אבי בלייר, מומחה לקרב מגע וללוחמה בטרור, בפרק מספרו, שכעת בכתובים, על אירוע שהוא קשור אליו אישית של מאבק בטרור המתאבדים.

המערכת

ניטרול של מחבל עם חגורת נפץ.אתר “סרוגים”

באחד האולמות שבמרתף קניון “רננים” בעיר רעננה, התנוחה הקרבית של שני המתמודדים שניצבו האחד מול השני הסגירה את העובדה שהם במתח עילאי ומוכנים למבחן שיכין אותם לרגע האמת.

ריח הזיעה והמתח שעמדו באוויר הדחוס רק הדגישו את האתגר שניצב בפני שתי הדמויות באימוניות, שבפנים חתומות וללא מצמוץ עין התמקדו האחד בשני. במוחו של כל אחד התרוצצו מחשבות יצירתיות שמטרתן להבחין בכל תנועה של מי שעומד מולו, לנחש את כוונותיו, לפרשן נכון, ובהתבסס על תנועותיו ושפת גופו להחליט ולהגיב בהתאם.

תוך הקפדה על שמירת מרחק ביטחון הולם ביניהם, נעו באיטיות במעגל האחד מול וסביב השני, כשהם ממתינים בסבלנות להזדמנות הולמת, לבלום התקפה, או לחלופין לתקוף בהפתעה.

התרגיל התקיים במסגרת השתלמות בת יומיים “זיהוי, התמודדות, והתגברות על מחבל מתאבד”, שיזמתי והעברתי למאבטחי הקניון.

הדחף לעריכת סדנאות דומות לארגונים שונים היה תוצאה ישירה מאווירת הפחד ששררה באותה התקופה, עקב פעילויות טרור בכלל ושל מחבלים מתאבדים בפרט. הפיגוע הרצחני במגדלי התאומים בניו יורק, שאירע כשנה לפני כן ב- 11 בספטמבר 2001, וגבה כשלושת אלפים קורבנות, הטביע את חותמו עמוק בכל העולם, ובמיוחד על החברה המערבית. למרות שהציבור בישראל סבל מפיגועי טרור מאז הקמת המדינה ואף לפני כן, פיגוע זה גרם לשינוי בחשיבה ובגישה להתמודדות במניעת פעילויות טרור. מצד אחד, התגלו נקודות חולשה בהיערכות להגנת האזרחים, במיוחד במקומות הציבוריים ובתחבורה הציבורית. מצד שני, השתכללו הכלים להבנת פעילות המחבלים ולדרכי ההתמודדות מולם.  

המצב שנוצר הטריד אותי ביותר, ולכן חקרתי אותו לעומק. על בסיס הממצאים בניתי תכנית מיוחדת לשדרוג הכשרת מאבטחים בכלל, ובקניונים ותחבורה הציבורית בפרט. את התכנית, שמהותה העשרת הידע התיאורטי ויחד עם זאת שידרוג היכולת המעשית של המאבטח, הצגתי בפני נציגי צמרת המשטרה. הם אף טרחו והגיעו למועדון הספורט של אוניברסיטת תל-אביב, שם אימנתי, לצפות בהדגמות מעשיות. כך גם מנכ”ל קניון רננים דאז, אריק, אימץ בשתי ידיים את הצעתי להעלאת רמת הביטחון של מבקרי הקניון ע”י הכשרת המאבטחים…

“אין זמן! לא לישון! שכחתם את המשימה? קדימה יעקב ומיכאל תתחילו לזוז! לחשוב, למצוא הזדמנות נאותה! אל תהיו פזיזים אבל, תפעלו ברגע המתאים! תיקפו אולם בשליטה מלאה! רק לסמן! קדימה לזוז!”

מצד אחד, כמו בהתמודדויות של הזוגות הקודמים, הדרבון נשמע כביכול כגערה, אבל למעשה הכניס אותם לאווירה מתוחה ודומה למציאות ככל שניתן. מהצד השני, זו הייתה מין פנייה עקיפה לכל המשתתפים האחרים שצפו במחזה מהצד והמתינו לתורם, כדי שבתרגולים הבאים יפנימו ויישמו.

גערותיי אכן עוררו את השניים ואף את חבריהם שצפו ועודדו אותם בקריאות רמות. בתנועותיהם ניכר כי השניים אכן הפנימו את הפתגם שדאגתי לשנן באוזניהם: “ממהרים רק כשמאחרים, שכן החיפזון מן השטן”. מחד גיסא, המשמעות המעשית היא, שזיהוי בעיה מבעוד מועד חיוני ביותר, ומאפשר להחליט ולפעול נכון. מאידך גיסא, הוא מונע פעילות חפוזה ללא תכנון וחשיבה, ובכך מקטין את הסכנה לכישלון. במקרה שלנו, הכול מתמקד בקריאת והבנת שפת הגוף, כוונותיו, ויכולותיו של היריב. על בסיס זה, מימוש הפוטנציאל להצלחה היא היכולת לבחור את התגובה הנאותה, שאותה ניישם מעשית, ובתזמון מושלם.

לפתע זה קרה! יעקב הפתיע!

בתנועה פתאומית צמצם את המרחק תוך שהוא מתכוון להנחית מכת אגרוף לכוון פלג גופו העליון של יריבו. ברגע שהמכה התקרבה ואיימה לפגוע בפניו, מיכאל הסיט את ראשו וגופו הצידה ומעט אחורה. תוך כדי כך, בלם בתנועה סיבובית בידו הקדמית את היד המאוגרפת שאיימה לפגוע בו, ואחז בה. במקביל, בידו השנייה לפת את לסתו של התוקף.

המתח הגיע לשיאו, וקיוויתי שתנוחת האחיזה בלסת ובזרועו של היריב, תסתיים כפי שלימדתי ותירגלו לא מעט פעמים בהשתלמות כלומר, בהכנעת היריב על הקרקע.

מיכאל אכן לא אכזב, עשה בדיוק מה שלמד…

היד שאחזה בלסת, הדפה את סנטר יריבו לאחור, ואילו את הזרוע התוקפת, שאותה בלם ולפת, משך אליו בכוח. שתי תנועות אלה שנעשו במקביל ובתזמון מושלם, גרמו ליעקב המופתע להסתובב על צירו ולאבד את שווי משקלו. הוא החל ליפול לאחור, אולם, כדי לא לגרום לו נזק מיותר, מיכאל דאג לכך שיריבו לא ייחבט בקרקע חזק מדי. ברגע שנחת פרקדן על הקרקע, ברכו של מיכאל החליפה את היד הלופתת בלסת והצמידה את ראשו לרצפה, מבלי שהלה יכול היה לזוז. 

“ביצוע יפה של שניכם! עכשיו אחרי שכולכם סיימתם לתרגל טכניקות התגוננות נגד אלימות, נעשה חזרה אחרונה על החלק העיקרי של ההשתלמות ‘התמודדות כנגד מחבל מתאבד’. זה השיא, אתם כאן כדי שהאזרחים, כלומר הורים, ילדים, ובני משפחותיהם, יוכלו להסתובב בקניון בביטחון וללא חשש, ויגיעו הביתה בשלום”. הכרזתי בקול שקט אבל החלטי, והצגתי שוב לנוכחים דוגמה של “חגורת הנפץ” שיועדה לתרגול, אותה הכינותי מבעוד מועד. על החגורה התקנתי שעון עצר מיוחד (סטופר), שנועד למדוד את מהירות תגובת המאבטח. נתון זה, איפשר למתרגלים לשפר את מהירות תגובתם ולא על חשבון איכות הביצוע.

חזרתי והדגמתי את הליך פעילות המאבטח. שלב ראשון, זיהוי וגילוי “מחבל מתאבד”, תוך הדגשת טכניקת השימוש ב”מגנומטר”, הוא מגלה המתכות, בו היו מצוידים. שלב שני, חזרה על הדגמת האפשרויות השונות להתנהגות נכונה בעת צפצוף המגנומטר. והשלב שלישי, בעת חשש לגילוי “מחבל מתאבד” חגור חגורת-הנפץ, בחירת הטכניקה הנכונה ביותר שתהיה יעילה, באותו מצב נתון.

חילקתי את המשתתפים לזוגות והוריתי להם להתחיל לתרגל, כשכל פעם מישהו אחר יחגור את חגורת-הנפץ.

המשתתפים הדגימו את הטכניקות ברצינות, תוך יישום מעשי של החלק העיוני. במהלך התרגול, דאגתי להזכיר להם שאין הזדמנות שנייה במפגש עם מחבל מתאבד! אין מקום לטעויות ולהיסוסים! סיכמתי בציטוט אמרה ידועה מהמחזה הנודע “המלט” של שקספיר –  “להיות או לא להיות”.

ובאותו הזמן, יום ראשון הארבעה בחודש אוגוסט שנת 2002, כאשר מאבטחי קניון רננים עמלו על שיפור יכולותיהם להבטיח את שלומם של מבקרי המקום, בקומות העליונות, החיים שקקו…

הוא המה ממבקרים רבים שהגיעו לפנות ערב למטרות משולבות. מצד אחד לעריכת קניות, ומהצד השני לבלות זמן איכות בבתי הקפה והמסעדות שבמקום. מבין כל המבקרים בלטו במיוחד המשפחות, שרצו להעניק לילדיהם את תחושת חוסר הדאגה וההנאה שבניצול החופשה מהלימודים.

ואכן, צחוקם הרם ומבע פניהם החייכני של הילדים, קטנים כגדולים, לא הותיר שום ספק! ילדים אלה נהנים מכל רגע! הם פשוט מאושרים! הם השתעשעו, התרוצצו, ושיחקו במתקנים השונים שהיו מפוזרים וממוקמים בקומות השונות של הקניון.

הילדים התחלקו לשתי קבוצות, האחת של הקטנים ששיחקו במתקנים השונים כגון, מגלשות, נדנדות, ומתקני טיפוס. לחיזוק ביטחונם העצמי ובטיחותם, אחד ההורים, לרוב האימא הדאגנית, נהגה ללוות ולהיצמד לילד שלה. כמובן שדאגה זו באה לידי ביטוי מוחשי באמצעות ליטוף מלא אהבה, חיבוק ונשיקה, שהרגיעו והעניקו לילדים את המצרך המבוקש, והוא תחושת ביטחון וחוסר הדאגה.

לעומתם, הגדולים יותר לרוב שיחקו במתקנים השונים בחבורות. הם הוציאו מרץ בפעילות אינטנסיבית, הפעילו גם את המתקנים הממוחשבים שהיו פזורים בשטח, ונלחמו במלחמות וירטואליות כנגד פולשים רעים וחייזרים משונים. מפעם לפעם הם עשו הפסקה מתודית בלהט המשחק, כדי לבדוק ולוודא במבטים חטופים, שהוריהם עדיין שם וצופים בהם.

שאיפת ההורים הייתה להקרין לילדיהם אהבה רבה ככל שניתן, ולהגביר בתוכם את תחושת הביטחון האישי. ואכן, הילדים נראו כמו באגדות, חייכנים ומאושרים.

הרצון הזה היה חזק במיוחד על רקע אווירת הפחד ששררה באותה התקופה, מפעילויות טרור בכלל ושל מחבלים מתאבדים בפרט. כאמור, גם עקב הפיגוע הרצחני במגדלי התאומים בניו יורק, וגם עקב פיגועי הטרור בישראל.

כחודשיים מאוחר יותר ה- 11 באוקטובר 2002, ולא הרחק משם….

השעה הייתה מעט אחרי חצות, יום שישי 11 באוקטובר 2002. רחובות הכפר הערבי שבשטח שליטת הפלסטינאים, ושתושביו מוסלמים אדוקים, היו שוממים. שכן השהות בחוץ הייתה לאו דווקא חוויה מרנינה. אף נפש חיה לא נראתה בסמטאות החשוכות, שפנסי הרחוב האירו אותן בגוון צהבהב והשרו אווירה של ערפול ועגמומיות. אפילו הכלבים העזובים שנהגו לשוטט ברחובות כדי למצוא מזון, הסתתרו, בעיקר מפני הרוח הקרירה שנשבה בעוצמה.

שקט ודממת מוות שררו בחדרון שבמרתף הבית הפרטי בן שתי הקומות. מנורת הלילה שניצבה על השולחן, האירה את פריט הלבוש עשוי מברזנט, דמוי “אפוד המגן”. לכל רוחבו היו תפורים כיסים רבים שהכילו חומר דמוי פלסטלינה ומתוכם, השתרבבו חוטי תיל…

שני גברים לבושים כהה, ישבו זה לצד זה כשמבטם ממוקד באפוד התפוח. הצעיר יותר, אחמד (שם בדוי), שהיה בשנות העשרים המוקדמות לחייו ועיניו עייפות, ניסה להפגין עניין במעשיו של הגבר השני, המבוגר יותר, סלאח (שם בדוי). הלה, באיטיות ובזהירות, נטל מהחומר הפלסטי שהיה מונח על השולחן ודחס לכיסים שבחגורה.

החגורה הייתה “חגורת נפץ”!!! 

לאחר זמן מה, הבחור הצעיר הביט בשעון היד שלו, ובלא אומר קם והתרחק לקצה השני של החדר. פנה לכיוון מכה, העיר הקדושה למוסלמים, חלץ נעליו, כרע על ברכיו על השטיח שלפניו והחל להתפלל חרישית, תוך כיסוי פניו בידיו ורכינה לפנים.

התפילה הייתה חשובה וחיונית לו ביותר, לאור העובדה שהוא החליט להיות “שאהיד”! תואר זה ניתן למוסלמי לאחר מותו, במידה ומת תוך כדי קיום מצווה דתית, או תוך כדי מלחמה למען הדת.

מוחמד הצעיר, בסיועו של סלאח, ערך את ההכנות האחרונות כדי לרצוח ככל שניתן יותר יהודים. זו ה”מצווה” שהתכוון לקיים באמצעות חגורת הנפץ שעמד לחגור ושהשניים היו בתהליך הכנתה. 

בהשראת ובעידוד גורמים שונים, בכוונתם הייתה להעניק משמעות מיוחדת לאסון התאומים, שהתרחש בדיוק שנה וחודש לפני כן. הם תכננו להגיע יחסית מוקדם לאזור הבילוי הומה האדם בטיילת שעל שפת ימה של תל-אביב. המטרה הייתה שאחמד, חגור בחגורת הנפץ, יכנס לאחד המקומות, ויפוצץ עצמו בין באי המקום. כוונתם לפגוש מקום שוקק חיים, כדי שיהרגו כמה שיותר בני אדם. מילוי משימת רצח יהודים רבים בהצלחה, תעניק לו את התואר “שאהיד”, שמהווה כרטיס כניסה לגן העדן, שם ממתינות לו שבעים בתולות.

וממש באותו היום, במרחק של כשלושים קילומטר משם, בשטח מדינת ישראל, התרחשה פעילות שונה לחלוטין. כמו בכל סוף שבוע גם ביום שישי זה, התקיימה שגרת חיים אחרת, שונה. נערכו הכנות אחרונות לקראת ערב יום שישי המהווה את הסימן לכניסת יום השבת, הוא היום הקדוש לעם היהודי ומהווה את יום המנוחה הרשמי. על פי המסורת, האמונה, והדת היהודית, המבוססות על התורה, זהו היום האחרון והשביעי לאחר מעשה ששת ימי בריאת העולם והאדם והאל מצווה ביום זה, לנוח ולשבות מכל מלאכת כפיים.

השעה הייתה כמעט שתיים בצהריים, ומיכאל נשם לרווחה משסיים את משמרת הבוקר כמאבטח במסעדת “הטיילת” שעל שפת ימה של תל-אביב. הוא ישב עייף ומכונס בתוך עצמו, במונית שהסיעה אותו לדירת החדר אותה שכר בחולון. הוא היה ללא מצב רוח, מאחר שהיה עליו להתייצב לעבודה שוב למשמרת ערב, ולמלא את מקומו של אחד מחבריו המאבטחים שחלה, ולא יוכל להתייצב לעבודה. כשהגיע לביתו כיוון את השעון המעורר לשעה שש בערב, שכן בשעה שבע אמורים להגיע ולאסוף אותו. למרות עייפותו, מרוב מחשבות מטרידות, התקשה להירדם אולם בסופו של דבר, העייפות גברה עליו והוא נרדם.

צלצול השעון המעורר הקפיץ אותו ממיטתו ומיד החל להתארגן לקראת היציאה לעבודה. מהורהר ומכונס בתוך עצמו, ובלא תיאבון, אכל את ארוחת הערב הדלה. הוא פשוט הכריח את עצמו לאכול, שכן לא היה בטוח שיוכל להתפנות ולאכול בעת היותו בתפקיד.

הוא נזכר, בגעגועים ובעיניים לחות, בבנו הקטן דוד ובאשתו, ממנה ניפרד אך לפני זמן מה, בגין קשיי פרנסה. כשנה לפני כן השניים, יחד עם בנם, עלו לישראל מטורקמניסטן. קשיי ההסתגלות לסגנון חיים חדש, תרבות שונה, בשילוב אי ידיעת השפה החדשה, והקושי במציאת מקורות פרנסה, ועוד, גרמו לבני הזוג להיפרד.

מצב רוחו היה עוד יותר בשפל לאור העובדה שהשיבוץ הלא צפוי לעבודה במשמרת ערב עם כניסת השבת, יימנע ממנו לבקר את גרושתו ובנו, כפי שתכנן.

למרות אי הנוחות, מיכאל לא יכול היה לסרב לבקשת מעבידו לעבוד במשמרת בערב שבת, במיוחד לאור העובדה שרק כשלושה שבועות לפני כן החל לעבוד כמאבטח במקום זה, והיה לו חשוב להצליח.

וכך, תוך כדי לגימת הקפה השחור וההמתנה להסעה, התנחם בעובדה שהשכר בגין עבודה בערב שבת, הינו גבוה מאלו של ימי חול, וכך הכנסתו תגדל משמעותית.

את מיכאל וחבריו המאבטחים, כמו את כל אזרחי ישראל, הדאיגה מאד תופעת ה”מחבלים המתאבדים” שהפכה למחזה נפוץ בישראל. הבעיה שהטרידה במיוחד את המאבטחים הייתה העובדה שהם היוו את המגן והחומה האנושית בהתמודדות כנגד התופעה במקומות ציבוריים. תפקידם נחשב לבעל סיכון גבוה, ובעל סיכוי אפסי ואבוד מראש, להתגבר על מחבל מתאבד.  

למרות הקפה ששתה, עדיין חש עייפות, אולם הוא לא נתן לעייפות להתגבר עליו. בנחישות, שטף את פניו במים הקרים ומיד, חש טוב יותר. אך סיים ללבוש את מדי המאבטח הנקיים והמסודרים, שמע את צופר המונית שהוזמן במיוחד, כדי להסיעו לעבודה.

בהגיעו, ערך אחראי המשמרת תדרוך ריענון למיכאל אודות המשימות השגרתיות של אבטחת “מסעדת הטיילת”, שהייתה עם החזית לים והיתה מבוקשת בקרב הסועדים. תוך כדי קבלת ההסברים, נזכר במקום העבודה הקודם שלו, “קניון רננים”, שם השתתף עם חבריו בהשתלמות “זיהוי, גילוי, התמודדות והתגברות על מחבל מתאבד”.

הוא באמת לא הספיק לשתות את כוס הקפה “הנוסף” ומיד, ניגש להכנות הנדרשות.

הוא קיבל את הציוד המקובל שכלל “אקדח דמה”, שכן לא הספיק לעבור הכשרה לקבלת רישיון שימוש באקדח, מגלה מתכות ידני, פנס, ומכשיר קשר.

לאחר עריכת סריקה קצרה, החליף את מאבטח שעמד בכניסה למסעדה, שסיים את משמרתו, לא לפני שעדכן את מיכאל כי לא היו שום אירועים חריגים. בעטיה של השעה המוקדמת יחסית, הקהל ששהה במקום היה מגוון וכלל גם משפחות וילדים.

כמחצית השולחנות במסעדה כבר היו תפוסים, ובטיילת הייתה תנועה יחסית ערה של מכונית ועוברים ושבים רבים שטיילו להנאתם. תוך כדי סריקת פנים המסעדה, וצפייה בתנועת האנשים מחוצה לה, הוא קיווה שגם במשמרתו לא יהיו אירועים מיוחדים.

למרות זאת, עלו וצצו בדמיונו תמונות ונושאים מהקורס המיוחד בו השתתף, שהעניק את היסודות ליכולת התמודדות מוצלחת עם “מחבל מתאבד”. הוא ניסה לשחזר את הנושאים העיקריים שהועברו בהכשרה, ואת הדרך ליישומם בפועל, באמצעות עירנות ויכולת התגובה הנכונה. המשימה לא נראתה פשוטה ואפילו מסובכת, אולם מעשה נכון ברגע הנכון, עשויים להציל חייהם של אנשים רבים ובכללם את שלו. 

אט אט, המסעדה החלה להתמלא.

בהתאם להנחיות וכדבר שבשגרה, ועל פי הנהלים אותם למד ותרגל בקורס, תפקידו היה לבדוק כל אורח בדיקה ביטחונית בכניסה למסעדה. הוא לא נתן לעייפות ולמחשבות להסיח את דעתו ממילוי תפקידו כראוי, נהפוך הוא, הוא הקפיד לפעול בדיוק לפי הנוהל.

בידו האחת מחזיק את מגלה המתכות, ה”מגנומטר”, ותוך בחינת מבע פני האורח, סקירת לבושו, שאל את השאלה “ערב טוב, האם אתה נושא נשק?”. השאלה היא רטורית, שכן מחבל לא יענה בחיוב גם אם הוא חמוש. היא באה במיוחד כדי לראות ולבחון את הבעת הפנים, תגובת שפת הגוף, ולשמוע את טון, מבטא, ונימת דיבורו של האורח. מכורח המציאות משך ביצוע “הבדיקה הביטחונית” עורכת שניות אחדות, שכן אי אפשר לעכב אורחים לזמן רב. לאחר קביעת המאבטח שהאורח “בסדר”, מאפשרים לו להיכנס.

זרם האורחים לא היה מאסיבי והם הגיעו אט אט ובקבוצות קטנות, כשמגמתם לנצל את ההנאה בחופשת השבת שנכנסת. למרות הראות הלקויה מפאת החושך, מיכאל ניסה תמיד להביט לפנים ולא רק על הנבדק באותו הרגע, במגמה לנסות להבחין באורח בעל התנהגות או מראה מוזר או יוצא דופן.

כמעשה שגרה נעמדה חבורה שכללה מבוגרים וילדים בתור לבדיקה הביטחונית. ביניהם היה גם בחור צנום וצעיר יחסית בגיל העשרים לחייו, לבוש במעיל עליון וידיו בכיסיו. לכאורה הוא היה כמו כולם.

אבל, לא.

דמותו, לבושו, תנועותיו, והיעדר קשר מינימלי עם האחרים, עוררו את חושיו וחשדו של מיכאל שהתמלא מתח לקראת הגעת תורו של הבחור להיבדק. כביכול כמעשה שבשגרה, הוא הושיט את ידו השמאלית לפנים לכיוון חזהו של הצעיר, כדי להשהותו לשנייה, ובמקביל, בידו השנייה, קרב את מגלה המתכות לגופו של הצעיר. תוך כדי שהוא נוגע קלות במעילו של האורח, פנה אליו בשאלה הרטורית: “ערב טוב, האם אדוני נושא נשק?” מיכאל חש משהו לא טבעי ומוזר, מתחת למעילו של הבחור. המענה בושש להגיע, דבר שביסס עוד יותר את החשד אצל מיכאל. המרחק הקצר ביניהם שנמדד בסנטימטרים, איפשר למיכאל לסקור במבטו היטב את הבחור, תוך התמקדות בעיקר בהבעות פניו ולבושו. ריצוד אישוני עיניו, עווית קלה בפניו ובעיקר בפיו, מעילו המנופח בהשוואה למבנה גופו, הזמזום והרטט של מגלה המתכות שבידו, היוו למיכאל רמזור אדום. גופו של מיכאל נדרך כקפיץ, אולם בלא שהראה סממן חיצוני כלשהו. “היכן ידיו?” חלפה מחשבה במהירות האור במוחו ותוך כדי כך, מיכאל שלח מבט לכאורה קליל, לעבר ידיו.

“אולי זה מחבל!” זעק במוחו קול פנימי, בראותו את ידו הימנית של הבחור טמונה עמוק בכיס מכנסיו, שהיה החלק האחרון שכמעט השלימה את תמונת ה”פאזל”.

“או אולי הבחור חולה עם קוצב-לב!” התרוצצו המחשבות במהירות האור במוחו של מיכאל, “צריך להחליט עכשיו ומיד, ואסור לשגות חלילה!”.

אחת הבעיות המרכזיות של אנשי החוק, שומרי החוק, ואחרים, היא האפשרות של טעות בזיהוי, ובכך אפשרות של גרימת נזק לאזרח תמים. בעבר, במקרים לא מעטים שוטרים ומאבטחים ניתקלו במקרים שהמגנומטר זמזם כי לנבדק היה קוצב לב, או שפירשו לא נכון תנועה והתנהגות של חשוד.

“זה לא המקרה כי לו היה זה קוצב היה מודיע על כך מיד ועד עכשיו הוא לא הוציא הגה מפיו למעט המהום לא ברור!” זעק במוחו של מיכאל קול פנימי, “זה ללא ספק מחבל מתאבד!”

“זהו רגע האמת! אין זמן! אתה חייב להחליט ולפעול נכון, בנחישות ומיד!”, המשיך הקול במוחו של מיכאל.

“ביד שבכיסו הימני! שם מתג ההפעלה וצריך למנוע ממנו להפעיל את חגורת הנפץ”.

המחשבות חלפו בראשו של מיכאל במהירות האור, ולעומת זאת, כדי לא להפגין את חשדו ותחושתו, הוא התנהג כבדרך של שגרה. מיכאל עשה סימן חיובי והבחור שלא חש בדבר, התכונן לעבור על פני מיכאל ולהיכנס למסעדה.

ברגע זה, פעל כפי שלמד בהשתלמות אצל אבי. מיכאל שמט את המגנומטר מידו הימנית, רכן לפנים לכיוון הבחור ובשתי ידיים לפת בחוזקה את ידו הימנית של הבחור שהיית הטמונה בתוך כיסו. בתנועה מהירה כברק, חדה ומדויקת כתער, משך את היד של הצעיר מכיס מכנסיו. הבחור שהופתע מהפעולה הבלתי צפויה של המאבטח, היה הלום וקפא על המקום לשנייה קלה.

מיכאל ניצל את אלמנט ההפתעה ובאחת מידיו עזב את הלפיתה של היד לשנייה כדי לוודא שאינו טועה, הסיט את רוכסן מעילו של הבחור. מתוכו בצבצו חוטי תיל!

הוא ניסה לשוב וללפות בשתי ידיים את ידו של הבחור כדי לכופף אותה. אומנם הפעולה הייתה מהירה ופתאומית אולם הבחור התעשת, ובמשיכה חזקה הצליח לשחרר את ידו מהאחיזה, החל להשתולל, ועשה מאמצים נואשים להכניס את ידו חזרה לכיס מכנסיו. כאן מיכאל חש והבין, שגורל כל מי שבסביבה ובעיקר בתוך המסעדה, וגורלו שלו, תלויים בו וביכולותיו. “זה על החיים או על המוות!” חלפה מחשבה במוחו וכל כולו התמקד במטרה אחת, לתפוס ולנטרל את ידיו של המחבל כדי שלא יוכל להפעיל את חגורת הנפץ!

מאמציו נשאו פרי והצליח ללפות את ידו הימנית של המחבל וניסה לכופף אותה לאחור. המחבל תוך כדי השתוללות, החל בידו השנייה החופשית, להכות באגרופו במיכאל. ההתרגשות העצומה, הידיים המיוזעות, המהומה שנוצרה והעימות האלים, סייעו למחבל שהשתולל, השתחרר מאחיזתו של מיכאל, הסתובב, ופתח במנוסה מהירה.

בלא היסוס, תוך שהוא צועק “מחבל מחבל”, מיכאל פתח במרדף מהיר אחרי המחבל שרץ לכוון בניין שגרירות ארה”ב. המרדף התנהל בין האנשים שטיילו להנאתם בטיילת שהיו המומים ומבולבלים מהמחזה הלא שגרתי. מיכאל שהיה מהיר יותר, החל לצמצם את הפער ותוך כדי המרדף, שארך שניות אחדות שנראו כנצח, המשיך כל העת לזעוק “מחבל מחבל”. המחבל, שחש שמיכאל נושף בעורפו, מאחר שהיתה עליו חגורת נפץ במשקל כחמישה עשר ק”ג, עשה מאמצים כבירים לאתר בכיס מכנסיו, לתפוס וללחוץ על מתג הפעלת חגורת הנפץ.

מיכאל הבין שהוא חייב בכל מחיר ללכוד את המחבל שהיה נחוש לפוצץ את עצמו, ואפילו כאן ברחוב, יחד עוברי אורח תמימים. “אני מוכרח לעצור בעדו, אני מוכרח להכניע אותו ! אני מוכרח !!!”, קדחה המחשבה בראשו של מיכאל, והאדרנלין בדמו הגיע לכדי “רתיחה”. הוא החליט שגם במחיר חייו, יעשה הכול כדי למנוע מהמחבל לבצע את זממו. המרחק בין מיכאל למחבל הצטמצם במהירות, עד כדי מרחק של פחות ממטר ואז הגיע הסיוע הבלתי צפוי. אחד המאבטחים ששמרו בכניסה לשגרירות ארה”ב הסמוכה ושמע את צעקותיו של מיכאל, רץ לכיוונם. המחבל הנמלט, תוך כדי ריצה, נתקל במאבטח, ושניהם נפלו. המחבל התעשת והמשיך לרוץ לכיוון רציף הרברט סמואל, או כפי שהוא מכונה “הטיילת”, כשם המסעדה שבה מיכאל עבד. המאבטח קם בזריזות ויחד עם מאבטח נוסף שהצטרף אליו, פתחו בריצה מהירה בעקבות מיכאל שהמשיך במרדף אחרי המחבל, שהתכוון לחצות את הכביש, לכיוון הים.

צעקותיו והמרדף אחרי דמות נמלטת יחד עם שני מאבטחים עוררו בקרב העוברים והשבים כאוס גדול. הולכי הרגל ניסו להימלט והתרוצצו לכיוונים שונים, המכוניות עצרו, והנהגים סגרו חלונות, והביטו באימה במחזה הבלתי שגרתי. תוך כדי ריצת האמוק, בניסיונו לחצות את הכביש, המחבל ניתקל באחת המכוניות שנהגה ההמום בלם בלימת פתע, והשתטח. בעודו מנסה להתעשת ולקום, עשה ניסיון נואש לאתר וללחוץ על לחצן הפעלת חגורת הנפץ. ברגע זה, מיכאל התנפל על המחבל. ביד אחת לפת את ידו ומשך אותה אליו בחוזקה ובמקביל, בידו השנייה לפת את לסתו ודחף אותו בכיוון הנגדי, משמע, לאחור ולמטה. היה זה אחד התרגילים שתרגלו בקורס שמצליח להפתיע את היריב וגורם לו לאבד את שיווי משקלו. התנועות מנוגדות הכיוון, אכן גרמו למחבל לאבד את שווי משקלו ולהשתטח עם הגב על מכסה המנוע של הרכב. מיכאל ריתק בעוצמה את לסתו של המחבל למכסה המנוע החם ונשכב עליו בכל גופו הצנום.  ברגע זה, המאבטחים הגיעו והצטרפו למיכאל. בניסיון נואש כדי להיחלץ מהאחיזה הכואבת והתנוחה הנחותה בה היה, המחבל ניסה להשתולל. כדי לשפר את תנוחת ההשתלטות על המחבל, משכו אותו ממכסה המנוע לכביש. במצב זה כבר היה להם קל יותר. הזוג שישב במכונית היו בהלם והביטו באימה במתרחש על מכסה המנוע של רכבם וכעת על הכביש לפניהם.

תוך כדי מאבק במחבל וריתוקו לכביש, השלושה פעלו בזהירות מרבית, כדי לא להפעיל בטעות את חגורת הנפץ. אחד המאבטחים שלף את אקדחו וכיוון לראשו של המחבל, שברכו של מיכאל ריתק לכביש. כנראה שלמחבל ירד האסימון והבין שמזימתו כשלה, שכן הפסיק את ניסיונות השווא להשתחרר מהריתוק. מיכאל והמאבטחים לא הרפו ממנו ותוך כדי אחיזה איתנה, הובילוהו לכיוון שער הכניסה לחנייה של שגרירות ארה”ב.

בינתיים הגיעו למקום האירוע עוד מאבטחים מהשגרירות, ניידת סיור של המשטרה, ורכב אזרחי של היחידה המרכזית של משטרת ישראל. במקביל הוזעקה יחידה מיוחדת של המשטרה, שעצרה והובילה למעצר את המחבל. מיכאל תושאל ונתן עדות לחוקרי המשטרה על השתלשלות העניינים.

בהפגינו אומץ לב יוצא דופן, תוך שהוא מיישם את אשר למד בקורס, זיהה, ותוך שימוש בטכניקות “קרב מגע אינטנסיבי”, התגבר, ובסיוע המאבטחים של השגרירות לכד את המחבל חי. בעשותו כך, ניצלו חייהם של אזרחים רבים וגם חייו שלו.

בגין פעילותו וגבורתו תוך שהוא מסכן את נפשו למען הצלת הזולת, מיכאל זכה לעיטור מיוחד מאת ראש ממשלת ישראל, מר אריאל שרון. 

אירוע טרור זה, מהווה רק דוגמא אחת מיני רבות לתרחיש אימה של פעולות טרור שארגוני מחבלים מתכננים לבצע נגד אזרחים תמימים, בישראל ולא רק…

מה שבישראל אנו עושים מזה שנים רבות, מלחמה בטרור לסוגיו, העולם המערבי החל לחוש על בשרו באופן מוחשי, רק מתחילת המאה העשרים ואחת.

התופעה של ארגוני טרור קיבלה תנופה מואצת במדינות רדיקליות, המעודדות, נותנות, ומאפשרות לארגוני טרור להתבסס בשטחן, ולתכנן פעולות טרור.

מציאות חדשה זו משנה את מאזן האימה בעולם, ומצביעה על כך שפעולת טרור יכולה להתבצע ולהתרחש בכל מקום, בדרכים שונות וממניעים שונים. 

מצב זה מאלץ בעיקר את העולם הנאור והמתקדם לערוך הכנות מתאימות, כדי לסכל ולצמצם את איום הטרור, ובעיקר את מספר הנפגעים מבין האוכלוסייה האזרחית התמימה.

הבעיה המרכזית מתמקדת בעובדה שרשויות השלטון עשו רבות למניעת מעשי הטרור הרצחניים, ולמרות זאת אזרחים תמימים נפגעים. הסיבה העיקרית למצב זה היא שמטבע הדברים אי אפשר להעמיד שומרי החוק בכל מקום והם מגיעים למקום האירוע רק לאחר מעשה.

הדבר מצביע בברור על כך שעל האזרחים לשנס מותניים, ולנקוט ביוזמתם צעדים להגברת ביטחונם האישי כיחידים, כתאים משפחתיים, וכקבוצות.

מצב של איום טרור הופך להיות קריטי במיוחד כאשר המחבל מצליח לעבור את כל טבעות האבטחה, את אמצעי הגילוי והמיגון, והוא נמצא קרוב אליך, הקורבן הפוטנציאלי. ברגע זה, האיום על שלומם וחייהם של יקיריך, ועל אזרחים תמימים, הופך להיות מוחשי! מרגע זה ואילך, ה”איום התיאורטי” יכול בהינד עפעף להיות ממומש ולהפוך ל”ביצוע מהלכה למעשה”.

המבוא שלפניכם, מציג בקיצור את הרקע לאיום הטרור של השנים האחרונות. ההבנה וניתוח יסודות ומקורות הטרור המודרני, ושיטות פעילות ארגוני הטרור, מעניקים את ידע וכלים מתאימים והבסיס לתרגול ולמימוש יכולותינו לשדרוג ביטחוננו. 

******

ובמקביל באותו הערב ה -11 באוקטובר 2002, קרוב לחצות…

אשתי ואני הגענו הביתה לאחר ביקור שערכנו אצל בתנו רוני, שהייתה חברה ב”קיבוץ עירוני” של הנוער העובד והלומד שהקימו בעכו. יחד עם חבריה עסקו בהתנדבות בטיפול, סיוע, והכוונה של נוער במצוקה ובעלי צרכים מיוחדים, ללא הבדל דת וגזע. משמע יהודי, מוסלמי, או נוצרי.

לאחר יום גדוש ומהנה עם רוני, והתנתקות מהחדשות, כדי לחזור למציאות אשתי האזינה לטלוויזיה ואילו אני ישבתי בחדר העבודה ועסקתי בהכנות לקראת השתתפות נבחרתנו באליפות העולם בקראטה, שעמדה להתקיים כחודש לאחר מכן בספרד.

לאחר דקות אחדות, אשתי קראה לי, ועידכנה אותי שהשידורים הרגילים נקטעו על ידי “מבזק חדשות”. במבזק הודיעו שמחבל מתאבד חגור בחגורת נפץ ניסה להיכנס ולבצע את זממו במסעדת “הטיילת” שבתל-אביב. מאבטח של המסעדה זיהה את המחבל, התמודד עמו ולכד אותו חי. המחבל נעצר ונלקח לחקירה.

הייתי המום מהידיעה שכן, למיטב ידיעתי, היה זה המקרה הראשון שמחבל מתאבד במצב המתואר נלכד חי.

“זה ממש מדהים! כל הכבוד למאבטח! זה בדיוק מה שאני מאמן את המאבטחים של מקומות ציבוריים! את רואה איזה חוסר מזל יש לי. למה המאבטח הזה, הוא לא מישהו שהשתתף בהכשרות שקיימתי?! טוב לא נורא, העיקר שהמחבל נתפס ועכשיו ניתן להוציא ממנו מידע….” סיכמתי את דעתי בנדון, בניגוד לדעות של אחרים, שדגלו בהריגת מחבל במקום לתפסו.

חזרתי להתעסק בהכנות לאליפות העולם.

למרבה ההפתעה כחצי שעה לאחר מכן, קרוב לחצות, צלצל הטלפון. חשבתי שצלצול הטלפון הוא של בתי רוני שמתעניינת אם הגענו הביתה בשלום. התבדיתי שכן על הקו היה לא אחר מאשר אריק ארד, מנכ”ל קניון רננים, עמו הייתי בידידות. התפלאתי על הצלצול בשעה מאוחרת כזו וחששתי שהסיבה  לכך נובעת מתקלה או אירוע ביטחוני בקניון.

“אבי מה שלומך? נו מה אתה אומר???”

“אריק שלום, הפתעת אותי בשעה זו. אצלי הכול בסדר ולא מבין למה אתה מתכוון!? אצלכם הכול בסדר?” החזרתי בשאלה לשאלתו.

“מה לא זיהית את הבחור?” המשיך למתוח אותי בשאלות בסגנון משחק הטריוויה. “לא מבין למה אתה מתכוון? איזה בחור? אריק יקירי, אני עוסק  בתכנון…”

“אבי לא ראית בטלוויזיה? המאבטח שתפס את המחבל המתאבד, מיכאל סרקיסוב! הוא תלמיד שלך! הוא השתתף בקורס שהעברת אצלנו לפני חודשיים!!! הוא עזב אצלנו לפני כחודש והוא מאבטח במסעדה על שפת הים של תל-אביב”. 

ראו גם:

להיות שוטר סמוי :ראיון עם אבי בלייר על ספרו “הסמויה”

חגורת נפץ של מחבל. ויקיפדיה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

four × 3 =