ראו גם את חלק א׳ של הסיפור.

וגם את חלק ג׳, המשך הטקסט שלמטה.

הערות הסבר

הסיפור “יומנו של המושל הירש פרץ” כתוב בסוגת היסטוריה אלטרנטיבית. רוב העובדות, התאריכים ושמות האישים המובאים בו תואמים את המציאות ההיסטורית. הגיבור המרכזי הירש (גריגורי) פרץ הוא אישיות ידועה אם כי שולית בהיסטוריה הרוסית. הוא נולד בשנת 1788 במשפחתו של משכיל ויזם עשיר, אברהם פרץ (1771 – 1833). סבו מצד האם היה למדן ושתדלן ידוע, ר’ יהושע צייטלין (1742 – 1822). הירש חונך אצל סבו בעיירת שקלוב שברוסיה הלבנה, אבל בהמשך התנצר בעקבות אביו. הוא השתלב בחברה הרוסית והיה חבר בארגון מחתרתי המורכב מבני אצולה שעמד מאחורי מרד כושל נגד הקיסר בדצמבר שנת 1825. בשל כך גריגורי פרץ נאסר ובילה שנים בגלות. במציאות שלנו אחרי השחרור הוא נשאר ברוסיה ומת בשנת 1855 באודסה. הנקודה בה נפרדות המציאות הידועה לנו ממקורות היסטוריים והמציאות האלטרנטיבית של הסיפור היא סתיו שנת 1840, כאשר צבא מצרים הובס בסוריה ובארץ ישראל ע”י מעצמות אירופאיות. במציאות שלנו שליט מצרים מוחמד עלי פאשה נאלץ פשוט להחזיר לתורכיה את כל השטחים שכבש ממנה כעשור לפני כן. במציאות האלטרנטיבית של הסיפור, זה היה מורכב יותר, והירש פרץ חי את חייו כאזרח רוסי בעיר עכו הנשלטת בידי המצרים. לגבי “ספר מגלה טמירין” של המשכיל יוסף פּרל (1773 – 1839), יש לציין שהוא נכתב כסוג של פרודיית חיקוי לספרות החסידית. החיקוי היה כה מוצלח עד שחסידים תמימים לא הבינו שזאת פרודיה והחלו מצטטים אותו בתור מקור הנאמן עליהם.

הסיפור הופיע במקור בכתב העת “נכון” גיליון 6

25 במרץ 1841

ובכן מילאתי אחר מצוותו של הוד מעלתו. לכל הפחות במה ששייך לתאריכי מוכנות ליציאה לפאַשאַליק עכו, אפילו הקדמתי את התאריך הנקוב “לקראת תחילת אפריל”. היום עזבתי את גבולותיה של המולדת על אנייה, אשר יצאה לקושטא. בנמל אודסה ליוו אותי ואת אנשי פמלייתי המוני יהודים ונוצרים נלהבים.

30 במרץ 1841

היום התקבלתי אצל השולטן העות’מני עבדול מג’יד בארמון טוֹפּקאַפּי. ליווה אותי השגריר של האימפריה הרוסית אצל השער הנשגב ולדימיר פַּבלוֹביץ’ טיטוֹב. השליט הצעיר של האימפריה העות’מנית היה נחמד ומיד מינה אותי, הקטן והצעיר, לפאַשה של עכו לפי המלצות של המעצמות. הוא אפילו כיבד את הפּאַשה החדש בשיחה קצרה. אני חייב להודות, שהשפה הצרפתית שלו הרבה יותר טובה משלי. באותה עת ביקר מפקד המשמר שלי יֶסאַוּל [5] יעקב אילייִץ’ לוּקיאַנֶנקוֹ, בן עדת הקוזקים בני הדת היהודית, יחד עם יהודים אחרים הנמצאים על ספינתנו, בבית הכנסת הידוע בשם “קהל אוֹחריד”. בחוזרו הוא שיבח את יופיו של הבניין הזה. ואני מילאתי אחר הנחיותיו של השגריר הרוסי ונמנעתי מלבקר בקושטא בבתי תפילה כלשהם – הן נוצריים, הן יהודיים, שלא לדבר על מוסלמיים.

2 במאי 1841

הטלטלות. אינני יכול להירדם. אני חושב על פיתולי הפלא של גורלי. מייסרת אותי המחשבה, שיכול להתברר בסוף, שתפקידי ההיסטורי דומה לתפקידו של משיח השקר שבתאי צבי. אמנם שבתי צבי עזב את דת אבותיו וקיבל את דת הישמעאלים מפני פחד של גזר דין מוות בו איים עליו השולטן דאז מחמד הרביעי, ואני עזבתי את דת אבותיי והתנצרתי מפני שהייתי בן מסור, בעקבות אבי, בשל כיבוד אב, ובכל זאת, כאשר אני נמצא ביני לבין עצמי, ביחידות, פנים אל פנים עם אלוהים, בלב הים, אינני יכול שלא להודות, שהאשמה על השמד הזה רובצת קודם כל על כתפיי, הרי הייתי אז כבר לא ילד. האם יכולתי לדמיין סך הכול לפני חצי שנה, בהיותי בתוככי רוסיה הפרובינציאלית, שעליי יתקיים מה שכתב ר’ יהודה הלוי?

ולב הים יכחש באנייה

כאלו היא היד הים גנבה

וים יזעף ונפשי תעלז, כי

אלי מקדש אלוהיה קרבה.

15 במאי 1841

זה התקיים. הבוקר נראו באופק חופיה של ארץ ישראל. אני רואה מרחוק את הר הכרמל. אני מתקשה להאמין שזכיתי בזה. בשפה הרוסית חסרות מילים כדי לבטא את מה שאני מרגיש עכשיו. ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. אמן.

עכו ברבע האחרון של המאה ה-19. במרכז התמונה השוק הלבן ומימין מסגד אל-ג’זאר. ויקיפדיה

18 במאי 1841

עכו, בה קבלתי הנחייה לקבוע את מקום מושבי, היא עיר די עלובה. אם לקחת בחשבון את ההפגזות מהן היא נפגעה לפני פחות משנה, אין זה פלא. פלא, שמההפגזות נפגע כל-כך מעט המסגד הלבן האצילי, שנבנה לפני כמאה שנה לפי פקודתו של הבוסני ג’זאר־פּאַשאַ, אשר הפך את עכו לבירתו. יחד עם היֶסאַול לוקיאַננקו ביקרתי בבית הכנסת המקומי הקטן הנושא את שמו של המקובל והפייטן ר’ משה חיים לוצאנטו. היהודים המקומיים, שקיבלו את פנינו בבית הכנסת, בירכונו בכבוד רב ואף בהתלהבות באומרם: “ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם שחלק מכבודו ליראיו”. כך צריך על־פי דין לברך, כאשר רואים מלך, ולא סתם מלך, אלא מלך יהודי. בברכתם זאת הם הביאו אותי למבוכה גדולה. נדמה לי, שעד היום מרחפת מעל עכו נשמתו של הרוג המלכות, השתדלן הגדול ר’ חיים פרחי, אשר התפלל בבית הכנסת הזה, ונרצח לפני עשרים שנה בפקודתו של הרשע עבדאלה־פּאַשאַ. מי ייתן, שאלוהים יעזור לי להמשיך את מפעלו ולהימנע מגורלו המר.

25 במאי 1841

היום ביקרתי בכפר יאסיף, אשר מרוחק מעכו כשמונה ורסטות [6]. תושבי הכפר הם בעיקר נוצרים וישמעאלים. ביניהם מתגוררות כמה משפחות יהודיות. אומרים, שפעם היו בכפר יאסיף יותר יהודים. בקצה הכפר נמצא בית עלמין יהודי. יהודי עכו מחזיקים בדעה, שעירם נמצאת מחוץ לתחום של ארץ ישראל המקודשת, ולכן מעדיפים להביא את מתיהם לקבורה בכפר יאסיף, אשר הינו לפי כל הדעות חלק מארץ הקודש. כאן נמצא גם קברו של ר’ משה חיים לוצאטו, אשר נפטר בעכו בשנת 1743 בשעת מגפה יחד עם אשתו ציפורה ובנם הקטן.

1 ביוני 1841

ביקרתי בעיר שפרעם, אשר מרוחקת מעכו שמונה עשרה ורסטות. בעיר הזאת, בה ישב פעם סנהדרין, מתגוררים עתה למעלה ממאה נפשות יהודים, ולהם בית כנסת קטן הנקרא “מחנה שכינה”. רוב התושבים המקומיים הינם ישמעאלים, דרוזים – בני כת מיוחדת, אשר אינם בשום מקום, חוץ מארץ ישראל – ונוצרים. ראוי לציון מבצר שפרעם אותו בנה לפני שמונים שנה בערך השליט הבדואי דאהר אל עומר.

20 ביוני 1841

סוף כל סוף הגעתי לעיר צפת, אשר נמצאת בערך חמישים ורסטה מזרחה מעכו. עיר זאת, הידועה בכל קהילות ישראל בתור מרכז הקבלה והלמדנות, סבלה קשות ופעמים רבות במשך העשורים האחרונים מרעידות אדמה והתקפות של גזלנים ומורדי מלכות. לפני ארבע שנים התרחשה רעידת אדמה נוראית, אשר החריבה כמעט לחלוטין את הרובע היהודי. אז מצאו את מותם תחת החורבות עד אלפיים יהודים. הישמעאלים השתמשו בחורבן הזה ובחוסר השלטון כדי לשדוד את הרכוש של יהודי צפת, כמו גם של הנוצרים המקומיים. על מנת להגן על התושבים השלווים מסכנת מעשי אלימות חדשים מצד הישמעאלים של צפת ומצד הדרוזים של הסביבה הכפרית, ציוויתי לשים בעיר חיל מצב של 50 נפש חיילים רוסיים. כולם קנטוניסטים לשעבר בני הדת היהודית. כמעט כולם עוד זוכרים את הז’רגון היהודי ולכן יוכלו למצוא שפה משותפת לפחות עם חלק מבני דתם המקומיים.

צפת לאחר רעידת האדמה של 1837, צילום של תחריט עץ. מקור: הספריה הציבורית ניו-יורק.

23 ביוני 1841

היום הגעתי לכפר פקיעין, הנמצא במרחק של שש עשרה ורסטות צפונה מצפת. היהודים והנוצרים המקומיים קבלו את פניי בשמחה, ואת הדרוזים ציוויתי להעניש בחומרה בשל מעשי זוועותיהם, למען יראו וייראו.

1 באוגוסט 1841

היום זכיתי להגיע לירושלים עיר הקודש, אשר נמצאת במצב עלוב עד מאוד. כל תושביה, יהודים, ישמעאלים, ונוצרים, דחוסים בין החומות, שנבנו לפני שלוש מאות שנה בפקודתו של השולטן העות’מני דאז סוליימן בעל הכינוי “המפואר”. עצרתי לא רחוק ממגדל דוד בבניין ממשל חדש הנקרא קישלה. הוא נבנה לפני שנים ספורות בפקודתו של איברהים־פּאַשאַ, בנו החורג של שליט מצרים מוחמד עלי. ביקרתי בכנסיית הקבר. לגבי זה הרוזן נסלרודה שלח מסנקט־פּטרבורג דרישה דחופה. הייתה לי שיחה עם הפטריארך היווני של ירושלים אַפנסיוס החמישי. הוד קדושתו שימח אותי לא מעט, כאשר התברר שהוא מדבר לא רע רוסית. זה, קודם כל, בשל העובדה, שבצעירותו יצא לו לשרת זמן מה בגרוזיה. אמרתי לפּטריאַרך שהוא יכול להיות בטוח בתמיכתי בכל התחומים, כי הרי בהיותי נציג המעצמות בארץ הקודש אני רואה את עצמי בראש ובראשונה כנתין של האימפריה הרוסית הפרבוסלבית. אני בעצמי לותרני ולא מצאתי בעיר הקודש אף כנסייה לותרנית ואפילו פרוטסטנטית. לכן הרשיתי לעצמי לבקר ליד הכותל המערבי, אשר משנים קדמוניות משרת לבני דתם של אבותיי כאזכור של בית המקדש החרב. עברתי ברובע היהודי העני, הצפוף, והמלוכלך, וירדתי לשכונת המוגרבים, שעומדת ממש ליד הכותל. דמעות עמדו בעיניי, כאשר ראיתי את העליבות בה נאלצים להתפלל בני עמי לרגלי מקומם הקדוש. חלקתי נדבות ליהודים עניים ועודדתי אותם באיחולי שנה חדשה טובה ומתוקה, אבל לא הצטרפתי לתפילתם.

ג’ בתשרי תר”ב

ברור שממשלת רוסיה ממהרת בשליחת אניות עם גולים יהודיים השבים לארץ אבותיהם. ייאוש משתלט עליי. יצא ממני זרובבל, שאינו ראוי לשמו. כבר עתה חסרים מזון ודיור. גזלנות שולטת על הדרכים. ישנה סכנת מגפה. אכן בפירוש:

ביום צום כיפור יחתמון

מי יחיה ומי ימות,

מי בקיצו ומי לא בקיצו,

מי במים ומי באש,

מי בחרב ומי בחיה,

מי ברעב ומי בצמא,

מי ברעש ומי במגפה,

מי בחניקה ומי בסקילה…

י”א בתשרי תר”ב

בפעם הראשונה במשך שנים רבות צמתי ביום הכיפורים…

ט”ז בתשרי תר”ב

ידידי המסור יסאַול לוקיאַננקו הזמין אותי לסוכתו. שם הכרתי רב חובל של הצי האוסטרי, יוזף בוּבר, קתולי ממוצא יהודי. בהיותו יליד גליציה שוחח רב החובל בובר עם  מכניס האורחים בניב של רוסיה הקטנה. בתו של רב החובל האוסטרי, אשר אף היא ישבה בסוכה, הייתה כמו שנודע לי בהמשך ילידית טרייסט. היא לא הבינה דיבור סלבי ולכן השתעממה מבלי להסתיר. בשל כך הרשתי לעצמי לבדר את הגברת בשיחה. התברר, שקוראים לה יוליה, היא בת עשרים ושש, וכבר שנתיים אלמנה ללא ילדים, ולכן היא מלווה את אביה בהפלגתו זאת.

1 בדצמבר 1841

היום בקשתי את ידה של יוליה ולא נדחיתי.

30 בדצמבר 1841

בקשתי בנוגע להקמת חיל הקוזקים הפלשתיני, ומינויו של היסאַול יעקב אילייִץ’ לוקיאַננקו לתפקיד של נאַקאַזנוֹי אוטאמן [7] של החיל אושרה. יעקב אילייִץ’ הועלה לדרגה של ווֹיסקוֹבוֹי סטאַרשינה [8].

3 בינואר 1842

נאַקאַזנוֹי אוטאמן לוקיאַננקו הביא לי היום לאישור סקיצת חותמת של חיל הקוזקים החדש. עליה אריה שואג המזכיר את דברי עמוס הנביא “אַריה שאג מי לא יירא”. ומסביב לחותמת כתוב ברוסית “חיל הקוזקים הפלשתיני”, ובלשון הקודש “מחנה הקאָזאַקים בארץ ישראל”. אישרתי בשמחה את הסקיצה הזאת. אני בוטח בקדוש ברוך הוא וגם בחריצותו של יעקב אילייִץ’. כולי תקווה, שחוץ מהשם המבטיח, יהיה גם החיל גופא.

5 בינואר 1842

התחתנתי עם יוליה בכנסייה הקתולית שעל הר כרמל בשל העדרה של כנסייה לותרנית. מאחר שאני נחשב פרוטסטנטי, ערך את הטקס כומר אנגליקני של הצי הבריטי, האב ויליאם, אם כי בכנסייה הקתולית. מעניין, שלמרות ששנינו באים מאותו עם, שבשנים קדמוניות אכלס את הארץ הזאת, את טקס חתונתנו ערכנו בהר הכרמל, שם אליהו הנביא ניצח פעם את נביאי הבעל, לפי מנהגים זרים בליווי צלילי שפה אשר שנינו איננו מבינים…

6 בפרברואר 1842

בתום ירח הדבש עזבתי את ביתי בעכו ויצאתי לנסיעת ביקורת בסטאַניצות של חיל הקוזקים הפלשתיני שזה עתה הוקמו. מלווה אותי כמובן הנאַקאַזנוֹי אוטאמן לוקיאַננקו יעקב אילייִץ’ בעצמו ובכבודו. החיל מתחלק לשלושה גדודים: הלבנוני, הירדני, והבאר-שבעי, ולכל אחד מהם קו משלו. קודם כל אנו יוצאים לקו הלבנוני, שקרוב מהאחרים לעכו.

9 בפברואר 1842

היום אחר הצהרים הגענו לעיר צור. עיר זאת מאוכלסת חציה בישמעאלים, חציה בנוצרים. אלה האחרונים הינם ברובם קתולים מזרחיים לכיתותיהם. אומרים שלפני זמן לא רב היו בצור גם יהודים, אבל עתה, אפילו אם נשאר מישהו מהם, לא ראיתי אותם. צור סבלה קשות מרעידת אדמה, אשר התרחשה לפני חמש שנים.

 11 בפברואר 1842

בדרכנו לאורך חוף הים צפונה הגענו לאותו מקום בו נשפך נהר הליטני לים התיכון. לאורך הגדה השמאלית של הנהר הזה, שהוא בעל מים רבים בחורף, נמשך מזרחה הקו הלבנוני של חיל הקוזקים הפלשתיני. הביצורים של הסטאַניצה הראשונה של הקו הזה כבר נבנים, כמו שיכולתי לראות במו עיניי, ורסטה אחת מחוף הים, בלולאה הנוצרת על ידי הנהר. בזכות הלולאה הזאת, הסטאַניצה, שקיבלה את השם צ’והוּיֶבסקאַיה לפי גדוד האוּלאנים [9] הצ’והויֶבי ממנו בא החלק הגדול של הקנטוניסטים הרשומים עתה במעמד הקוזקים, מוגנת על ידי הטבע עצמו משלושה צדדים. מהצד הרביעי בנו כבר הקוזקים חומה עם שער ומגדל. גם החומה וגם המגדל בנויים מאבן כי במקומות הללו חסר עץ. בסך הכול נבנים בסטאַניצה צ’והוּיבסקאַיה עד שתי מאות חצרות, אבל לעת עתה מתגוררים כל התושבים, אשר מספרם הכללי הינו 122 נפשות גברים, 45 נפשות נשים, ו-30 נפשות ילדים קטנים, בבלגנים [10], שנבנו בזריזות לשם הגנה מפני גשמי חורף. כל הקוזקים הרשומים בסטאַניצה צוהוּיבסקאַיה משתייכים לדת היהודית. אם היה מישהו שהתנצר בעת שירותו הצבאי, הוא כבר חזר לדתו הקודמת. לכן במרכז הסטאַניצה נבנה בית כנסת. אוטאמן הסטאַניצה הוא מוֹיסיי קוֹסיאַקוֹב, קוזק מלידה בן הדת היהודית מהגדוד חופּיורסקי, שהתגורר קודם בסטאַניצה אַלכסנדרובסקאַיה בקווקז, ועבר לארץ הקודש מרצונו החופשי. שאלתי את יעקב אילייִץ’, האם ישנם בסטאַניצה הזאת קוזקים בני הדת הנוצרית. על כך הוא ענה לי, שכאלה אינם ושגם בסטאַניצות אחרות של הקו הלבנוני, אשר נבנים זה עתה, בקושי יהיו כמאה נוצרים. הנאַקאַזנוֹי אוטאמן הבין שאני חושש שהחלונות הגבוהים בסנקט-פטרבורג יכעסו בגלל הזנחת הנוצרים הזאת, והרגיע אותי לגבי זה. הוא הפנה את תשומת לבי לעובדה, שכאשר החלונות הגבוהים נתנו את הסכמתם למנות אותו, יסאַול לוקיאַננקו, הידוע במסירותו לדת היהודית, לתפקיד של נאַקאַזנוי אוטאמן של חיל הקוזקים החדש, הם לא יכלו שלא להבין, שגם הקוזקים יהיו בעיקר בני אותה הדת.

“אצלנו, הוד מעלתך גריגורי אַברמוביץ’, יכול לקרות משהו גרוע יותר מחוסר שביעות רצון של הממונים עלינו בסנקט-פטרבורג”, הוסיף יעקב אילייִץ’, “הממונים הרי רחוק והבאַסוּרמנים [11] – קרוב. אם לא נבנה את הקווים מהר ולא ניישב לאורכם קוזקים – לא משנה בני איזו דת, אז לכולנו יכול לקרות סֶקיר־באַשקאַ [12].” בהמשך השיחה הזאת הבטיח לי יעקב אילייִץ’ להקים סטאַניצה לדוגמא של קוזקים פּרבוסלביים ברגע שתאפשרנה זאת הנסיבות.

“הלא כוונתך לכפר פּוֹטיוֹמקין?” שאלתי בצחוק, כבר רגוע.

“נו, זה כבר איך שהוד מעלתך ימצא לנכון לקרוא, אבל זאת תהיה סאטניצה קוזקית כמו שצריך”, ענה ברצינות הנאַקאַזנוי אוטאמן. “ככה טוב יותר, שכל אחד יחיה בנפרד לפי אמונתו. פחות ילכו מכות”. וכאן הוא הוסיף בצחוק “והנה, כשהייתי צעיר, החברה שלנו בפורים היו משתכרים ומתגרים בפרבוסלבים. ואצלם דווקא היה צום גדול. אוי, זה היה שמח!”


[1] משרד ממשלתי ברוסיה הישנה.

[2] דרגת פקידים נמוכה ברוסיה הישנה.

[3] פה – כרכרה הרתומה בשלושה סוסים.

[4] ישוב קוזקי.

[5] דרגת קצונה בחיל הקוזקים הרוסיים, שבערך שווה לדרגת סרן.

[6] וֶרסטָה – מידת אורך רוסית ישנה, שווה 1066,8 מטר.

[7] ראש חיל קוזקים.

[8] דרגת קצונה קוזקית, שווה לדרגת רב סרן.

[9] סוג של חיל פרשים.

[10] פּה – סוג של צריפים.

[11] מוסלמים, במובן רחב יותר – אויבים (רוסית עממית).

[12] פגיעה חמורה (רוסית עממית).

הפוסט הקודםיומנו של המושל הירש פרץ – סיפור של היסטוריה חלופית – חלק א
הפוסט הבאיומנו של המושל הירש פרץ – סיפור של היסטוריה חלופית חלק ג
ועלוול טשערנין
יליד 1958, מוסקבה. עלה בשנת 1990, גר בכפר אלדד, גוש עציון. בעל תואר שני בהיסטוריה ואתנוגרפיה מאוניברסיטת לומונוסוב המוסקבאית. בעל תואר שלישי בספרות יידיש מאוניברסיטת בר אילן. משורר יידיש, חוקר ספרות, אתנוגרף. מפרסם שירה בירחון המוסקבאי "סאָוועטיש היימלאַנד" משנת 1983. לימד יידיש וספרותה באוניברסיטאות בן גוריון, בר אילן, אריאל, מוסקבה, וילנה, פטרבורג, ולבוב. תרגם לרוסית יצירות של אברהם גולדפדן, שלום עליכם, ישראל יהושע זינגר, יצחק בשביס זינגער, זלמן שניאור, חיים גראַדה ועוד. כתב טקסטים עבור תאטראות, בתוכם "יידישפיל". פרסם מאמרי מחקר על יצירתם של יל''ג, שמעון שמואל פרוג, חיים נחמן ביאליק, אצ''ג, דוד הופשטיין, עמנואל קזקביץ, שיקה דריז, ועוד. היה מעורכי האנתולוגיה הדו-לשונית "גבוה מן הפלד אשיר. מאה שנות שירת יידיש" (תשע''ז) וכן אנתולוגיה של שירת יידיש בתרגומים לאוקראינית. מעורכי כתב עת ספרותי תלת-חדשי "ייִדישלאַנד" (עד כה יצאו 8 גיליונות), וסדרת ספרים "ביבליאָטיק פֿון דער הײַנטצײַטיקער ייִדישער ליטעראַטור" (עד כה יצאו לאור 18 ספרים). פרסם 8 ספרי שירה וספר מסות ביידיש. פורסמו גם ספרי שירתו בתרגום לעברית, אוקראינית ורוסית.

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

one × 3 =