הערות הסבר

הסיפור “יומנו של המושל הירש פרץ” כתוב בסוגת היסטוריה אלטרנטיבית. רוב העובדות, התאריכים ושמות האישים המובאים בו תואמים את המציאות ההיסטורית. הגיבור המרכזי הירש (גריגורי) פרץ הוא אישיות ידועה אם כי שולית בהיסטוריה הרוסית. הוא נולד בשנת 1788 במשפחתו של משכיל ויזם עשיר, אברהם פרץ (1771 – 1833). סבו מצד האם היה למדן ושתדלן ידוע, ר’ יהושע צייטלין (1742 – 1822). הירש חונך אצל סבו בעיירת שקלוב שברוסיה הלבנה, אבל בהמשך התנצר בעקבות אביו. הוא השתלב בחברה הרוסית והיה חבר בארגון מחתרתי המורכב מבני אצולה שעמד מאחורי מרד כושל נגד הקיסר בדצמבר שנת 1825. בשל כך גריגורי פרץ נאסר ובילה שנים בגלות. במציאות שלנו אחרי השחרור הוא נשאר ברוסיה ומת בשנת 1855 באודסה. הנקודה בה נפרדות המציאות הידועה לנו ממקורות היסטוריים והמציאות האלטרנטיבית של הסיפור היא סתיו שנת 1840, כאשר צבא מצרים הובס בסוריה ובארץ ישראל ע”י מעצמות אירופאיות. במציאות שלנו שליט מצרים מוחמד עלי פאשה נאלץ פשוט להחזיר לתורכיה את כל השטחים שכבש ממנה כעשור לפני כן. במציאות האלטרנטיבית של הסיפור, זה היה מורכב יותר, והירש פרץ חי את חייו כאזרח רוסי בעיר עכו הנשלטת בידי המצרים. לגבי “ספר מגלה טמירין” של המשכיל יוסף פּרל (1773 – 1839), יש לציין שהוא נכתב כסוג של פרודיית חיקוי לספרות החסידית. החיקוי היה כה מוצלח עד שחסידים תמימים לא הבינו שזאת פרודיה והחלו מצטטים אותו בתור מקור הנאמן עליהם.

הסיפור הופיע במקור בכתב העת “נכון” גיליון 6.

קיראו גם את חלק א

ואת חלק ב של הסיפור.

 13 בפברואר 1842

היום ראינו את שמחת פורים הזאת, בה נזכר יעקב אילייִץ’ יום קודם. הגענו לשמחה לכבוד החג היהודי הלא מרוסן הזה לסטאַניצה פּריבוֹלנאַיה, שנמצאת כשבע ורסטות מזרחה מהסטאַניצה צ’והוּיבסקאַיה. מאחר שרוב תושבי הסטאַניצה הזאת הינם קוזקים בני הדת היהודית מלידה מן הקוּבן, הם השיגו ערק אצל נוצרים מקומיים והשתדלו מכל הלב לקיים את מנהג החג הזה, דהיינו – להשתכר ככה שאי אפשר יהיה להבדיל בין קריאות “ברוך מרדכי!” ו”ארור המן!”. לזכותם ייאמר, שהם שמו שומרים בעמדות כמו שצריך. בשל העדר מגילת אסתר אמתית על קלף, קרא אחד הקוזקים, הידוע בתור בקי, תרגום סלאבי של המגילה, מספר. כאשר הזכירו את שמו של המן הרשע, שרקו כמו שנהוג ורקעו ברגליים. כאשר קרא את מילות הסיום “כי מרדכי היהודי, משנה למלך אחשוורוש, וגדול ליהודים, ורצוי לרוב אחיו”, התחילה כבר חגיגה אמתית. שתו ערק ואכלו, כמו שנהוג, אוזני המן עם פרג. שרו בעיקר שירים בניב של רוסיה הקטנה. במיוחד נגע ללבי שיר, אשר קודם לא יצא לי לשמוע – “קוֹלי דוּך הוֹספּוֹדֶן נאַפּוֹבניאַיֶה מֶנֶה, ספּיבאַיוּ יאַ יאַק דוד” [13]. אבל גם פה, ככל הנראה, היו, חוץ מקוזקים מלידה, גם קנטוניסטים לשעבר, כי מישהו התחיל לשיר – בקול די חורק, צריך להגיד:

הײַנט איז פּורים, ברידער,

און ס’איז דער יום־טובֿ גרויס.

לאָמיר זינגען לידער

און גיין פֿון הויז צו הויז [14].

דרך אגב, בסטאַניצה פּריבולנאַיה עוד אין בתים. רק בלגנים. גם בית כנסת אין. קריאת המגילה נערכה מתחת לסככה על עמודים.

15 בפברואר 1842

נפרדנו מהסטאַניצה פּריבולנאַיה מכניסת האורחים והמשכנו את דרכנו מזרחה. התנדנדתי באוכף, וזמן רב עוד שמעתי מאחורינו איך הקוזקים, אשר חזרו לעבודתם, שרים בסגנון קצת מלחמתי, אבל באותה עת עם הלבביות האופיינית ליוצאי רוסיה הקטנה:

בוֹזֶ’ה אַבּרָמאַ, בוֹזָ’ה אִיסאַקאַ, בוֹזָ’ה יאַקוּבּאַ, פּוֹמִילוּי מיאַ!

לאַסקאַ טבוֹיאַ נאַד אִיזרָאֶליֶם, נאַד אִיזרָאֶליֶם, נאַד אִיזרָאֶליֶם…[15]

הפיזמון שלהם, “נאַד אִיזרָאֶליֶם”, צלצל בין צוקי הלבנון כמו חרב קוזקית.

21 בפברואר 1842

אחרי הביקורת בכל הסטאַניצות, שנבנות על הקו הלבנוני לאורך הנהר ליטני, הגענו לכפר גדול בשם חאצביא. שם עצרנו למנוחה. הנוצרים המרונים מהווים רוב בין תושבי הכפר הזה. ישנם גם דרוזים ויהודים. אומרים שיהודים גרים בכפר מאותה עת, כאשר בירושלים עוד עמד בית המקדש. מספרם עכשיו כארבעים משפחות. הם מדברים ערבית כמו הנוצרים והדרוזים, וכמותם הם תמיד חמושים. תושבים מכל שלוש העדות קיבלו אותנו בכבוד הראוי ואפילו בשמחה. הנאַקאַזנוֹי אוטאמן, לפי מנהגו, ביקר בבית הכנסת המקומי. שם כבדו אותו בעליה לתורה. מאחר ויעקב אילייִץ’ אינו יודע כמו שצריך לשון הקודש, הוא היה לדבריו מרוצה שלפחות את הברכות הצליח לומר ללא בושות אם כי בקושי רב. בשל כך נמצא איש המלחמה האמיץ שלנו במבוכה גדולה עד מאוד. הוא ביקש אותי להיות באופן חברי למלמד. אני חייב לעזור לו כדי שלא יהיו מבוכות. ולי כבר מזמן לא נתנו עליות לתורה. חאצביא נמצאת על מורדות הר החרמון הנשגב. המים והאוויר במקום הזה פשוט נהדרים.

 25 בפברואר 1842

התקדמנו דרומה כאשר משמאלנו הר חרמון. כך הגענו למקום על שפת הירדן, שנקרא בניאס. זהו שיבוש ערבי של המילה היוונית פּאַניאַס. בסביבה יש שפע של חורבות נשגבות. רושם מיוחד עושה המקדש של פּאַן, אשר נמצא במערה בסלע. אומרים, שכאן נמצאת קיסריה של פיליפוס המוזכרת בבשורה של מתי. מכאן נפנה מזרחה ונעלה לרמת הגולן, שם נבנות עוד ארבע סטאַניצות של הקו הלבנוני. משם נרד אל נהר הירמוך ונפנה מערבה, נבוא עד לים גינוסר והלאה, דרך טבריא וצפת, ונשוב, אם ירצה השם, לעכו עד פסח.

 1 במרץ 1842

הגולן הוא הקצה המערבי של ארץ הבשן. עכשיו זהו חבל ארץ בעל אוכלוסייה דלילה. לפני בואם של הקוזקים שלנו, שלטו כאן גזלנים בדואים. מעתה הם יצטרכו להגביל את השתוללותם. רק ממש למרגלות החרמון נצמדו כפרים דרוזיים קטנים, אבל בעבר הרחוק היה חבל ארץ זה מאוכלס בצפיפות ביהודים. על כך קראתי אצל יוספוס פלביוס. אפילו עכשיו ניתן לראות כאן חורבות המזכירות את השגשוג של פעם. היום ראיתי חורבות מבנה נשגב עתיק במקום הנקרא בפי הערבים אום אל־קנטיר. עד עתה עומדות איתן קשתותיו העשויות מבזלת. שייך בדואי הנודד בסביבה סיפר לי, שבתקופה העתיקה, כאשר במקומות האלה חיו יהודים, שימש המבנה הזה בית כנסת.

4 במרץ 1842

הידד לפּרוגרס! אחרי הקשיים המתישים של הדרך הארוכה נעים לנוח בבית המלון החדש, שפתח מר חיים וייסמן לפני כשנתיים בעיר טבריא. העיר סבלה קשות מרעידת האדמה שהתרחשה בשנת 1837. חומות העיר נפלו ועד עתה לא נבנו מחדש. אבל אפשר בכל זאת לאמר, שפצעי העיר הזאת, שנגרמו לה מאסון הטבע, מגלידים. נבנים בתים. בטבריא ישנם כאלף וחצי תושבים. שני שליש מהם יהודים, השאר, רובם ישמעאלים. מעטים הנוצרים בעיר הזאת, אבל ישנה כנסייה קתולית של פּטרוס הקדוש. מעל מחציתם של כלל היהודים המקומיים מדברים בז’רגון. בשל כך הייתה לי את האפשרות לדבר אתם ללא קושי כלשהו.

13 מרץ 1842

כבר הרבה שנים לא השתתפתי בסדר פסח. והנה זכיתי הודות לידידותו של הנאַקאַזנוי אוטאמן יעקב אילייִץ’ לוקיאַננקו המסור לאלוהי ישראל, אשר הגיע במיוחד אליי הביתה כדי להזמין לא רק אותי, אלא גם את אשתי יוליה. היו הרבה אורחים, לא רק קוזקים שלנו, אלא גם גולים עניים, אשר הגיעו ממש ערב החג מרוסיה. את ההגדה קראו בלשון הקודש ואחר-כך ברוסית. האזנתי בתענוג לגרסא הרוסית הלא מוכרת לי של “אחד מי יודע”, השיר אותו שמעתי עד עתה רק בלשון הקודש. וכאן שרו קנטוניסטים לשעבר הרשומים לקוזקים וגם קוזקים מלידה:

סלוּשאַי, זֶמליאַק,

זאַצֶ’ם זֶ’ה טִי דוּראַק?

יאַ ז’ טֶבּיֶה ראַסקאַזִיבאַיוּ, יאַ ז’ טֶביֶה וִיסצִ’יטִיבאַיוּ:

אוֹדִין – אוֹדִין אוּ נאַס בוֹה.

שטוֹ נאַ ניֶביֶה, שטוֹ נאַ זיֶמליֶה – אוֹדִין אוּ נאַס בוֹה.

סלוּז’בּאַ נאַשאַ, נאַשאַ דרוּז’בּאַ, נאַשאַ יֶברייסקאַיאַ [16].

ריגש אותי הפירוש הרוסי הזה, המלא באמונה תמימה, של הטקסט העברי החגיגי, עד שדמעות עמדו בעיניי.

21 במרץ 1842

עכו כבר לא נראית לי עיר כל-כך עלובה, הגם שזאת בוודאי עדיין איננה סנקט פטרבורג. היא גדלה ממש מיום ליום. מתיישבים בה הרבה יהודים שמגיעים מרוסיה. בניית בתים חדשים מתבצעת כבר מחוץ לחומות העיר. הוקם בית חולים מצויד בסגנון אירופאי. נפתחו קונסוליות של מעצמות אירופאיות. עבורי בתור לותרני צריכה להיות משמעותית העובדה, שלצד מספר בתי כנסת די עלובים נפתחה גם כנסייה פרוטסטנטית. בניית המבנה עבורה מומנה על-ידי ממשלת פרוסיה.

23 במרץ 1842

היום ביקרה אצלי לפתע משלחת יהודי צידון. עיר זאת, שנקראת בפי הערבים סאַידה, שייכת לפאשאליק עכו, אבל היא נמצאת צפונה מנהר הליטני, בערך עשרים ורסטה מהסטאַניצה צ’והוּיבסקאַיאַ. מספר היהודים בעיר הזאת, המאוכלסת בעיקר בישמעאלים ובקתולים מזרחיים, מגיע לשלוש מאות נפש, והם חוששים שהעדר שלטון חזק יכול להביא להתפרעויות ולגזרות נגדם, לכן ביקשוני לקחת אותה תחת חסותי. הרגעתי את המבקרים כמיטב יכולתי, והבטחתי להם כל תמיכה אפשרית. אצטרך לשוחח עם קונסול צרפת, אשר מתיימרת לתת חסות לקתולים. אבקש שמלחים צרפתיים ירדו לחופה. יכול להיות שכדאי גם לקוזקים שלנו להופיע בצידון, כדי שהישמעאלים יראו שהקו שלנו קרוב ושאנחנו נגיע אליהם, אם יקרה משהו.  

24 במרץ 1842

שוחחתי עם הנאַקאַזנוֹי אוטמאן לוקיאַננקו על עניינים משותפים. במיוחד מדאיגה אותי השאלה איפה ליישב את היהודים, שמגיעים ללא הפסקה מרוסיה, ואיפה למצוא להם פרנסה. יש ביניהם נגידים בעלי ממון, אבל הם מעטים. יעקב אילייִץ’ נתן לי שתי עצות, שנראות לי ענייניות. הראשונה – לבקש עזרה מיהודים עשירים שנשארים בארצות הגולה. לבקש שהם יעזרו לאחיהם השבים לציון והסובלים מדלות קשה. הרי גם בספר עזרא כתוב, אמר האוטאמן, והביא בעל פה את הציטוט המתאים בשפה הסלבית: “וכל אלה, אשר נשארים בכל המקומות איפה שלא יחיו, שיעזרו בכסף ובזהב וברכוש אחר ובבקר, עם מתנה חופשית עבור בית האלוהים בירושלים”. עצתו העניינית השנייה של יעקב אילייִץ’ הייתה לאתר בקרב העולים את כל בעלי המלאכה: נפחים, חייטים, סתתים, קופרים, ואחרים, וליישב אותם בסטאניצות של קוזקים או אפילו בישובים של הישמעאלים והנוצרים המקומיים, שם אותם בעלי מלאכה יהודים יוכלו למצוא לעצמם פרנסה מעמלם. “ונערות לשדך ולחתן בסטאַניצות כי בין הקנטוניסטים אשר רשומים עתה למעמד הקוזקים, מורגש חוסר בנקבות”, סיכם הנאַקאַזנוֹי אוטאמן. אני עצמי, בעזרת שכלי, כבר הגעתי לרעיון, שעם גישה כזאת אפשר גם למצוא סידור לחלק מהמלמדים. הרי בסטאַניצות המאוכלסות בקוזקים בני הדת היהודית מישהו צריך להיות חזן, דרשן בבית כנסת, מלמד בחדר, שוחט, ומוהל. אי אפשר בוודאי למצוא מקום לכולם בדרך זאת, ולא כל חניוק יילך לסטאַניצה, אבל בכל זאת קצת פרנסה. במה ששייך לנגידים היהודיים בארצות הגולה, בראש ובראשונה צריך לפנות לשר משה מונטפיורי בעצמו ובכבודו, חשבתי. הרי גם ללא פנייתי הוא עזר לא מעט ליהודים בארץ הקודש. אם ירצה השם, יעזור עוד.

25 במרץ 1842

נלהב מהמחשבות הללו נתתי מיד הנחיה לשאול את כל הבאים, מי מהם יודע איזו מלאכה, וגם לצוות לשדכנים לנסוע לכל הסטאַניצות ולגשת לעבודתם. ואני התיישבתי לשולחן כתיבה ועם קשיים מסוימים חיברתי מכתב בלשון הקודש, דבר שכבר מזמן לא עשיתי. והנה תוצאת מאמציי:

בעז”ה יום כ”ו בניסן ה’תר”ב במתא עכו דיתבא על מי הים הגדול

לכבוד הנדבן המפורסם, הגביר הנכבד, תפארת משכילים והדר עשירים, כבוד שמו השר משה חיים מונטפיורי נ”י.

אדוני! מימים רבים שמעתי שמעך אף חובבתיך וכבדתיך בסתר־לבבי; אבל לא ערבתי את לבי לגשת אליך, כי לא ידעתני מתמול שלשום. ועתה בהיותי אנכי הקטן והצעיר פחה על ארץ הקודש מטעם מלכויות אירופה הנני פונה אל אדוני בבקשת עזרה דחופה, היות ומחד גיסא מתקיימת כבר עתה שיבת ציון והמוני בית ישראל באים מגלות רוסיא וקובעים את מושבם בארץ אבותיהם, אלא שמאידך גיסא אין בכוחי להגיש עזרה לכל הבאים. כבד המשא שעל כתפיי. שמוני לעשות מעשה זרובבל, אַך קיסר רוסיא אינו מלך כורש. מתוך הבנת גודל השעה הנני מבקש את אדוני לעזרני לממש את המוטל עליי הן ע”י עצות הן ע”י מגבית בקרב עשירי ישראל לטובת השבים כדברי ספר הספרים: “וכל הנשאר מכל המקומות אשר הוא גר שם ינשאוהו אנשי מקומו בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה עם הנדבה לבית האלהים אשר בירושלים”.

והנני עבדך המשתחווה מרחוק להדר כבודך, חפץ קרבתך ומצפה לתשובתך

הירש בן אברהם פרץ הפחה

את המכתב הזה שלחתי מידית ללונדון אל השר משה מונטפיורי באמצעותו של הקונסול הבריטי בירושלים, סר ויליאם טאַנֶר יאַנג, ועכשיו אני נמצא בציפייה לתשובה.

15 מאי 1842

היום, ערב ל”ג בעומר, שמחה אותי עד אין גבול רעיתי יוליה, בבשורה על כך שהיא מעוברת. אני מסתובב עם חיוך על שפתיי כמו טיפש. אני גאה, הגם שנדמה שאין סיבה להתגאות. הרי כתב גריבוֹידוב: “להיות הורה למי חסר השכל?”. אבל מהצד השני ב”שיר המסע אשר לאיגור” הרי לא לשווא נאמר: “הפלא, אחיי, כשזקן נהיה צעיר?”.

16 מאי 1842

אני רואה, שידידי הטוב יעקב אילייִץ’ נופל יותר ויותר תחת השפעתה של כת החסידים, אשר מצדדים רבים בה כבר הגיעו לעכו. כמו משכיל אמיתי ניסיתי ללמד לו מוסר, דברתי על הבורות של החסידים. אבל האוטאמן הנועז שלנו הקשיב לי בנימוסין וענה מהורהר: “הרי הם שרים כך כך לבבי, הוד מעלתך”. כמו שהתברר, יעקב אילייִץ’ התאהב בשירים בניב המשובש של רוסיה הקטנה, אשר נפוצים בקרב החסידים. את לשון הקודש לא למד הקוזק השורשי הזה כמו שצריך, למרות כל אדיקותו. גם בז’רגון הוא איננו בקי. והנה הוא שר בקולי קולות יחד עם חסידים ליד שולחן שבת: “אוֹי טִי דוּרֶן, מאַרקוֹ. שצ’וֹ ז’ טִי ייִדֶש נאַ יאַרמאַרקוּ? נֶה קוּפּליאַיֶש, נֶה פּרוֹדאַיֶש, טִילקִי רוֹבִּיש סבאַרקוּ [17] און נֶה ז’וּרִיטֶס, חלוֹפּצִי, שצ’וֹ אִיז נאַמִי בוּדֶה. מִי פּוֹייִדֶם דוֹ קוֹרצ’וֹמקִי. טאַם אִי וודקה בוּדֶה? [ 18]

1 ביוני 1842

קבלתי תשובה משר משה מונטפיורי. קראתי את המכתבו הקצר כבר עשר פעמים. עוד מעט אזכור אותו בעל פה:

            בעז”ה יום כ”ו באייר ה’תר”ב לונדון

לכבוד הפחה אשר בארץ ישראל ר’ הירש בן אברהם פרץ

אל־תירא ואל־תחת. רק חזק ואמץ מאוד למען תשכיל בכל אשר תלך. רבים בוכים בקול גדול, ורבים בתרועה בשמחה להרים קול. ואין העם מכירים קול תרועת שמחה לקול בכי העם.

לעת כזאת הגעת למלכות. לכבוד לי להיות לימינך, אדוני הפחה.

בדרישת אהבת ציון

משה חיים מונטפיורי.

5 ביוני 1842

תחת ההתרשמות מחממת הלב מאיגרתו של השר משה מונטפיורי אני יוצא לנסיעת ביקורת חדשה. הפעם נצא דרומה לאורך חוף הים. בבואנו ליפו נפנה מזרחה, נעלה ירושלימה. אחרי־כן נרד אל ים המלח ואל הירדן, לאורך הנהר עומדות סטאַניצות של הקו הירדני של חיל הקוזקים הפלשתיני.

7 ביוני 1842

עצבות דרכנו הופסקה במראה חורבותיה של קיסריה בה היה מושבו של פונטיוס פילטוס, בה מסר על קידוש השם את נפשו רבי עקיבא.

10 ביוני 1842

העיר יפו רותחת. המוני יהודים, שמגיעים מרוסיה, מילאו אותה ממש עד הקצה. אני משער, שמשהו דומה מתרחש עכשיו בעזה ובצור. היהודים, אשר היו עוד לא מכבר מעטים בעיר הזאת, עלו כבר על הישמעאליים והנוצרים גם יחד במספרם. כמו המתיישבים הישמעאלים החדשים, שהובאו על ידי איברהים־פּאַשאַ ממצרים, בונים היהודים שהוגלו מרוסיה שיכונים מחוץ לחומות העיר. באופן חיובי משפיעה על חיי העיר פעילות הקונסוליות של בריטניה וצרפת, שנמצאות ביפו. cמה ששייך למולדתי העזובה, אין הרוזן נסלרודה ממהר לשלוח ליפו קונסול רוסיה, למרות שהדגשתי בדיווחיי את הצורך בצעד כזה כדי להסדיר את קליטתם לא רק של היהודים הגולים מרוסיה, אלא גם עולי רגל רוסיים פרבוסלביים, שמגיעים בדרכם לירושלים בעיקר דווקא לנמל יפו.

13 ביוני 1842

למרות השינויים החיוביים אשר מתרחשים בירושלים, קודם כל פתיחת נציגויות אירופאיות, שמלווה בהופעת סוג של ניקיון בחלקים מסוימים של עיר הקודש, ובתחילת בניית מגורים מחוץ לחומות העיר, אין הנוכחות פה מוצאת חן בעיניי כמו קודם. דווקא בשל כך מיד אחרי הפגישה עם ראש עיריית ירושלים אחמד־אַגאַ דוּזדר פניתי לסטtניצה סקופּוּס, אשר נוסדה על ההר בעל אותו השם, שמוזכרת בספרו של יוספוס פלביוס, ורסטה וחצי לצפון מזרח מחומות העיר. בסטאַניצה הזאת מתגוררים קוזקים הן בני הדת היהודית הן פרבוסלביים, אשר גורמים בנוכחותם לישמעאלים להימנע מהתפרעויות.

14 ביוני 1842

שבע ורסטות מן הסטאַניצה סקופּוּס בכיוון ים המלח נמצא מבצר סאַמאַריטיאַנסקאַיה הנקראת כך לפי האגדה הנוצרית לפיה דווקא פה עמדה אכסניית השומרוני הטוב. להקים כאן סטאַניצה דבר בלתי אפשרי בשל מחסור במים. ולהפקיר את הדרך הזאת, בה עוברים עולי רגל מירושלים אל הירדן, אל מקום טבילתו של ישו, לחסדי הבדואים הגזלנים היה אי אפשר, לכן מתחלפים במבצר הזה משמרות קוזקים.

15 ביוני 1842

עברנו את יריחו, אשר הינו כפר ישמעאלים בו ישנן בקושי חמישים חצרות, והגענו לסטאַניצה קרֶשצֶ’ענסקאַיאַ [19], אשר נמצאת על שפת הירדן, ונקראת כך מפני שהמקום בו היא עומדת נחשב למקום בו יוחנן הטביל את ישו. בפי הערבים נקרא המקום קאסר אל־יהוד. זאת אומרת בלשונם “מבצר היהודים”. יש סברה, שדווקא במקום הזה חצו בני ישראל את הירדן. הסטאַניצה קרשצ’נסקאַיאַ מאוכלסת בקוזקים פרבוסלביים ילידי הדון בלבד. הם בנו כבר, חוץ מביצורים, גם בתים וכנסייה. לשם כך הם השתמשו באבנים של מבנים עתיקים עזובים. כאלה ישנם פה הרבה. משירותם הם מרוצים עד מאוד. מים יש במקום הזה בשפע. הקוזקים מתלוננים רק על החום. “הטבילה לבדה בירדן מצילה, הוד מעלתך. אפשר להגיד, שאנחנו שלוש פעמים ביום נטבלים לנצרות”, הם אמרו. בשל המחסור בנקבות הספיקו כבר קוזקים אחדים של הסטאַניצה קרשצ’נסקאַיאַ לשאת לנשים נערות מקומיות בנות הדת היוונית־אורתודוקסית, דהיינו פרבוסלבית. הנאַקאַזנוֹי אוטאמן לוקיאַננקו, שמלווה אותי בנסיעת הביקורת, הפנה את תשומת לבי להר נבו, אשר נראה בגדה המזרחית של הירדן. הוא סבור, שעל מנת לחזק את הקו הירדני שלנו היה טוב להקים שתיים או אפילו שלוש סטאַניצות על מורדות ההר הזה, אשר איפשהו עליו, כמו שכתוב בחומש, נמצא קברו של משה רבנו. “ומים יש שם, הוד מעלתך, שלא יהיה לך ספק”, הוסיף האוטאמן. על כך עניתי לו, שהעניין כאן לא רק צבאי, אלא גם מדיני, ולכן אני חייב לקבל אישור מסנקט פטרבורג להקמת סטאַניצות שם, אישור מהרוזן נסלרודה בעצמו ובכבודו, כדי שלא יהיה איזה סכסוך עם השער הנשגב.

22 ביוני 1842

בדרכי חזרה מנסיעת העבודה לאורך קו הירדן אינני יכול שלא להרגיש שמחה אמיתית. העניין מתקדם. עבודה טובה עשה הנאַקאַזנוֹי אוטאמן לוקיאַננקו. אין מה להגיד. באמת, כמו שכתב לי השר משה מונטפיורי, אל־תירא ואל־תחת. אבל החום בקו הירדני ממש אכזרי. וזה כבר עתה. ומה יהיה הלאה?  לא לשווא אמרו חז”ל “שילהי דקיטא קשיא מקיטא”. כך או אחרת סבורני, שהקמת סטאניצות קוזקים חדשות ברחבי הפּאַשאַליק כולו, שנמצא באחריותי, ולא רק בגבולותיו, והעברת המספר הגדול האפשרי של היהודים העולים למעמד הקוזקים זוהי הדרך הנכונה, גם במובן הספקת מזון לתושבים החדשים, גם במובן הגנה מפני גזלנות של הישמעאלים והדרוזים. צריך להציג את התכנית הזאת בפרטים וגם עם מספרים במכתב לשר משה מונטפיורי. בכל מקרה ברור, שבשיבתו לארץ אבותיו לא יוכל העם היהודי לחיות כמו בעיירות פולין ורוסיה. כאן נחוצים קוזקים יהודיים.

ד’ בתשרי ה’תר”ג

ערב החג קיבלתי ברכה לשנה טובה מהשר משה חיים מונטפיורי. הוא הבטיח שבשנה החדשה הבאה עלינו לטובה, ימשיך ואפילו יגדיל את התמיכה, אשר העניק בשנת תר”ב. הנדבן הגדול הבטיח לבקר בארץ ישראל בשנה החדשה וציווה לחכות לו ולרעייתו יהודית לקראת פורים. אני מחכה כבר בקוצר רוח לפגישה המובטחת עם היהודי היקר הזה. יהיה לי מה להראות לו. ביקורו יהיה חג עבורי ועבור כל בני ישראל בארץ ישראל. בפירוש: משנכנס אדר מרבין בשמחה.

 15 בדצמבר 1842

הבאתי את בני בבריתו של אברהם אבינו. הברית נערכה בביתי ללא נוכחות ציבור מיותר. הסנדק היה ידידי הטוב יעקב אילייִץ’ לוקיאַננקו והמוהל, רבּ געֶצ’עֶ, היה מהחסידים שהגיעו זה לא מכבר, ידידו של הנאַקאַזנוֹי אוטאמן שלנו. אשתי יוליה לקחה את זה בוודאי קרוב ללב, אבל היא לא התנגדה, הבינה מה קורה בנשמתי, ואני אסיר תודה לה על כך. לילד קראו על שמו של סבי יהושע ז”ל. וכאשר נטביל אותו לנצרות – איך אחרת? נהיה חייבים לעשות את זה, אין ברירה, ניתן לו את השם יבסֶביוּס. אלא מה? לקרוא לו יֶזוּס?

1 בינואר 1843

מעתה אציין תאריכים ביומני לפי לוח השנה הגרגוריאני. אינני רואה טעם להמשיך ולהשתמש בלוח היוליאני. אני מרגיש שלא אראה עוד את רוסיה שממשיכה לחיות לפי הלוח היוליאני. כאן דרוש הלוח הזה רק בשביל יחסים עם הכנסייה היוונית־אורתודוקסית. הרי אני יהודי. יתרה מזאת, במובן מסוים אני הנשיא זרובבל העומד בראש גולים יהודיים, ששבים לירושלים. זה שאני נחשב נוצרי, הרי פוליטיקה. הנה מנשה מלך יהודה עבד אלילים, אבל הוא הקים מחורבות את הממלכה אחרי החרבתה על ידי סנחריב. ורבי יהודה אומר שלמשנה המלך יש חלק בעולם הבא, כי הוא חזר בתשובה. הרי כתוב עליו בספר דברי הימים ב’: “ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו ירושלים למלכותו וידע מנשה כי ה’ הוא האלוקים”.

סוף דבר

זה היה הערך המתוארך האחרון בספרו של יוסף פרל: “מגלה דברים אשר היו עד עתה טמירין ונעלמים מעין כל חי”. מהו הרמז פה? איזה דברים טמירים מעין כל חי מגלה היומן הזה? מהו הקשר בין יומנו של המושל הירש פרץ לבין ספרו של יוסף פרל, בו הוא היה מונח ככל הנראה שנים רבות ואולי אפילו עשורים? כל השאלות הללו הטרידו אותי כמובן, והן מטרידות אותי עד עתה. הרי אני מתמצא בספרות עם ישראל ומעריך אותה. בנוסף לכך אני מכיר לא רע את תולדות רוסיה. בוודאי התקשרתי לאותו מספר טלפון בגבעתיים. איש לא ענה לי. חייגתי עוד ועוד – ללא תוצאות. אז הגעתי לגבעתיים, מצאתי בכל זאת חנייה. לא בחינם כמובן. ניגשתי לאותו בית, אבל מאחר ובפנים לא הייתי – הרי אני עצרתי אז ליד שולי המדרכה הצבועים באדום לבן כאילו “לרגע”, לא ידעתי לאן בדיוק צריך לגשת. ניסיתי לברר, איפה בבית הזה נפטר לא מכבר איזה סבא אשכנזי או אולי סבתא אשכנזיה, אשר לו או לה הייתה ספרייה ביידיש. הסתכלו עלי כמו על איזה דפוק. הרי גבעתיים זאת לא סטאַניצה וגם לא קיבוץ. זאת עיר ואם בישראל ויתרה מזה – זאת עיר של אשכנזים זקנים. לא נודע לי דבר. גם את מצוות השבת אבדה לא קיימתי. אותו עותק של המהדורה הראשונה, הווינאית, של “ספר מגלה טמירין” מאת יוסף פרל, נשאר אצלי גם עתה.


[1] משרד ממשלתי ברוסיה הישנה.

[2] דרגת פקידים נמוכה ברוסיה הישנה.

[3] פה – כרכרה הרתומה בשלושה סוסים.

[4] ישוב קוזקי.

[5] דרגת קצונה בחיל הקוזקים הרוסיים, שבערך שווה לדרגת סרן.

[6] וֶרסטָה – מידת אורך רוסית ישנה, שווה 1066,8 מטר.

[7] ראש חיל קוזקים.

[8] דרגת קצונה קוזקית, שווה לדרגת רב סרן.

[9] סוג של חיל פרשים.

[10] פּה – סוג של צריפים.

[11] מוסלמים, במובן רחב יותר – אויבים (רוסית עממית).

[12] פגיעה חמורה (רוסית עממית).

[13]  כאשר רוח השם ממלאה אותי, אני שר כמו דוד.

[14] היום פורים, אחים./ זהו חג גדול./ הבנה נשיר שירים/ ונלך מבית לבית (יידיש).

[15] אלוהי אברהם, אלוהי יצחק, אלוהי יעקב, חוס עליי!/ אהבתך מעל ישׂראל…

[16] תקשיב, אחי,/ למה אתה טיפש?/ הרי אני מספר לך, הרי אני סופר לך:/ אחד – אחד אלוהינו./ גם בארץ, גם בשמים – אחד אלוהינו./ שירותנו, חברותנו היהודית שלנו.

[17]  אוי, אתה טיפש, מאַרק!/ למה אתה נוסע ליריד?/ אינך קונה, אינך מוכר. רק עושה מריבות.

[18]  אל תדאגו, בחורים, גלבי מה שיהיה אתנו./ נסע לבית מרזח. שם תהיה גם וודקה.

[19] ממילה הרוסית אשר פירושה “הטבלה לנצרות”.

הפוסט הקודםיומנו של המושל הירש פרץ – סיפור של היסטוריה חלופית חלק ב
הפוסט הבאחסמבה ונערי ההפקר –חמישים שנה עם סרט פולחן
ועלוול טשערנין
יליד 1958, מוסקבה. עלה בשנת 1990, גר בכפר אלדד, גוש עציון. בעל תואר שני בהיסטוריה ואתנוגרפיה מאוניברסיטת לומונוסוב המוסקבאית. בעל תואר שלישי בספרות יידיש מאוניברסיטת בר אילן. משורר יידיש, חוקר ספרות, אתנוגרף. מפרסם שירה בירחון המוסקבאי "סאָוועטיש היימלאַנד" משנת 1983. לימד יידיש וספרותה באוניברסיטאות בן גוריון, בר אילן, אריאל, מוסקבה, וילנה, פטרבורג, ולבוב. תרגם לרוסית יצירות של אברהם גולדפדן, שלום עליכם, ישראל יהושע זינגר, יצחק בשביס זינגער, זלמן שניאור, חיים גראַדה ועוד. כתב טקסטים עבור תאטראות, בתוכם "יידישפיל". פרסם מאמרי מחקר על יצירתם של יל''ג, שמעון שמואל פרוג, חיים נחמן ביאליק, אצ''ג, דוד הופשטיין, עמנואל קזקביץ, שיקה דריז, ועוד. היה מעורכי האנתולוגיה הדו-לשונית "גבוה מן הפלד אשיר. מאה שנות שירת יידיש" (תשע''ז) וכן אנתולוגיה של שירת יידיש בתרגומים לאוקראינית. מעורכי כתב עת ספרותי תלת-חדשי "ייִדישלאַנד" (עד כה יצאו 8 גיליונות), וסדרת ספרים "ביבליאָטיק פֿון דער הײַנטצײַטיקער ייִדישער ליטעראַטור" (עד כה יצאו לאור 18 ספרים). פרסם 8 ספרי שירה וספר מסות ביידיש. פורסמו גם ספרי שירתו בתרגום לעברית, אוקראינית ורוסית.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע עשרה − 14 =