על “קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה” כרך ח’, אוניברסיטת תל אביב והוצאת צבעונים, 2022, 348 עמ’.

פורסם במקור בכתב העת “האומה”.

כריכת ״קריאת הדורות ספרות עברית במעגליה כרך ח״
כריכת ״קריאת הדורות ספרות עברית במעגליה כרך ח״

הכרך שלפנינו, כמו השבעה שקדמו לו, מונע מהכוח המלכד שבספרות, זה נכון בוודאי לגבי ספרויות העמים, אבל בוודאי ובוודאי לגבי הספרות שלנו, שללא ספק ניתבה את עם ישראל אל תחייה תרבותית ואל תחייה לאומית ומדינית. שמונת הכרכים של “ספרות עברית במעגליה” מוכיחים, אם היה צורך בכך, כי תרבות וספרות נבנות נדבך על גבי נדבך, והגם שיש תחושה (מוצדקת!) כי קרנה של הספרות ירדה (החוגים לספרות מתרוקנים, שרת החינוך מבקשת לבטל בחינות בגרות בספרות) – הייאוש אינו בא בחשבון. המחברת רואה במחקריה שליחות, והיא מדלגת בקלילות מעל משוכות הייאוש כפי שניסחו אותן יל”ג (“למי אני עמל?”), מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, וי”ח ברנר.

השער הראשון מבין ששת שערי הכרך עניינו מאה שנים לרצח י”ח ברנר, שצוינו ב-2.5.2021. על ברנר נכתבו אין-ספור ספרים ומאמרים, ביניהם גם שלושה ספרים מאת נורית גוברין: “מאורע ברנר” (1985); “ברנר אובד עצות ומורה דרך” (1991); “צריבה – שירת התמיד לברנר” (1995). בשער הזה שלפנינו אנו מוצאים מעין “אסיף” של מה שנכתב בספריה הקודמים, כגון האמביוולנטיות של ברנר, ה”אף-על-פי-כן” המפורסם שלו בנוגע לסיכוי של היישוב היהודי בארץ להתקיים (“כאן אי-אפשר לחיות, אבל כאן צריך להישאר”). קטע מעניין בשער הזה סוקר את דרכו הבוסרית של ברנר בספרות, כשהאמין שהוא נועד להיות “פואט”, אבל ההתפכחות מגיעה, וכשהוא רק בן שבע-עשרה הגיע למסקנה שלא נועד להיות משורר, אלא מספר. קשה עד בלתי-אפשרי לחדש בנושא ברנר, אבל לפנינו סקירה חשובה של ארבעת התחומים שבהם הוא יצר ועסק: שירת בוסר, סיפורת, ביקורת, ועריכה.

ניתן למצוא בספרה של גוברין מגוון התייחסויות לכתבי ברנר. הניתוח של הסיפור “מוצא” (עמ’ 28 ואילך) הוא מלאכת מחשבת, והוא מומלץ מאוד למורים המלמדים אותו. בניתוח על המאמר הגדול של ברנר “אזכרה ליל”ג”, מציינת נורית גוברין כי בין השורות האמביוולנטיות (שוב!) של ברנר על יל”ג – ניתן לחוש שברנר כתב בעצם על עצמו. הוא מודה במעקשים העולים בשירת יל”ג (“ישועה שתבוא ליהודים על ידי הטמעת התרבות הרוסית, הגירת מצוקה לאמריקה, ולא לארץ ישראל”), אבל משבח אותו הן על התרכזותו באדם ולא בטבע ובליריקה, והן על מלחמתו נגד המוסכמות, נגד העולם החשוך של הדת. מובאת גם הסתייגותו של ברנר מהתיאור הרומנטי של בת-שוע ב”קוצו של יוד” (“לא צריך להפוך אותה לכליל השלמות האירופית כדי להזדהות עם מירור חייה על-ידי קנאי הדת”). בקטע שבו גוברין כותבת על עמדתו של ברנר שאסור לנטוש יישובים מפחד הערבים (עמ’ 22), היה בהחלט מקום להביא דברים שכתב אהוד בן עזר בספרו “ברנר והערבים” (*).

כאמור, כל הכתוב לגבי ברנר בכרך זה הוא בבחינת אסיף, וכך יש להתייחס לסקירה של דברי הזוכים בפרס ברנר (עמ’ 106-101). פירוט ראוי לנושא זה פורסם בספרה של גוברין, שבו מובאים 39 נאומים מתוך 69 שנישאו בטקסי הפרס הזה (“עטרת קוצים” עריכה בשיתוף עם רחל סטפק, גוונים, 2017).

המחברת שלנו כואבת את השכחתו של כל יוצר ושל כל חוקר ספרות השכחה שפוגעת בעיקר בחוקרים ובמבקרים. לדוגמה, דב סדן, שהיה האורים והתומים של הספרות העברית במשך עשרות שנים. המחברת שומרת לדב סדן חסד נעורים, שכן הוא ודן מירון היו המנחים שלה לדוקטורט. המחברת מזכירה אמרה חשובה של דב סדן על ברנר: “אישיותו הייתה גדולה מיצירתו” (עמ’ 96). באשר להשכחתו של סדן במילייה הספרותי, נורית גוברין מתנחמת בערך הגדול שכתב עליו אבנר הולצמן ב”לקסיקון ההקשרים”, אם כי מתמיה שאינה מציינת שערך גדול יותר על דב סדן נמצא ב”לקסיקון היסטורי של הסופרים העברים מאז תש”ח” (**) עמ’ 673-671.

בשער השני מופיעים שני “סופרי מופת”: מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, במלאת 100 שנה לפטירתו; וח”נ ביאליק בהקשר לספר של שמואל אבנרי “כמה ביאליק יש?”. ברדיצ’בסקי היה ללא ספק מחדש גדול, והמחברת מכנה אותו “אבי המודרנה”. הוא כתב בשלוש שפות (עברית, יידיש, וגרמנית), היה מהשוחים נגד הזרם – הוא העדיף את ברית יהושע על הר גריזים על פני ברית משה על הר סיני, כתב (בגרמנית) על ישו ועל שאול התרסי. בני העליות השנייה והשלישית, כמו גם הרביזיוניסטים והכנענים, ראו בו אב רוחני. מרתק לקרוא בפרק זה את האודיסיאה שעבר הארכיון של ברדיצ’בסקי, שהובא מגרמניה לארץ ועבר גלגולים עד שעיריית חולון פרשה עליו את חסותה.

ספרו של שמואל אבנרי “כמה ביאליק יש?” (ידיעות ספרים, 2020, קראתי וגם כתבתי עליו רשימה שתוכלו לקרוא ב”יקום תרבות”) זוכה לשבחים מאליפים בפרק המוקדש לביאליק, כי אבנרי, החולש על ארכיון בית ביאליק, מתווכח, ואפילו נוזף, באושיות אקדמיות כמו אניטה שפירא, זיוה שמיר, יצחק בקון, דן מירון, וחיים באר, בכל הנוגע ליחסו של ביאליק כלפי ברנר. אבנרי מתעמת עם זיוה שמיר באשר למאניה ביאליק – לפי זיוה שמיר, מאניה לא התמצאה בשירי ביאליק, ואילו אבנרי מביא דוגמאות של מכתבים בעברית שכתבה לבעלה. ברור שאינני מוסמך להכריע בין הניצים האלה לשם שמיים. זכות גדולה נתונה לאבנרי, כי בספר זה הוא מפריך לגמרי את הדיבה הרעה שהוצאה על ביאליק שכביכול שנא ספרדים ומזרחים.

בשער השלישי שעניינו “דורות בשירה” מובאים ארבעה משוררים ראויים בהחלט: אביבית לוי, משוררת ופרופסור למדעי המחשב (ספרה “סנונית בחורף”); גד קינר-קיסינג’ר, משורר, שחקן, דרמטורג, מחזאי, פרופסור אמריטוס לתיאטרון (ספרו “סלפי”); עצמון יניב, משורר, צייר, עורך דין (ספרו “סריקת מערכות”); יאיר בן חיים, משורר, סופר, אמן, עורך כתב העת “מסדרון”, מו”ל (ספרו “חמדתי”).

השער הרביעי “דורות בפרוזה” פותח בשתי יוצרות פמיניסטיות קיצוניות.

יוכי ברנדס בספרה “אדל”, המתיימר להיות רומן היסטורי שגיבורתו היא בתו של הבעש”ט. כוונת הסופרת היא להעמיד נשים על הבמה ההיסטורית, הגם שלצערנו רק מעטות זכו לכך עד העת החדשה. אלא שיוכי ברנדס מאלצת את התעודות להתאים לעקרונותיה. והרי דוגמאות: ב”שבע אימהות” היא החליטה שבתו של לוט קיימה יחסים אינטימיים עם אביה, לא משום שחשבה שהעולם הושמד ואין מי שיבוא עליה, אלא משום שרצתה לנקום בו על כך שהיה מוכן להפקיר אותה לאונס אנשי סדום; ב”מלכים ג'” יוכי ברנדס מחליטה שמיכל ילדה מפלטיאל בן ליש את ירבעם, וממש לא מחשיבה את היותה של מיכל עקרה לפי הכתוב בתנ”ך, וכי ירבעם הוא הבן של נבט; באותו הספר, שלמה, הנחשב בתנ”ך לחכם באדם – הוא שוטה והולל, ואילו בת-שבע, המתוארת כתמימה לכל הפחות (פרשת אדוניה ואבישג השונמית) מתוארת בספרה של יוכי ברנדס כחכמה מופלגת; בספר “וידוי” הפרוטגוניסטית טוענת שהגברים הם בעלי חיים נחותים, מעין חולדות, וצריך להתנהג אליהם כאל חולדות – יש להרות מגבר בעל גנים טובים, ולגרש אותו אחר כך לכל הרוחות.

גם הפמיניזם של עמליה כהנא-כרמון אינו עדין יותר ב”למעלה במונטיפר” נאמר שהגבר ככלל הוא חי טורף.

בין השורות ניתן להבין שנורית גוברין אומנם מעריכה את כוחה היוצר של כהנא-כרמון, ומכנה אותה “הכוהנת הגדולה של ספרות הנשים”, אבל אינה נלהבת מהאופן שהיא מתמרנת את קוראיה להבין את סיפוריה כמו שהיא רוצה שיבינו אותם. היא היוצרת, הפרשנית של עצמה, והשופטת של יצירותיה. גוברין מודה שדבריה הפמיניסטיים הבוטים של עמליה כהנא-כרמון בקבלת פרס ברנר היו מוגזמים. המחברת מציינת שגצל קרסל סירב לכלול אותה ב”לקסיקון הספרות העברית” כיוון שלא הסכימה לגלות את שנת לידתה. בלקסיקון שאני כתבתי וערכתי מופיע ערך שלה וגם שנת הלידה (***).

בשער הרביעי מופיעים עוד ארבעה סופרים.

בנימין תמוז במלאת 100 שנים להולדתו. בין הנושאים הכרוכים ביצירתו, המחברת מצביעה על המפגש הטראומטי שלו כילד בן חמש, עולה חדש, עם ילידי הארץ (קראו את המאמר הזה כאן).

אלי עמיר וספרו “נער האופניים”, שהמחברת רואה בו ספר מאוזן בכל הנוגע לקליטת עדות המזרח בארץ – “אבן חן במפה של הספרות העברית”.

אמנון שמוש, שספריו הריאליסטיים מצטיינים בהומור מר, וחושפים את המסירות של שמוש לרעייתו האהובה בתקופה הארוכה שסבלה מדמנציה (“בוקר טוב אלץ היימר”).

היריעה הרחבה ביותר בשער הזה היא על צבי לוז, ובעיקר על ספרו “שומר רוח”, רומן מפתח שהמחברת מפענחת ומפגינה ידע מרשים בכל פרטיו. על קצה המזלג אציג את שני הגיבורים העיקריים: דוקטור בנדיקט, שהוא בן דמותו של פרופ’ ברוך קורצווייל; ואבשלום, שהוא בן דמותו של צבי לוז עצמו. בספר מתואר משך שנה של לימודיו כסטודנט אצל המורה הכריזמטי, ולימים, היה גם אבשלום פרופסור באוניברסיטת בר-אילן. הניתוח המרתק הזה של נורית גוברין של הרומן של צבי לוז, מוכיח, אם היה עוד צורך, עד כמה חשובים הפכים הקטנים של ביוגרפיית היוצר בהיגדים על יצירתו, ועד כמה טעו חסידי תורת הספרות שהוציאו אל מחוץ לתחום המחקר כל דבר חיצוני ליצירה, ובוודאי ביוגרפיה. לא צריך להגזים כמו יוסף קלוזנר, אבל ללא ספק המינון של נורית גוברין הוא המינון הנכון.

בפרק על ספרות הקיבוץ סוקרת המחברת את יצירותיהם של צ’ שץ, ס’ יזהר, ג’ שופמן, וד’ מלץ. אני הכרתי אישית את דוד מלץ, ולא ברור לי מה בספר “מעגלות” גרם לסערה בתנועה הקיבוצית. שמחתי מאוד שנורית גוברין הזכירה את המחקר המקיף מאוד (שלושה כרכים!) שערכו ראובן קריץ ובתו אורי על “סיפורי קיבוץ”. ראובן קריץ הוא לדעתי החמצה גדולה של האקדמיה בארץ, שהאכזבה ממוסדותיה גרמה לו לרדת מהארץ, ולא לשוב.

השער החמישי, “שיח יוצרים ויצירות”, מתחיל בסקירה מרטיטת לב על עיזבונותיהם של שלושה נופלים: נועם גרוסמן, רפי מלץ, ואיתמר גולני (קראו את המאמר כאן).

בהמשך מופיע הנאום של נורית גוברין בטקס קבלת אות יקירת תל אביב, שדרכו היא סוקרת את הסופרים הרבים שכתבו על העיר העברית הראשונה. המחברת משבחת בצדק את האנתולוגיה “עורי שפת עבר – אלפיים שנות שירה”, שיזמה, הפיקה, וערכה לאה צבעוני.

פרק מיוחד במינו במחקר הספרות העברית סוקר עשרה יוצרים שמתארים גיבורים (על-פי-רוב, בני משפחה) שלקו בדמנציה: נתן זך, נורית גרץ, מאיה ערד, אמנון שמוש, מיכל זמיר, נגה אלבך, מיכל בן נפתלי, לאה נירגד, ודבורה קורסיק (תוכלו לקרוא את המאמר המיוחד הזה ב”יקום תרבות”). כאמור, אינני מכיר עוד חוקר ספרות שהקדיש לנושא תשומת לב כה רבה כמו נורית גוברין.

אנתולוגיה אחרת שזוכה לתשומת לב בספר זה היא “ימי קורונה” שערך והפיק יאיר בן חיים, והמכילה יצירות מפרי עטם של 49 משוררים ומשוררות, של שישה כותבי רשימות ושל שני כותבי סיפורת.

הפרק “חשיבות הריאיון בספרות”, הזכיר לי את הסיפור שסיפר לי איתמר יעוז-קסט המנוח: הוא ביקר אצל אביגדור המאירי (מוצאם של שניהם מאותה גלות), והמאירי מראה לו ערֵמה ענקית של גזירי עיתונים. “אתה רואה, איתמר, אספתי כאן את כל הכתבות בעיתונים שהיו צריכים להזכיר אותי, ולא הזכירו”. הפרק הזה גרם לי לחוש כמו אביגדור המאירי, ומדוע? ובכן, המחברת סוקרת את כל הסופרים שיאיר בן-חיים ראיין, אבל משום מה שכחה לציין שהוא ראיין אותי ב-2.6.2021, ריאיון מוקלט בווידיאו לרגל פסטיבל השירה. היא שכחה, משום מה, לציין שאני ראיינתי אותה לרגל צאת ספרה “אהרן מגד – חסד החיים”. הריאיון ראה אור בשתי במות: “אפיריון” מס’ 122, ינואר 2013, ו”יקום תרבות” פעמיים (6.11.2020, 5.11.2021).

המחברת מתארת את סגולות הריאיון: המרואיין, המראיין, והקוראים, אבל שוב שכחה להזכיר את הראיונות שקיימתי מטעם “מאזנים” עם 28 עם בכירי הסופרים שלנו: נתן יונתן, א”ב יהושע, עמוס עוז, ס’ יזהר, מאיר שלו, משה שמיר, אהרן מגד, סביון ליברכט, דויד גרוסמן, שפרה הורן, ועוד רבים וטובים (****). אני באמת מבקש להאמין שמדובר בשכחה, ולא במדיניות. ההבדל ביני ובין אביגדור המאירי הוא בכך שהוא דיבר בכעס על ההתעלמות, אני רק נדהם.

אני מבקש לסיים את הרשימה הזאת בנימה חיובית, כפי שבאמת מגיע לנורית גוברין הידענית והמסורה בלב ובנפש לספרות העברית. השער השישי, “עיתונות וכתבי עת”, מוקדש כולו לכתב העת הירושלמי “על המשמר” בעריכת אהרן זאב בן-ישי, ואשר ראה אור למשך 11 חודשים בשנים 1923-1922. אני, שטופח לעצמי על השכם על כך שקראתי כמעט את כל היצירות המוזכרות בספר זה, וגם כתבתי עליהן, נאלץ להודות שלא היה לי מושג על קיומו של כתב-עת זה, ששמו זהה לשמו של ביטאון מפ”ם שראה אור בשנים 1985-1943. הפרק הזה הוא מלאכת מחשבת ממש, הבולש מכל זווית אפשרית על אופן ההפקה, הדמויות הפועלות, המשתתפים במדורים השונים, כתבי העת שראו אור במקביל, ועוד ועוד מידע מאלף על תקופה סוערת ביישוב ובעולם התרבות. זה יהיה חסר סיכוי אם אנסה לתת מושג מהשפע שבפרק זה, אסתפק רק בקוריוז אחד: כתב העת התלונן על כך שאחד העם מדבר ברוסית, וכותב מכתבים לרשות (המנדט) באנגלית. אחד העם מתנצל: אשתו לא יודעת עברית, ואת המכתב לרשות תרגמו אחרים עבורו (עמ’ 297-296).

הגם שמדובר במחקר ובביקורת ספרותיים, הנה הטקסט של נורית גוברין מושך לקרוא גם את מי שאיננו נמנה על המילייה, וזאת משום שהוא איננו “יבש”. מוחשת בו המעורבות הפנימית החזקה. ההערות האישיות והקשרים של המחברת אל האישים השונים – אם בזכות אביה, המסאי והעורך ישראל כהן, שבין מפעליו בתחום התרבות והספרות הוא היה עורך של הביטאון “הפועל הצעיר”, ומעונו היה בית ועד לסופרים, ואם זכות עצמה כפרופסורית מוערכת – כל אלה גורמים לכך שנוח ומעניין לקרוא. וכן, גם התמונות הרבות בספר מאפשרים אתנחתאות בקריאה, ומעשירות אותה. הספר הזה, וגם הקודמים לו, הוא בבחינת מסע אל לב היוצרים והקוראים.

נורית גוברין. צילום אפרת בלוססקי
נורית גוברין. צילום אפרת בלוססקי

מקורות

(*) הוצאת אסטרולוג, 2001; בנושא ברנר כותב אהוד בן עזר גם בספר “בין חולות וכחול שמיים”, הוצאת יבנה 1980, בו זיכרונותיו של נחום גוטמן על אישים שונים מראשית המאה, כולל י”ח ברנר, אותו גוטמן, כמו רבים רבים,  העריץ. ספר זה של בן עזר מוזכר בכרך שלנו בעמ’ 100.

(**) לקסיקון היסטורי של הסופרים העברים מאז תש”ח”, כתב וערך משה גרנות, אגודת הסופרים והוצאת דני ספרים 2009

(***) הנ”ל עמ’ 536-535

(****) שיחות עם סופרים, הוצאת קווים 2007, 471 עמ’

הפוסט הקודםרם הרשטין יודע מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך
הפוסט הבאהצגת היחיד “אדרת”
בעל תואר תואר ראשון ושני (בהצטיינות) מטעם אוניברסיטת תל אביב, ותואר דוקטור בספרות עברית מטעם אוניברסיטת בר-אילן. שימש כעובד הוראה, והגיע לדרגת מפקח כולל על ב"ס על-יסודיים. פרסם עשרות סיפורים, מאות מאמרים, ערכים לאנציקלופדיות, ולמעלה מ–40 ספרים בסיפורת, ספרות ילדים ונוער, הגות, חינוך, וכן ספרי לימוד וספרי עזר. ערך ספרים, סדרות, אסופות, ושנתונים. סיפורי הילדים שלו "להיות כמו כולם", "הנדר", "מיקי", "הארמון הקפוא", "המלאך שמוחק זיכרונות", "אניזו" שודרו ברדיו בהמשכים. ב-1983 זכה בפרס ע"ש יוסף ברסלבי מטעם החברה לחקר המקרא. עורך את "לקסיקון סופרי ישראל" מטעם אגודת הסופרים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש עשרה + 2 =