הגר חג’ג ברגר סוקרת במאמר מקיף את הניסיונות להביא לשינוי חברתי בישראל ולהגיע קרוב יותר לחברה צודקת מאז 2011.

המערכת

לוגו פרויקט אוטופיה
לוגו פרויקט אוטופיה

…”לפני הרבה שנים בקיסרות אחת

השיגה אמנות הגיאוגרפיה דרגת דיוק שכזאת,

עד שמפת חבל ארץ אחת השתרעה על פני עיר שלמה,

ומפת הקיסרות כולה על פני חבל ארץ.

ברבות הימים לא סיפקו עוד המפות האלה את הקיסר,

והמכללות לגיאוגרפיה הוציאו מפה של הקיסרות

אשר מידותיה כמידות הקיסרות והיא תואמת אותה

אחת לאחת, בדייקנות.

ואותה מפה כיסתה את הממלכה כליל והעלימה אותה מן העין

חסמה את אור השמש והכל מתחתיה נבל, גווע והיה בחשיכה.

מפת העולם/ בורחס

בורחס בספרו “על הדקדוק במדע” מתאר מצב אבסורדי בו המקור הופך להעתק, המרחב הופך לסימולקרה של עצמו. בחודשים שקדמו ל-7 לאוקטובר, טלאי דגל ישראל נמדדו במידות שונות, וקבוצות כאלו ואחרות ניסו לכסות בם כמה שיותר טריטוריה. לבחון את המקור שלהם, למול המציאות המרחבית שטלאי דגלים נפרסים בה בשעטנז מתריס, המאיים לכסות גם אותנו תחתיו, ואז, התכסינו כולנו ברצון להכחיש את החור השחור שנפער מתחת לטלאי הדגל. ב-7 באוקטובר קרסו כל המחלוקות לתוך מחלוקת אחת, לפחות כלפי חוץ, המחלוקות של השנה האחרונה הושמו בצד, וניצבנו יחד למול הלם ההווה. שום דבר שהכרנו לא מוכר יותר, שום נקודה של אחיזה לא נותרה לנו, ואם חשבנו שמינואר 2023 אנו ניצבים בפני חודשים מורכבים בחברה הישראלית – קולות למלחמת אחים, שנאת חינם, פיצול ושסע עלו, כמכירת חיסול המדינה, שהנה נפתחו הסכרים והשטף מציף ומסתיר את היובש האידאולוגי – הרי שאירועי אוקטובר הנוראיים הובילו אותנו לתחושה כי אנו בלוע התהום, ולא משקיפים מהקצה העליון שלה. נקודה זו נראית כנקודת אל חזור, וניכר כי זו נקודה שלדבר בה על אוטופיה זה כמו לבצע פשע.

טקסט זה במתכונתו הקודמת נכתב בספטמבר 2023, כשההפגנות בקפלן היו החרדה הכי גדולה בחלקים גדולים בחברה הישראלית, כנבואה לכליון שיבוא על העם. אך אז, כמו גם היום, ואולי על אף ולמרות המציאות הכואבת, אני עדיין מאמינה כי המבט האוטופי מחייב. לפני שאנחנו מטביעים את האזרחים עם המים, ועצובים על תחזית דיסטופית שמתממשת למול עינינו, חשוב לזכור כי החזון הדיסטופי מחזיק בתוכו גם אפשרות לטוב. כי האור לעיתים בוקע דווקא מתוך האפלה, דווקא מתוך נקודת השפל.

ולכן בימים כואבים ופוצעים בחברה הישראלית ארצה להציע מבט אתנו-היסטורי על לידה מחודשת של חברה, על נקודת השבר כמקור ליצירת עולם חדש. זהו תהליך שמצטרף להתהוות החברה הישראלית ומשבר הזהות, משבר שמפרק ומאחה, מתאחה ומתפרק, וכעת נראה כי הוא חסר אופק ותקווה. אנסה להציע שדווקא ממקום זה, נמצא את עצמנו מחדש.

במסה קצרה זו אנסה לבחון חלק מנקודות השבר והסדקים המרכזיים, ולהראות באופן פרדוקסלי כיצד שברים עלולים להוליד אומה, וסדקים ליצור הזדמנות. מבט על החזון האוטופי, מראשית קום המדינה ועד למימוש החזון של האפשרי. בחלק זה אציג אירועים משבריים מרכזיים שהובילו לנקודת השבר של ההפגנות, ולאחר מכן אתייחס למלחמת חרבות ברזל, שפרצה בעקבות הטבח הנוראי שבוצע באזרחים ב-7 לאוקטובר. מלחמה שאליה התגייסו כלל אזרחי ישראל, הן בחזית והן בעורף.

הממשלה הנוכחית, יחד עם החרדות והזעם שהעלתה בחלק גדול מהחברה הישראלית, גם היוותה מראה ליחסי כוחות שהרדימו במשך שנים אי שוויון, דיכוי, ושימור הכוח בידי קבוצות נבחרות, ששימרו את ההגמוניה, שירתו אותה, וממשיכים לשרת אותה בממשלה, לא בשונה מממשלות קודמות. המחאות שהתרחשו בצמתים ובגשרים התרחשו גם בתוכנו, בשינוי המחשבה של מה המפריד, מה תקוע לנו בהסכמה, ולא מאפשר לשסע לרדת חלק בגרון. מתוך מבט זה, המחאות לא הרפו, וגילמו את הריבוי. לא איפשרו לנו שלא להביט על האחר, שלא לראות אותו כאדם, והסטת המבט לא איפשרה לחשוב על חזון אוטופי לאיחוי השבר, אלא רק על איסוף שברי הזכוכית מהריצפה של קפלן לפח האשפה של בנייני הממשלה. מתוך המחאות ההן, אנו ניצבים למול המלחמה היום, שאת תרומתה לשסע עדיין קשה למדוד, אך כן ניתן לראות דרכה איך ניתן לבנות חברה חדשה, לפחות להתמלא תקווה שבאפשר.

תחילת החלום הלא מחוייב של המאחד

תמונה מהפגנות המחאה בישראל ב-2011. ויקיפדיה

נקודת הציון לתחילת ההארה, היא אי שם ב-2011. המדינה לבשה חגיגה. אנשים יצאו לרחובות והעמידו אוהל, יריעת בד, מרחב זמני להביע את מחאתם. קיץ 2011 היה מסיבת רחוב ענקית, בכל הארץ, גם אם בעיקר בערים הגדולות. בין אם העמדת אוהל או לא, לקחת חלק בתודעה הקולקטיבית של הערעור על הקיים. והנה אנו ניצבים כמעט 12 שנים מהמחאה החברתית של קיץ 2011. אותה מחאה שהפיחה תקווה ברבבות אנשים, יצרה פתח לשיח אחר, למבט מהרהר, ולהפניית שאלות פתוחות לעבר פנטזיות אזרחיות, חברתיות, אישיות, תוך חיבור בין קבוצות, אשר לולא המחאה לא היו נפגשות בדחיסות ועוצמה שכזו. אותה מחאה יצרה מרחב מדיטטיבי, משתהה, ומפרש. במחאה זו ערכתי אתנוגרפיה במאהל רוטשילד, וראיתי כיצד על אף השוני וריבוי הזהויות שנעו במרחב המחאה, התאפשר שיח. אולי אלו היו ימי הקיץ החמים, צלילי הגיטרה, או עשן המכוניות, שהשטיחו מעט את המריבות, ואולי זו הייתה עייפות החומר. ואולי עדיין לא היה חשש קונקרטי של חלקים בחברה לאבד את בסיסה הקיומי, כפי שראו אותו עד אז. אך משהו החל מבעבע, ובגלל שלא היה כרוך בצורך קיומי, איפשר התבוננות פנימה, להתחבר לגרעין אותנטי, לבחון את אירועי השנים האחרונות, ולבסס מבט על אירועי העתיד לבוא. הסדק של 2011 היה כבקע לשברים טראומטיים שהתחוללו מספר שנים לפני – השבר הטראומטי של 2005, עבור חלק גדול מהחברה הישראלית, השבר של ההתנתקות, והשבר הטרגי שקדם לו ב-1995, עם רצח רבין, שבר חזון השלום. כל סדק הוליד עוד סדק, עד לשבר, וכל שבר כמו פילח עוד קצת במרקם האנושי, עד ל-2011, בה הסדק איפשר לאור להכנס, ויצר את המצע למחאות שהתרחשו עד לא מכבר ברחבי הארץ.

מחאת האוהלים של 2011 הייתה לידתו של החלום הלא מחויב של המאחד. ניתן לבקר את המחאה החברתית על דברים רבים, אך לא ניתן להתעלם מהשינוי התודעתי, על מרחבי ההשתהות שיצרה, שהנביטו שינוי מחשבתי. וככל שינוי שכזה, הוא איטי, הוא מחלחל, הוא מתחיל לשלוח גרורות, וכבר לא נותן לנו להתבונן אחרת על המציאות. שינוי זה עבר מהמורות רבות בדרך, מבצעים צבאיים, ממשלות שקרסו, משבר אפידמיולוגי לא צפוי, הפגנות נוקבות בבלפור, ועוד מבצע, אך כל אלו היו דחיפות צורמות להניע את השינוי, ליצור חורים במפה הבורחסיאנית של הקיום באדמה זו. החשיבה שמה שהיה פה עד כה, הוא לא מה שחייב להיות בהמשך. בימיה העליזים של המחאה החברתית של 2011 התגבשה לה חברה שהביטה לריבוי בעיניים. ריבוי שאני מכנה “מולטיטופיה“, מרחב מרובה שאיפות לשינוי, אוטופיות, השוכנות זו לצד זו. אלו לא יושבות על מרחב ריק, הן המשך של זריעת זרעים אידאולוגיים שהחלו עוד טרם קום המדינה.

בין קיץ 2011 להתכנסות למחאות 2023 עובר קו מקשר. המחאות של קיץ 2011 היו תהליך הפיכחון הראשון בגיל ההתבגרות של החברה הישראלית, בעוד מחאות 2023 הן המחאות שניסו לבחון אם בהתבגרות זו נוכל להיחלץ מבטן אמנו, וליצור ניפרדות מהאם והאב ולחיות לצידם. נקודה זו הייתה ציר שיכול היה להוביל לנקודה ארכימדית, או לגיא צלמוות. בשני המקרים היינו צריכים להיחלץ מההרגלים הישנים, להתפכח, ולהתמודד עם כאבי הטראומה שנכפתה עלינו. תהליך ההתבגרות והחזון המולטיטופי נראים כאפשרות ריאלית בימים אלו, שבהם נכנסנו לגיא צלמוות שלא רצינו להגיע אליו, בכדי להבנות מחדש.

אוטופיה, דיסטופיה ומולטיטופיה

 עטיפת הספר אוטופיה Utopia. מאת תומאס מור.

המילה אוטופיה משמשת לביקורת על מקום קיים. היא נגזרת משתי מילים יווניות: utopia שמשמעה “שום מקום” ו- eutopia שמשמעה “מקום טוב”, ופירושה מקום טוב שאינו קיים בשום מקום. את המשמעות של אוטופיה במובנה כמתארת מדינה אידיאלית ודמיונית טבע תומס מור, הוגה דעות ומדינאי בריטי מן המאה ה-16. כשם תואר מתייחסת האוטופיה לפי מור לחברה מושלמת, היפותטית, אידיאלית, המשקפת את הרצון לברוח מצרות העולם לעולם אחר, טוב יותר. אוטופיה כזו דורשת לאחד בין צורכי הפרט לצורכי הכלל.  

כריכת ספרו של מרטין בובר ״נתיבות באוטופיה״

את נקודת ההתחלה למעבר משיח אוטופי, לדיסטופי, ועד למולטיטופי, אקבע בכתביו של מרטין בובר ויחסו אל האוטופיה הציונית שבמרכז ספרו “נתיבות באוטופיה”. בובר כותב “העדה על כל צורותיה צריך שתתמלא מציאות חדשה, מציאות של יחסים ישירים יותר, טהורים יותר, צודקים יותר בין אדם לחברו, כדי שמתוך ליכוד של קהילות אמיתיות תקום חברותא אמיתית”. בכך הוא משרטט את יחסי הגומלין בין היחידות החברתיות השונות, ואת הלכידות החברתית שעשויה לצמוח מתוכה. הוא מעלה את הצורך האנושי הדוחק בקיומן של חברות, עדות, וקהילות, שבמקביל יכירו בסובייקטיביות והאינדיבידואליות של האדם הפועל. מטרתו ליצור מעגל אנושי שייתן קיום לזיקה בין-אישית אותנטית לאידיאולוגיה הציונית. הספר הזה הוא ייצוג של תפיסות אוטופיות ושל מדיניות של כור ההיתוך, הוא נקודת ציון במכלול האירועים, התפיסות, והמחשבות שהולידו את הרצון לצבר האולטימטיבי. אך אירועי השנים הראו כי ההימצאות של קבוצות כה נבדלות במרחב כה קטן לא מאפשרת סימביוזה תרבותית, ואט אט התגלו במלוא תפארתם הסדקים והשסעים בחזון האוטופי. בתגובה לשסעים הללו הופיעו מחאות שונות, שייצגו את השסעים המרכזיים בחברה הישראלית. משה ליסק ודן הורוביץ כתבו בספרם “מצוקות באוטופיה” כיצד הולידה האוטופיה הציונית מתחים וקונפליקטים. חברה שנעדרת חפיפה בין טריטוריה, אזרחות, וזהות לאומית-אתנית, היא חברה בעלת זהות מטושטשת, ללא דבק חברתי שילכד את חבריה. מורכבת משסעים רבים ועמוקים בין ערבים ויהודים, דתיים וחילוניים, אשכנזים ומזרחים, מאבקים מעמדיים ואידיאולוגים. על רקע זה, הם טוענים, לא פלא שצומחת מערכת פוליטית מפוצלת, רוויה במשברים אידיאולוגיים ופוליטיים. בתוך חברה כזו, עיצוב הזהות הופך לאתגר מורכב במיוחד. התוצאה, מסבירים ליסק והורוביץ, היא “אוטופיה שהשתבשה”. כך נוצרת חברה המתקיימת במרחב אחד משותף, אך מאופיינת בסדקים ושסעים פנימיים שלכאורה לא יכולים להתאחות. הפיצולים המרובים שמלווים את החברה הישראלית, יצרו קרע גם במחויבות האוטופית המשותפת, כקולקטיב אחד.

התנפצותה והתפרקותה של האוטופיה הציונית מאפיינת אמנם את החברה הישראלית, אך מושפעת מתהליכים גלובליים. שני סוגי שיח מעניקים הקשר חשוב לשינויים שעוברת האוטופיה הציונית המונוכרומטית. הראשון הוא השיח הפוסטמודרני, הממקם את האדם במרכז, מערער על האמת, ועל הנרטיב האחד. המשמעות האחת המוחלטת מפנה את מקומה לנזילות ועמימות של משמעויות. השני הוא שיח הניו אייג’, המקדם שפה רוחנית, שאלות פילוסופיות של חיפוש משמעות, עבודה אישית, ורצון להתנתק מהגדרות חברתיות כופות ומאחדות.

התנפצות זו תלויה כמובן בשסעים בין מזרחים לאשכנזים, חרדים וחילונים, ערבים ויהודים, ומה לא. כלל השסעים האלו הולידו קרעים מדממים במפת המדינה המטאפורית, כמו גם הפיזית, עליהם לא ארחיב במסה זו, אך אלו היו סדקים שהנכיחו את השונות, המורכבות, הקושי לחיים משותפים, את הסטת המבט מפניו של האחר. מלחמות על מלחמות, מריבות פוליטיות, והשסעים שהרימו את הראש, לא איפשרו תהליך התבגרות תקין. לצד תהליכי גלובליזציה ואינדיבידואליזציה התרחב השסע בין הציונות הדתית לחילונית, שהגיע לשיאו בשני אירועים טראומטיים. אחד הכניס את השמאל לדכאון פוליטי והוא רצח רבין, והשני הכניס את הציונות הדתית לזעם ותחושת חוסר אמון שהגיעו לשיא עם תוכנית ההתנתקות ב-2005. החלום ושברו של שני הגושים המרכזיים בחברה הישראלית היהודית, שלרוב גם נגזרים מהם שייכות אתנית, אמונית, ומעמדית.

השנים 1995-1994 היו שנים סוערות בצל החתימה על הסכמי אוסלו על ידי ממשלת רבין. אלו הובילו להסלמה בקרע ולמקרי אלימות וטרור פלסטיני, לצד הטבח הנוראי במערת המכפלה, וגל פיגועי ההתאבדות. אז נטען כי הממשלה מנפצת את החזון הציוני, ואף היה ניסיון למרי אזרחי על ידי תנועת “זו ארצנו”. נערכו הפגנות שבהן רבין וממשלתו הושוו לגרמניה הנאצית ולהיטלר. הכאב של המחנה שהאמין בשלמות המדינה על פני הסכם שלום גרם לשבר גדול ולקריאות לרצח רבין כ”מחריב הציונות”. ב-4.11.95 ארגנו תנועות השמאל הפגנת נגד למחאות של גוש הימין, תחת הכותרת “כן לשלום, לא לאלימות”. בסוף אותו יום הסדק בין הפלגים הפך לאחד השברים הגדולים שידעה החברה הישראלית עד אז – רצח רבין, ראש הממשלה המכהן, ועם רצח זה דעכה הדרך לשלום עם הפלסטינאים. פרק זה היה יריה גם בדגל המקשר בין הימין והשמאל, והוביל לשנים בהן השמאל נשלח למרתפי הדיכאון הלאומי ואיבד מכוחו. שלבים אלו שנכתבים כאן באמל”קיות הם חלק ממבט מפוקח על חברה שסועה ומדממת, מבט עייף, שמבעד לטראומות והטרגדיות רואה תבוסה, של כל הצדדים. בתגובה לטראומה הזו מחנה השמאל סגר את ביתו, נרתם לרפא את הפצעים בינו לבין עצמו, ורק ב-2005, ובאופן מפתיע, הרים את ראשו מעט מחדש, כשאריאל שרון הוציא לפועל את תוכנית ההתנתקות. כך אנו מגיעים לאירוע טראומטי לחלק גדול אחר בציבור הישראלי, בו נתלשו מבתיהם כ-9,000 אנשים. המחאות והפעילות שאורגנה על ידי מועצת יש”ע וועד מתיישבי גוש קטיף כללו שורת הפגנות שסמלן היה סרט כתום, שרשרת אנושית של מעל מאה אלף איש, תפילה המונית של מליון וחצי איש, תפילות בכותל, ועד להפגנה האחרונה בכיכר רבין שכללה מאתיים אלף איש. מחאה זו הייתה שבר גדול בין הציבור הדתי לאומי הימני לציבור השמאלני, שגם כך יחסיהם היו עכורים, אף יותר מרצח רבין. זעם של יחידים מקרב הציבור הוביל למעשי רצח ב4.8.2005 עת עלה חייל לאוטובוס בשפרעם וטבח 4 נוסעים, ב-17.8.2005 רצח אחר 4 פלשתינאים בשילה. אך לא רק מעשי נקם כלפי חוץ, היו גם מקרים בהם גודל הטראומה פער באר עמוקה בלב תושבים רבים שלקחו את חייהם, חלקם באקט מחאתי כמו ילנה בוסינובה וברוך בן מנחם שהציתו עצמם כמחאה נגד תוכנית ההתנתקות. שניהם נפטרו זמן קצר לאחר ההצתה, וכמובן שיש עוד רבים שסיפור ההתנתקות הותיר בהם פצע גדול, אולי גדול מכדי לאפשר מבט על הכאב של האחר. ומהכאב הזה נחזור עוד אחורה טרם רצח רבין. כעת אוכלוסיה זו הרגישה תשישות, תבוסה, וכאב. מבט שאולי לראשונה בשל מערכות תבוסה משני הצדדים, יכול להיישר מבט אל האחר. כשניצבו מותשים ימין ושמאל, איש איש נשלח לביתו לנקות את כתמי התבוסה. שנים אלו היו שנות הרדמות אידיאולוגית, או נכון יותר שנות חיפוש חדש אחריה, וניסיון להתמודד יום יום עם צרחות ההתעוררות למציאות שאף צד לא האמינה כי תגיע.

והנה אי שם בקיץ 2011 אלפים נרתמו למחאה חברתית שבסיסה היה כלכלי, ויצאו והתיישבו באוהלים שהקימו ברחבי הארץ. באזורים אלו הם יצרו מרחבי השתהות ותהו על היש. ביררו על מה אם. חשבו על האפשר. צעירים וצעירות מלאי תעוזה ותקווה, שיצאו לרחוב ביום חם במיוחד, לקחו חלק במחאה, ישנו במאהלים ברחובות הארץ, והפכו את המדינה למשך קיץ שלם למרחב מדיטטיבי פסבדו טיפולי. מרחב בו אפשר לעצור, לברר, לבחון, לנתח, ולקדם עבודה עצמית וחברתית. במסגרת המחקר האנתרופולוגי שערכתי הסתובבתי, סקרנית, בין האוהלים, והקשבתי לאנשים, לקחתי חלק באירועים, והתבוננתי בשכבה האנושית המרהיבה שאוחדה לה יחדיו. ביקשתי להבין: למה אנשים החליטו לצאת לרחוב ומה מתרחש במרחב שהם נמצאים בו יחד?

“כל אחד הגיע לפה ליצור מדינה עצמאית כפי שהוא חזה אותה. זה מיקרוקוסמוס של החברה, של החיים בעולם הזה. רוצים לנסות ולטעום מהכול. אבל גם מאמינים בלהיות יחד בתוך השינוי האדיר שנוצר פה. אני בכלל הגעתי אחרי ויפאסנה, להתחבר לעצמי. באוהל פה מימין זוג שככה חי כבר שנה, באוהל בטבע. הם נוסעים עם הג’יפ כל פעם למקום אחר. ‘מתחברים לאדמה’, וזה ששם בכלל רוצה למצוא דרך לחיות כאילו בלי רכוש. הכי מחובר לאמת הפנימית שלו… מה שמחבר את כולם זה שמה שיש עכשיו רקוב, שצריך לשנות ושכל אחד יכול למצוא את מה שטוב לו, בפנים, בתוכו”, כך מסביר לי שולי (שם בדוי). נקודת המבט שלו משתלבת עם דבריהם של מאות אנשים אחרים שלקחו חלק במחאה החברתית, ואשר בחנו את חייהם והבחירות האישיות שלהם למול החברה. המחאה איפשרה להם למצוא את האוטופיה האישית לנוכח קיומו של קולקטיב, “באתי לפה לחפש את עצמי. אני תוהה… למה פה? טיילתי בהרבה מקומות בעולם, ‘לחפש את עצמי’, להבין מה המשמעות של החיים האלה. כשהגעתי לפה בתוך הקבוצה שיצרנו פה, כאילו התחלתי לגעת בדברים שהיו סגורים אצלי כל כך הרבה שנים… אף פעם לא הייתי בטיפול, אבל יש לי תחושה שאפילו אצל הפסיכולוג הכי הכי לא הייתי מצליח לעבור כזה טיפול עמוק בנפש שלי”, אומר לי יונתן (שם בדוי) שהשתתף במחאה.

האנשים שפרשו שק שינה במאהל רוטשילד ביקשו לקחת חלק במחאה שהלכה ונתפסה כארוע מכונן בחברה הישראלית, ובאמצעותה לבנות חיים טובים יותר וצודקים יותר. בה בעת הם השתמשו במחאה כדי לערוך חשבון נפש פרטי ועבודה אישית לשם גיבוש זהות שלמה יותר. השילוב שהתרחש באותו המרחב והזמן בין ההשתייכות והמניעים הקולקטיביים יחד עם השאלות האינדיבידואליות, הפך את מאהל רוטשילד למולטיטופיה. תחילתו או המשכו של הרצון לקיום משותף מתוך הבנת השונות, והבנה כי במרחב כה קטן לא ניתן לתת לצד אחד את המושכות ללא מבט על האחר.

המרחב המולטיטופי הזה, שהוא אתר מרובה אוטופיות מתבטא בשני מימדים.

המימד הראשון הפך את שדרות רוטשילד לאתר שבו מתקיים שיח על שאיפות אישיות, אך גם אלו הקולקטיביות, הנחוצות ליצירת עתיד טוב יותר. בובר טען בספרו “אני ואתה” כי יש לתת מקום ליחיד ולאינדיבידואליות בכדי שיתאפשר קיום יחסי אני-אתה. זהו מצב ביניים שיתאפשר רק אם ה”אני” וה”אתה” יוכלו להתפס כישויות סובייקטיביות. רק במצב כזה יתאפשר תחום ביניים, שהוא החברה. מצב זה של קיום זה בעיני בובר הוא האוטופיה האנושית. במאהל רוטשילד, במהלך המחאה, פגשתי את הקיום האוטופי הזה ושוב אני פוגשת בו, בימים אלו.  

המימד השני איפשר לאנשים להתנסות ולברור לעצמם את התפיסות האוטופיות שלהם, שונות ומנוגדות, חדשות ולא מוכרות, שניתן היה להרהר לגביהן, וכל זאת מבלי להידרש להכריע ולהתחייב לאוטופיה אחת. באותו מרחב מרובה אוטופיות הפרטים יוצקים משמעויות אינדיבידואליות ו/או קולקטיביות, וכתוצאה מכך קונפליקטים חברתיים נשמרים כשלם סדוק ומבוקע, אך אחד. מתוך התבוננות פנימה על נפש המשתתפים, תוך חיבור בין מרכיבים תרבותיים-חברתיים לבין ממדים נפשיים-אישיים מצאתי את המאחד החברתי.

כך כתבתי ביומן השדה שלי משנת 2011, “ניכר כי אנו נמצאים בתהליכים שמבקשים לשמור על השיח החברתי אך לבקוע מתוכו לכדי ריבוי משמעויות, מרמת הזהות האישית ועד לקטגוריות חברתיות ופרקטיקות של חיי יומיום. בכך נוצר אתר מרובה משמעויות, אתר מולטיטופי, שמותיר את האוטופיה הקלָאסית בצד ומאפשר שיח מרובה אוטופיות”. ריבוי האוטופיות, הכלכליות, חברתיות, פוליטיות, תרבותיות, מאפשר את פעולתם של כוחות מנוגדים ועמומים, ואת קיומן של האוטופיות המרובות כשלם העולה על סכום חלקיו. המרחב המולטיטופי המשותף מאפשר יצירת אזור רב-פנים, המכיל זהויות מרובות, ומגבש פסיפס של אוטופיות. בהקשר הלוקלי זוהי המעטפת של בניית חברה על כל גווניה, בעיותיה, ומשמעויותיה, בד בבד עם יציקת תכנים אינדיבידואליים, פסיכולוגיסטיים, שקושרים את הפרט עם משמעויות אוניברסליות ואישיות.

כתוצאה מהשינויים הרעיוניים הללו, גם המבנה של השיח האוטופי משתנה, ומתמלא בסוכנים ובתוכן של חיפוש משמעות, גלובלי ופרסונלי. אותה חברה בעומס יתר של ליסק והורוביץ, העומדת בפני קריסה, הפכה מחברה אוטופית לחברה מרובת אוטופיות, למולטיטופיה. מרחב שבו קבוצות ואינדיבידואליים אימצו או יצרו אוטופיות אישיות שמותאמות להם, ומאפשרות להם לחיות בחברה המפוצלת כפרט שלם. בכך טמון כוחה של המולטיטופיה כמרחב שפועלים בו אוסף מרובה של כוחות, תפיסות, אינטרסים, לגבי מהו הטוב האולטימטיבי בחברה הישראלית, ואשר מנהלים את האוטופיות המרובות כשלם העולה על חלקיו. פרדוקסלית, ככל שמספר האוטופיות הקהילתיות עולה, כך עולה כוחה של המולטיטופיה כמרחב גמיש ומכיל המאפשר שיח וריבוי קולות בתוך השלם הגדול.

מטרותיה של מולטיטופיה זו נעות על הרצף שבין יצירת אוטונומיה תרבותית ופוליטית על שטח מדינת ישראל, ועד להתמקדות במצוקות באוטופיה, ובקשיים הכרוכים במעבר מקהילה למדינה שמתבססת על האוטופיה הציונית כבסיס לקונצנזוס המדומה בחברה הישראלית. ניתן אולי לומר כי זו הגיעה לכדי זיקוק במחאה החברתית, שבה עומדים הפרטים ומבקשים ליצור התאמה, שתאפשר חיים משותפים במרחב, ועם זאת תשרת קבוצות וקהילות שונות בישראל כאתר שלם. ימי המחאה עברו חלפו, אך כפי שכתבתי היא סימנה את היציאה מהשבר, את המבט המפוקח על המציאות החברתית, וגם את הוויתור הלא מודע על אידיאולוגית-על, ובמקומה לעבור לחיפוש אחר נקודות חיבור.

הקורונה הייתה אויב משותף לכלל האנושות, ובחברה הישראלית היא לא הבדילה בין ימין שמאל, חרדי חילוני. היא במובן הזה לא הייתה מפלה. אנשים ישבו בבתיהם, ספונים מפני הסכנה מבחוץ, וכמו במחאות 2011 החלו חושבים. משתהים. מביטים. הסדק של 2011 נפתח שוב, וגילה שהפצע נותר פתוח. מחאות בלפור שהיו פתח לכעס על ממשלת ביבי, ועל ראש ממשלה מכהן שלא מוותר על כסאו, ובכך, לתפיסת המוחים, גורם לריסוק ערכי הדמוקרטיה, החופש, השוויון, המוסר, ההוגנות, והצדק, אותו שבר הוביל לעלייה מפתיעה של ממשלת בנט-לפיד, ממשלה שלא חלמנו שתקום אחרי תלאות העבר. בממשלה הזאת ישבו ימין, שמאל, דתיים, וערבים. תחילת האחדות? טרם. הממשלה הקודמת לא היתה מושלמת, גם לא ממש שרדה שנדע לבחון אותה במבחן המציאות, אך הרעיון שלה היה האפשר. לעומתה, הממשלה הנוכחית שוב מפנה לנו את המבט לעבר התהום, בעוד הממשלה הקודמת, לפחות בהרכבה, שלחה לנו חבל לעלות איתה לפסגת ההר. נכון, מעט דיכוטומי, רומנטי אולי, אבל כן, היו לנו כמה חודשים בממשלה הקודמת שבחלומות המתוקים/מסוייטים (איש איש לתפיסתו) לא דמיינו שתתאפשר. ממשלה המורכבת מנציגים ונציגות של חלקים גדולים מהקבוצות בחברה הישראלית, שבדומה למחאה מבטאת בליל של תפיסות, רצונות, ומחשבות, כולן גרות יחד במרחב אחד מתוך כוונה להתבונן במאחד, וליצור שינוי, על אף ואולי למרות הקונפליקטים האינהרנטיים בחברה.

המחאה של קיץ 2011 הכילה בתוכה קריאות ליצירת עולם טוב יותר. הקולות שנשמעו היו סמל לתקווה חדשה שמכילה בתוכה קולות רבים מתחומים שונים שהתאגדו יחד, בשם האמונה שהקיים אינו מספיק ושיש צורך ליצור עולם אחר, משותף, שבו אפשרויות רבות ומגוונות, ללא הצורך להכריע לטובת דגם אחד. אך מחאה זו אינה התגלמות חד פעמית של הרצון במאחד על אף ולמרות המבדיל. אילו קולות שנשמעים ברחובות ובבתים. לצד ייאוש, חרדה, כאב, מצוי גם הרצון לשמור, לאחד, הרצון לתקווה. בשיחה עם חברה “מדוכאת ההפיכה המשפטית” היא אומרת לי “אני ממש חרדה, חרדה לעתיד של הילדים שלי, שלי, של הפנסיה שלי”. אנחנו ממשיכות לשוחח, “אבל כשאני יוצאת למחאה, אני רואה את אנשים, וזה עושה לי טוב בלב. אולי יש עוד תקווה, ועכשיו, עכשיו הכל נראה שחור”, היא אוחזת בין הייאוש לתקווה, בין הרצון להאמין לטוב אפשרי, ובין הקונקרטי המדכא, המפחיד. באחת מההפגנות נגד ההפיכה המשטרית אליה הלכתי, נעמדתי ליד שני גברים בני 50 לערך, אני תופסת אותם באמצע שיחה קולחת על הספדת המדינה, וישיבת שבעה בברלין. אחד החברים “אז למה נלחמנו תגיד לי? בשביל שהבת שלי תצטרך ללכת עם כיסוי ראש? שאני אשלח את הבן שלי להלחם בשביל דיקטטורה?”, החבר השני מתבונן בו במבט המום, “כאילו עד עכשיו חשבת שיש לך סיבות? לשלוח ילד לצבא כובש? הכל חרא. די. על מה אתה נאבק”. באופן מפתיע הם משתתקים. ברקע קולות הנואמים ממחיזים סצנה ממשחקי הכס, “בושה, בושה, בושה”. ההמון מצטרף. אני מתקרבת לזוג הפרשנים. “אז איך מתקדמים מפה אם הכל חרא”, החבר מסרב הגיוס נראה עכשיו דווקא די מבסוט, “בסך הכל, תסתכל פה מסביב, לא כזה נורא”. המעבר מקץ הדמוקרטיה לתקווה לחיים מבצבץ לו ועולה מבעד לסדקים.

כמה שבועות אחרי, אני בהפגנה בעד ההפיכה המשטרית, אני רואה מבטים של אמהות סוחבות עגלות, נערים צעירים משוחחים בצד, נערות צעירות בחבורות מחוייכות. חלק יכולתי להעתיק ישירות להפגנה נגד ההפיכה המשטרית. אני מתחילה שיחה עם אישה מבוגרת שמציעה לי חטיף. ושואלת אותה למה היא הגיע להפגנה, “כי המדינה חשובה לי. כי אני לא רוצה לא להיות חלק ממנה וכי כואב לי לראות מה שקורה”, היא אומרת. אנחנו שותקות לשנייה, “מה את חושבת על מתנגדי הרפורמה?”, אני שואלת. היא לא עונה מייד. היא חושבת. “אני רוצה שהם יפסיקו לשנוא אותנו. גם לנו כואב והם לא מבינים שגם אנחנו יודעים מה טוב לעם הנפלא שלנו, והנה סוף סוף חלק מזה יתגשם והם רוצים לקחת לנו את זה!”. מהו טוב? אני חושבת. קרל מנהיים הגדיר “אוטופיה” כמעניקה השראה לפעילות קולקטיבית, שחותרת לשינוי המציאות באמצעות תהליכי חשיבה המבוססים על הבניות מנטליות, כמו חלומות, פנטזיות, סמלים, ורעיונות. האם בעולם בו אנו מדברים על זהויות מרובות עדיין ניתן להאמין בקיומה של אוטופיה אחת המשותפת לקולקטיב מגוון ומפוצל כל כך? אני מאמינה כי האירועים ששטפו את הארץ לפני 12 שנים היו בשורת המולטיטופיה. קריאה המחייבת אותנו להביט באופן אחר על הריבוי, ולהבין כי הוא עולה על האוטופיה האחת ה”צודקת”, ובמקום זאת מאלץ אותנו לבנות מרחב חדש שמאפשר לשונות להתקיים יחדיו. זה יהיה פשוט? וודאי שלא. זה יהיה מיידי? בטוח שלא. זה לא יהיה מתסכל? הכי מתסכל שאפשר. אבל פעולה לקראת המולטיטופיה חייבת להתרחש. כעת, בימי המלחמה, אנו שומעים קולות דומים, “ביחד ננצח”, “בואו נישאר מאוחדים”, “נעבור את זה ביחד”. גרפיטי שמעטר את קירות הערים, כשהמוטיב המקשר הוא הרצון לחיות יחד במרחב משותף. בהפגנות של 2023 הרצון הזה נאמר בשיחות אחד על אחד, בשקט. במלחמה הוא צועק עצמו בכל פינה.

בובר מייחס לבני האדם המשכיות מחויבת לדורות הקודמים ולמורשתם, ורואה באדם תוצר שלהם. אותו תהליך של יחיד-חברה-תרבות שבו הפרט בודק את חייו בתוך השדה החברתי מעלה שאלה לגבי אותם תוצרי המשך שעליהם דיבר בובר. מה קורה כאשר תוצרים אלו אינם מתיישבים עם האידיאל החברתי של קודמיו? האם החיפוש העצמי בתוך החברה, אותו “אתה” או ה”אחר” שבובר כותב עליו, מאפשר ליצור “אני” שנמצא ביחסים דיאלקטיים עם ה”אתה”? חשיבות השיח הבובריאני ליצירת חיים משותפים חוצה זמן, מקום, ותרבות. שכן הקיום האנושי מחייב את הפיכת האחר לסובייקט, שלם שיש להתייחס אליו, ושקורא לקיים את יחסי אני-אתה, בשונה מיחסי אני-לז (אותם יחסים שניתן ליחס להיצמדות לאוטופיה סגורה, שלא לוקחת בחשבון את הפרט כסובייקט אלא כאובייקט, כלי למימוש הצרכים שלי). את הקשר הדיאלקטי הזה אני מזהה ברחובות, בספסלים, בשיחות אחד על אחד, כיום. בניסיון לתת מילים, להגדיר צרכים, ולשמר על השפיות שלא תהיה זמנית. מרחב שבו ה”אני” (אנחנו) וה”אתה” (אתם) נפגשים כסובייקטים מלאים, ובתווך, בין לבין, נשמר קיומה השלם של חברה בעלת קונפליקטים, סדקים, וניגודיות.

להגניב מבט

כך, מתוך רצף של אירועים בהם האנשים למדו להביט על האחר, ובכך גם על עצמם פנימה, הם לומדים “ריפוי במבט”, אותו מבט לוינסי שהוא הבסיס לקיום האנושי, וממלא תפקיד מכריע ביחסים עם האחר. לפי לוינס מבט זה מופיע כשאנו נפגשים עם האחר ומודעים לאחריות שלנו כלפיו. רגש זה הוא רגש שיש לאמץ ולא לבטל, הוא זרז להתנהגות אתית (Levinas, 2005). כפי שמתנגדי ההפיכה קוראים לראות את פניהם ולראות את האחריות של האחר כלפיהם. כפי שבובר רואה את חשיבות המפגש עם האחר לעיצוב המחויבות האתית שלנו. הוא מדגיש את חשיבות הדיאלוג ומערכת היחסים “אני-אתה” בכך שהיא מאפשרת לנו להשאר בנוכחות של האחר (Levinas, 1991). בהפגנות האחרונות עולות עוד ועוד יוזמות להידברות, למעגלי שיח, לראיית “פניו” של האחר. המפגש עם פניו של האחר חושף את פגיעותו וייחודיותו. במפגש כזה אנו הופכים אחראים לאחר. ובושה, הבושה אותה מנסים משתתפי המחאה לחזק, מתעוררת כשאנו מכירים בכישלון שלנו לעמוד באחריות זו, או מבינים את הפוטנציאל שלנו לגרום לה נזק. הבושה לפי לוינס מזכירה לנו את חובתנו האתית לתת עדיפות לרווחתם של אחרים על פני האינטרס האישי שלנו. דרך אותו מבט אנו מתבקשים להכיר ולהגיב לצרכים של האחר. אותו מבט הוא גם לעבר האחר שאינו שייך לנו, לעבר האחר החרדי, המזרחי, האשכנזי, החילוני, לעבר האחר הערבי, והפלשתינאי, לעבר נשים, לעבר עצמנו.

השותפים לקריאות אלו כיום הם המשך לתקווה הרדיקלית שהסתתרה בלב רבים בימי ההפגנות ב-2011, בין אם בצד הזה או השני, בין אם פיזית, ובין אם בליבם עשו עבודה אישית, אינדיבידואלית, לכאורה בודדה, אך לא מבודדת. מרחב ההפגנות היה מצע לבחינה והתעמתות עם הזהות הקולקטיבית המטולאת, ולהתחלת הבנייה של משהו חדש דרך “המבט”. כשהתבוננתי באנשים שהגיעו למחות לפני 12 שנה, באלו שהגיעו למחות בשנה האחרונה, ובאנשים שהותירו חיים שלמים מאחור בזמן המלחמה ויצאו להגן בחזית או להתנדב במרץ בעורף, אני רואה סיפור של רצון להיחלץ מייאוש השסעים והבקעים, מהשיח העגמומי והקודר, לעבר שיח של תקווה, כי תקווה היא עם ראייה של חזון, וייאוש הוא מבט לעבר חור שחור. השיח הוא חלק מפעולה, הוא תנועה. הרוח האופטימית הזו מלווה אותי לאורך השנים, היא גם ליוותה אותי בהפגנות, והיא גם מלווה אותי היום, בימי הלחימה הקשים והעצובים. החברה הישראלית, ואוסף האינדיבידואלים שבה, רוצים לחיות חיים ראויים. “השינוי מתחיל בתוכנו”, זו לא רק אמירה ניו אייג’ית מכובסת. זו מציאות קיימת. אולי הגיע הזמן גם להביט לרבדים האפלים יותר שעליהם נבנתה הארץ, לכיבוש, לגזענות, לשנאת הדת, לשנאת האחר. כל אחד ועמדתו לגבי תקומת המדינה ועל חשבון מה. אבל אלו חייבים להיות מתוך ההארה, ראשית עלינו, התבוננות על ביתנו, אם בו לא נוכל ליצור שינוי, נועדנו לתהום. אני כותבת ביומן השדה בימי המלחמה הראשונים “לא לזה קיווינו, לא לזה קיווינו בכדי שנתאחד מול אויב חיצוני, אויב אכזר. ובאופן פרדוקסלי אנו קופצים ראש לעבר התהום ונפגשים עם המשאלות האפלות שלנו. וכמה מוות. וכמה כאב. וכמה אבסורד. עד שעוד מישהו מוצא עצמו מעמיס טנדר עם אנשים מלאי חיים לעבר מנהרה חבויה, וזורק אותנו לחלום בלהות, לחרדת מוות. וזה מוביל אחד להעמיס טנדר בתרומות, לחיילים שירדפו אחר הטנדר ההוא, והנה אחר פותח חמ”ל לעזרה לניצולים. ומי בכלל זוכר באיזה יום היה בהפגנות ולמה. אז המשאלות נשארו בצד ודווקא בתוך נקודת אובדן ואי וודאות אולי צומחת תקווה”.

כך אני חוזרת לבובר ב”נתיבות באוטופיה“, שמחבר בין החשש לאכזבות חדשות, אך הוא קושר אותן מיד לפעולה חיובית. שם, הוא כותב, מתבצעות ההפיכות האמתיות בעולמו של אדם. תפיסתו של בובר, במבט רואה הטוב, מתגלמת במולטיטופיה הישראלית, מותאמת לעידן הפוסטמודרני, לריבוי המשמעויות ולהבנה כי כדי שאוטופיה תהפוך למעשה עליה לעבור שינוי מהותי. והנה אנו נמצאים חודשיים בתוך מציאות חיים שלא האמנו שנגיע אליה, ודווקא בה אינני יכולה שלא לראות רק דרך אחת, תקווה רדיקלית במציאות רדיקלית. אני מוצאת אותה בכל פינה. אני מוצאת שהקו שחייב אותנו לחשב מסלול מחדש, בתוך שבר שאולי הוא השבר הקשה ביותר מאז קום המדינה, דווקא פה נחוצה תקווה רדיקלית שתוביל לבנייה מחודשת של החברה הישראלית כחברה מולטיטופית. תקווה רדיקלית הוא מושג אותו טבע ג’ונתן ליר, שמציע נקודת מבט ייחודית על החוויה האנושית אל מול אי ודאות ושבר עמוק. בספרו Radical Hope: Ethics  in the Face of Cultural Devastation (Lear, 2008) הוא מתעמק במשמעות של שמירה על תקווה במצבים בהם עצם קיומו של האדם מוטל בספק. אין מדובר באופטימיות או ציפייה קונקרטית לראייה חיובית של העתיד. תקווה רדיקלית היא צורה של תקווה המכוונת כלפי טוב עתידי, וצופה טוב שלגביו מי שיש לו את התקווה עשוי להיעדר את המושגים המתאימים להבנתו. סוג זה של תקווה מחזיק בתוכו את המחויבות לחיים משמעותיים ופתיחות לעתיד, גם אם כרגע לא נראה באופק. תקווה רדיקלית דורשת אומץ ויצירתיות נדירים כדי לחזות בצורת פריחה חלופית בעיצומו של הייאוש, מה שהופך אותה לשונה באופן מובהק מאופטימיות גרידא.

התבוננות זו על העתיד, והמולטיטופיה כמבנה רעיוני, הן תגובה לדיסטופיה ולייאוש הקיצוני שבמציאות ההווה, לזמנים בהם קרסו ההבנות שלנו לתוך עצמן באשר לשאלות של מוסר, הוגנות, צדק. תפיסת התקווה בהקשר של הרס תרבותי מדגישה את החשיבות של שאיפה לטוב אפשרי כמשאב עבור יחידים וקהילות המתמודדים עם אי ודאות ואובדן. זו לא רק קריאה פילוסופית, אלא בקשה, כמעט תחינה, לאמונה בטוב האפשרי. עבודתו של ליר מדגישה כי תקווה רדיקלית אינה צורה פסיבית, אלא היא אקטיבית, ונקודת מבטה היא התבוננות אמיצה לעבר העתיד גם בנסיבות התרבותיות המאתגרות וההרסניות ביותר. תקווה רדיקלית רלוונטית במיוחד בימים של שבר וכאב, היא משמשת משאב רב עוצמה עבור יחידים וקהילות לדמיין ולחתור לקיום משמעותי מעבר להשפעה המיידית של האובדן.

בכדי שנפתח תקווה רדיקלית עלינו לאמץ את “המבט”, לאמץ את ההתבוננות על האחר ולא רק על עצמי. כדי לטפח תקווה רדיקלית במציאות דיסטופית עלינו לדמיין את המולטיטופיה, עלינו להביט על ההיסטוריה בעיינים פקוחות, להכיר בדיכוי, בחזון הציוני ובביקורת עליו, בקיפוח האתני, ועוד ועוד, ובכך לאפשר קיום משותף לשלל האוטופיות מהם עשוי המרקם השביר של החברה, וגם להכיר בעוולות שהוא נשען עליהן. בכך עלינו לאמץ תפיסה של צדק חברתי, ומתוך כך בניית אמון, בניית מערכות יחסים אותנטיות, דרך מתן אפשרויות שוות לכל אזרח לקחת חלק בבניית ועיצוב העתיד. אחד הדברים המשמעותיים בכדי לפתח חיים מולטיטופים היא עמידה אמיצה מול נקודות מבט פסימיות ופסיביות, התחייבות להחזיק את התקווה גם בימים שהדבר נראה כאבסורד, כחסר אחריות. זאת ניתן לעשות בזכות היכולת לדמיין עתיד שהוא מעבר לעמידה בהלם ההווה. כמו בציטוט המיוחס לקאנט, Happiness is not an ideal of reason, but of imagination, הדימיון קודם לשכל, קודם לרציונל, קודם להיגיון. הוא מאפשר לבנות עולמות טובים. במציאות שבה החיים כופים עלינו את המציאות, עלינו להאבק באמצעות הרצון והצורך ההכרחי לדמיין.

אנחנו צריכים לאחוז בזכרון של האפשרי בכדי לזמן אותו לעתיד. להתעלם במוצהר מההוויה הקיומית הבלתי נתפסת. בכך המולטיטופיה מאפשר התחלה של מבט, הרמת העיניים לעבר האחר, וניסיון להתגבש איתו מתחת לכובד המפה המדומה שכיסתה את החברה הישראלית שנים רבות, כמו המפה הבורחסינית. לקרוא אותה ואט אט לקרוע אותה, ובכך לאפשר לדימיון להפוך למציאות. לבקע את המפה, למחוק את הדבר שלא איפשר לנו אותנטיות של הקיום המשותף, ולהתחיל מבראשית.

Image Source: Futuretimeline.net

קיראו עוד

פרויקט אוטופיה

ישראל שאנחנו לא רוצים – פרויקט הדיסטופיות

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע × 1 =