משה גרנות כותב על ספרה המחקרי של פרופסור זיוה שמיר, שבו היא מנתחת את הפזמונים הרבים, המפורסמים, והאהובים של נתן אלתרמן. אבל מוסיף גם על הקו האפל באישיותו ביחסו כלפי נשים שאותו “מחליקה” פרופסור שמיר.

המערכת

כריכת ספרה של זיוה שמיר ״כלניות על פזמוניו של נתן אלתרמן״

על ספרה של זיוה שמיר כלניות – על פזמוניו של נתן אלתרמן (ספרא–הקיבוץ המאוחד, דצמבר 2022, 552 עמ’).

אינני מכיר עוד חוקרי ספרות כל כך יסודיים כמו פרופ’ זיוה שמיר – היא חיברה 18 (!) ספרים על יצירתו של ביאליק, שאותה היא חקרה בספרים אלה מכל זווית אפשרית. כך נוהגת החוקרת הזאת בגאון הספרות העברית, שאין תכלה וקץ למכמנים הגלויים והחבויים ביצירתו. בעקבות הדיון המפורט ביצירתו רבת-הפנים של ביאליק, מגיע תורו של גאון אחר בספרותנו, הלא הוא נתן אלתרמן, שיצירתו נבחנת במחקריה של זיוה שמיר בכל היבט שניתן להעלות על הדעת. ואומנם, הספר שלפנינו הוא הספר התשיעי (!) שחיברה זיוה שמיר על משורר ייחודי זה. אחרי שעסקה בנושאים כמו המודרניזם, פואטיקה ופוליטיקה, שירי ילדים, שירה לאומית, שירה אקטואלית, לשון ועוד ביצירתו של אלתרמן – בספר זה מצוי דיון נרחב בפזמונים שלו, שבהם, כמו בשאר יצירותיו, היה אלתרמן אשף. בשנות הארבעים והחמישים במאה הקודמת, היו אנשים קונים עיתון רק כדי לקרוא את הטור החדש של אלתרמן. וכדרכה של זיוה שמיר, 52 הפזמונים שבהם היא בחרה לדון, מנותחים מכל כיוון ודרך: רמזים חבויים; השפעת ארון הספרים היהודי והספרות הקאנונית; התכתבויות עם יצירות אחרות מהספרות העברית והלועזית; וכן גם ויכוח לגיטימי עם חוקרי אלתרמן האחרים.

בספר הזה ימצא הקורא את מיטב הפזמונים שמאזינים להם ברדיו ללא הפסק זה עשרות שנים, כמו “שיר העמק”, “דצמבר”, “רינה”, “תוצרת הארץ”, “המגדל האחרון”, “זמר הפלוגות”, “צריך לצלצל פעמיים”, “כלניות”, “ליל גליל”, “כחול ים המים”, “אני מצפת”, “נאום תשובה לרב חובל איטלקי“,( שתמצאו במלואו ועם תרגומים לשפות שונות ב”יקום תרבות “) “לילה לילה”, “טנגו כפר סבא”, “בכל זאת יש בה משהו”, “מגש הכסף“, ( שתמצאו במלואו ועם תרגום לשפות שונות ב”יקום תרבות “ )”אליפלט”, “קונצרטינה וגיטרה” – הזכרתי כאן כמתאבן מבחר פזמונים הנידונים בספר, פזמונים שכל מאזין לרדיו זוכה לשמוע אותם עשרות שנים לאחר מות מחברם.

הזכרתי את השפעת ארון הספרים היהודי על פזמוניו של אלתרמן, והמחברת מניחה שזאת מורשת שקיבל אלתרמן הנער בבית הספר הדתי בקישינב. אבל המחברת – השולטת בכמה שפות, ואשר תרגמה ממיטב הספרות הלועזית לעברית – מזכירה השפעות ו”התכתבויות” עם יוצרים בשפה העברית, בשפת היידיש, ובשפות אירופיות. למשל היינריך היינה וברטולד ברכט ביחס לשיר הפציפיסטי “אל תיתנו להם רובים”, צ’רלי צ’פלין, פרץ סמולנסקין, וגרהרד האופטמן ביחס לשיר “ילדי הפקר”, מטרלינק (“הציפור הכחולה”) ביחס ל”אני הוא גדליה רבע איש”, איבסן (סולוויג ב”פר גינט”) ביחס ל”צריך לצלצל פעמיים”, שלמה שמילביץ’ ביחס ל”מכתב מאימא”, וולט ויטמן (“קברניט קברניטי”) ביחס ל”נאום תשובה לרב חובל איטלקי”, אוסקר וויילד (“שולמית”) ואברהם גולדפאדן (“שולמית”) ביחס לשיר “שולמית” ו”מגש הכסף”, ברהמס ביחס ל”לילה לילה”, הבעש”ט ואיציק מאנגר ביחס ל”על אם הדרך”, פרנסוא ויון ביחס ל”ניגון עתיק”, רמבו ביחס ל”כלניות”, מרקוס אורליוס, הקיסר הסופיסט, שייקספיר (גורלן של אופליה ודסדמונה), ורסין (“פדרה”) ביחס ל”שיר משמר”, שייקספיר (“רומיאו ויוליה”, “אילוף הסוררת”) ביחס ל”טנגו כפר סבא”, הומרוס (הסירנות המפתות את ספני אודיסאוס) והיינה (“לורליי”) ביחס ל”זמר מפוחית”, הומרוס (פנלופה האורגת תכריכים) ביחס ל”צריך לצלצל פעמיים”, ניטשה וּויינינגר ביחס ל”זמר שלוש התשובות”, סרוונטס (סנצ’ו פנשה) ביחס ל”בלדה על חמוריקו”, י”ל פרץ (“לילה בשוק הישן”) ביחס ל”שיר ערש”.

הספר שלפנינו עונה על כל שאלה שהקורא עשוי לשאול לגבי שנת חיבור הפזמון, המלחינים (דניאל סמבורסקי, משה וילנסקי, מרדכי זעירא, סשה ארגוב, נעמי שמר), המבצעים הראשונים והבאים אחריהם (אסתר גמליאלית, שושנה דמארי, הארי בלפונטה, שייקה אופיר ונעמי פולני, אילו גורליצקי ויונה עטרי, אילנה רובינא, אריק אינשטיין, שמואל קראוס). המחברת טורחת לציין באיזו מסגרת שובץ הפזמון לראשונה (סרט, מופע בידור, רפרטואר תיאטרוני, וכולי).

זיוה שמיר נוהגת להבהיר את המונחים שבהם היא משתמשת, נוהג שראוי כי גם חוקרים אחרים יחקו – היא מסבירה מה פירוש “סינאסתזיה” (עמ’ 75, 131), מיטונימיה (עמ’ 78), מריזם (עמ’ 82, 93), זאוגמה (עמ’ 130, 154), אוקסימורון (עמ’ 198), קלמבור (עמ’ 211), שיר אפיסטולרי (עמ’ 260), אפיפורה (עמ’ 341).

הערכה ותודה מופנות בספר הזה למנחם דורמן, שההדיר בקפדנות את יצירות אלתרמן; למרדכי נאור, המקפיד על אמת היסטורית; ולאהוד בן עזר, על הערותיו הבונות ועל פרסום ניתוחי הפזמונים האלתרמניים בכתב העת שהוא עורך חדשות בן עזר. לעומת זאת, מצביעה המחברת על הכשל בביקורת הקטלנית כלפי אלתרמן מצד קורצווייל, רטוש, מרדכי שלו, ונתן זך. ובאשר לשלונסקי, שהתעמת חזיתית עם ביאליק ומורשתו, וזלזל ביל”ג וברחל – המחברת רומזת שגאון כמו ביאליק איננו מורֵד ביל”ג ובאחד העם, וגאון כמו אלתרמן, לא רק שאינו מורד בביאליק, אלא אדרבה, הוא מצטט אותו, ומשבץ ביצירתו מוטיבים ביאליקאיים. וכן, אלתרמן העריך מאוד את השירה הצנועה של רחל.

אם כבר הזכרנו את שלונסקי, הרי אלתרמן היה בצעירותו חלק מ”גוריו” של “האדמו”ר” שלונסקי, אבל במהרה הוא השתחרר מהשפעתו, וזה, בעל השקפת העולם הסובייטית, כינה את אלתרמן בכינוי “בן-גרוריון”, לרמוז רמז עבה לכך שאלתרמן הוא “משורר חצר”. זיוה שמיר גורסת שזאת הוצאת דיבתו רעה: אלתרמן ביקר את בן-גוריון על יחסו לפלמ”ח, שפוליטית היה שמאלה ממפא”י; אלתרמן ביקר את בן-גוריון על כך ששלח לקרב האבוד בלטרון עולים חדשים שלא אומנו ללחימה; והוא גם לא נשמע לבן-גוריון שדרש כי יעברת את שמו.

זיוה שמיר, שממש “שוחה” ביצירתו של אלתרמן, מתעמתת חזיתית עם מי שנחשב לאורים ותומים בביקורת ובמחקר הספרות העברית והיידית – דן מירון. היא מונה את הטעויות שלו בספריו אם לא תהיה ירושלים ו-ארבע פנים בספרות העברית בת ימינו. בעיקר מתקוממת המחברת שלנו לטענה שאלתרמן הסתייג מהקיבוץ. זה אומנם נכון שאלתרמן סבר שהקיבוץ טועה בכל הנוגע לחדר הילדים הנפרד מההורים, ובהתכחשות לטבע האדם באשר לרכוש ולקניין, אבל אלתרמן ממש העריץ את החלוציות של הקיבוצניקים, את האידיאלים הלאומיים-חברתיים שלהם, ואת העובדה שכמעט כל כוח המגן בשעות הקשות של היישוב היה בנוי מיוצאי הקיבוצים ומההתיישבות העובדת (עמ’ 49, 171-170, 174, 177, 429-423).

וכן, המחברת סבורה שניתן לבקר קשות את התמלילים הרדודים של הפזמונים המכונים “ים-תיכוניים” (שאותם היא מכנה בשם “סתמלילים”) בלי שהמבקר ייחשב אוטומטית לגזען, כי הרי לא מדובר בביקורת משום צבע העור או המוצא, אלא ברמה תרבותית, שאין כלל אפשרות להשוותה למה שמוצא הקורא והמאזין לפזמוניו של אלתרמן (עמ’ 68-65).

אני מבקש לסיים רשימה זאת בנימה אישית: יש שירים קאנוניים ופזמונים של אלתרמן, שאני קורא, או מאזין למולחנים שבהם, ואני מתרגש עד דמעות. לאחר שאני מעיין בניתוחים היפהפיים של זיוה שמיר לשירים אלה, ההתרגשות שלי עוד מתגברת, אבל אני מודה שבין שיריו מצויים גם כאלה שמעיי מתהפכים בי כשאני קוראם, או מאזין להם – הכוונה ל”ניגון עתיק”, המתאר קנאה קטלנית של הגבר, ו”זמר שלוש התשובות”, בהן מתוארת הנכונות של האהובה להיות שפחה חרופה של האהוב הבוגדני. אלתרמן עיצב דמות אוהבת המוכנה לעבדות עולם למען אהובה גם במחזה “פונדק הרוחות”. לא צריך להיות פמיניסט כדי להצביע על כך שפה נחשף קו אפל באישיות של אלתרמן. זיוה שמיר “מחליקה” על כך בספר זה, אבל אם להאמין לאידה צורית (ספרה העלמה והמשורר, 2004, מביא את קורות חייו של אלתרמן, כששמות הגיבורים בדויים), הרי שהייתה לאלתרמן התנהגות מבהילה, שבוודאי הייתה קשורה לשתיינות הכרונית שלו, זו שהביאה עליו את סופו המוקדם. ההתפעלות הגדולה מיצירתו האלמותית של גאון השירה העברית אינה יכולה לאיין את הקו האפל הזה ביצירתו ובאישיותו.

נתן אלתרמן. מקור - ויקיפדיה.
נתן אלתרמן. מקור – ויקיפדיה .

קיראו גם

עוד על ושל נתן אלתרמן ביקום תרבות

הפוסט הקודםניוזלטר יקום תרבות ליום שישי 24/3/23
הפוסט הבאאיך חיפשתי ומצאתי את צולטאנה
בעל תואר תואר ראשון ושני (בהצטיינות) מטעם אוניברסיטת תל אביב, ותואר דוקטור בספרות עברית מטעם אוניברסיטת בר-אילן. שימש כעובד הוראה, והגיע לדרגת מפקח כולל על ב"ס על-יסודיים. פרסם עשרות סיפורים, מאות מאמרים, ערכים לאנציקלופדיות, ולמעלה מ–40 ספרים בסיפורת, ספרות ילדים ונוער, הגות, חינוך, וכן ספרי לימוד וספרי עזר. ערך ספרים, סדרות, אסופות, ושנתונים. סיפורי הילדים שלו "להיות כמו כולם", "הנדר", "מיקי", "הארמון הקפוא", "המלאך שמוחק זיכרונות", "אניזו" שודרו ברדיו בהמשכים. ב-1983 זכה בפרס ע"ש יוסף ברסלבי מטעם החברה לחקר המקרא. עורך את "לקסיקון סופרי ישראל" מטעם אגודת הסופרים.

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שבע − אחד =