לפניכם הסיפור השני, והאמצעי, בטרילוגיה של סיפורים מאת שלושה סופרים שונים ש”יקום תרבות” מפרסם על הנביא אלישע בשלבים שונים בחייו במסגרת “פרויקט הסיפור התנ”כי“.

הסיפור הראשון הוא של ניסים אלוני, “עלייתו של אלישע“, שעסק בצעירותו של אלישע כאשר נבחר לתלמיד בידי אליהו.

וכעת הסיפור הזה, מאת גיל הראבן, שעוסק בשיא ה”קריירה” של אלישע, כשהפך לעושה ניסים כמו מורו אליהו, ומוצג מנקודת המבט של איש שהנביא עשה לו ובו נס.

הסיפור פורסם לראשונה בספרה של גיל הראבן, “מיניאטורות מקראיות”, מוסד ביאליק, 2018.

אלישע ובן האישה השונמית. ציור מאת בנג’מין וסט משנת 1765. ויקיפדיה

ויָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל־מִטָּתוֹ … וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד־שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת־עֵינָיו (מלכים ב ד, לב-לו).

אלישע. לספר לך על אלישע… מה אספר? אתה הרי יודע, רק בזכותו אני יושב פה היום. בזכותו נולדתי, בזכותו קמתי לתחייה, בזכותו ניצלתי מרעב וזכיתי בשבע שנים טובות לחוף ים. קְרא לי כפוי טובה, אבל רוב חיי השתדלתי שלא לחשוב עליו.

… אנחנו פה אנשים פשוטים. שונם קטנה, יודעי קרוא וכתוב מעטים אצלנו. לולא אלישע אולי לא הייתי זוכה לארח משכיל כמוך… סופרם של מי היית?

אימי כמוך. גם היא, בחייה, לא הבינה למה אני ממעט לדבר עליו, בעוד אחרים, שלא הכירו אותו, מרבים: “אלישע הנביא… אלישע הקדוש”. מאז הייתי ילד, לא חלף יום בלי ששמעתי את שמו, ואימי לא פסקה להזכיר: “אלישע אמר לה, אלישע עשה, אלישע קינח את האף.”

“למה אתה מחמיץ פנים ככה?”, הייתה שואלת אותי. “תבין, ילד, אילולא האיש הקדוש הזה הייתי נשארת עקרה, שכולה, ושנינו היינו היום אביונים חסרי בית”.

יעידו עליי המכירים אותי: אין בי כפיות טובה. אין. ואני יודע, שתיקתי מצמיחה דיבורים. איך לא תצמיח? ארבעים שנה חלפו מיום שהסתלק הקדוש. סיפורים מהלכים, סיפורים עליו הילכו עוד בחייו, ודווקא אני… אני דווקא נמנע מלספר. זמן רב כל כך שתקתי, שמרוב שתיקתי החלו אנשים להאמין שסוד עליון גנוז אצלי. גם זה הרי סיפור שמהלך, אני יודע, סודה של שתיקתי… אתה אולי תאמין לי שאין סוד בשתיקה. ואם אתה, הסופר, תאמין לי…

תבין, לוּ הציל מישהו את חיי פעם אחת, מטביעה, נגיד, או מחרב – זה היה אחרת. בנסיבות כאלה אין ספק שאני, מרוב אסירות תודה, הייתי מדבר עליו מבוקר עד ערב. אבל לקבל את חייך פעם ועוד פעם ואז שוב? כל הפריצות האלה שלו לחיים שלנו… עם הזמן זה נהיה לא נעים. האֵם לא הצליחה להרות? בא איש האלוהים! כאב נורא ממית את הילד? איש האלוהים! רעב? איש האלוהים! גם את האחוזה הזאת אנחנו חבים לו. כששבנו אימי ואני לארץ, הוא דאג, בעקיפין, שישיבו לנו את כל הנכסים שאיבדנו: שוליה שלו פעל, עשה מה שעשה – והשיבו.

אז מהצד שלנו, אני אומר, מצד המשפחה שלי, מאורעות, מאורעות גדולים… חיים ומוות בכל פרק. אבל בשבילו, בשביל אלישע, אלה ניסים ממין שהוא חולל מדי יום. אני בטוח שלא נתן עליהם הרבה את הדעת, וברור לי שלא חשב עלינו ולו רגע אחר כך. ולמה שיחשוב? אנחנו אנשים פשוטים, והוא – הוא איש אלוהים.

להיות חייב הכול לאיש שבעיניו אתה כמו נמלה על הדרך – אודה שיש בזה מבוכה. נמלים אחרות הוא רמס… אבל אל תבין אותי לא נכון. אין לי תלונה. זכיתי. זכיתי. לא תשמע אותי מלין על שזכיתי, והיחס שלו אל אימי באמת נראה מיוחד.

אלישע עוזרו גיחזי והאישה השונמית . The Shunammite woman before the prophet Elijah

Budapest, Museum of Fine Arts.
Eeckhout, Gerbrandt van den 1621–1674.

הוא היה איש קשה – ‘קשה’ זאת מילה זהירה – אלא שאימי… היא הייתה מיוחדת. גדולה כמו דובה, וכמו דובה חזקה, רגליים קלות. את הצחוק שלה שמעו עד הירדן וגם את הבכי. שלוש נשים הכינו את הסעודה שלנו הערב, והיא – משתה שלם היא הייתה מעמידה לבדה. טעמים שאדם זוכר כל חייו.

לסרב לאימי איש לא סירב מעולם. לא מסרבים לשמש או לרוח. וכשביקשה מאבי להקצות את חדר העלייה לאיש האלוהים, שיוכל לסור אליו בכל עת, אבי במו ידיו נשא לשם שולחן. שולחן, כיסא, מנורה. איש זקן הוא היה אז, ואף על פי כן לא קרא לעבד.

אלישע – סיפרו לי – חזר לפה רק לאחר המסיק. שנה גשומה הייתה אז, השבילים מלאו בוץ, שברי עצים חסמו את הדרך, והמחירים האמירו. כל עובר אורח היה מברך על קורת גג ומיטה. בתוך כך קרה שאיש האלוהים הבחין בנמלה שאירחה אותו, ולעקרה הובטח ילד. אנשים אמרו, כנראה בצדק, שלולא הבישול של אימי והכנסת האורחים הנדיבה שלה לא הייתי נולד. וככה, עוד בטרם נולדתי, עוד קודם, מרחם, אני הייתי נס של אלישע.

נס שלו… כאיש משכיל אתה ודאי יודע שניסים כאלה כבר נעשו בעבר. רחם עקרות נפתח, נשים ילדו לעת בלות, זקנים הולידו. חידוש גמור לא היה בזה. אבל במקומותינו, בעת הזאת שלנו, זה היה מעשה שלא חדלו לדבר עליו. הנה בן השונמית, ילד הנס!

אני… הנס שלי היה רק אחד מרבים שלו. כל מיני ניסים הוא חולל. אימה לחשוב על אחדים מהדברים שהוא… אנשים פחדו מפניו, אבל אני הייתי נחמתם של הוריי, ולהוריי הייתי יחיד.

אחרי שנולדתי, ימים לא רבים אחר כך, הוא חזר ועבר פה, ושוב השתכן אצלנו בעלייה. אימי הראתה לו את היונק. אני, כמובן, אינני זוכר דבר. וגם מהשנים שאחר כך אינני נושא שום זיכרון שלו. בכל פעם שבא הייתה אימי שולחת אותי אל מחוץ לעיר למחנה הרועים של דודי, שלא אטריד את הקדוש. “לך ולא תטריד”, אמרה בכל פעם, ואני לא מחיתי. לא הייתי טרדן, ומאורחים בבית תמיד התביישתי, ובכל זאת לא כעסתי שככה נהגה בי. היה קיץ, ואהבתי לשהות עם הרועים.

רק לימים, כשהגיעו לאוזניי סיפורים על אודותיו – קצתם אולי בדיות – רק לימים תהיתי שמא לא נועד שילוחי לשמור על הקדוש מפני הצקות של הילד, אלא לשמור עליי דווקא. דובים, יער, ארבעים ושניים נערים נטרפים… ארבעים ושניים… נגיד שאין זאת אמת גמורה. אולי לא היו ארבעים ושניים. אולי אף אחד לא היה, מי יודע? אולי לא היו לא דובים ולא יער, אלא שאימי, שוודאי הכירה את הסיפור – אימי חרדה לי. אולי. אולי משום שחרדה לי הרחיקה אותי. אינני יודע. חרון וחסד – שניהם יכולים לנחות פתאום. רגע אתה מבורך, וברגע הבא – תנועה שגויה, תנועה אחת שגויה, והברכה נחטפת ממך.

אלישע ובן השונמית. woodcut by Julius von Carolsfeld (1794–1872) ויקיפדיה

נניח לזה. אני איש פשוט. אומנם נעשו לי ניסים, ובכל זאת – פשוט. לא כדי לשמוע את מחשבותיי באת, ולא בזכות חוכמתי אתה יושב איתי עכשיו, אחרי שכל האחרים נרדמו. אנא ממך, אל תכחיש. אתה איש משכיל, חיית בערים הגדולות… כבוד לי לארח. תכבד אותי אם תשתה עוד מהיין.

… אתה, כמו אחרים, שואל על אלישע, וכמו אחרים גם אתה – נראה שלא עליו אתה מכוון לשמוע. אנשים חוקרים סחור סחור. כמו צייד אל הטרף אדם מתקרב אל מה שבאמת הוא מבקש לדעת… סיפורים על אלישע, אומרים, הגיעו עד קצות הארץ. מספרי סיפורים טובים ממני מגלגלים אותם. דומה שהם יודעים עליו יותר ממני. נודה אפוא שלא כדי לשמוע על הקדוש באת אליי. לא לשם כך אתה נושא בסבלנות דיבורים של זקן.

אקצר את דרכך אל הצַיִד. נקצר ונגיד למה באת אליי: אני המת שהוקם לתחייה. אני המת שחי. רק בשל המעשה הזה שלא היה כמוהו אנשים משחרים לפתחי עד היום, וכל חיי לטשו בי עיניים.

… סלחתי, סלחתי. לא כעסתי עליך ואינני תמה: להיוולד זה ככלות הכול מעשה שבגדר הטבע – גם אם נולדת בנס, אתה כאחד האדם. לקום לתחייה לעומת זאת…

מספרים – ודאי אתה יודע – על עוד אחד שקם לתחייה. משום מה טמנו אותו בקברו של אלישע, ומתוך שנגע בעצמותיו… אלא שאת המת החי הזה אף אחד לא ראה. הגופה נעלמה והאיש נעלם. היו חיפושים, שמועות נפוצו, אך אין אדם שיישבע שראה אותו באמת. בי, לעומת זאת, אפשר לחזות. מלכתחילה אפשר היה, ונס! נס! מה נעשה בשבת? נלך ונסתכל בנס.

עיניים של סבלן יש לך, ואולי לא תדון אותי לחומרה אם אספר ששמחתי כשעזבנו, אימי ואני, והלכנו לארץ פלִשתים. שנים טובות היו לי שם: משחקים של נערים על החוף, חולות בלי סלע, טעם מלח בפה, דג נצלה על גחלים… בין הפלִשתים הייתה לי מנוחה. שמה, אצלם, נחתי מן הניסיוּת שלי, ולולא אימי ודאי לא הייתי שב הנה. הייתי בונה לי בית קרוב אל הים, אולי נעשה דייג. אלא שלאימי, כבר אמרתי, לא היה אפשר לסרב, וכשאימי פסקה שחוזרים, ארזנו את המיטלטלים ושבנו. שבנו. עוזר של אלישע הבטיח שהבית והשדות יחזרו לידינו, ואני חזרתי להיות זה שבא מהמוות.

אספר לך על גורלו של זה שבא מהמוות. בני שלוש היו נעמדים, תוחבים אצבע לפה ובוהים בי. ילדים התחרו זה בזה מי ירהיב לרוץ ולעצור סמוך אליי. נערות שעברו פה מול הכרם היו מסתירות את פניהן כשחלפו על פניי. הלוך ושוב הן היו עוברות, הלוך ושוב, מעולם לא לבד, תמיד בזוגות או בשלשות, מסתירות את עצמן ומציצות בי. ערב אחד דחפו בריונים לעברי בחור מחבורתם עד שכמעט נפל עליי.

לראות אותי אנשים רצו, ורצו גם לשמוע עליי, אבל לגעת בגופי, לגעת בי – איש מלבד אימי לא העז. זה שמת – אפשר שיש בו מטומאת המת. אין לגעת. זה שהקדוש הקים לתחייה – אפשר שיש בו קדושה. גם בקדושה אין לגעת. כך או כך, תהיה הסיבה אשר תהיה, מרגע שהשיב אותי אלישע לחיים נעשיתי כמו אסור במגע. דברים מפורשים לא אמרו לי. אסור, מותר, מי יודע? אבל גם אבי, שכבר היה חולה אז, גידר עצמו ממני כאילו אם אך ייגע בי אביא עליו את מותו. אני מושיט לו אשכול ענבים, והוא אומר לי “תניח”. אני מתקרב לתמוך בו בלכתו, והוא מסיג את ידיו וכורך אותן סביב גופו.

אבי מת חודשים לפני שירדנו לארץ פלִשתים. אחרים נשארו פה על אף הרעב, אבל השנים שהרחקנו לא שינו דבר. נסעתי ילד, חזרתי בחור, ראיתי מראות ים נוכרי שאחרים לא ראו, ועדיין הייתי זה שקם מהמתים.

השבח לאימי שרק בזכות מעשים נמרצים שעשתה לא יושב מולך איש ערירי. דרך הכלות להזיל דמעה, ובכל זאת מאנשים פה תשמע איך אשתי, לאחר שאירסתי אותה, השחיתה את פניה בבכי… כפל מוהר שילמתי לאביה. רק בגלל חובות שנקלע אליהם התרצה לתת לי את הבת. אימי חקרה סביב ונודע לה על החובות, והיא שהשכילה לדבר על ליבו עד שניאות. היא גם הלכה ודיברה אל הכלה עד שהפיסה את דעתה ועד שאימתה מפניי הפכה לפחד רגיל ומכובד של בתולה.

אישה טובה אשתי. אישה טובה נמצאה לי למרות הכול. אבל די בדיבורים על אודותיה. אמרתי שאקצר את דרכך אל הדבר שלשמו באת, הבטחתי שלא נלך סחור־סחור, והנה אני מבטל את זמנך בשיחה על נשים. לא ככה נוהגים באורח. אמלא את כוסך ואשיב על מה שדרך ארץ של משכיל מונעת אותך מלשאול. אתה מבקש לשאול אותי על המוות.

לא, אינני קורא לבבות. את מה שאתה מבקש כבר ביקשו רבים לפניך. אנשים מבקשים לדעת. אנשים מבקשים גם שלא לדעת, והם חוקרים סביב־סביב ונסוגים, ואני… אני העד היחיד.

רק קטנים שואלים אותי לעיתים ישירות, כמו בלי פחד. בִּתי הקטנה, שהיום היא אם לבנים, שאלה. שנים עברו מאז. בימות המסיק זה היה. יום שמשי של מסיק. המוסקים, כדרכם, מדברים ביניהם על שמיים וארץ, מחליפים שמועות, והקטנים – הם כדרכם מלקטים לרגליהם, ובתוך כך לוקטים לא רק זיתים. ואז, בצוהרי היום בִּתי ניגשת אלי ושואלת. “איפה היית?”

“איפה? מתי?”

“כשהיית מת. איפה היית?”

“על זה”, אמרתי לה, “אין שואלים”.

“למה?”

“אימך לא אמרה לך? זה סוד”.

עד שנולדו ילדיי כבר למדתי לומר “סוד”. “סוד” – לא הייתה דרך אחרת, שהרי בכל פעם שהעדתי אמת, אנשים, גם הקרובים לי, לא האמינו. אני מספר מעשה כפי שהיה, ובתום דבריי, כשאני משתתק, מפטירים לי בארשת מעורבבת: “אני מבין, סודות עליונים אסור לגלות”.

להוציא הקטנים, התמים, רק אבי, ערב מותו, תבע מפורשות שאומר לו “מה יש שם”. הורה שיביאו אותי אליו. כבר לא היה בו כוח לקום מהמחצלת. כבר לא היה בו כוח אלא למלמל, והוא מלמל והורה לנשים שיביאו אליו את הילד. חשבתי שהוא מבקש לברך אותי. כרעתי לצידו נכון לעזור לו להניח את ידו על ראשי – עכשיו, חשבתי, הוא יברך אותי – אבל ברכה לא באה. ידיו של אבי היו אסופות, שמורות תחת השמיכה, והוא רק לחש אליי שכעת, כשהוא נוטה למות, כעת עליי לגלות לו את האמת. מה יש שם? מה ראיתי?

עוד קודם לכן, במשך כל החורף של מחלתו, הוא ניסה לדלות ממני דברים, אבל בכל פעם שפתחתי את פי להעלות לו תשובה הוא הקשה את פניו. “למה אתה נטפל אליי?”, הוא היה אומר. “לך, לך תביא לאימך מים”.

כל אותו החורף קירב אותי, הרחיק אותי, חזר והזכיר, תמיד כבדרך אגב, את אלישע… רק על ערש מותו שאל אותי ברורות.

אתה איש משכיל, סופר. אמור לי אתה: האם ראוי שבן יספר בדיות לאביו? לימים עלה בדעתי שהיה עליי לשקר לו. הייתי ילד, ילד נבער. הורו לי “מדבר שקר תרחק”. לא ידעתי איזה דבר שקר אבי מפלל לשמוע ממני…

היום אני יודע. יודע אֵילו דברים פיללו אנשים שאעיד ומה צמא אבי לשמוע. עם השנים למדתי. ומשלמדתי שאת האמת אנשים חושבים לכיסוי, מיום ששמתי מחסום לפי, אחרים מעידים תחתיי, ולא אחת באים אליי ומורים לי מה ראיתי, רוכנים אל אוזני ומספרים לי.

דברים מופלאים, מופלאים מאוד, שמעתי מאנשים על קורותיי. אחד ישב פה וסיפר לי על נשמתי, איך זהרה כשפרחה מכלא הגוף. שני סיפר על נהר שחור שחציתי. שלישי תיאר לי סולם שראשו בשמיים. את גוזזי הצאן בכיכר שמעתי מספרים על מסדרון מואר, שבו חלפתי דרך ארבעים ושניים שערים, לא פחות. במסדרון הזה, הם ביארו, עברתי משום מה פנים לאחור, ורק משום הטעות הזאת נדרשתי לחזור על עקביי.

השנה, בעת שפרחו השקדיות, חנה אצלנו כוהן אחד שבא ממרחקים, מן הדרום. איש עבה, פניו חלקות ודיבורו צח ומצמרר בשר. לאחר שאכל ביקש שאסלק מעלינו את בני ביתי, וכשעשיתי את רצונו, הבטיח לי שסודי שמור איתו, אפילו יעקרו את עיניו לא יגלה אותו. רק אנחנו השניים יודעים את שאל לו לאדם לדעת, הוא אמר, רק שנינו חזינו.

מה? במה? במה חזינו?

אני, סיפר לי הכוהן, חזיתי בליבי מוטל על כף המאזניים, ומתוך כף הנחושת שעליה נשקל הושב ליבי אל קרבי. מתוך כף נחושת…

בקיא גדול הכוהן הזה. מילים נאות מאוד הוא יודע. עד שעלה על חמורו ורכב מפה, צייר לי את זכר מותי בעוז רב כל כך, עד שהתחלתי לפקפק בזיכרוני, אולי הוא בוגד בי. האם אפשר שליבי נעקר אז, ואני אינני זוכר לא לב עקור ולא צינה של כף מאזניים? אפשר אולי? כי בעודו לוחש ומספר לי, הייתי קרוב להאמין שזיכרון כזה אכן טמון בי, ושתחת גשם מילותיו הוא ינבוט.

שנות דור לא קרבתי לאמונת האכזב הזאת. שנות דור לא פרפרה בי התקווה שזיכרוני אבד, אבל ישוב ויימצא לי. והנה האיש מדבר, ושוב אני כמו ילד, מפלל, מפלל, מייחל לזיכרון שינבוט…

דבר לא נבט. זכרתי את הכאב שקדם למוות, היטב אני זוכר אותו, תמיד. פנים ראשי הלך ותפח, הלך ותסס עד שפקע. סכינים לוהטות דחקו את תוכו. עיניי נלחצו מחוריהן. קורה שאני רואה תאנה פקועה זבה ומדמה לראות את ראשי. מיום מותי אינני אוכל אלא דבלים. הפרי הזב תחת להט השמש מעלה בי בחילה…

היה, אני אומר לך, כאב נורא. היינו בשדה. צהוב קם עליי, צהוב התנודד מכל עבר, אבל על הדבר הזה, על ראשי שהלך ופקע בצהוב, על עינויים שעד למיתה, איש לא יבקש לשמוע. גם אתה לא. עינויים אין בהם סוד. אני מבין.

כשנשאו אותי אל הבית עוד היו בי חושים. וכשהניחו אותי בעלייה, אימי שמה יד על מצחי וצרחתי. לימים, אחרי תחייתי, חשבתי שראשי נבקע עם הצרחה.

את קורות היום שלאחר מותי שמעתי, כמוך, מאחרים. הדברים ידועים: אימי העלימה מאבי את האסון. ביטחונה באיש האלוהים היה עצום, ובביטחונה האמינה שבכוחו להשיב אותי לחיים קודם שייוודע לאבי כי הבן האחד שניתן לו נלקח ממנו. אימי עלתה על אתון, רכבה להר הכרמל, מצאה את אלישע, אחזה ברגליו. כשהתרצה לה, שלח איתה את גיחזי מצויד במקלו, והשוליה, כידוע, ניסה להחיות אותי במקל ונכשל.

עד שהגיע אלישע עצמו, גופי – סיפרה לי אימי – גופי כבר היה קר וקשה. “קר וקשה”, היא העידה, אף שיש אומרים “רך ומבאיש”. מתוך רצון להאדיר את הנס הם אומרים כך.

הזיכרון הבא שלי הוא שזוררתי. פעמים אחדות זוררתי, וכשפקחתי את עיניי לא היה עוד צהוב מתנודד ולא היה עוד כאב. הצהוב נפוץ ונמוג, ופניו של איש האלוהים שגהר עליי מילאו את העולם. חזרתי ועצמתי עיניים. ורגע לאחר מכן הייתי בזרועות אימי, והיא נשאה אותי למטה. היא הייתה חזקה כדובה, כבר אמרתי.

אלישע מקים לתחייה את בן השונמית. early 1900s Bible Card illustration. ויקיפדיה

אלה קורות מותי ותחייתי, זה הכול, ואבי, בחורף שבו חלה, חזר ושינן לי אותם. כמעט מדי יום ביומו היה חוזר על אותן מילים: “גופך שכב פה למעלה, בעלייה, ואתה, בן, אתה היית במקום אחר. ודאי היית אז בעולם טוב משלנו”.

בוקר אחד הוא תשש מאוד. ליוויתי אותו אל הבית, ובעודנו פוסעים צעד־צעד, כמעט באין נשימה שב אבי לסיפור. פחדתי שאם יוסיף לדבר עוד, הוא יחדל לנשום. קטעתי אותו. עצרנו ועמדנו בפתח, ואני קטעתי את דיבורו ואמרתי: “לא ראיתי”.

“לא ראית אז עולם שכולו טוב?”

“לא ראיתי דבר. דבר לא היה. לא היה עולם. אני לא הייתי”.

אבי הרים את ידו. לאט הוא הרים אותה, היד רעדה ותכף נשמטה, אבל כשהייתה באוויר ידעתי שהוא מבקש להכות אותי. לולא פחד לגעת בי, לולא קדושתו וטומאתו של גופי, ודאי היה מכה.

מה עשיתי? ברחתי לכרם. כשנטתה השמש לשקוע אימי מצאה אותי שם, בין הגפנים העירומות, וכבר ידעה על חוצפתי, ידעה איך העזתי לסתור דברי אב ולתקן אותם. ציפיתי לתוכחה, אבל אימי רק אחזה בי חזק. “אביך עליון על הבית”, אמרה, “אבל יש עליון גם על אביך, וסוד שבין אלוהים ובינך– לא תגלה גם לו”.

צעקתי שאין לי סוד. בכיתי שאין. התחננתי: “לא היה שם עולם. לא היה ‘שם’. דבר לא היה! לא הייתי!” והיא אמרה “ששש…” והידקה עוד את ידיה.

שעה ארוכה אחזה בי, שעה ארוכה אמרה “ששש…” ולבסוף, כשהרחקתי את פניי מגופה, ליטפה את ראשי והוסיפה: “גם לי, לאימך, לא תגלה”.

איש האלוהים לא סירב לאימי, ואני – מה כוחי? אימי התעקשה שאני בעל סוד – לכולם היא אמרה כך – ובעל סוד נעשיתי. את סתר העליון אנשים מכבדים, ועם הזמן, בזכות הסוד העליון הזה שלא היה לי, כיבדו אותי עוד.

הייתי ילד. את יראתם של אנשים מגופי נשאתי עוד קודם, וכעת הטילו על צווארי גם כבוד. זקנים נהגו בי כבזקן. הושיבו אותי ליד השולחן. בזקו לי מלח. מרוב כבוד שנהגו בי, ביקשתי להאמין שסוד כלשהו אכן אצור בי, אצור כמו חלום שנשכח. לא אחת ביקשתי להאמין שכך הדבר, שמראה פניו הגוהרות של אלישע השכיח ממני את המקום שהייתי בו ואת החזיונות שחזיתי, אולי אשוב ואזכר בהם כמו בחלום. רציתי להאמין, אבל האמונה לא באה. היטב ידעתי שלא היו אלא כאב נורא ותכף אחריו מראה הפנים. אם היה ביניהם דבר, אם קרה ביניהם דבר – לא אדע. בהיותי מת לא לי הוא קרה.

אימי האריכה ימים. כשהסתלק אלישע עוד משלה בבית, וכל השנים, עד כלות חייה, היא קידשה את הסוד. פעמים נדמה היה לי שעיניה חוקרות את צפונותיי ושהיא מנסה לנחש. רגע הביטה לתוך עיניי, ותכף הרחיקה ממני את מבטה. אבל רק כשזקנה מאוד, רק לאחר שנפלה מגב האתון, רק כשרגליה לא נשאו אותה עוד, התמידה במבט החוקר. המוות קרב אליה. היא קרבה אל מותה, ועיניה ביקשו לדעת אם בכלות הכול נשוב וניפגש.

אימי הייתה חכמה, ואני – מרוב תוגה אזלו אז מחשבותיי. ישבתי לידה, לא ברחתי, אחזתי בידה, ויום ולילה מבטה נאחז בי. מבטה נתלה בי וביקש… שקר לא יצא מפי, אבל פי שיקר כשחייך אליה.

לא אאריך עוד הרבה. די ציערתי אותך בדברים שיש בהם צער. דע שאינני איש עצוב. רק לפרקים עולות המחשבות ובא עצב. לאחר שקברתי את אימי, חשבתי רבות, וככל שהרביתי לחשוב ידעתי: מותי לא הוסיף לי דעת. דבר אחד המוות, דבר אחר – אנחנו… צדקה אימי כשיעצה לי לשתוק. על מה שהדעת איננה משגת מוטב שאשתוק.

שישה בנים נולדו לי ועשרה בני בנים. בורכתי וכולם חיים. ילדים ובית ועבודת השדה – אלה דברים שחוכמתי יכולה להכיל.

סיפורים מסיפורים שונים מספרים על אודותיי. זה שגוללתי באוזניך ודאי נופל מרובם. ואף על פי כן, על אף קטנות הסיפור, בלכתך ממני אולי תזכור לפעמים איש שגבר על כל הניסים שאירעו לו.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שש − שלוש =