אתגר קרת כתב סיפור קצר, שנבחר גם ככותרת לקובץ סיפורים קצרים שלו, ושמו "פתאום דפיקה בדלת". המספר יושב בסלון ומולו זקן מוזר חמוש באקדח המכוון אליו ומאיים על חייו אם לא יספר לו סיפור:
"תראה", אני מנסה להתפלמס. "שום תראה", רוטן המזוקן ודורך את האקדח, "או סיפור או כדור בראש". אני מבין שאין ברירה. הבנאדם רציני לגמרי. "שני אנשים יושבים בחדר", אני מתחיל, "פתאום נשמעת דפיקה בדלת". המזוקן מזדקף. לרגע נדמה לי שהסיפור תפס אותו, אבל הוא לא. הוא מקשיב למשהו אחר. מישהו באמת דופק בדלת. "תפתח", הוא אומר לי, "ואל תנסה כלום. סלק אותו מכאן כמה שיותר מהר, אחרת זה ייגמר רע".
הסגנון המיוחד של אתגר קרת משלב הומור ואימה, והרגע הטעון בסיפור, בו מישהו באמת דופק בדלת, קוטע את העלילה. זה הוא אפקט ספרותי, שנוצל גם במדיום התיאטרון ובקולנוע להגברת המתח, או לחלופין לשבירתו.
הנקישה בדלת בלונדון
רוברט לואיס סטיבנסון בן המאה התשע עשרה כתב את הסיפור הטעון בפסיכולוגיה "מרקהיים" בטרם כתב את הנובלה "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד". גיבור הנובלה הוא צעיר לונדוני שרוצח סוחר עתיקות, בחנות הנמצאת ברחוב מרכזי, ומעליה דירתו של סוחר העתיקות. הוא מנצל את העדרה של סוכנת הבית, נועל אחריו את דלת החנות, ומבצע את זממו. והנה אך סיים את הרצח נשמעת דפיקה בדלת:
"לפתע, מחוץ לחנות החל אדון אחד להקיש בעליצות במכשיר כלשהו על דלת הכניסה, כשהוא מלווה את הדפיקות בקריאות ובקנטורים בהם הוזכר שמו של בעל החנות, סוחר העתיקות.
מרקהיים קפא כגוש קרח, מבטו חלף על פני האיש המת. אך לא, לא היה ספק, הוא היה מת לחלוטין, מוטל דומם, נסחף רחוק למקום בו אין אוזניו יכולות לשמוע עוד את הנקישות ואת הצעקות. הוא שקע עמוק במעמקי ים של דממה, ושמו, שפעם כשהיה נקרא אפילו בליבה הסואן של סערה היה מושך את תשומת ליבו, היה לצליל ריק. ועתה, משלא נענה, המשיך האדון העולז לדרכו. היה בכך רמז עבה על הכורח לפעול במהירות ולעשות את שנותר לעשות, לצאת מתוך השכונה בה נוכחותו הייתה מרשיעה, ולצלול אל תוך המון האדם של לונדון. לחלוף לצידו האחר של היום, אל חוף מבטחים של חפות – אל מיטתו."
מתוך "מרקהיים", רוברט לואיס סטיבנסון, בתרגום אבי גולדברג.
הנקישות שזכו לפרסום רב בתחילת המאה התשע עשרה היו נקישותיה של משרתת צעירה, שיצאה לשליחות אדוניה בלונדון בשנת 1811 באזור הרציפים, במקום שנקרא באותה תקופה Ratcliff Highway, ומששבה בשעת ערב מאוחרת, מצאה את דלת החנות ובית המגורים סגורה ומוברחת. נקישותיה העזות בכדי להעיר את בני הבית, הבריחו כנראה את הרוצחים או הרוצח שעדיין היו בתוך הבית, לאחר טבח בכול בני המשפחה – משפחת מאר – והם נמלטו מחלון אחורי.
תומאס דה קווינסי, המסאי והסופר, מצא עניין רב בהתרחשויות המכונות "הרציחות בדרך רטקליף", שכללו מעשה רצח נוסף של בני משפחה באותה שכונה, וגרמו לסערה וטלטלה בקרב הציבור בלונדון ובאנגליה כולה, בשל אכזריותם והעובדה שבוצעו בתוך בתים בשעת ליל, תוך פריעת הביטחון האישי של האנגלי, שביתו נחשב מבצרו על פי האמרה הידועה.
הסיקור העיתונאי של המעשים העלה שאלה מוסרית הקשורה בחיטוט במעשה ובפרטי הפשע, תוך הצגתם בפומבי ומתן פרסום לרוצח (שאשמתו לא הוכחה לפני שהתאבד)*.
תומאס דה קווינסי נוטל כעבור שנים את המידע הזה, ומשחזר בפירוט את אירועי מעשי הרצח בדרך רטקליף. באסטרטגיה הכוללת שמץ של הומור והסתרת ההנאה שהוא שואב מכך, התמודד דה קווינסי עם מוסכמות ואמות מוסר הקיימות בחברה האנגלית, ובכך איפשר לארתור קונאן דויל או אגתה כריסטי לספר את סיפורי הרצח הבדיוניים שלהם ביתר קלות מוסרית, ולהתקבל בקרב קהל הקוראים. דה קווינסי שאב מהדיוק התיעודי של דיווחי העיתונות. כעיתונאי בעצמו, היה שותף לסגנון של דיווח ככתב פלילי בעיתוני זמנו. סגנון כתיבתו של דה קווינסי, בעיתונות ובמסות על רצח**, היה של ריאליזם בוטה, ובכך הטרים והיה למורה דרך לסוגה של סגנון הכתיבה העשויה כדיווח דוקומנטרי, כפי שכתב טרומן קפוטה למשל בספרו "בדם קר" (1966) .
במסה המוערכת שלו על הנקישה בשער של טירת מקבת*** מייצר דה קווינסי שילוב מעניין בין האירועים המחרידים בדרך רטקליף מ-1811 לבין תמונת הרצח של דאנקן בידי מקבת וליידי מקבת בטירתם בה הוא מתארח. וכך הוא כותב: "עוד בילדותי חשתי במבוכה רבה באשר לתמונה אחת במחזה מקבת. הייתה זו התמונה בה נשמעת נקישה בשער הטירה, זו שבאה מיד לאחר הרצח של דאנקן. דפיקה שהשפיעה על רגשותיי מין השפעה שמעולם לא יכולתי להסביר. השפעתה הייתה בכך שהיא הטילה על הרצח שאך זה אירע, מימד מיוחד של זוועה מוזרה, ותהום של רצינות ועצבות. יחד עם זאת, ככל שהשתדלתי והתעקשתי להבין ולפענח את תחושתי זו, הרי במשך שנים רבות לא יכולתי לפענח את מהות ההשפעה של אותה סצנה על רגשותיי".
על דפיקה בדלת אחרת, בחיפה, העידה השכנה של משפחת אליעז שהתגוררה באותו בניין במשפט רצח סנסציוני שנערך בבית המשפט המחוזי בחיפה בשנת 1961. היא מספרת כי העוזרת של משפחת אליעז נקשה על דלתה, נסערת, וביקשה לסייע לה כי גבירתה מקיאה וזקוקה לחילוץ של אמבולנס. עוד סיפרה כי גברת אליעז מעסיקתה הורעלה בידי אורחת שביקרה בביתה באותו בוקר. כך החלה להתגלגל פרשת רצח בסגנון שייקספירי, רצח מתוך קנאה או ייאוש, שרפאל אליעז, משורר ישראלי ממתרגמיו המוכשרים של שייקספיר לעברית, משורר ואיש תיאטרון, נקלע אליה. אליעז, איש בוהמה מוכר בחוגי האמנים בכסית, מצא עצמו חלק מפרשת רצח בסגנון אגתה כריסטי, שביצעה אהובתו הצעירה ממנו בעשרות שנים, עליזה פאנו. פאנו רצחה את אשתו ב-1960 בדירת משפחתו בחיפה, כשיצקה רעל לתוך כוס המיץ שהגישה לה.
על תכונותיו של הרעל למדה פאנו מספרי המתח של אגתה כריסטי, ולטענתה רכשה את הרעל בכמויות קטנות בבתי מרקחת. המשפט הסנסציוני, שדווח בהרחבה בעיתונות התקופה, העלה את הפרטים העסיסיים בדבר הרומן בין המשורר המבוגר הנשוי לבין הצעירה המתוסכלת שנכזבה תוחלתה להפוך לסופרת בסיועו, או לזכות באהבתו המלאה, תסכול שהביא אותה לרצח אשתו של המשורר. היא אושפזה למשך שנים רבות ושוחררה.
על דפיקה בדלת בפריז
ביום ראשון, 16 בנובמבר 1980, בשעה 7 בבוקר, התעורר ד"ר פייר אטיין מדפיקות חזקות על דלת דירתו בפריז. כך נפתחה אחת מדרמות הרצח המתוקשרות בעולם הספרות והפילוסופיה בצרפת. כשפתח הרופא את הדלת נכנס חברו הוותיק, הפילוסוף הידוע לואיס אלת'וסר, ואמר: "פייר, בוא מהר, אני חושב שהרגתי את הלן…" לאחר כמה רגעים ירדו השניים במדרגות יחד, וחצו את החצר הפנימית במהירות. הם הגיעו לדירת הפילוסוף, וכשנפתחה הדלת לרווחה הופיעה תמונה מזעזעת: אשתו של אלתוסר שכבה חנוקה, חסרת חיים למרגלות המיטה! הפילוסוף הרוצח הועמד לדין, וזוכה כמי שסובל ממחלת נפש, הוא אושפז למשך שנים בודדות בבית מרפא פסיכיאטרי ושוחרר – אשתו נותרה מתה.
הערות
- * הרציחות ברטקליף
- https://en.wikipedia.org/wiki/Ratcliff_Highway_murders
** על הרצח הנחשב לאמנות יפה
https://en.wikipedia.org/wiki/On_Murder_Considered_as_one_of_the_Fine_Arts
*** על הנקישה בדלת במקבת'
https://en.wikipedia.org/wiki/On_the_Knocking_at_the_Gate_in_Macbeth
עוד על רצח בישראל, קראו את הספר תל אביב קיץ קטלני או כאן