כתב זהב – סיפור פילוסופי

אור ארנסט בסיפור פילוסופי מסוג נדיר בספרותנו על משמעות האלוהות.

הסיפור מתוך נובלה בכתובים, הופיע בגליון "עמדה" מספר 51 בגירסה מורחבת.

המערכת

א. כתב זהב: 

אין השגחה פרטית מצד האל.

לכאורה אמור היה זהב להרהר בשאלה האם קיים בכלל אל, לפני שקבע כי אינו משגיח עליו, ואם כבר טען כי אין השגחה פרטית לשם מה להיאחז באל שכזה, מדוע לעבוד אותו או אפילו להרהר בו? חוסר ההגיון באל שכזה הציג גם מחבר ספר העיקרים הפילוסוף הרב יוסף אלבּו, כשכתב כי אם אין השגחה פרטית, אין גם שכר ועונש, ואם אין שכר ועונש בעולם הזה ובעולם הבא, לשם מה אנו זקוקים לדת האלוהים? הקשה. את ההשגחה הפרטית ראה כשורש הכרחי הנובע לוגית מעיקר האמונה. 

אך האם לא תיתכן אמונה ללא תפיסת השגחה? והאם אין טעם באמונה? שאלות ממין זה כלל לא העסיקו את זהב, וזאת מן הטעם הפשוט: עבורו חוסר באל הופך את העולם למקום משעמם. וכי מה שווה לעיין בו יותר מהאל? תהה. אם זה מרדף אחר ידע, כסף, מעמד, אפילו תהא זו חתירה אל חקר המדע או היצירה, יפים, ערכיים וטובים ככל שיהיו, עדיין האדם הוא שעומד במרכז, ואם האדם במרכז רק את עצמו יפגוש שם. הסופי פוגש את הסופי, ואילו הוא נוהה אל המעבר. 

אותו "מעבר" המבליח ביחידים בין שכיוונו לכך ובין שלא. רגע אחד שבו הם נחשפים אל הבלתי נתפס, הבלתי ארצי, העלום-מבינה: פיזיקאי יבלע בנשגב בהבינו כי חלקיק מצוי בו-בזמן בשתי נקודות בחלל, אמנית תהפוך צינור ליצירה הנובעת בה באורח פלא, איש דת יתכלל בהבלח חזיון מסמא, ומתמטיקאית תאלם מול אי-רציונליות המספרים. מתוך הקיום היומיומי מפציעה הקדושה, וכפי שתאר זאת הפילוסוף מרטין היידגר – בקרוב ביותר מצוי הרחוק ביותר.

גם אם נטען כי לא קיים דבר מחוץ לעולמנו, נפשנו המתאווה אל הנצח תיצור את האל, ותהא זו עובדת קיומו. אם האל בתודעת אדם או חיצוני לה, אם זה אל פרסונלי המנהיג את ברואיו, אל דאיסטי, טאואיסטי, או פנתאיסטי, ישות שיצרה את העולם והניחה לו לפעול לבדו, אל שפינוזיסטי המתגלם בטבע, אנרגיה קוסמית, אנימה מונדי, המניע הראשון, אורגניזם אינסופי של איברים רוחניים, אל נעלם או בתוכנו – כל עוד הסופי מחפש אחר האינסופי, כל עוד נבקש להתחקות אחר מקור העולם, כל עוד נתהה על סיבת קיומנו, ונשתוקק אל המטאפיזי, הנומינוזי, הקדוש – האל קיים.

ב. קביעת זהב כי האל אינו משגיח עליו, נבעה מתוך תחושה שאין להתכחש לה ואין לכעוס עליה בשום צורה משום שמקורה במגעו עם "האחר המוחלט". באותו מפגש לא חש זהב אימה איומה או יראה, אותו "מיסטריום טרמנדום" שתיאר הפילוסוף רודולף אוטו במפגש עם האל. מנגד, הוא גם לא חווה את צידו השני של רגש זה – היפעמות והיקסמות. אם כבר ברגע ההוא היכתה בזהב ההכרה כי שניהם נפרדים מוחלטים וזהים מוחלטים, מה שמילאו עצב מפוכח שהקיפו ובודדו מן החיים. בכך נחרץ פער. 

לפניו ניצב עתה אֵל הפילוסופים. אל טרנסצנדנטי, קר, כמו אדם המביט אל כוכב מרוחק, נרגש מנצנוצו, ובה בעת מודע למרחק ביניהם, לחוסר יכולתו לגעת בדבר שפעם היה קיים ועתה הוא הד. זיכרון כוכבי. מוות יפה בשמיים. 

ג. על אף קבלתו את בדידות עצמו עדיין השתוקק זהב לאלוהים. לא בהבנה שכלית חשק כי אם בבינת הלב. בידיעה מעבר למילים, בהכרה פנימית הנישאת בלב המאמינים התמימים השלמים: 

– "ותאמינהו נפשו. באהבה שלמה שאין בה ספק", כתב הפילוסוף רב סעדיה גאון.

– "ארץ ושמיים לא מכילים אותי, רק לבו של המאמין", נמסר בחדית' האסלאם. 

– "הנשמה לא עוסקת בדבר מלבד אהבתה לאל. היא המכירה אותו", כתבה הנזירה תרזה מאווילה. 

מדוע הוא לא חש את ודאותו של אמיר המאמינים, בשפתיו לא מתרוננים פיוטי אוהבים? "מי כמוך באלים", "ישקני מנשיקות פיהו", "אחזתיו ולא ארפנו". 

היכן אֵל המיסטיקנים שהחכם אִבּן אלערבִּי התכלל בו באוקיינוס ללא חופים, באור-יום ללא אפלה וחושך חסר זריחה? שהמקובל אברהם אבולעפיה יצא אליו במסע אקסטטי תיאופוני ושב גדוש התעלוּת ונבואות, והפרוּשה ג'וליאן מנורוויץ' ראתה בחזיונותיה אלוהוּת-אמהוּת חסרת מחיצות – הכל יהיה טוב, וכל עניין של דבר יהיה טוב, העידה בידיעת האמונה השלמה. 

לא, הוא ככל הנראה כבר לא ישמע את הקריאה "ברוך הבא, הגעת אל מחוז חפץ", לא יזכה בחיבוק המאחה של השכינה, ולא יוכל להשיב בפתיחות, בהתעלות, בעוררות "הנני!".

ד. שתי חוויות סף-מוות פקדו את זהב. הוא כינה אותן "טבילות" על שטבל בהוויה זרה. מקרה ראשון חשף אותו לרִיק הָאַיִןִ, השני, התרחש קצת מעל עשור שנים אחר כך, ומילא אותו בתענוג-הישים. כך ניצבו בנפשו האין והיש, מנוגדים זה לזה ומקיימים זה את זה כמינוס פלוס בסוללת חייו, והם אשר הובילוהו לתור אחר טבילתו השלישית. ומהלכים אלו נמסור על פי סדר התרחשותם.

ה. בהיותו בן עשרים ירד זהב לרחוץ בים של יפו. שעות בין ערביים ריצדו במים חוטי כסף וזהב שהשרו מראית עין נינוחה, קלת דעת, אוורירית. כמו העיר. כמותו באותו הזמן. פתע הים החגיר סביבו זרועות גלים שהתנחשלו, טלטלו, גררו, סחפו אותו למעמקים. סילוני אדרנלין פרצו לזרם הדם נאבקים לעלות מעל פני הים – סערה בתוכו ומחוצה לו. מעבר לשובר-גלים התנשאה יפו, באישוניו נלכדו כפות דקלים וקצה מסגד שהציצו בו בשוויון נפש. מהעבר השני מרחבי ים קראו לו. 

מסופר על אדם שהמתין בנמל לשובה של ספינת-משא עליה היה כל רכושו, התבשר כי הספינה נטרפה בים וכל הסחורה אבדה. מעוצמת הידיעה התעלף האיש. בכל פעם שניסו להעירו, פקח עיניו, נזכר באסונו והתעלף שוב. כך פעם אחר פעם. רב ששהה במקום הורה לאנשים כי בפעם הבאה שהאיש מתעורר, יש לומר לו כי רכושו ניצל. כך עשו. ברגע שהאיש שמע את דבריהם התאושש והכרתו עמדה לו. כעבור שעות אחדות הגיעה ידיעה: הספינה טבעה על רוב מטענה, אך בין הדברים שניצלו היה רכושו של אותו אחד. פנו האנשים אל הרב והיללו את יכולת הניבוי שלו. הלה השיב כי אין זו ראיית נסתר כי אם שכל ישר. האל אינו מעמיד בניסיון אנשים שאינם מסוגלים לעמוד בו, לכן, ברגע שהבין שנפשו של האיש לא יכולה להכיל את הידיעה, מן ההגיון הפשוט הוא שהידיעה לא נכונה. 

האם תפיסת עולם שכזו, הטוענת שכל דבר שקורה לאדם הוא יכול להכיל אותו, היא מנחמת או אכזרית? עוד ישוב לתהות בזאת. 

רגע לפני שנשאב למצולות הבהב בו צער על הוריו שיחוו אסון. הצטער עליהם אך לא עליו. מדוע לא נאבק בגלים ודרש את זכותו להתקיים, מדוע הסכין עם דברו של העולם להמיתו? אין זה כי במצבים כאלו מגלה אדם את טיבו, ובמקרה שלו היתה זו כניעות. יותר מזה, אל מול המוות נחשף אדם גם לטיבו של העולם. 

עוצמת החוויה אולי יכולה להיחשב מעוררת השראה כשאדם מכיר בנעלם הגדול ומתאחד עמו. יש יראו בזה את הרגע המתואר בתורות השונות, אם זו הנירוונה בהינדואיזם, כְּשֶׁהָאַטְמָן, אותו ניצוץ נצחי הטמון באדם מתמזג עם הַבְּרַהְמָן, הישות האוניברסלית, או ביהדות, כשהנשמה דבקה בכור מחצבתה, ועד למפגש אקסטטי בתורות הסוד השונות שבו חורג האל ומאפשר לאדם היכרות בלתי מתווכת עמו. אך אירוע זה כאמור לא היה מרומם אלא להפך, ואם ישנה מילה שיכולה לעשות מעשה לולייני ובלתי נתפס כמו לתאר חוויה, נבקשה שתתייצב להבהיר את השדר המזוקק שעלה מהיקום ושטף את כל הווייתו – אפשר לומר שהיתה זו אדישות. קרה, מזוקקת, ונטולת פניות. ניכור מרוחק שאין לו דבר עם גורלך. עבור העולם, אינו מעלה או מוריד דבר בהסתלקו או בקיומו. 

תהום ההכרה נפערה כחור שחור, הוריקני, וכשעין הסערה מעל נשמתו – נשאב היקום פנימה. באותם רגעים צלולים של התאיינות פראית, מחוללת, העולם והוא היו זרים זה לזה, ושווים זה לזה. היו לאַיִן. 

ו. כשאדם נתקל בפלא, הבנתו – שעד כה נתפסה כמכלול של השכל, הכוח המדמה, והחושים – חורגת מתבניתה וקורסת באחת. אם יבקש לספר על כך, חזקה עליו שיכשל. אם ינסה לבטא את עוצם רגשותיו יתגמדו אלו משום שכלי הביטוי האפשריים לו – מילים, צבעים, תווים, או משוואות – חלקיים עבורו, ולעולם לא יקיפו את מלוא הבנתו. מרגע זה ואילך ילבש האדם עיניים חדשות, יראה תבניות במקום שאיש אינו רואה, יהרהר בצורות שאחרים אינם תופסים, וירגיש במלוא הווייתו את המרחק בינו לזולתו. ובכל זאת, מנסים אותם אלו להעביר את שהתחולל בם, שהרי אינם רוצים להיות מורחקים מחברת הבריות, וגם מתוך התקווה שימצאו בן-ברית לחוויה עמו יחלקו את השתיקה המהדהדת בחייהם. אם לא יתגלה שותף שכזה הרי בחלוף הזמן עלול אדם לפקפק במה שאירע לו, ויתהלך תוהה – היה או לא היה?

כל רצונו להשיב הגיון כנגד הידיעה שקנה – ידיעה טורדת מנוחה, מתנגדת לחיים אנושיים, משתקת, אותה היטיב לנסח הפילוסוף מרטין בובר בקבעו: "עולם מסודר אינו סדרו של עולם". ומי יכול לקלוט זאת לא בעזרת השכל המתחקה עקב בצד אגודל אחר הנחות ומסקנות, כי אם בהבנה שלוכדת את המרובה בבת אחת: "כמו הרמנו רשת בלב אגם ועמה שלל דגיגים מסוגים שונים, ואין להבחין זנבו של מי מחובר לאיזה ראש, ואין לדעת מה נלכד קודם או מאוחר, כי ברגע שבו נשלפה הרשת מן המים היא לכדה עבורנו בו-זמנית את השלל כולו. כך ידיעה זו, אין לעקוב אחרי דרכי הגעתה ואין היא נזקקת למילים כדי שנעמוד על ודאותה, היא מסוג התפיסות שרבים ממחזיקי הרציונליות החמורה נוטים להתכחש לאמיתותה, אך רק מקוצר השגתם הם עושים זאת, כי מעולם לא חוו את המרובה, את השלל הגולש בידנו כמתנת חינם, את ההבנה המנצנצת שכל נים ותא בגופנו מכיר בה". בובר המשיל זאת לרוח שאי אפשר לתפוס רק לחוש בנוכחותה. בכל פעם שהיא נושבת ומחלחלת בנו, היא שבה ופורעת את עולמנו המסודר. 

אם לא ניתן לתפוס את הרוח, יאמר אדם, לפחות יצביע על הדברים שבהם היא מופיעה – צמרת עץ, מפרש, קווצת שיער – ויהיו אלו עדויותיו.

ז. את הטביעה הקפיד זהב לתאר על פי מאזיניו. למאמינים אמר שברגע שוויתר וסמך להיוושע, קפץ זוג להצילו. עבור הספקנים, חיזק את אקראיות החיים: אילו לא היו עוברים אלו באותה שעה? אומנם שום גרסה אינה שקר אך גם לא אמת גמורה, ולאיש לא סיפר כי לא הוא שעלה מן הים – העולם עלה.

כשנשאל הבעש"ט איך לדעתו בוצע גירוש האדם הראשון מגן העדן – האם מלאך הוציאם משער הגן, או האל עצמו – תשובתו היתה שהאדם הראשון נעשה טרוד, וממילא אינו יכול להיות בגן עדן. הסילוק אם כן, אינו בהוצאת האדם מחוץ לעולם אלא דווקא בהכנסתו של העולם אל האדם. מרגע שחוסר הוודאות של העולם מחלחל, נגלה הכאוס בלבו של אדם והוא כבר בחזקת מגורש מגן העדן. 

אפשר לומר כי עידן ילדותנו, אותו גן עדן תמים, מסתיים ברגע שבו אנו נחשפים לערעור הסדר, ויהא זה הקט והמזערי שבהם: אב מועד פתע והנה הוא לא חסון כל-יכול; יונה התעופפה היישר אל שמשת חלון. דברים קטנים שנבליג עליהם, נטשטש אותם, אך אלו הזרעים שינבטו וישגשגו, ועם כל ניסיון כושל, ואכזבה שנצבור, זה הגירוש. ההתבגרות. אנשים ברובם ימשיכו בחייהם, ינמיכו עיניהם מראות את אכזריות הקיום. אחרים, רגישים יותר, יבקשו משככי מציאות, ויחידים אשר בעין-התהום יביטו – לעולם לא ישובו להיות כשהיו. 

כשזהב ייחשף אל כתבי סרן קירקגור, ימצא אח למשא. הגותו של הפילוסוף שבוודאי עוצבה מהרִיק שחווה, הייתה לו לנחמה – הכל ממלא אותי אימה מול חוסר המשמעות של היקום, אמרו שניהם.

ח. חייו גשר מיתרים – הזולת בצד אחד והוא מעברו. בלילות כפולי ירח האזין לחריקות העולות ממנו, לרוח השורקת שוב-שוב-שובה, הוֹתֵר את המבנה הרעוע מאחור, הפסק לייחל למחיקת הפער, צְעד, בן, צעד. להיכן ועד מתי, זאת לא ידע. כל מי שפסע במשעולי פרא אלו יודע עד כמה חוויית הכאב מרחיקה. הנך צופה בקרוביך חפצים ביקרך, דואגים לשלומך, מבקשים קרבתך, אך אינך יכול לבוא ביניהם. בספרה המצב האנושי מצביעה חנה ארנדט על הכאב כסובייקטיבי, "לכאב אין צורה פומבית שאפשר לתקשר אותו החוצה", כתבה. 

אנו לא יכולים לחלוק בכאב משום שבית גידולו הוא פנימה, וזו הבעיה. בעיה של מרחקים, של שדות נפרדים בלתי עבירים. אם כאב מתקיים רק במחשכים כל ניסיון לחשוף אותו יהיה כצילום בקמרה אובסקורה חסרת נקב, התוצאה: הד מטושטש שאינו קרוב למציאות. 

בעיית המרחק אם כך היא מִבנית ואינה תלויה באופי מופנם, במחסור במילים, או בהתאהבות במצב, כפי שעיתים יטיחו בסובל. הניכּור הוא אימננטי לכאב. כך נדונו להיפּגע פעמיים: בסבל המקנן בנו, ובאילמותנו ההכרחית הגוזרת בדידות. 

כתב זהב: חוויה מהותה פנימית. שיתוף מהותו חיצוני. חוויה אינה בת-שיתוף. דבריי מעתה ואילך נרות מרצדים בספינות חושך, מורים "שם, שם" במרחב אבוד.

ט. החברה בטוּבה התגייסה לעזור לו. ביקשה לארגן את נפשו. ואילו הוא לולאות פעולה, דפוסים חוזרים, ספירת עצמים, חלומות קטומי זנב. מאז שהוא זוכר את עצמו מחשבות טורדניות התישו אותו, לא אחת הבהילוהו לבתי חולים. לילות שלמים לא נרדם כשרצף מעגלֵי רעש טורף מוחו. תחילה חשב שכולם חווים את הרעש הזה, עם הזמן הבין כי הוא שונה. התבונן באחרים – קלילים, מְצַחקים, נינוחים בהבליהם. עמד נכלם ומבולבל שכן בעוד מחשבותיו נדחסו יחד והיה עליו לחלץ את המדויקת שבהן, שפתם פעלה הפוך, ואת מחשבתם האחת טשטשו במסרים מנוגדים. 

"עליך להשתתף בחיים" אמרו לו. חיים הבנויים מקשרים אנושיים ושמחה. "זה בידייך", הוטמע המסר. אך אם לחזור לשאלה בראשית החיבור: האם כל דבר המזומן לנו הוא סימן לכך שאנו מסוגלים להתמודד עמו? מצד אחד, מטבע הדברים נקרים מכשולים, ומוטב להחזיק בתפיסה המאפשרת לנו להתייצב מול קשיים אלו באופטימיות, שכן המשבר הוא גם ההוכחה ליכולת שלנו להתמודד עמו, אחרת לא היה פוקד אותנו מלכתחילה. מנגד, האין גישה זו טומנת בחובה חוד משוח ארס ובמקום לחזקנו היא פוצעת בסתר? המחשבה כי בשל חוזקנו אנו צריכים להתמודד עם אסונות שפוקדים אותנו עלולה להסיטנו אל השיתוק, התסכול והשנאה העצמית. "טלו ממני את כוחי", יאמר אדם מוכה יגון, "השאירו אותי תם, חלש ומוגן כאותו איש בנמל". 

י. בנעוריו טענה אימו כי אין זה משנה אם ישנה השגחה פרטית או שהעולם אקראי משום שבשני המקרים האדם מופקר. על צדיקים נאמר שככל מעלתם גבוהה כך היצר שלהם, וההתמודדויות המזומנות להם, וזה "צדיק ורע לו", ללמדך שאפילו עליהם לא חס האל. לכן מי צריך אותו? 

אימו ראתה באפשרות הבחירה ביטוי לשאיפת האדם לנתק עצמו משרשרת הסיבות. לבחון ולבחור בכל יום מחדש את חייה. להוכחה, אמרה, הגירושים. משהחליטו כי רע להם, עשו מעשה. 

"איך אפשר לדעת מהי הבחירה הנכונה?", שאל. היא פירשה את דבריו כמצוקת נער המצר על ניתוק הוריו, אך שאלתו בוגרת וכללית: אם אימו תיקלע למשבר דומה בקשר הבא שלה, הרי מהלך חייה לעולם רוחבי ולא מעמיק אל מעבר למשוכת הקושי. 

כשהפנה לאביו שאלה דומה, הלה השתומם כתוהה על יוצא חלציו, "לפעמים משנה מקום משנה מזל!", הפטיר. זהב זָכַר לאביו חסד ילדוּת. בשעה שסבל מהצקות חוזרות מצד תלמידי כיתתו ונאבק להתמודד עמם כמיטב הציווי החינוכי, אביו היה היחיד שהתעקש להעבירו לבית ספר אחר באמצע השנה, מה שלימים אכן שיפר את מצבו. 

תהא הסיבה אשר תהא, גם אם ישנה השגחה בעולם וגם אם אקראי הוא, העולם פועל כפי שהוא פועל, ואנו מגיבים אליו, בזאת צדקה אימי, אמר, אך כל פעולה, כל בחירה, מקיימת צד אחד ומחסירה אחר, ואיך נדע מהי הפעולה הנכונה? בשעה שהוריו התגרשו, לדוגמה, הם צעדו בנתיב אחד ולעולם לא ידעו מה היה עולה בגורלם לו בחרו בנתיב ההישארות. אילו הוא היה יכול להתפצל ולנהוג בשתי דרכים שונות, האם היה רואה שתי תוצאות שונות או שמא מפת חייו הייתה משתרגת בדרך לא דרך ועדיין מגיעה לאותה נקודת יעד קבועה מראש? 

יא. שתי הגישות בבית הוריו לא סיפקוהו. אביו האמין בגורל שנקבע לאדם. לדבריו, אם בקוד הגנטי נרשמה בנו מחלה סופנית, אמר האב, לא משנה מה נעשה – נמות ממנה. את חופש הבחירה הותיר לחובת ההשתדלות. בעצם אורחותיו יחליט אותו חולה אם יקדים את מועד מותו (יזניח עצמו) או יאריכם (יקבל טיפול), אך גזרת הגורל תשיגו לבסוף. כשזהב שאלו איך הדבר מתיישב עם "משנה מקום משנה מזל" כמילותיו, השיב אביו כי רק תוך כדי התנסות אדם מגלה מה גורלו. לדוגמה, הוסיף, אם גם לאחר מעבר לבית הספר השני, והשלישי, עדיין היה ממשיך לסבול מהצקות, היו מסיקים שזה גורלו, ומפסיקים להעביר אותו בתי ספר אלא מתמקדים בשיפור המצב, "טיפול פסיכולוגי או מתן שוחד לילדים שיחבבוהו", צחק. 

אימו, כמי ששאפה לחיות כאדם חופשי, טענה כי בדוגמת החולה הסופני, עדיין אפשר לחולה לבחור. למשל, ליטול את חייו ולחמוק מייסורי מחלתו. העולם אבסורדי, פסקה, קשה למצוא בו הגיון, רק לנסות לשפר את המצב כל עוד מסוגלים לכך. 

אבי דטרמיניסט. מקבל את גזרת הגורל ומתגונן מפניה כמיטב יכולתו, אמי בגישתה הקיומית בוחרת לעקוף אותה, ושניהם אינם חושבים על האפשרות להעלים אותה. האין דרך שלישית? 

יב. כתב זהב: "ייאושי, ייאושי, נחשי-מים מתרוצצים בדמי, מרוצצים עצמוּתי, מתנחלים במעי, מעקרים את הטוב והיפה שעוד היו בי. האם היו בי? האם היו בי אי פעם?"

בן תשע פרחו בו הצִבעונים לראשונה, או כך לפחות נהג לדמות את כאבו – פרחים זרים בנוף, מהפנטים ביופיים הקר. היה זה כשעלה אל גג בניין מגוריו לחזות כמנהגו בתרנגולות שהשכן גידל שם. מראם הפזיז שעשע אותו. להפתעתו גם אימו הייתה שם, סמוכה עם השכן. משהו בשפת גופם החשקני תגרני, החליאוֹ. הם ניסו לדובבו אל הלצות וכאלכוהוליסטים השוטמים את הנגמל התקשחו למראהו הסרבן. 

מלבד צבא מטילות החזיק השכן בשני תרנגולים שהתגרה בהם ללא הרף, לדבריו – במטרה לנהל בעתיד הימורי קרב-תרנגולים. ניסיונות השכן כשלו משום שתרנגול אחד היה כנוע וגם כשהשני קיפץ על גבו כמו שקרה באותה עת, לא עשה דבר. התרנגול הדו-קומתי התהלך לו בנחת, וזה לבדו הרעידם מצחוק. אימו הפטירה כי הוא נראה כמו תרנגול בחצאית. הם נדמו לו כילדים והוא הבוגר מביניהם. היפוך התפקידים הכעיס אותו. התרחק ועמד בפינת הגג. ידיו בחיבור אדני החומה כמו עמד בחרטומה של ספינה. תחת שמיים ללא רבב עלה בו גל בחילה. הכל מזוהם, התחלחל. המולת התרנגולות מאחוריו היוותה פסקול הולם. מבטו נדד: חבלי כביסה כרעו תחת בגדים נטולי חן, בובה עקורת רגל איימה לקפוץ מאחת המרפסות, שיכונים, גבב כיסאות פלסטיק, וסביונים. אימו עזבה לבסוף, הבחין בה קטנה ומטופשת מתרחקת. אדי חום כפלו דמותה. סביב עמדו דיונות חול, כאילו נזדקקו שאר פלגי העיר לחיץ מפני השכונה. מוזנחוּת, אלימות, כלבים מכונמים, חתולי אשפה, חמור שאיש מעולם לא תבע עליו בעלות אבל כל הילדים, גם הוא, עשו עליו תורות רכיבה והלקאה. 

הביט בשיח קוצני עצום מזדקר. תמיד עמד בו ריח קיץ מעושן. יום אחד הגיח מתוכו צב, פסע בתמימותו אל התופת. שבוע שלם ילדי השכונה החזיקוּ בצב, שילחו אותו במירוץ אל קו הגמר, העמיסו על גבו פריטים: עפרון, מחק, חלוק אבן – לבחון את כוחו. קשקשו על משבצות השריון, וילד שהיה כִּשרוני הצדיק את השם הטוב שנקשר לו והכין מקופסת סיגריות בית. כך הסתובב הצב כמו פיל הודי מוקטן, עליו מבנה שיכול להכיל זוג נסיכים זעיר. מדוע שאב מכך הנאה כה גדולה? הצטמק בתוכו. הבחילה לבשה מדי אבל. לו יכולתי, נקוו דמעות, הייתי מחזיר את המברג למקומו ולא פוער בשריונו חלון-גג רק כדי לבדר את חבריו. הייתי ממלט את הצב – ממני, מהמקום האיום – מעבר לדיונות. אך מאוחר לצב. מאוחר עבורו. בן תשע ראה עצמו מצטער שנים הלאה. 

סב אל הלול. התרנגול עדיין כפול, ניצב כטוטם צבעוני נושם, מכותר תרנגולות תלולות כרבולת שהחלו לקרקר, להניע ראשן, לנפח חזן: בליל נוצות חומות, מג'ונג'נות, לבנות, ירקרקות, עיני יערות דבש ננעצו בזהב לסירוגין, גרונן נזעק, מקורן נפער "לאלאלאלא" רטטו, "שםשםשם" ציווחו כבטקס גירוש שדים "לא-שם-לא-שם" סחרו ברצף חסר נשימה. התרנגול הגבוה סבב על צירו וזה תחתיו סבב בכיוון הפוך ויחד קפצו, רגשו, כנפיים וטופרים, אחד על השני, ניקרו פיסות קורקבנים וטחול, תרנגול על תרנגול, תרנגול אוכל תרנגול, חגיגת צבעים, פריעת נוצות, קריאות תאוותניות, זללו עד להתפקע. השכן הצטחק והתיז סילוני מים מצינור גומי ירוק. עננת הנוצות התפרדה, נצצה אגלים, הבזיקה קשתות נעלמות. כאב פילחו. או אז נבטו בו הצבעונים לראשונה: פעם הכישוהו כצפעונים, פעם שקטו כפקעות הממתינות להנץ, אך רק בצאתו מן הים פרצו צבעוני-עד ויותר לא אבו לזוז. כפרחי נירוסטה בוהקים הצטלצלו בקור רוח. 

יג. כתב זהב:
בעומדי בצוק יפו לנגדי חזיון-אימים 

מן האופק קרבות באות אוניות-דמים

בטנן מטילי עופרת אש ולהט חרבות 

זבי מורסה רוחשת – מגפה הן מוליכות

נחשי גלים – ראשם גורגונות שואגות 

או אז רגליי פתע נכבשות שלשלאות

עת מוחי שנוק שתוק שבוי בבעתה

לבי מובל מובס מובהל לוט בעלטה

קצתי בחיים אלה מעשה גמלה נפשי

אך רוחי רכה מפצרת מעכבת בעדי: 

הן תראה שדה נאה אלום בשיבולים

קרן שמש עז מברקת הענבר שבעלים

בים פזים התכלת הלילך והכסוּף

שמי זהב חופנים חופים הרים וסוּף

עוד מועד, נדים קדים צבעוני יגון

מוטב מפלט-סתרים בהוד השיגעון.

יג. ריח אמוניה ומצעי אל-קמט הקבילוהו בבית רפואות נפש. מיטה נזירית נוספת רמזה על שותף עתידי. בצד כל אחת מהמיטות שידה קטנה, מעליה גדילי מנורת לילה הצרימו בחן-מוגזם. במקום הזה רשאים לפרטיות בנפח מגירה אחת, חשב בעגמומיות. בין שתי המיטות חצץ חלון צר וקמצני. זהב קרב לשִמשה, הרטיב קצה אצבעו ברוק ושרטט, או נכון יותר פינה מקום באבק, לעיגול גדול. 

פניו שהו במרכזו כשאמר "אפס". שמע את קולו נוקשה כחגורת עור שלא עשו בה שימוש זמן רב. קרני שמש שיברו באפס מאורות וצללים שהדגישו ביתר שאת את חמקמקות המושג, וחילצו ממנו חיוך אינטימי יודע-סוד. סביב נצנוצי האור שרטט עוד אפסים. לנוכח מערכת הגלגלים שצייר, לחש: "מעשה מרכבה". 

מבעד לחלון נפרש גן מפורץ שבילים. סככה מכפיסי עץ משורגי שתי וערב לא עשתה חסד כנגד אזור נשוך-שמש זה, והצל שהסככה הייתה אמורה לספק, נלפת לדופנות ומיאן להתפשט. שיחי ורדים עבותים התגבהו מעבר לקומת אדם. בראשי כרוביות סמוקות החציפו פנים למזמזמים מזדמנים. בספסלי אבן ישבו בפיזור גוף ודעת אחדים מדיירי המקום. בחלוקים וכובעי בייסבול הפקירו את גופם ספוג קור-מזגנים לחום שבחוץ. בחדר, ריח קל נשא הבטחה סותרת: יהיה טוב. יהיה רע. 

אם נרחיק אל דלת הכניסה ונביט משם, ניטיב לראותו בגבו אלינו, נעוץ בחלון. רזה, שיערו פרוע, חולצה בסימני קיפול הסגירה התחלות חדשות. ידיו שלובות מאחור, כף יד אחת לפתה פרק יד שנייה. אצבעות היד החבוקה שלוחות לעברנו בחמניוּת רפויה. האצבע המורה, מפודרת אבק כמו העלתה תאטרון קבוקי משל עצמה. בכתפיים שחוחות ואגן נוטה מעט קדימה הציב סימן שאלה ענקי בחדר. 

יש לשער כי עד לכניסתו אל החדר, זרם האור הממולבן מהחלון בלא מפרע, כעת מרבית האור נחסם. עוד נעריך כי חזיתו הוכתה אור משום חשרת הזוהר שהקיפה מִתאר גופו כבציורי קדושים. 

אחוריו כמו החדר כולו עמדו בצללים שהתעצמו מכוח הניגודים. 

שתי אלומות אור, זרקורים צרים גליליים, הבקיעו ברווח בין זרועותיו למותניו. בליכסונן, שיוו לזהב מראה של חותר במשוטי שמש. אלומה אחת נעוצה בצד המיטה לשמאלו, השנייה לוחכת את חלקה התחתון של דלת הכניסה, היכן שאנו מצויים – ואם היה גופנו פיזי רגלינו בוודאי היו טבולות בה. 

מלבד אזורים אלה נשא החדר לובן כחלחל במצעיו ובקירותיו והעיד על אופיו של המוסד, כמו גם אגניות אמייל אליפטיות ששהו תחת המיטות כחלליות בזעיר אנפין, ממתינות לאות מחללית האם החשוקה בתקרה, ובמועדה תפיז כמקובל אור ניאון קר. 

זהב הרפה מבטו מהחוץ וחזר לעיין באפסים. כמה בלום הוא הכלום, התפעל. האפס – עצום, סתום להבנה. את היש יכול כל אחד להכיר – "היש ישנו", כקביעה הפרמנידית, זאת אנו יודעים. אך האפס, השלילה, הנתיב הנסתר שבו לא צעדנו, תמונת הנגטיב של חיינו, כה רחוקה מהישג הכרתנו. אם לאפס אין מידות הוא לא יכול להתחלק. לא בשכל ולא בדמיון, הקיש הרמב"ם. 

נראה לזהב עונג נדיר להגות בעניין שכזה. האפס מופלא עד אין חקר, קיים באי-קיומו, נוכחות אינסוף בעולם, חור שחור בבריאה. לא לחינם התנגד המערב לאפס כשזה התגלגל לפתחו מן המזרח. סִפרה מוזרה זו איימה למוטט את המתמטיקה כולה. אין טעם להכפילה ואי אפשר לחלקה. 

המערב הזה רק אינטרסים, גיחך. לולא המשיכו הפרדוקסים להיערם ולבקש התרה הם לא היו מכניסים את האפס לתחומם, ואכילס לעולם לא היה משיג את הצב. דימה את הפרדוקס של זנון, והצטחק. 

פעם חשף בפני יועצת המחלקה, כי לפעמים הוא מרגיש אפס. היא הצטערה עבורו, גם הפעם לא ירדה לסוף דעתו. אין הוא חש את אפס ההתבטלות כי אם את האפס כחידה עלומה, כעצום ואינו מוגבל, פתח הצצה לאלוהות. 

"אתה עולם ומלואו, אתה לא אפס!" הניחה יד מנחמת על זרועו. עיניה טובות אך שכלה מתוח עד קצה היכולת כרוגטקה ביד ילד נמהר. הבחין איך אחרי כל אמירה שלה רפסה הרצועה, מותירה אותה מדוללת כוחות. מה הוא יכול לומר? כל דבר שהוא עונה, כל מילה, מתפרשת באופן מגוחך. בעיקר נבוך על שבחרה לעזור לזולת. הוא הזולת, תעזור לו. מה יאמר? מה כבר אפשר לומר על עצמו או על האפס? מילים לא אוחזות כאן. 

כתב זהב: 

כל ניסיונותיי לתקשר – כעוגנים שאינם פוגשים קרקעית. 

לא רק את חווית הכאב אי אפשר לחלוק עם הזולת, אלא כל דבר, מתחושת שמחה והִתעלות ועד לניסיון לתאר את טעם הפרי. בספרה רְאִי הנשמות הפשוטות כתבה המיסטיקנית הבּגינית מרגריט פּורֶט, כי כל ניסיון לתאר את הבלתי ניתן לתיאור הוא מטופש יותר מהניסיון להאיר את השמש בפנס. אם כך, מה לו עם מילים? בשתיקה אינך טועה, אינך מייחל להבנה ומתאכזב, ומילותייך אינן נופלות לרגלי המאזינים, חסרות פשר וחיים. 

אך נשוב אל זהב ביומו הראשון: עדיין ידיו מאחורי גבו עומד בחלון. שני משוטי האור שרגע קודם עמדו תחת זרועותיו – התקצרו והתרצדו כעששיות-אור תשושות המנסות לצלוח ים ערפל. מחר שוב תשלח השמש קרניה להעתיר חום בשפתי החלון, תגלוש פנימה כחיית מחמד סקרנית, תמשש את החפצים, תשזוף את זהב, תכשכש זנבותיה ותיסוג במתיקות עד שתעלם. 

יום רודף יום וקרן קרן במחול גאות ושפל שבו דבר אינו נשאר כפי שהוא: רגב אדמה נבקע לנבט, שכבת צבע דהה בכוננית, מחשבה שזה מכבר יצאה חוזרת למודת ניסיון. וממיקומנו הפיזי, כזכור ליד הדלת, נראה איך לאיטה בעיתה שקעה ספינתו של זהב. כשסב אלינו טבל אפלה גמורה.