חוקרת הספרות נורית גוברין על בנימין תמוז

בנימין תמוז הצעיר. תצלום: האנציקלופדיה של דוד תדהר לחלוצי הישוב ובוניו באדיבות בצלאל תדהר

ניתן כהרצאה באירוע בצוותא ביום ששי ב’ בתמוז תשע”ט (5.7.2019) במלאות 100 שנה להולדתו של בנימין תמוז בהשתתפות חיים באר, עוזי אורנן, דני קרוון, בני ציפר ונורית גוברין. פורסם באותו מועד בעיתון הארץ, במוסף ‘תרבות וספרות’.

הערה אישית

הכרתי את בנימין תמוז וכתבתי לא פעם על יצירתו. נפגשתי עימו באחוזה בירנטון מנור, באזור אוקספורד, שבאנגליה כששהיתי, כמותו, כחוקרת-אורחת במקום. הזמנתי אותו להתארח בקורס שלי באוניברסיטת תל אביב ‘ילדוּת בנוף ארץ-ישראל’, שבו לימדתי כמה מסיפוריו. תשובותיו לשאלות הסטודנטים היו חסרות סבלנות ואף למעלה מזה.

כידוע לכל מי שהיה לו קשר עימו, הוא לא היה איש קל. וזאת בלשון המעטה. היה קשה להתחבר עימו, לשוחח עימו. תמיד בשיחה עימו, הרגשתי צורך “לעמוד על המשמר”; “להיזהר”, שמא אהיה מטרה לחיצי לשונו העוקצנית, שמא יאמֵר משהו שיפגע, שיעליב. חשתי שכדאי לשמור מרחק.

כנראה, היה לו לא נוח עם עצמו ואולי גם עם אחרים, ולכן, כדי שלא להיפגע, עטף עצמו בשריון דוקרני וקוצני. איש קשה אבל סופר גדול!

כאן, אני מבקשת לבודד נושא אחד בלבד ולהתרכז בו: הלם הפגישה הראשונה עם ארץ ישראל. חוויה טראומטית זו, היא, לדעתי, אחד ההסברים לתחושת הגלות בארץ ישראל, להרגשת הזרות והבדידות, שחש כל חייו. תחושות אלה התעצמו בהשפעת האווירה בבית שבו גדל, בית שבו דיברו רוסית ושמרו על גינונים אירופאיים.

המהלך הוא: מן הניסיון להתחבר ולהיות ‘צבר’ לכל דבר, שבא לידי ביטוי בספר סיפוריו הראשון חולות הזהב (1950) אל ההכרה והידיעה שניסיון זה נועד מלכתחילה לכישלון, והרגשת הגלות בארצו תלווה אותו כל חייו. כישלון זה בא לידי ביטוי שלושים שנה לאחר מכן (1980) בסיפור בנו של דוקטור שטיינברג. אבל, כבר בניסיון הראשון טמונים גרעיני הכישלון.

הניסיון להתחבר: בין תדמית ומציאות

בנימין תמוז.
תצלום: לקסיקון הספרות העברית החדשה

חולות הזהב, כותרת ספרו הראשון של בנימין תמוז משנת תש”י/1950, נותקה זה מכבר מהקשרה ונעשתה לביטוי עצמאי. שֵם דבר להתרפקות על העבר הטוב והמופלא, על איזה מחוז כיסופים קסום. אבל בעיקר התקבע הביטוי על ראשיתה של תל אביב.

חשוב להדגיש עד כמה גדול המרחק בין תדמית רומנטית זו לבין הסיפורים עצמם. אלה סיפורים מרירים, עצובים, המתארים ילדוּת כואבת וּמיוסרת, שבתוכה ילד, גיבור הסיפורים, רגיש, בודד, חולם, בורא עולמות אישיים וחי בהם. הילד נאבק כל הזמן עם עולם המבוגרים, הקר, האטום, האדיש, שאינו מבין אותו, אבל גם עם חבריו הילדים.

הביוגרפיה שלו היא חומר הגלם כבר בסיפורים ראשונים אלה. זוהי ביוגרפיה במסכה.

הכותרת הקולעת חולות הזהב יוצרת תדמית של גיבור השייך לנוף, כמובן מאליו, וכמי שנולד לתוכו.

זהו נוף תל אביב (חולות הזהב), אבל גם נוף המושבות, מושבות יהודה, ובעיקר המושבה רחובות שבה חי כשנה (אופק ועוד).

על אף תחושת הזרות של הילד הבודד והמופנם, אווירת הסיפורים ספוגה בתחושת המקום. קיים מתח בין המסגרת לבין הפנים. המסגרת היא הנוף הארץ ישראלי, המתואר על כל פרטיו, לרבות ההווי של ארץ ישראל שלפני הקמת המדינה. ארץ ישראל הטובה והיפה של פעם. כביכול. הַפְּנִים הוא עצוב, מדכא, אפילו קטסטרופלי. אבל הילד, למרות הכול, הוא בן המקום, חלק מן הנוף.

הקוראים אהבו את המסגרת, את הנוף וההווי, כמעט התעלמו מן הפנים, גם כשהזדהו עם מצוקותיו של הילד. זה היה ילד בתוך-הנוף הא”י, כְּחלק בלתי נפרד ממנו.

דוגמה אחת קצרה מן הסיפור חולות הזהב (שלדעתי מושפע מבמו ידיו – פרקי אליק של משה שמיר, והשפיע על יורם קניוק, יעקב שבתאי ואחרים):

“במעלה הדרך, בחצותך את רחוב אלנבי הגדול, אתה חומק ועובר אל פסי הרכבת ומשם שמאלה, לאורך השקמים הבודדות, משתרעים החולות. ואחריהם – גבעות-הפלא וערוצי-הנחל הקטנים ואדמת-החומר האדומה של שׂרוֹנה החרוּשה. סמוך לכל אלה נמצא הבית האדום והגדול, בית מסתורין, שרעש מכונות עולה מתוכו. הלאה מזה עומד ביתם של האחים התאומים. כל אלה עלו בזכרון הילד הכלוא בחדר הגדול ולבו יצא אליהם ודפק בחזקה.” “הילד מילט את עצמו מן החדר הגדול ומן הארון הירוק ומאמא ומהכנת שיעורים ומארוחת צהרים כדי שיוכל לראות את התאומים, את הידידים-עלי-אדמות, שביתם שתול בארץ הפלאות אשר לחולות הזהב, בתחום הגבעות והנחלים ואדמת-החומר החרושה והבית המסתורי, האדום.” (14–15)

תל אביבים ותיקים יוכלו לבחור באחד משני המסלולים: הגבול הצפוני-מערבי של תל אביב, לאורך רחוב הירקון, שהביטוי ‘חולות הזהב’ מתאים לו במיוחד. במסלול זה: ‘הבית האדום’ (מלון שרתון היום), בית הקברות המוסלמי (גן העצמאות היום) ושכונת מחלול, שכונת הפחים, שהוקמה על שפת הים בתל אביב בשנות ה-20. את רעש המכונות שמע הילד כנראה מבית החורשת למשי ‘דלפינר’, שהיה גם הוא על שפת הים שהוקם בשנת 1924. באותן שנים ייעדו את חוף הים לתעשייה! סמוך לו היה ה’בית האדום’, בית מועצת פועלי תל אביב, שהוקם בשנים 1923–1926, וצבעו האדום ייצג את הסוציאליזם. הילד בסיפור קושר את שני הבתים יחד. המסלול השני שהביטוי ‘חולות הזהב’ הולם אותו פחות, הוא בכיוון מזרח, מרחוב אלנבי דרך מסילת הרכבת בואכה שרונה. ה’בית האדום’ הוא בית החרושת לטקסטיל ‘לודג’יה’ שהוקם בשנת 1924, וקיים עד היום בעליבותו ברחוב נחמני 43 פינת רחוב י”ל גולדברג. (תודה לאריאל שר ולאבנר הולצמן, על הערתם זו.) אלה היו שנות הגעתו של בנימין תמוז הילד לתל אביב. אתרים אלה שמשו מוקד משיכה קסום לילדי תל אביב, גם משום שהיו רחוקים, “מחוץ לתחום”.

למותר להדגיש, שהביוגרפיה של בנימין תמוז שונה לחלוטין מהתדמית הרומנטית שעולה מן הצירוף חולות הזהב.

בנימין תמוז נולד בחרקוב שברוסיה בי”ב בתמוז תרע”ט (11.7.1919) למשפחת קמרשטיין. הוריו הגיעו לארץ, תחילה לתל אביב, בשנת 1924 לאחר שלא הצליחו להגיע לצרפת. בנימין היה אז בן 5. אביו שהיה כימאי במקצועו נפטר כשהיה בן 13. בנימין תמוז נפטר בתל-אביב בט”ז בתמוז תשמ”ט (19.7.1989) בן 70. למותר להדגיש עד כמה השפיעו כישלונו הכלכלי של האב ובמיוחד פטירתו על הבן ועל יצירתו בגלוי ובעיקר בכיסוי.

הלם הפגישה

שלושים שנה לאחר סיפורי חולות הזהב, בשנת תש”ם/1980 הופיע ספר הסיפורים ריחו המר של הגרניום. בסיפור בנו של ד”ר שטיינברג תיאור המספר באוזני שומע, בגוף ראשון, את רישומה של החוויה הטראומטית של הילד, בן דמותו של המספר, על פגישתו הראשונה עם ארץ ישראל ועם הילדים שבארץ.

כאן המסכה הביוגרפית שקופה יותר.

זהו סיפור מורכב ומסובך על המשפחה ועל עלייתה מחוסר ברירה לארץ ישראל, ובו גם מצהיר המספר על שנאתו לתל אביב. זהו סיפור מפתח, להבנת יצירתו של בנימין תמוז ולא פחות – האידיאולוגיה שלו.

סיפורי חולות הזהב מבטאים מאמץ להרגשת שייכות הכוללת בתוכה גם זרות. הספרים האחרים מדגישים בעיקר את הזרות, אם כי גם בהם השייכות לנוף הארץ קיימת ואף הדוקה.

מבלי להיכנס לניתוחים של “פסיכולוגיה בגרוש”, אין ספק שפגישה טראומטית זו עם ארץ ישראל בילדות, בגיל חמש, הייתה לה השפעה על חייו ויצירתו.

בסיפור בנו של ד”ר שטיינברג, מתאר המספר את הגעתם “בדיליז’נס לתל-אביב, לרחוב ליליינבלום פינת נחלת-בנימין”.

אבי קנה לי “בננה ואני החזקתי אותה בידי ולא ידעתי מה לעשות בה. [ – – -] ביקשתי רשות לרדת אל הרחוב. [ – – -] הבטחתי שאוכל את הבננה ברחוב. [ – – -] ירדתי למטה… כבן חמש הייתי אז, לבוש מגפיים ומעוטף במעיל עשוי בד צמר שחור, עבה כפרווה, ולראשי כובע אסטרכאני של קרקוּל שחור… [כובע פרווה מעור של כבשׂ] אתה יכול לתאר לעצמך את המראה, ברחוב לילינבלום של תל-אביב, בדצמבר 1924. ילד בן חמש!

גררתי את מגפי בחול והגעתי אל המגרש הסמוך שבו ניצב שלד של בית חדש. שלושה או ארבעה ילדים שיחקו בין חומרי הבנין הפזורים מסביב. [ – – -] רחרחתי בבננה ושאלתי את עצמי מתוך ייאוש איך אקיים את הבטחתי לאמי, לאכול מן התועבה הזאת, שריח של קיא נודף ממנה… כאלה היו רשמי מן הבננה הראשונה שנזדמנה לי בחיי.”

אחד הילדים קורא לו בעברית. הוא אינו מבין, אבל מושיט לו את הבננה “כדי לפייסו”. הילדים צוחקים, מאיימים והוא נסוג ו”צועד אחורנית”. ואז: “החבורה זינקה לעברי, ובהושיטם זרועותיהם דחפוני בחזה ובכתפיים ולפתע מעדתי, נכשל בדפנותיה של איזו תיבה, ונפלתי אחורנית על גבי. הילדים פרצו בצחוק ונמלטו. ניסיתי לקום וחשתי שאני טובע במין בצק דביק ואינני מסוגל לחלץ את עצמו מתוכו. הבננה עדיין היתה אחוזה בידי. [- – -] הייתי מוטל בתוך ארגז מלא טיח לח, תערובת של סיד וחול. אז פרצתי סוף-סוף בבכי.

ובכן, כך הגעתי לארץ-ישראל. במגפיים, באפודת צמר גסה, שונא בננות ולא יודע עברית… [- – -] אני חי כאן למעלה מחמישים שנה, אבל את היותי מוטל בארגז של טיח לא שכחתי אף פעם.” (174–175).

אחת המסקנות המנוסחת בסיפור זה היא: “כולנו גולים. אבל יש בכל זאת הבדל בין אדם שחי כל ימיו בארץ שבה נולד, לבין אדם שהיגר מארץ לארץ.” לימים, “כשנעשיתי חבר ב’הגנה’, התחילו לראות בי צבר טיפוסי… [- – -] ואז, דווקא אז, התחלתי זוכר את המפלה הראשונה לתוך הסיד, ואפילו הייתי חולם על זה.” (176).

בנימין תמוז. תצלום: ויקיפדיה

בנימין תמוז היה מסוגל לראות ביצירתו בעת ובעונה אחת את שני הצדדים המנוגדים הנאבקים ביניהם. פעם גובר האחד ופעם האחר. כך בסיפור תחרות שחייה הממחיש עמדה זו. מעבריו הקיצוניים מאידיאולוגיה לחברתה – מן הקומוניזם, אל הכנעניות, שיבה ליהדות, עד כמין עמדה פוסט ציונית – משקפים את החיפושים המתמידים שלו אחר זהותו. הליכתו ופעילותו היו תמיד גם בצדי הדרכים אבל גם במרכז.

אפשר לומר עליו שהיה גולה בארצו ובן בית בלשונו העברית.

עוד על בנימין תמוז:

בנימין תמוז בוויקיפדיה

בנימין תמוז בלקסיקון הספרות העברית החדשה

בנימין תמוז בפרויקט בן יהודה

שלט זיכרון לבנימין תמוז. תצלום: ויקיפדיה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ten + תשע עשרה =