Holt_Renfrew_Mannequins wikipedia by Colin Rose
Holt_Renfrew_Mannequins wikipedia by Colin Rose

ב-7.10.23, בשעה 6:30 בבוקר, פתח החמאס במתקפת טרור רצחנית בתוך מדינת ישראל. פעולת הטרור הרצחנית הזו, יוצאת הדופן בהיקפה ובאכזריותה, גרמה לחברה הישראלית להשתתק בשנייה, ולחוות אובדן אזרחי וצבאי בקנה מידה חסר תקדים.

העמידה מול הריק הגדול שנגלה בלב העלתה בי שאלות לגבי עיבוד הטראומה. במהלך הימים האחרונים ניסיתי להסביר לעצמי הרבה דברים, לנסות להכניס היגיון למציאות חסרת היגיון, ובעיקר להבין את ההבניה של הטראומה הקולקטיבית בחיים בחברה הישראלית, וזאת כבר תוך כדי גיבוש הטראומה. שירה של דליה רביקוביץ “בובה ממוכנת” (“אהבת תפוח הזהב“, 1959), עוסק בבובה שהחברה התאימה אותה להבניות החברתיות המצופות – שתהיה צייתנית, כנועה – אך ברגע שאותה בובה מנסה להיות עצמאית, ולצאת מהתפקיד החברתי אותו יעדה לה החברה, היא נשברת ומתוקנת בידי ידי אומן. ואז חוזרת, מתוקנת, כנועה, ומדודה. אך האם היא אותה בובה?

בפרפרזה ל”בובה ממוכנת”, ארצה לבחון את תפקיד הטראומה בחברה, וההבניה שלה כ”טראומה ממוכנת”. טראומה ממוכנת אוגדת בתוכה את המוכנות להיות קורבנות טראומה מעצם היותנו חלק מהחברה הישראלית, אך גם, בכפל המשמעות של מכונה, כדבר קר ונטול רגש לכאורה, טראומה שאנו מקבלים אותה כבר בצורה מכנית. משמעות נוספת לטראומה ממוכנת היא טראומה שמופעל במעגלי זמן, סביב אירועים חברתיים. כמכונת זמן.

כאמור, המושג אותו אני מנסה להציע שאול משירה של דליה רביקוביץ, “בובה ממוכנת”. כפי שרביקוביץ בשיר “בובה ממוכנת” מציגה את הבובה כאובייקט, אובייקט הנשלט על ידי אחרים, כך גם הטראומה נשלטת על ידי האחר. היא תמיד במפגש עם העולם ועם המבט של האחר השוכן בו. המילה “ממוכנת” נותנת לאותה טראומה מעמד של משהו מכני, נטול רגש, קר. היא מנטרלת מהטראומה את ממדיה הרגשיים המאפשרים להביע את הכאב.

אומנם, הבובה היא סמל של ילדות, חיוניות, יופי, ותמימות, והטראומה היא סמל של צער, כאב, ועצב, אך בהבניה החברתית הטראומה היא גם כלי למשחק. כלי למשחק אינטרסובייקטיבי, בו לוקחים חלק כלל חברי הקבוצה, וכולם בו מחויבים לכללי המשחק החברתיים. כך גם הבובה מסמלת את הכפייתיות החברתית ביחס לפרטים בה, לטשטוש הכאב האישי, האינדיבידואלי, ולהפיכתו לאתוס חברתי. הפרט בטראומה נאבק בין הכאב האישי לדרישות החברתיות, ניסיון שסופו ידוע מראש. הטראומה היא נטולת חירות וחופש בחירה, היא נשלטת על ידי פעולתם של אחרים. יכולתה לשנות את גורלה, כמו הבובה הממוכנת, היא מוגבלת. גם הבובה בשיר “ימינה שמאלה, לכל העברים”, היא כמו הניסיון הכושל של החווים טראומה לקחת בחזרה את השליטה על חייהם. כך גם השליטה על הזמן הסימבולי “בלילה הזה”, המופנה בשיר, המציין את ליל הסדר וקושר לחג החירות. באופן אירוני, גם הטראומה משקפת את הכבילות לאירועים שמבנים אותה, אירועים חברתיים שהופכים לסיפורים חברתיים של גבורה ועוז. לובשי הטראומה מחויבים בהעמדת פנים, כמו הבובה, אך כמו הבובה, העמדת הפנים הזו עלולה להביא לנפילה, לשבר. ניסיון הבובה לקחת בחזרת את השליטה על חייה, כמו ניסיונם של לובשי הטראומה לקחת שליטה על הטראומה, מובילה לנפילה בלתי נמנעת “וְנָפַלְתִּי אַפַּיִם אַרְצָה וְנִשְׁבַּרְתִּי לִשְׁבָרִים / וְנִסּוּ לְאַחוֹת אֶת שְׁבָרַי בְּיָד מְאֻמֶּנֶת”. הביטוי “נפלתי אפים ארצה” הינו ביטוי מקראי מ”דברי הימים” בו “ויכרעו אפים ארצה”, כביטוי להתבטלות וכניעה מול האל, מעיד על אפסות האדם למול כוחות גדולים ממנו. באפסותו האדם נשבר לשברים, חזרה על שבר ושבר, כביטוי לשבר למול הטראומה האישית, וההכרה בצורך לפעול בזכות הטראומה הקולקטיבית.

הניסיונות לאחות, לטפל בשברים בידי “יד מאומנת”, ממלאים את החלל במילים ריקות, בניסיון להגיע למקור הכאב והשבר. בשונה מהבובה, שהתיקון הוא אסטתי ופיזי, הרי בטראומה הניסיון לתקן הוא רגשי, בדיבור, בפריקה, אך גם הוא, ברגעי הטראומה הללו, הופך מכני. גם הידיים המיומנות המנסות לתקנה, רועדות, מדשדשות בערפל, נאלמות, אך גם הן כלי במנגנון החברתי המנצח על הנרטיב, על פרוטוקול התיקון, ואחראיות עליו. מי הם אותם “הם” שאוחזים בידיים המאומנות, ועד כמה איחוי הטראומה הממוכנת אפשרי בידיהם. גם כאן אנו רואים את הפרט מושלך לעבר אותם “הם” ללא זהות קונקרטית, כמייצגים את החברה, אלו שהכוח בידיהם.

כך הבובה שנשברה, מתוקנת, אך לא חוזרת להיות כשהייתה. בהמשך מוצגים הניסיונות. כך גם האנשים שמתחת לבגדיהם לובשי מדי טראומה. הבובה, כמו האנשים, חוזרים לתפקידם החברתי המיועד, הם חוזרים לשגרת חייהם “מנהגי היה שקול וצייתני”, אבל הם כבר אחרים, “אוּלָם אָז כְּבָר הָיִיתִי בֻּבָּה מִסּוּג שֵׁנִי/ כְּמוֹ זְמוֹרָה חֲבוּלָה שֶׁהִיא עוֹד אֲחוּזָה בִּקְנוֹקֶנֶת”. הם צל אדם, מהלכים חיים-מתים, נוכחים-נפקדים, מתוקנים בחוץ – אך שבורים בפנים. כמו גבעול דקיק, המנסה בשארית כוחותיו להיכרך בענף, התיקון הוא זמני, הוא מתעתע. הוא לא מחזיר לשלמות. הוא מדגיש את הקיום התלוי באחר. התלישות של הגבעול היא כתלישות הרגשית – כל תזוזה, כל משיכה, עלולה לקרוע את הגבעול מהצמח עליו הוא נשען. וגם כאן רמיזה למקרא, שכן לחבולה משמעות נוספת, משועבדת. לובשי הטראומה משועבדים להבניית הטראומה. הם מנוהלים על ידיה ועל ידי הידיים המיומנות שהפקידו אותה בידיהם. הם נשללו מעצמאות כאבם ואישיותם.

והזמן, הזמן הוא נע. הוא חלק מהטבע וממעגל החיים, אין לו פריבילגיה להטעין עצמו מחדש, או לחזור מעצמו אחורה. כך גם הטראומה, היא קצובה, כבר בהיותנו מובנים בטראומה ממוכנת, מוקצבת, אנו נחזור “לרקוד בנשף המחולות”, נחזור לחיים, נחזור להוכיח שהתגברנו. אך כמו נושאי טראומות אחרים, נרקוד במסיבה עם חיות “הניחו אותנו עם החתולים והכלבים”, החיות האנטגוניסטיות הן אלו שנשארות מאחור, הן מסמלות את חוסר האונים, שכן הן עצמן במאבק בעולם הטבע. נאספות בסוף בהיררכיית ההצלה, ועל אף הניגודיות  שבין הכלבים לחתולים גם הן הונחו, שוב על ידי אחר לא ידוע. יד נעלמה. הוציאו את נושאי הטראומה, משכו אותם מהתופת בגוף, אבל הותירו את ליבם החבול עם הנטושים מאחור. כולנו יצורים נטושים. כולנו רוקדים ב- La Danse Macabre, מחול המוות. וזהו מחול ציני, גרוטסקי. הוא יוצר מצג שווא של שמחה וחזרה לחיים, אך הוא אוגד בתוכו את אותה בובה שרוקדת, מתה-מהלכת, כנגועי הטראומה. בתוך העובדה החברתית המחייבת בפורמליות רגשית רוקדים אחוזי הטראומה, ובמאבק פנימי בין הרצון להראות כי הם תוקנו, אין שמחה בליבם. הם מראים כלפי חוץ “התגברנו, אנחנו כשירים לריקודים ושרים”. ולא רק זאת, “צַעֲדִי הָיוּ מְדוּדִים וּקְצוּבִים”. מי שלא מציית לקבלת הדין בחיים, נענש, שכן הוא מראה רגשות, ועליו להראות שהשתחרר מהטראומה. היא ממוכנת. מדודה. קצובה. כריקוד הבובה שניסתה להחלץ ממעמדה ונפלה ונשברה, כאותם אנשים שנעו ונדו בניסיונות נואשים לברוח מהתופת, ומי שהצליח נענש בחיים, נענש בהיות בתוך ריקוד המוות האינסופי.

והנה הבית האחרון. הבובה חזרה לפונקציה החברתית שלה “וְהָיָה לִי שֵׂעָר שֶׁל זָהָב וְעֵינַיִם כְּחֻלּוֹת/ וְהָיְתָה לִי שִׂמְלָה מִצֶּבַע פְּרָחִים שֶׁבַּגַּן/ וְהָיָה לִי כּוֹבַע שֶׁל קַשׁ עִם קִשּׁוּט דֻּבְדְּבָן”. הבובה במראה מטופח עם שער זהב, עינים תכלת, שמלה פרחונית, וכובע קש עם קישוט. היא מתוקנת. עברה את ההבנייה החברתית, והכירה במעמדה הבובתי. מקבלת בהכנעה את תכתיבי החברה, ועומדת בדרישות להיות יפה ושותקת. התיאור של השלמות האולטימטיבית של הנשבר, הבלתי ניתן לאיחוי, הוא תיאור שמעורר תהייה, מעורר פליאה. מעורר פחד. ההבניה החברתית של הטראומה היא קרה. היא כופה. יש לנהוג בהתאם למוסכמות החברתיות והמגבלות על ניהול האימה. החברה לא מאפשרת לפרט לנהל את האימה. היא נוקמת במנסים לנהוג כך. שולחת אותם לרקוד במחולות המוות. וכך מתאפשר הקסם שבהכנעה ל”ריפוי”. הקסם שבחזרה לחיים שהיו לפני, אם היו חיים לפני, והטראומה האינהרנטית מעצם היותנו בובות, מעצם היותנו בני אנוש. מעצם היותנו בני אנוש על אדמה פצועה. מעצם היוולדנו כבובות ממוכנות במציאות בלתי נתפסת.

הבובה כמו לובשי הטראומה, אין להם בחירה. בחברה הישראלית הם פועלים מכנית, מאולצים לפעול בתוך הציפיות התרבותיות של הטראומה. הגבולות הללו הם ששולטים בטראומה ובמי שחוו אותה. ולובש הטראומה הא כלי שמטרתו לציית לעובדות החברתיות. בסוף הוא יוכיח כי התגבר, כי הוא חלק מחברה חזקה ששורדת. שמצליחה לצמוח. הוא יהיה סיפור גבורה והצלחה. אך החיצוניות של היופי המושלם, מזויפת, כמו היכולת לאחות טראומה, כמו היכולת להיחלץ מריקוד המוות האינסופי.

כריכת "אהבת תפוח הזהב" של רביקוביץ מ 1959
כריכת “אהבת תפוח הזהב” של רביקוביץ מ 1959

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שמונה + שש עשרה =