אלמוניות. אין איש אומר את שמו, אין הקשרים נמשכים לאחר שעוזבים את המקום. כל החפץ בא וכל החפץ הולך, ואיש את רעותו פוגשים כאן לצורך האהבה בלבד.
הנה איש זקן בא בימים ובעל זקן שיבה ארוך, ולו פני איש רוח ואמן גדול, מנמנם כשהוא נשען על עץ, ואליו מתרפקת כחתלתולה אישה צעירה מאוד. היא נראתה לגביו כילדה. אף-על-פי-כן מורגש, שהיא תומכת בו, שהוא המלאך הגואל שלה, ושפתי שץ לוחשות ברכה להם:
“ברוך תהיה זקן, שיכול אתה לשמור את בחרותך בזקנותך, וברוכה תהיי, תינוקת צעירה, שהינך מרגישה בלב חם וצעיר, תחת המראה הקר והחיצוני.” (עמ’ 165).
גם שץ מוצא את אושרו במקום. מורה צעירה מירושלים, בה פגש פעם-פעמיים בחטף ברחובות העיר,”השולמית” הוא קורא לה, והיא אחריו עקבה, לקחה אווירון ועפה בעקבותיו. הם מבלים ליל-עדנים בו לאחר נשיקות, צחוק וליטופים מעיד שץ על עצמו: “…נרדמתי. ישנתי שנה חזקה וערבה. כילד בריא על שדי אימו…”
אך אויה, למחרת, אחר יום טיולים שכולו חלום, הוא עייף מעט ושוכב לישון, ובקומו, והנה “השולמית” מרקדת לעת ערב עם אחרים. פתן הקנאה מרים ראש ומוסך רעלו בכוסם. הלילה השני אינו טוב כקודמו, למרות שעדיין היא מניחה את ראשו על שדיה החמים ומנשקת בשפתותיה את ראשו.
הבוקר אור – והיא איננה. רק פתק השאירה, השולמית – “אתה דמית, היה אהיה לך כשפחה… אני אוהבת אותך אבל לא אוכל לשעבד לך את נשמתי. אך נפש חופשית יכולה לאהוב באמת. תינוקי, חביבי. מסכני! אל נא תבכה. כך טוב יותר. מה יכלה לתת לנו שבתנו יחד? אלה היו ייסורי גיהינום לשנינו. אשקך. שולמית השחרחורת שלך.” (עמ’ 171).
גז החלום, ומתהפך על משכבו, בין חבריו האסורים ועקיצות פשפשי בתי-הסוהר התורכיים, לאחר שהוא גולה ממקום למקום, מתעורר שץ בלילה על רצפת כלאו בדמשק, ולפתע הוא יודע: “בשעה זו נשתחררה ירושלים!…”
וכך אמנם היה. ובזאת מסתיים הספר: “ביום השני בערב, כאשר יצאנו לחופשי, סיפרו לנו סוד מפה לאוזן: אמש נכנסו האנגלים לירושלים…” (עמ’ 191).
אגב, זה היה ימים ספורים לפני תלייתם הפומבית בכיכר המארג’ של שני אנשי ניל”י, יוסף לישאנסקי ונעמן בלקינד, שהיו כלואים אף הם באותו בית סוהר, חאן-אל-באשה בדמשק.
*
חוקרת הספרות פרופסור נורית גוברין כותבת לי:
לאלי אשד שלום,
קראתי בעניין רב את מחקרך על “ארץ ישראל בשנת 2018 חזון בוריס שץ” ב”יקום תרבות” ואני מבקשת להוסיף כמה הערות:
א. על בצלאל של בוריס שץ ועל יחסיו עם ש. בן ציון, כתבתי בספרי: ‘העומר – נתופתו של כתב-עת ואחריתו’, הוצאת יד יצחק בן צבי, תש”ם/1980 לפי מפתח השמות ובמיוחד עמ’ 124 -125.
ב. על הז’אנר של האוטופיה בכלל ועל האוטופיה שתי אוטופיות “ציוניות”, כתבתי בפרק: “מאמונה בלבוש האלגוריה לנחמה באוטופיה”, לראשונה בשנת 1977 ולאחר מכן כונס בספרי ‘מפתחות’, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978, עמ’ 119 – 132.
ג. במחקרי זה הזכרתי (בהערות בעמוד 234) את שתי מסותיו העקרוניות של אבי, ישראל כהן: “רזי אוטופיה” ו”אוטופיה הנשלמת בימינו”, שנכללו בכרך ז’ של ‘כתבים’, הוצ’ עקד, תשל”ז.
ד. במחקר זה באותו מקום הזכרתי גם את מחקרו החשוב של ג. קרסל: “אוטופיות ציוניות”, שפורסם ב’מאסף לדברי ספרופת ביקורת והגות’, כרך ח-ט, תשכ”י, עמ’ 456 -470).
ה. בוריס שץ נזכר גם ב’תמול שלשום’ של ש”י עגנון. ועוד הרבה גם בכתבַי.