פרופסור אביהו זכאי מסביר איך ספרים לא רק מושפעים ממלחמות אלא גם משפיעים על מלחמות ואף גורמים לפריצתן.
המערכת
במורשת התרבותית והספרותית של המערב מלחמה מהווה מקור והשראה לחיבורים רבים. למלחמה השפעה על הספרות, אך גם לספרות השפעה על המלחמה. ספרים רבים נכתבו בעקבות מלחמה, אך לא מעטים גם גרמו לפריצתה. בשני המקרים כאחד משפיעים ספרים על ייצוגה, משמעותה, והתקבלותה של המלחמה – ייצוג המלחמה מותנה בהכרח בפרשנות. וכך הפכו ספרים לכלי נשק. "אנו יודעים שספרים משמשים כלי נשק" במלחמה נגד גרמניה הנאצית, הכריז בשנת 1942 הנשיא האמריקני פרנקלין דלאנו רוזוולט. בדומה לחיילים גם ספרים יוצאים למלחמה.
מלחמת טרויה היא הבסיס לכתיבת ה"איליאדה" ("אִילִיוֹן" – שמה האחר של טרויה) של הומרוס, גדול משוררי יוון. היא התחוללה במאה השמינית לפני הספירה ומהווה אחד המיתוסים העיקריים במיתולוגיה היוונית. מתואר בה כיצד התלכדו עמי יוון, האכאים, נגד העיר החיתית טרויה בצפון מערב טורקיה. המלחמה סייעה לגיבוש אחדות – האיחוד לשם כיבוש טרויה יצר תחושת זהות לאומית ותרבותית המבוססת על ספרות, אפוסים של גבורה, ועלילות מלחמה. וזאת להבדיל מתרבויות אחרות, שביססו עצמן על טקסט דתי, כמו עם ישראל או אנגליה – לפי מיתוס "הגביע הקדוש", הוא נשא את דמו של ישו לאחר צליבתו לאלביון, וכך יכלה הכנסייה האנגלית לטעון שהיא קדמה להגעת הנצרות הקתולית במאה השישית לספירה, ומכאן שהיא אמיתית וטהורה יותר.
כידוע, מלחמת טרויה הסתיימה בניצחון היוונים וחורבנה של העיר. ואכן, ה-"איליאדה" היא ספר מלחמה. המילה הראשונה המופיעה בה היא חמת זעם וחרון אפו של אכילס ("זַעַם אֲכִילֵס בֵּן־פֵּלֶאוּס"), הגדול במצביאי יוון במלחמה: "שִׁירִי, בַּת־הָאֱלֹהִים, חֲרוֹן אַף אֲכִילֵס בֶּן־פֵּלֵס" (תרגום שאול טשרניחובסקי). ייצוג המלחמה בידי הומרוס היווני הפך מניה וביה לפרשנות שלה: מאמץ גבורה מאוחד של עמי יוון נגד טרויה.
גם ה-"אודיסיאה" של הומרוס הוא אפוס של גבורה ועלילות מלחמה. הפעם של אודיסאוס אחד מגיבורי מלחמת טרויה. הוא מתאר את שיבת אודיסאוס, מלך איתקה, לביתו ממלחמת טרויה: "כַּנִּי [ספרי] לִי, מוּזָה, הַגֶּבֶר זֶה רַב־הַנִּסָּיוֹן, שֶׁנָּדַד / הַרְבֵּה מְאֹד אַחַר הָרְסוֹ אֶת־טְרוֹיָה הַקִּרְיָה הַקְּדוֹשָׁה" (תרגום שאול טשרניחובסקי). אודיסאוס, החכם בין מצביאי היוונים ובין החשובים שבהם, והוגה רעיון הסוס הטרויאני, נעדר עשרים שנה מביתו. עשר שנים במלחמת טרויה, ועשר שנים במסעו (אודיסיאה) חזרה לאיתקה. מקס הורקהיימר ותאודור אדורנו פותחים בו את ספרם, "דיאלקטיקה של נאורות", בפרק "אודיסאוס והמיתוס של הנאורות". הם רואים ב-"אודיסאה" כ-"פְּרֶה-היסטוריה בורגנית", וטוענים בנועזות כי "גיבור ההרפתקאות [אודיסאוס] הוא בעצם האב טיפוס של האינדיבידואל הבורגני" הנכלולי והערמומי. כיום המושג מציין מסע ארוך ומפרך, רב תלאות וייסורים בגוף ונפש כאחד. הספר "יוליסס" (שמו הלטיני של אודיסאוס) מאת ג'יימס ג'ויס מתאר קורותיהם של אחדים מתושבי דבלין ביום אחד, שישה עשר ביוני 1904. חלקו השני עוקב אחר מסעו של לאופולד בלום, המקביל לאודיסאוס, שעה אחר שעה.
האפוס "שירת רולאן", החיבור הדרמטי ביותר בספרות ימי הביניים, מהווה דוגמה בולטת לסוגה של שירת אבירים. זו היצירה המשמעותית הקדומה ביותר בתולדות הספרות הצרפתית. היא נכתבה במאה השתים עשרה על רקע המאבק בין הנוצרים למוסלמים. רולאן הוא אביר נוצרי עתיר מעשי גבורה, הנלחם נגד הסרצנים (מוסלמים): "שרל מלכנו הנאמן, הקיסר שרלמאן, מזה שבע שנים בספרד ילחם. את הארץ כבש מהרים עד חוף-ים, אין מבצר יעמוד למכשול בפניו, ואין עיר חומתה לא קרקר עד יסוד" (תרגום אריה סתיו). רולאן לחם תחת הקיסר קרל הגדול בקרב ליד העיר סרגוסה בספרד, המאחז המוסלמי האחרון שלא נכנע לקרל הגדול לאחר שבע שנות מלחמה. ניצב בראש כוח מאסף של הצבא הצרפתי, בכוחות נחותים מול צבא מוסלמי גדול, ניגפה יחידתו הצבאית הקטנה של רולאן. משך כל הקרב האבוד הוא מסרב לתקוע בקרן ולהזעיק את המלך שיבוא לעזרתו בטענה שהכבוד אוסר עליו. לבסוף, רק לאחר שצבאו הקטן הושמד כמעט כליל בידי המוסלמים, הוא מחליט לתקוע בקרן כדי לקרוא למלכו לנקום את התבוסה, והוא נהרג מיד לאחר מכן. לאחר מות הקדושים שלו ירדו מלאכים מהשמיים ולקחו את נשמתו היישר לגן העדן – תבוסה במלחמה לא מונעת את ברכת ההשגחה האלוהית.
בראשית העת החדשה שימשה מלחמה מקור ליצירות חשובות בתרבות המערב. ספרו של ניקולו מקיאבלי "דיונים על עשרת הספרים של טיטוס ליוויוס" (1517) נכתב בעידן מלחמה – מאבק בין חירות רפובליקנית לבין שלטון טירני. פירנצה, עירו של מקיאבלי, נאבקה נגד הדוכס ממילאנו, ג'אן גלאצו ויסקונטי, ששאף לאחד את כל צפון איטליה. בדרך זו ביקש ליצור אימפריה לומברדית מול הרפובליקות של ונציה ופירנצה. מקיאבלי כתב את ה"דיונים" לאחר שהוגלה מפירנצה בידי משפחת מדיצ'י. הוא דן בהיסטוריה של הרפובליקה הרומית, העלה על הנס משטר רפובליקני כנגד עריצות, והייתה לו השפעה מרחיקת לכת על המסורת הרפובליקנית הטראנס-אטלנטית.
הספר "לוויתן" (1651) נכתב אף הוא על רקע מלחמה. תומאס הובס כתב אותו בזמן מלחמת האזרחים באנגליה (1651-1642) בין תומכי המלוכה לבין אנשי הפרלמנט, ובראשם אוליבר קרומוול. הובס החל בכתיבה בשנת 1649, השנה בה הוצא להורג המלך צ'רלס הראשון על ידי הפרלמנט. הפחד ממלחמת אחים השפיע רבות על הפרשנות שהציע בספרו, ואותותיו ניכרים בו מראשיתו ועד אחריתו – התמוטטות מערכת השלטון בכאוס של מלחמת האזרחים. הובס הדגיש את הצורך ביצירת אמנה חברתית, הסכם, בין שליט לנתינים, בכדי למנוע מלחמת הכול בכול. רק שליט אבסולוטי חזק יש בידו להשליט סדר ולמנוע כאוס חברתי. ספר זה נחשב לאחת מיצירות הפילוסופיה המדינית המשפיעות ביותר.
במאה השמונה עשרה נכתבו ספרים שלא הושפעו על ידי מלחמה, אלא דווקא גרמו להתפרצותה. פרשנות הביאה למלחמה. בינואר שנת 1776 פרסם תומאס פיין את ספרו "השכל הישר". האוכלוסייה במושבות הבריטיות באמריקה מנתה רק כשניים וחצי מיליון בני אדם, אבל שיעור יודעי קרוא וכתוב היה בין הגבוהים בעולם, והחיבור הופץ במאות אלפי עותקים. פיין הגדיר לא רק את מהות המאבק נגד אנגליה, אלא אף פרש חזון מרהיב של יבשת אמריקה, "העולם החדש", כשהיא משוחררת מכבלי ושחיתות "העולם הישן" של אירופה: "מעולם לא זרחה השמש על מטרה בעלת ערך נעלה מזה", כלומר עצמאות אמריקה; "כל העולם הישן מלא חמס. החירות נרדפת על פני כל כדור הארץ". הוא הפציר לכן באנשי המושבות הבריטיות באמריקה: "קבלו את הנרדפה [החירות], והכינו בעוד מועד מקלט לאנושות". חצי שנה לאחר מכן, ברביעי ביולי באותה שנה, הכריזה אמריקה על עצמאותה.
בסוף המאה השמונה עשרה, ערב המהפכה הצרפתית (1799-1789), ניסח הכומר עמנואל-ז'וזף סְיאֶיֶיס את מרחב הניסיון ואופק הציפיות של המעמד השלישי בחיבורו "מיהו המעמד השלישי?", קונטרס שהתפרסם בינואר 1789. שלושת המעמדות ב"משטר הישן" היו הכמורה, האצולה, ופשוטי העם. באוכלוסייה שמנתה עשרים ושבעה מיליון, מאה אלף השתייכו למעמד הראשון, ארבע מאות אלף למעמד השני, ולערך עשרים ושישה מיליון למעמד השלישי. האחרון היה היצרני בחבר הצרפתית, אך משולל כל זכויות. הקונטרס הודפס באלפי עותקים ותרם רבות להבנת אנשי המעמד השלישי את זכויותיהם ומטרותיהם. סְיאֶיֶיס שאל "מהו המעמד השלישי?", והשיב כי הוא "הכל. מה הוא היה עד כה מבחינה פוליטית? לא כלום. למה הוא משתוקק? להיות משהו". כך פרץ את הסכרים של המהפכה בצרפת. זו החלה במאי 1789 עם כיבוש הבסטיליה, בית הכלא בפריז ששימש סמל לשלטון.
בשנת 1848 התפרסם "המניפסט הקומוניסטי" מאת קרל מארקס ופרידריך אנגלס. ההקשר המלחמתי בולט מיד בפתיחה: "רוח בלהות מהלכת באירופה – רוח-הבלהות של הקומוניזם. כל המעצמות של אירופה הישנה חברו יחד למלחמת מצווה עד חורמה ברוח-בלהות זו". או ביתר פירוט: "דברי-ימיה של החברה כולה עד כה הם דברי-הימים של מלחמת מעמדות". הייתה לו השפעה עצומה, כפי שניתן לראות במאה העשרים בה עלו ונפלו משטרים קומוניסטים רבים במלחמות וקרבות. המניפסט גם הוא ספר מלחמה. הוא נפתח במלחמה, "מלחמת מעמדות", האופפת את ההיסטוריה. בבסיסה פחד ואימה נוכח מאבק בין מעמד המדכאים לבין המדוכאים. זהו טקסט יוצר מציאות. הוא חולל מאבקים שלווים אך גם של דמים. יסוד המניפסט, כפי שמבוטא בעשרת הצעדים (פרוגרמה) של המחברים, הוא כיבוש השלטון במדינה קפיטליסטית. דבר שאימצו משטרים פשיסטיים, בפועל אם לא בשם.
בעצם מלחמת האזרחים בארה"ב (ב-1863) נשא הנשיא אברהם לינקולן נאום בעיירה גטיסבורג בפנסילבניה. ליד עיירה זו התחולל קרב עקוב מדם, בין המכריעים במלחמה. נאום תמציתי זה, שלוש מאות מילים בלבד אותם קרא בשלוש דקות בלבד, לא היה מכוון רק לזכר הנופלים במקום זה. הוא מיקד את דבריו בפרשנות על מהות וערכי היסוד של ארה"ב. מלחמה ופרשנות היו משולבים עד תום בדבריו. לינקולן אמר כי בהכרזת העצמאות של ארה"ב נולדה "אומה חדשה, שהורתה בחירות", וביסודה העיקרון כי "כל בני האדם נבראים שווים במעלה". הוא הגדיר את מלחמת האזרחים כ"לידה מחדש של חירות", שמטרתה שוויון אמיתי לכל אזרחי ארה"ב, כולל שחורים. מהות המלחמה, טען לינקולן, איננה רק שמירת האיחוד אלא גם מאבק גורלי על נשמת האומה. נוכח הקברים הטריים של המתים במלחמה הוא הפציר בקהל שומעיו "כי נחליט פה בלב שלם שלא לשווא מתו המתים האלה. שאומה זו, בהשגחת אלוהים, תזכה ללידה חדשה בחירות; שממשל של העם, בידי העם, למען העם, לא יכלה מהארץ". משפט זה חקוק על אנדרטת לינקולן בוושינגטון בירת ארצות הברית.
השפעת מלחמת העולם הראשונה ניכרת בשורה רבה של חיבורים. רבים האמינו שתהיה "המלחמה שתסיים את כל המלחמות", כפי שכתב הרברט ג'ורג' וֵלס, סופר המדע הבדיוני והיסטוריון. באוגוסט ובספטמבר 1914, פתחה גרמניה בהתגרות ובמעשי איבה, בזה למוסר, והפרה את החוק הבין-לאומי כשפלשה לצרפת דרך בלגיה הנייטרלית. בתגובה כתב הסופר והמשורר רודיארד קיפלינג "למען כל מה שיש לנו / למען מי שאנחנו / למען גורל ילדינו / קומו וצאו למלחמה / ההונים עומדים בשערנו!". המשורר עזרא פאונד אמר שבמלחמה זו מיליוני צעירים "בוססו עד עיניהם בתופת / מאמינים בשקרי ישישים". המשורר אי. אי. קאמינגס ציין שבמערכה זו שמעו הכול את "קולו האדיר של המוות", שהותיר את "הדממה כולה / מלאה נערים רעננים מחרישים". משורר נוסף של "המלחמה הגדולה", וילפרד אוון, כתב כי במלחמה נשחטו "מחצית מזרע בני-אירופה, איש לאיש".
ספרים לא משמשים רק כלי נשק בימי מלחמה אלא מהווים גם עדות עצובה למחיר וסבל קורבנותיה. היא אינה רק עניין של מנצחים ומנוצחים, אלא גם של קורבנות. קולם של אלה החל להישמע יותר ויותר. במלחמת העולם הראשונה חיבורים רבים התנגדו למלחמה. וילפריד אוון כתב "מַה קוֹל עִנְבָּל לַמֵּת כַּצֹּאן לַטֶּבַח? / רַק זַעַם מִפְלַצְתִּי שֶׁל תּוֹתָחִים … וְכָל שְׁקִיעָה הִיא הוֹרַדַת מָסָך" (תרגום רוני רייך). ספרו האנטי-מלחמתי של אריך מריה רמרק, "במערב אין כל חדש" (1929), תורגם לארבעים וחמש שפות. הכותרת מבטאת אירוניה חדה: בסוף הספר נהרג החייל הגרמני המספר בחזית המערבית, שעה שדובר הצבא הגרמני מודיע כי "במערב אין כל חדש". כותב המחבר: "אני צעיר, בן עשרים בלבד. אבל איני מכיר ממסכת החיים אלא את הייאוש ואת המוות, את האימה ואת שילובם של דברים חסרי טעם עם תהום של ייסורים". הוא שואל "מה יעשו אבותינו אם נקום יום אחד, נתייצב לפניהם ונדרוש דין וחשבון? למה הם מצפים מאיתנו ביום שלא תהיה עוד מלחמה? שנים על שנים עסקנו במלאכת ההריגה – זה היה המקצוע הראשון שרכשנו בחיים. ידיעת החיים שלנו מצטמצמת לידיעת המוות. מה יבוא אחר כך? ומה יבוא עלינו?". הנאצים העלו ספר זה על המוקד. למחאה נגד מלחמה זו נמצא גם ביטוי עצוב בשיר מאת הרופא הצבאי הקנדי ג'ון מק'קרי, "בשדות של פלנדריה" (1915), השיר הנודע ביותר שנכתב בזמן המלחמה: "בַּשָּׂדוֹת שֶׁל פְלַנְדְרִיָה הַפְּרָגִים פּוֹרְצִים / בֵּין שׁוּרוֹת סִמּוּנֵי הַצְּלָבִים הֵם צָצִים … אֲנַחְנוּ הַמֵּתִים. רַק לִפְנֵי זְמַן מָה / עוֹד חַשְׁנוּ אֶת הַשַּׁחַר וְאֶת זֹהַר הַחַמָּה / אָהַבְנוּ, נֶאֱהַבְנוּ וְעַתָּה אָנוּ שׁוֹכְבִים / בַּשָּׂדוֹת שֶׁל פְלַנְדְרִיָה (עברית עופרה עופר אורן).
המדינאי וההיסטוריון וינסטון צ'רצ'יל כתב את הספר "מלחמת העולם השנייה" בן השישה כרכים. בשל ספר זה הוענק לו פרס נובל לספרות. גדולתו בכך שביטא את שני הממדים – זהו גם חיבור שנכתב בעקבות מלחמה וגם השפיע על מהלכה. הכרך השני נקרא "שעתם היפה ביותר", ומסופר בו על מלחמת בריטניה לבדה נגד גרמניה הנאצית. בשנת 1940 נבחר צ'רצ'יל לראש ממשלת בריטניה בשעה שהצבא הגרמני התקדם בצרפת בדרכו לפריז. בזמן קשה זה נאם צ'רצ'יל בפני הפרלמנט האנגלי ודיבר על נחישות אנגליה: "אנחנו נמשיך עד הסוף, אנחנו נילחם בצרפת, אנחנו נילחם בימים ובאוקיינוסים, אנחנו נילחם בביטחון ובכוח גדל והולך באוויר, נילחם בחופים, נלחם באדמות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם על הגבעות, אנחנו לעולם לא ניכנע". הוא סיים בחזון: תפקיד בריטניה לפעול "לישועתו ולשחרורו של העולם הישן" מהברבריות הנאצית. הוא הזכיר גם לשומעיו את דברי הנרי החמישי במחזה של ויליאם שייקספיר, בו נושא המלך את נאום ערב הקרב באז'נקור בצרפת, 1415: "אנו מעטים, אנו מאושרים, אנו אחים לנשק. כי היום זה שישפוך את דמו איתי יהיה אחי".
לאחר כניעת צרפת נשא צ'רצ'יל בשמונה עשר ביוני 1940 נאום שני בפרלמנט. בריטניה נותרה לבדה במערכה מול המפלצת הנאצית. הוא פרש דימוי אפוקליפטי מרהיב. הקרב הוא על "עתיד הציוויליזציה הנוצרית". אם אנגליה תנצח מול היטלר, "תוכל כל אירופה להשתחרר, וחיי העולם כולו ינועו קדימה אל פסגות מוארות ושטופות שמש". כשלון במלחמה משמעו ש"ישקע העולם כולו" אל "תוהו של עידן אופל חדש". הוא הפציר "בואו ונאמץ את רוחנו, נתגייס בכל כוחנו למלא את חובתנו, ונעשה זאת כך שגם אם יתקיימו האימפריה הבריטית וחבר העמים אלף שנים, עדיין יאמרו כולם: הייתה זו שעתם היפה ביותר!". אופני הכרה ושכנוע הובילו לאופני עשייה ומעשה.
בזמן מלחמת קדש (1956) כתב המשורר אברהם שלונסקי: "פיללת נפשי ולא זכית / שוב מקריבים לך הקובעת / ומקול ענות משחית / כל בנות השיר שותקות מדעת". אך המוזות לא שותקות במלחמה. במיוחד לא קליאו – המוזה של ההיסטוריה. מהומרוס ועד צ'רצ'יל, ובוודאי גם קודם ולאחר מכן, זקוקה המלחמה לפרשנות, וזו מהווה כלי נשק ביד כותביה. ספרים לא משקפים רק רטוריקה, שפה, ולשון מושגים. הם מבוססים על אידיאולוגיה, על אינטרס, ומטרתו של הכותב.
בסופו של דבר, ספרות משמשת כלי נשק. וגם היא, כמו חיילים, יוצאת בסך למלחמה.
