משה גרנות סוקר ספר ביוגרפי חדש על חיים נחמן ביאליק, שמגלה פרטים לא ידועים עד כה, ומנפץ מיתוסים ובדיות לגביו.

המערכת

חיים נחמן ביאליק
חיים נחמן ביאליק

על ספרו של שמואל אבנרי כמה ביאליק יש? על ריבוי פניו של המשורר הלאומי, ידיעות אחרונות 2021, 568 עמ’ + 8 צילומים מאת המחבר המאיירים שורות משיריו של ביאליק, ו-8 ציורי דיוקנאות של המשורר שציירו אמנים שונים.

ברור שאינני מתכוון בכותרת למפעל חייו של ביאליק, רבים וטובים ניסו להתמודד עם הנס התרבותי-ספרותי שביצירתו של משורר מופלא זה. כוונתי היא לעבודה הענקית שהטיל שמואל אבנרי על עצמו בספר זה, לדון בכל אספקט אפשרי ביצירה הכל כך מגוונת של ביאליק.

שמואל אבנרי. לקסיקון הספרות העברית.

כדי לחבר ספר כזה, הגדוש בידע, והכתוב בכישרון ספרותי מעולה, נזקק אדם לעבודה ענקית, מסירות ואהבה לנושא – ממש מפעל חיים. וכמובן, צריכה להיות לכותב ספר כזה נגישות לתעודות עליהן ישתית את הנחותיו ומסקנותיו. שמואל אבנרי זכה לגישה כזאת בהיותו מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק, וכמסתבר התברך גם בכשרון כתיבה.

חוברת מיוחדת לזכרו של ביאליק של מכון “גנזים”

ביאליק, שכבר בגיל 26 נחשב על ידי כל תפוצות ישראל ל”משוררנו הלאומי” (בעקבות קביעתו של ברנר ב-1899), הוא היוצר הרב-גוני ביותר מכל מאות הכותבים מתחילת תקופת ההשכלה ועד ימינו: משורר בחסד, שקומתו עולה על כל מי שהיה לפניו, וגם אלה שבאו אחריו, סופר, נואם, פרשן, בלשן, מתרגם, מכנס, ובנוסף לכל אלו גם איש ציבור מורה דרך שבן-גוריון הכתיר אותו כגורם עיקרי לעלייה השנייה, העלייה החלוצית שהתוותה את הדרך הציונית ליישוב הארץ.

ביאליק היה מעורב, והשפיע השפעה כבירה, בחיים התרבותיים והחברתיים לאחר עלותו ארצה ב-1924. בייסוד האוניברסיטה העברית (1925), בה הוזמן להרצות על האגדה, כשבין תלמידיו נמנים ברל כצנלסון, זלמן רובשוב, ומשה בילינסון. הפרופסורים באוניברסיטה התייחסו אליו בהערכה ובכבוד כיוצר וכסמכות רוחנית ומוסרית, אך לא תמיד נענו להמלצותיו באשר לאיוש הסגל האקדמי. הוא המליץ, בין היתר, על גרשום שלום, על יחזקאל קויפמן, ועל צבי פרץ חיות, שנפטר בטרם זכה שהמלצתו של ביאליק תקוים.

לביאליק יש זכויות רבות בכל תחומי התרבות, כמו התיאטרון, האופרה, מוזיאון תל-אביב, האקדמיה ללשון, והוא נבחר לעמוד בראש אגודת הסופרים. המחבר שלנו מדגיש, שעם כל עיסוקיו בתחומים השונים, הוא היה אמפתי לסבלם של חבריו הסופרים, ולמרות שהוא עצמו היה שקוע בחובות, הוא יצא לעזרתם של הסופרים הנזקקים, כמו יעקב שטיינברג שהיה חולה בשחפת, י’ קופלביץ’, ז’ אנוכי, ח’ הזז, יוכבד בת מרים, רחל, ג’ שופמן, ומ’ בן-עמי (שני האחרונים מתוארים בספר ככפויי טובה). ביאליק סייע לאנשים שנפגעו מאדישות הממסד העירוני. הוא משתדל עבור דר רחוב ועבור אישה שהעירייה מבקשת לגדוע את מקור פרנסתה. וזאת לדעת, על פי ספרנו זה, ביאליק היה רחוק מאמידות כלכלית – הוא טבע בחובות עד שהנושים עמדו לתבוע אותו על כך לדין. מסתבר שאף מוסד ציבורי לא השתתף בהוצאות הבית המפואר ברחוב ביאליק. הוא קיבל אמנם סכום נכבד ממ”א וארמן עבור מהדורת שיריו במלאת לו חמישים, אבל כסף זה הספיק רק למקדמה – ביאליק חתם על משכנתא, שלא הצליח לשלם בחייו, ומאניה, אלמנתו, התנתה שאם עיריית תל-אביב תשלם את חוב המשכנתא, היא תתרום את הבית שישמש מוזיאון. כלומר, הטענה שביאליק היה איש עשיר היא בבחינת אגדה אורבאנית חסרת בסיס.

ואם כבר הזכרנו את מאניה, שוב משתדל מחברנו לסתור אגדה אחרת, על כך שמאניה חיה בצילו של ביאליק הענק, ולה עצמה לא היה שום חלק ביצירתו, וגם עברית לא ידעה, ולא יכלה לקרוא את שיריו. המחבר שלנו מתאר עד כמה הייתה מאניה מעורבת בכתיבה של ביאליק, ועד כמה הוא העריך את תרומתה (למשל, כאשר סייעה לו למצוא סוף ל”אגדת שלושה וארבעה”). מאניה קיבלה מביאליק מכתבים בעברית, והיא עצמה כתבה עברית, ולא רק זאת, הייתה מעורבת ביצירת בעלה עד כדי פנייה ליעקב פיכמן, שהיה עורך “מאזנים”, לצנזר ביטויים קשים של ביאליק בשיר “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם”, שנכתב בעקבות קונגרס באזל. אחרי מותו של בעלה היא הייתה מעורבת בבחירת הוועד המנהל של בית ביאליק, ובעקבות בקשתה, נתן אלתרמן הצטרף לוועד זה. היא הוכתרה כנשיאת כבוד של ויצ״ו, ויזמה את “בית האישה” שבחצר בית ביאליק, מקום שנקרא על שמה.

ביאליק היה ידוע כפרפקציוניסט מופלג, ולדוגמה ב”ספיח”, על פי עדויות שונות, הוא הקדיש יותר זמן למחיקה מאשר לכתיבה. הוא גם ידוע כרחמן כלפי מסכנים ונצרכים, אבל מסתבר שהוא גם היה רתחן לא קטן, כשהוא משתמש לפעמים בביטויים קשים כלפי אהוביו (רבניצקי, למשל, עמו הגיע לידי התדיינות בעניין השהיית ההפקה של ספר שיריו), וכמובן כלפי מי שלא היו לרוחו, כמו מנהל בנק אנגלו-פלסטינה שסירב לתרום ל”הבימה”, כמו ז’בוטינסקי ושלונסקי על עמדתם בקונגרס הציוני ה-17 בבאזל, בו הודח חיים וייצמן מתפקידו כיו”ר (הוא מכנה אותם “טמאי נפש”), ואת הקונגרס כולו הוא כינה “בית הכיסא”, כי כל אחד מהצירים רדף שם אחרי “כיסא”.

אישים נוספים שהיו על הכוונת של ביאליק היו בן אביגדור (שם העט של הסופר אברהם ליב שלקוביץ’), ומ’ אוסישקין שהתנגד להעניק כבוד למנדלי.

ביאליק הצעיר. ויקיפדיה

כיוון שביאליק עסק בתחילת דרכו במסחר, ואחר כך במו”לות (“מוריה”, “דביר”), סביר היה בעיניי שהוא השתייך לחוגי הציונים הכלליים, אבל מחברנו מוכיח כי ביאליק היה בעצם שייך ל”שמאל” (המשוקץ בימינו…), והעריץ את החלוצים, עובדי הכפיים. הוא ראה בהם אנשים מוסריים, וכך התבטא בקונגרס ה-12 בקארלסבאד, וגם בהופעה לפני אנשי המושב נהלל, הגם שהפציר בהם שלא לשכוח את מורשת האבות. מסתברת עוד “סטייה” שמאלנית של ביאליק: למרות הפרעות הנוראות ב- 1929, הוא היה סבור שיש מקום בארץ-ישראל לשני העמים – היהודי והערבי.

ביאליק כתב רק 12 שירים ביידיש, בעיקר לאחר בקשתו של רבניצקי, שיסד כתב עת יידישאי בשם “דער יוד”, אבל הוא לא היה פאנאט כמו מגיני שפת עבר, והחשיב בהחלט את התרבות והספרות היידישאית. כשבאו ארצה לביקור הסופרים שלום אש ופרץ פישביין, הוא יצא מגדרו כדי לכבדם, ובעקבות כך נמתחה עליו ביקורת קשה של “הצעירים” שטיינמן ושלונסקי, שערכו את ביטאון אגודת הסופרים “כתובים”. ביאליק נעלב והתפטר מהנהגת אגודת הסופרים, ויחד עמו כל הוועד. התוצאה הייתה ייסוד ביטאון חדש לאגודה – “מאזנים”, שחי ובועט עד ימינו, ואילו “כתובים”, בהיעדר חסות האגודה, התפוגג. ביאליק גם צידד בהקמת קתדרה ליידיש באוניברסיטה העברית, אבל נתקל בהתנגדות חריפה של מ’ אוסישקין.

הזכרתי לעיל את רתחנותו של ביאליק, שתועדה בדברים שבכתב ובדברים שבעל-פה. פ’ לחובר קיבץ ופרסם 1500 מכתבים של ביאליק, אבל צנזר את הגידופים שלו לשנואיו, את הביטויים החריפים ובעלי נימה מינית. כן מחק לחובר את שמותיהם של הסופרים הנזקקים שביאליק סייע להם, וכן ביקורות קשות על כתבי יד שלא נשאו חן מלפני ביאליק העורך והמו”ל. המחבר שלנו חושף את מה שלחובר מחק.

ידועה נבואתו של ביאליק על האסון שעתיד לנחות על יהדות אירופה עם עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, ואף לפני כן, כשהמפלגה הנאצית הרימה ראשה המשוקץ. מחברנו מביא ציטוטים מדבריו שממש מהממים בדיוק של תחזיותיו, ובדרישה החוזרת ונשנית ליהודים לעלות ארצה כדי להינצל (עמ’ 86-84).

אחת התרומות האדירות של הספר שלפנינו היא ההכחשה הקטגורית של הדיבה כלפי ביאליק שכביכול הוא שנא את הספרדים ואת עדות המזרח (עמ’ 111-100). מסתבר שדיבה זאת התפשטה כבר בימי חייו של ביאליק, והוא זעם על עלילת הדם הזאת בכעס רב, כשהוא מוכיח שההיפך הוא הנכון: ביאליק ההדיר את יצירותיהם של משוררי ימי הביניים בספרד ר’ שלמה אבן גבירול ומשה אבן עזרא. הוא התכוון לההדיר גם את שיריו של שמואל הנגיד, אך זה לא הסתייע. הוא נהג להרצות באהדה רבה על תחיית התרבות הספרדית. ב”רשומות” שיסד היו כתבות על יהודי תימן, לוב, הודו, וספרד.

מסתבר שהאמירה בגנות הספרדים “אני שונא את הערבים כי הם דומים לספרדים” יצאה בכלל מפיו של אריה ליב סמיאטיצקי, ובנוסח שונה שאינו ארסי אלא הומוריסטי, כפי שכותב על כך אביגדור המאירי בספרו “ביאליק על אתר”, ובאופן פרדוקסלי יוחסה לביאליק כאילו אמר דברים שהתפרשו כלעג לספרדים ולעדות המזרח. כידוע, לעלילת דם אין כל צורך בהוכחות, ולא תעזור העובדה שדבריו של ביאליק בכתב ובעל פה תועדו לפרטי פרטים, ואין בהם שמץ של אמת באשר לדברי הבלע שטפלו עליו – זה לא ממש משנה למי שרוצה לשנוא. לגבי שירו המתועב של מואיז בן הראש “אנעל אבוק ביאליק” הוא מודה שלא חשוב אם ביאליק אמר או לא אמר מה שמייחסים לו – הוא ראוי לשנאה ולבוז.

מסתבר ששמואל אבנרי כתב כבר בשנת 2004 מאמר מקיף שפורסם ב”הארץ” המתאר עד כמה מופרכת היא הדיבה הזאת כנגד ביאליק.

המחבר שלנו מצביע על הפרפקציוניזם של ביאליק כעורך וכמו”ל: ב-1904 הצטרף ביאליק לקלוזנר, שערך אחרי אחד העם את האכסניה התרבותית היוקרתית ביותר של אותם ימים, “השילוח”, ובתפקידו זה דוחה ביאליק בלי משוא פנים יצירות של “האריות” שבחבורת הסופרים – ברדיצ’בסקי, שלום עליכם, אז”ר. אבל שמואל אבנרי שולל את הטענות של אניטה שפירא, חיים באר, ודן מירון, שכביכול ביאליק סלד מסגנונו של ברנר, שכביכול התעלל בברנר משום שלא כתב על פי “הנוסח”, שביאליק כביכול ירש ממנדלי. מחברנו מצביע על כתובים מהם ניתן ללמוד שביאליק העריך את ברנר. זאת ועוד, ביאליק היה פתוח לפריצות דרך בסגנון, וסבר שמי שיוצר על פי כללי תורת הספרות, הוא בעל מום. על פתיחותו של ביאליק בתחום הסגנון יוכיחו ההזמנות שלו לכתוב ל”השילוח” לברדיצ’בסקי המורד במסורת היהודית, לברנר בעל העברית “הקוצית” שלו, לאברהם בן יצחק, לאורי צבי גרינברג, לאורי ניסן גנסין. ביאליק לא הסתייג מסגנונו של גנסין, כפי שסוברת חמוטל בר-יוסף, אלא מנתיב הייאוש שבכתיבתו.

מחברנו שולל את הטענה המושמעת שכאילו הייתה עוינות בין ביאליק לעגנון, וכאילו הוא זלזל ב”ספר המעשים” של עגנון, שכידוע בנוי מסיפורים סוריאליסטיים. המחבר מביא ראיות לכך שהיה שיתוף פעולה מלא בין שני ענקי הספרות האלה, שעגנון העריץ את ביאליק והסכים עמו להתחייב בשטרות כדי שאפשר להוציא לאור את “כנסת”. ביאליק מפרסם לעגנון את “עליית נשמה”, ובניגוד למקובל בעריכתו, הוא לא שינה כאן דבר.

המחבר מקדיש פרק מיוחד לעניינו של הסופר אליהו מידניק שהתאבד בשנת 1904 בהיותו רק בן 23. המחבר שולל כל אפשרות להאשים את ביאליק כעורך הספרות ב”השילוח” בסוף הטראגי הזה: 6 מתוך 10 סיפורים שכתב מידניק התפרסמו ב”השילוח” – 3 בימי עריכתו של אחד העם, ו-3 בימי עריכתו של ביאליק. כלומר, הוא זכה ליותר פרסום מכל סופר אחר בכתב-עת זה. סיבות אפשריות להתאבדותו – נטייה אובדנית מולדת, צער ודיכאון לאחר פרעות קישינב, התאבדותו של הפילוסוף אוטו ויינינגר כמחצית השנה קודם, ואולי הזיווג עם ארוסתו שלא עלה יפה. לאחר מותו ביאליק מוציא את כל סיפוריו לאור.

מה שנראה לי לא תקין בעריכתו של ביאליק היא העובדה שהוא לקח לעצמו את הרשות לשנות, לתקן, ואף להשמיט, קטעים של הטקסטים שהגיעו אליו. ברדיצ’בסקי נעלב, וחדל לשלוח סיפורים לביאליק למרות הפצרותיו, ואילו אז”ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ’) קיבל את השינויים בתודה.

בין אינספור תחומים בהם הצטיין ביאליק מזכיר לנו המחבר את הידע האדיר שלו בלשון העברית. ביאליק לא שבע נחת מחידושיו של אליעזר בן יהודה, והוא עצמו חידש מילים רבות שאנחנו היום משתמשים בהן כאילו ירשנו אותן מהמקורות, והרי דוגמאות אחדות לחידושיו: יבוא, יצוא, תגובה, ערגה, תאונה.

ליד מפעל הכינוס הענק של ביאליק ורבניצקי (“ספר האגדה”, פירוש המשנה, שירי ר’ שלמה אבן גבירול ור’ משה בן עזרא, ורבים נוספים שלא הגיעו לידי מימוש בשל מותו המוקדם), מוזכרים בספר המאמצים של ביאליק לפתוח צוהר אל תרבות העולם באמצעות התרגום. הוא עצמו תרגם את “דון קישוט” ו”יוליוס קיסר” (מערכה ראשונה) משפות שלא שלט בהן, ואת “וילהלם טל”, כששליטה לו חלקית בשפה הגרמנית. הוא מתרגם מיידיש את מנדלי, שלום עליכם, שלמה אנ-סקי (“דיבוק”), ואת שירי ר’ יהודה הלוי הוא תרגם ליידיש. הוא ניסה לעודד את הסופרים העברים בארצות הברית לתרגם את שקספיר, ועמל רבות על עריכת תרגומו העברי של יוסף יואל ריבלין לקוראן.

המחבר שלנו מקדיש עמודים רבים לתיאור שדלנותו של ביאליק עבור צורכי התרבות של הציבור. בתוך כך מגייס ביאליק את הנדבן שמואל שמעון בלום לבניית “אוהל שם” כמשכן הקבע של מפעל “עונג שבת” שאותו יסד. יחד עם עגנון מצליח ביאליק לשכנע את שלמה זלמן שוקן לתרום כסף להוצאת “כנסת” לאור, בה פרסמו את יצירותיהם אורי צבי גרינברג, יצחק למדן, ש’ בן-ציון, הוגו ברגמן. בתחילת המאה העשרים המסעות בין מדינות היו נערכים ברכבות ובאוניות, וממש מרתק לעקוב אחרי המסעות הרבים של ביאליק באירופה ובארצות הברית במסגרת שתדלנותו לגייס כסף עבור הוצאות הספרים וקרן היסוד.

ביאליק סלד מהחסידים המעריצים את האדמו”רים כעובדי אלילים, וכמו כן לא התפעם מסיפוריהם. אך עם זאת הקצה מקום מצומצם לסיפורי חסידים במסגרת מפעל הכינוס שלו, והזמין את עגנון ובובר לפרסם מבחר מהם בהוצאת הספרים שבראשותו.

מחברנו סוקר את המאיירים של יצירות ביאליק, את הציירים והפסלים שהנציחו את דיוקנו, וכן את העובדה שלא היה מרוצה ממראהו החיצוני. המחבר מתאר כיצד בשיר הילדים של ביאליק “נדנדה” מוצאים רמזים מוצנעים להומניזם, ששולל את המסתורין הדתי: במסכת חגיגה דף י”א ע”א יש איסור לשאול מה למעלה מה למטה, מה לפנים ומה לאחור. בשיר של ביאליק כתוב: “מה למעלה מה למטה / רק אני, אני ואתה”. כלומר, האדם במרכז, ולא האל המסתורי. לא ברור אם זאת הייתה כוונתו של ביאליק, אבל הדילמה שנוצרה בנדון הובילה לקיום תערוכה בבית ביאליק בשם “איזונים ובלמים בעקבות השיר ‘נדנדה'”.

אני באמת לא יכול למצות ברשימה זאת את כל שפע הידע המופיע בספר הזה, אבל הספר לימד אותי ענווה – קראתי ספרי ביקורת רבים על ביאליק, ואינספור מאמרים, והייתי משוכנע שהספר הזה לא יחדש לי דבר, אבל באמת למדתי דברים שאני מודה כי לא היו ידועים לי מהידע חובק העולם של שמואל אבנרי. וגם נהניתי מסגנון הכתיבה שלו.

וכעת אזכיר חוויה אישית בקשר לספר זה: לאחרונה אני אורח קבוע בבית חולים. בביקורי האחרון שם לקחתי עמי את ספרו זה של שמואל אבנרי, כדי לקרוא בו בין טיפול כואב אחד למשנהו. כיוון שהתכוונתי לכתוב רשימה על הספר, רשמתי לעצמי במחברת רשימות כדי להזכיר לי דברים בעת הכתיבה. הגברת שמחלקת ארוחות למאושפזים שאלה אותי מה אני כותב, ואינני יודע מה עבר לי בראש, עניתי: “רומן”. והיא: “אדון, לא ככה! מי שכותב רומן צריך לכתוב אותו מהראש, לא מספר של מישהו אחר”. הודיתי לה על העצה, והבטחתי לשמוע בקולה.

כריכת ספרו של שמואל אבנרי ״כמה ביאליק יש?״

קיראו עוד על ביאליק ביקום תרבות

זיוה שמיר “האיש שגנב את ביאליק”

אלי אשד “ביאליק והענקים שמעבר לים”

בול לכבוד ביאליק

.

2 תגובות

  1. מאמר מענין ומאלף, למדתי רבות על ביאליק רק מהמאמר. ואם גרנות הזכיר רומן האם הוא רומז לנו משהו?

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע עשרה − חמש עשרה =