יומנו של המושל הירש פרץ – סיפור של היסטוריה חלופית – חלק א

הערות הסבר

הסיפור “יומנו של המושל הירש פרץ” כתוב בסוגת היסטוריה אלטרנטיבית. רוב העובדות, התאריכים ושמות האישים המובאים בו תואמים את המציאות ההיסטורית. הגיבור המרכזי הירש (גריגורי) פרץ הוא אישיות ידועה אם כי שולית בהיסטוריה הרוסית. הוא נולד בשנת 1788 במשפחתו של משכיל ויזם עשיר, אברהם פרץ (1771 – 1833). סבו מצד האם היה למדן ושתדלן ידוע, ר’ יהושע צייטלין (1742 – 1822). הירש חונך אצל סבו בעיירת שקלוב שברוסיה הלבנה, אבל בהמשך התנצר בעקבות אביו. הוא השתלב בחברה הרוסית והיה חבר בארגון מחתרתי המורכב מבני אצולה שעמד מאחורי מרד כושל נגד הקיסר בדצמבר שנת 1825. בשל כך גריגורי פרץ נאסר ובילה שנים בגלות. במציאות שלנו אחרי השחרור הוא נשאר ברוסיה ומת בשנת 1855 באודסה. הנקודה בה נפרדות המציאות הידועה לנו ממקורות היסטוריים והמציאות האלטרנטיבית של הסיפור היא סתיו שנת 1840, כאשר צבא מצרים הובס בסוריה ובארץ ישראל ע”י מעצמות אירופאיות. במציאות שלנו שליט מצרים מוחמד עלי פאשה נאלץ פשוט להחזיר לתורכיה את כל השטחים שכבש ממנה כעשור לפני כן. במציאות האלטרנטיבית של הסיפור, זה היה מורכב יותר, והירש פרץ חי את חייו כאזרח רוסי בעיר עכו הנשלטת בידי המצרים. לגבי “ספר מגלה טמירין” של המשכיל יוסף פּרל (1773 – 1839), יש לציין שהוא נכתב כסוג של פרודיית חיקוי לספרות החסידית. החיקוי היה כה מוצלח עד שחסידים תמימים לא הבינו שזאת פרודיה והחלו מצטטים אותו בתור מקור הנאמן עליהם.

הסיפור הופיע במקור בדפוס בכתב העת “נכון” כתב עת לאוטופיה ודיסטופיה בספרות בעריכת אורציון ברתנא בגיליון 6 באפריל 2021

. יומנו של המושל הירש פרץ

כמי שידוע כאוהב יידיש ומומחה בספרותה, גם אני לא פעם קבלתי בקשות להגיע דחוף לאן שהוא, כדי לקחת אוצרות ספרים ביידיש, אשר נשארו בירושה מאיזשהו יהודי זקן (לעתים רחוקות יותר מאיזושהי יהודייה זקנה), ואינם נחוצים ליורשים. הם, היורשים הגאים בייחוסם היידישיסטי, רוצים להשתחרר כמה שיותר מהר מאוצרות אלה, אבל לזרוק אותם סתם הם לא רוצים, לא יכולים. הלא הם יהודים נאורים, אשר גאים בזיקתם היידישיסטית. לכן הם מוצאים איזשהו משוגע, נגיד אותך, שידוע באהבתו המשונה למאַמע־לושן הנשכחת, והם מתקשרים אליך ומודיעים לך, שיש לך מזל לקבל את אוצרותיהם. אינני רוצה להגזים, אבל בחיאת רבק, יש לי לא פחות מארבעה עותקים של כתבי שלום עליכם הנבחרים במהדורה הסובייטית של סוף שנות ה-50 וכדומה. זה מה שחשבתי אז, בדרכי לגבעתיים. העובדה שהעיזבון התורן בצורת ספרים ביידיש נמצא דווקא שם, כלל לא הפתיעה אותי. גבעתיים היא עיר של זקנים אשכנזים. כשחזרתי הביתה, התחלתי להוציא מהאוטו פּקלאך של ספרים, שהיורשים הכינו עבורי בטוב לבם, ואני העמסתי בזריזות, בלי להסתכל, לתוך האוטו שלי – מקום חניה לא היה, ואני עצרתי ליד שולי המדרכה הצבועים באדום-לבן כאילו “לרגע”. בשעה שהוצאתי את הפקלאך, אחד מהם התפרק. כשהרמתי את הספרים מהרצפה, ראיתי מהדורה ראשונה, וינאית, של  “ספר מגלה טמירין” מאת יוסף פֶּרל. זה בפירוש יקר המציאות.

בזהירות, אפילו ביראת כבוד, דפדפתי בעמודים הבלויים ומצאתי בפנים מחברת בכריכה קשיחה משופשפת. אולי צריך להגיד “אלבום” ולא “מחברת”? אבל מילא. באותו רגע הייתי בטוח, שהמחברת קשורה איכשהו ל”ספר מגלה טמירין”. יכול להיות שצדקתי, אם כי את טבעו של קשר זה לא הצלחתי לגלות; זאת למרות העובדה, שמאז אותו יום קראתי פעם אחר פעם את החוברת מאל”ף ועד ת”ו, ובמשך זמן רב ניסיתי להבין מה היא בעצם. ממבט ראשון, נראה שהכול ברור. זהו יומן. כך כתוב בעמודו הראשון: “יומנו של המושל הירש פרץ”. כתוב ברוסית בכתיב עתיק, שתואם את התקופה בה כתב ופרסם יוסף פרל בלשון הקודש את “ספר מגלה טמירין” שלו. מיד שמתי לב לפרט מסקרן כזה: לכתחילה נכתב “גריגורי פרץ”, אבל אחר-כך “גריגורי” נמחק ומעליו אותה היד כתבה “הירש”. שוב באותיות קיריליות. הרישומים הראשונים ביומן נעשו בכלל ברוסית, אבל בהמשך מופיעות מילים בודדות ואף משפטים בייִדיש ובלשון הקודש. לקראת הסוף עובר המחבר לגמרי לייִדיש, אם כי רישומיו מסודרים משמאל לימין, כמו ברוסית, כפי שהתחיל את יומנו. היה לי ברור, ש”יומנו של המושל הירש פרץ” הינו מסמך היסטורי מעניין במידה וזה יומן אמתי, או יצירה ספרותית מעניינת במידה וזה זיוף. חסרונו העיקרי, אשר מפריע ללא ספק לקריאה, הינו מעברו ההדרגתי מרוסית ליידיש וללשון הקודש. הרי לא כולם יודעים את כל הלשונות הללו. לכן לקחתי על עצמי את הטרחה לתרגם לעברית את מה שמופיע במקור ברוסית וביידיש. את פרי עבודתי זה הנני מציג להלן:

1 בדצמבר 1840

היום נקראתי לפתע אל מושל ווֹלוֹגדָה, גנרל־לייטֶנַנט בוֹלוֹגוֹבסקי דמיטרי ניקוֹלאַיביץ’. בפּריקַז (משרד ממשלתי ברוסיה הישנה) להשגחה ציבורית בו לי, הקטן והצעיר, יש את הכבוד לשרת מתחילת השנה הזאת. הגיע עוזרו של המושל עם הנחיה להביא מיד את היועץ הטיטולרי[2] גריגורי אַבּרמוֹביץ’ פּרץ אל הוד מעלתו. קל לדמיין עד כמה התרגשו מהביקור הזה פקידי המשרד של הפּריקז שכוח-האל שלנו. בבואי אל המושל, התקבלתי אצלו בכל הנימוסין. הוד מעלתו הודיע לי, שעליי ללוות אותו לסנקט־פטרבורג, אליה הוא ייסע בעוד שבועיים בשל סיום שירותו בתפקיד מושל וולוגדה ומינויו הצפוי לסנט הממשלתי. בתשובה לאזכורי לגבי העובדה, שלי רק לפני שנה התירו להתקבל לשירות אחרי שבמשך 12 שנים ביליתי באוּסט־סיסוֹלסק ולפני-כן שנה בפֶּרם אחרי חצי שנה במבצר פֶּטרוֹפַּבלוֹבסקאַיה בשל השתתפות באגודה חתרנית, ענה הוד מעלתו, שזהו עניין ישן ושעתה, בשל נסיבות חדשות, ניתנת לי אפשרות לשרת בכבוד את המולדת בתפקיד גבוה מחוץ לגבולותיה, ובהקשר זה מחכה לי אחרי בואי לסנקט-פטרבורג פגישה עם הוד מעלתו הרוזן קַרל וַסיליֶביץ’ נֶסֶלרוֹדֶה, שר החוץ של האימפריה הרוסית. הידיעות הדהימו אותי עד עומק נשמתי. הרי אחרי שביליתי יותר מעשור בגלות, לא יכולתי בשום אופן לצפות לשינוי גורלי כה מעודד. בדרכי הביתה ניסיתי לפענח את החידה, למי אני חייב את זה ועל איזה תפקיד גבוה מחוץ לגבולותיה של המולדת ידובר. הבנתי היטב שלמליץ היושר היחידי האפשרי שלי, בעלה של אחותי מריה, ברון אלכסנדר פיוֹדוֹרוֹביץ’ גרֶבניץ, לא הייתה השפעה מספקת. לא הגעתי לשום גילויים, ובכל זאת החלטתי, שמאורע זה ראוי להיות מתואר. ולכן אני מתחיל לנהל את היומן הזה, לו אעניק מתוך הנטייה האופיינית עבורי ללעוג לכל ובראש ובראשונה לעצמי ובציפייה למינוי גבוה, את הכותרת “יומנו של המושל גריגורי פרץ”. אני מבטיח, שלא אתעסק בגרפומניה לשמה ורק אותם אירועים ומחשבות שראויים להישמר עבור ההיסטוריה, אציין ביומני זה.

1 בינואר 1841

היום בבוקר התקבלתי אצל שר החוץ הרוזן נסלרודה. הוד מעלתו היה יבש ומנוכר, אבל הציג את העניין בבירור. מצד אחד, הוא הוריד אותי מן השמים לארץ ומהצד השני, אישר את דבריו של הגנרל־לייטננט, עכשיו כבר גם סנטור, דמיטרי ניקולאיביץ’ בוגולובסקי החביב, בנוגע למינוי הגבוה מחוץ לגבולותיה של המולדת, אשר מצפה לי. הוד מעלתו הרוזן דיבר אליי בעיקר גרמנית וזה מה שהוא הודיע לי: בלונדון התכנסה ועידת חמש המעצמות חוץ מבריטניה, כלומר פרוסיה, תורכיה, אוסטריה, ורוסיה. הועידה החליטה בנוגע לסכסוך בין תורכיה למצרים, שפּאַשאַליק עכו צריך להפוך לשטח ניטרלי, אשר יפריד ביניהן ויימצא תחת שליטה משותפת של המעצמות. ינהל את ענייני פּאַשאַליק עכו פּאַשאַ שימונה על ידי המעצמות. מינויו יאושרר באופן פורמלי בלבד על ידי השער הנשגב. הפּאַשאַ צריך להיות לא מוסלמי. לרוסיה יש באופן טבעי אינטרסים משלה בעניין הזה. היא מעוניינת שהפּאַשאַ של עכו יהיה נתין שלה. “העובדה, שאנחנו, מר פּרץ, הננו במובן מסוים אחים לדת”, אמר השר כאשר על שפתיו חיוך מבזה, “שיחק תפקיד בבחירתך למשרה הגבוהה הזאת. אילו אביך המנוח אַבּרם איזראַיִלֶביץ’ היה נטבל בשעתו יחד אתך לא לדת הלותרנית אלא לפּרבוסלבית, למעצמות האחרות היה חשש לגבי נטייתך המוגזמת לטובת רוסיה הפרבוסלבית. זה שאתה נחשב לותרני, מרגיע אותן קצת במובן הזה, כמו גם העובדה, שהיה לך חלק בקשר נגד הקיסר ונענשת בשל כך”. בקושי רב כבשתי את הזעם אותו עוררו בי הרמזים הללו על השתייכותי שכביכול אינה כנה לדת הנוצרית ומסירותי הבלתי מספקת לרוסיה. הרמזים הללו נעשו בביטול קר. אבל העיקר טרם נאמר. “ובכל זאת, אינטרסים של רוסיה אינם מסתפקים במינוי נתין רוסי בדמותך למשרת הפּאשא של עכו”, המשיך הרוזן נסלרודה. אנחנו מעוניינים לקיים באופן מלא, עד כמה שרק ניתן, המלצות של בן הדת הלותרנית נוסף וידידך המנוח מר פּאַוּל פֶּסטֶל. הוא הוצא להורג בשל פשעיו נגד כס המלוכה, אבל, למרות זאת, אין לזלזל במעלות, שהיו ללא ספק למנוח. גם הוא דאג בדרך שלו לאינטרסים של רוסיה, ובפרטים מסוימים הוא צדק. אני משער, שהייתה לך פעם אפשרות להכיר את המסמך הזה”, והשר הזיז אליי תיק ששכב על שולחן העבודה שלו, על גבו נכתב: “מגילת היסוד הממלכתית של העם הרוסי הגדול, אשר תשרת כהנחיה לשיפור רוסיה ותהווה חוקה הן לעם הן להנהלה הראשית הזמנית בעלת הסמכויות הדיקטטוריות”. הבנתי כמובן מיד, שמדובר במה שמכונה “האמת הרוסית”, מסמך, שחובר עוד בשנת 1824 על ידי פַּבֶל איבַנוֹביץ’ פּסטל עליו השלום, אבל מיהרתי בכל הכנות האפשרית לשכנע את הרוזן נסלדורה, שאני רואה את המסמך הזה בפעם הראשונה. הוא לא התווכח אתי: “טוב, אם כך, אבקשך לקחת את התיק הזה הביתה ובלי להראותו לאיש לקרוא בעניין רב את הפרק השני של המסמך הזה, זאת אומרת “על השבטים המאכלסים את רוסיה”. ובמיוחד אבקשך לשים לב לחלק שדן בעם היהודי. זה נוגע ישירות לאינטרסים של רוסיה בפּאשאליק עכו. אחרי שתלמד את פרק הזה ותעמיק בתוכנו שבוע ימים, תוזמן שוב לשיחה אצלי”. בכך הסתיימה קבלת פניי אצל שר החוץ.

2 בינואר 1841

לפי הנחיותיו של הרוזן נסלרודה, קראתי מיד את “האמת הרוסית” בכלל, ובמיוחד את הפרק שנקרא “העם היהודי”. קראתי מספר פעמים את תוכחותיו הקשוחות יותר מדי לטעמי, של פבל איבנוביץ’ עליו השלום נגד העם היהודי, ותיאור הדרכים שהוא הציע לפתרון הבעיה, שנוצרה בשל מגוריהם של יהודים במדינה הרוסית. עכשיו, לפני שאחזיר את התיק לשר החוץ בשעת פגישתנו, אשר הינה, כמו שאני מבין עתה, בלתי נמנעת, אעתיק את הקטעים המסיימים של הפרק הנ”ל לתוך יומני כדי שתהיה לי במשך אפשרות לחזור לטקסט זה, אשר, כמו שהתברר, משך את תשומת לבה הנדיבה של השררה העליונה. “ויותר מהכל יש לשים את המטרה לבטל את השפעת הקשר ההדוק של היהודים בינם לבין עצמם המזיקה עבור הנוצרים. הקשר, שהיהודים שומרים, מופנה נגד הנוצרים ומפריד לחלוטין בינם לבין שאר האזרחים. בשל כך רשאית ההנהגה העליונה הזמנית לכנס את הרבנים המלומדים והיהודים החכמים, כדי לשמוע את הצגותיהם ואחר כך לתת הנחיות לגבי אמצעים על מנת שהרוע, שהוזכר לעיל, יופסק ויוחלף בהסדר כזה, שיתאם באופן מלא את כללי היסוד האמורים לשרת בתור קרקע למבנה הפוליטי של המדינה הרוסית. אם רוסיה אינה מגרשת את היהודים, אסור להם קל וחומר להפגין יחס בלתי ידידותי כלפי הנוצרים. הממשלה הרוסית, למרות שהיא מעניקה לכל אדם את חסותה ואת חסדה, מחויבת קודם כל לשאוף לכך, שאיש לא יוכל להתנגד לסדר הממלכתי, לסעד הפרטי והציבורי. האמצעי השני תלוי בנסיבות מיוחדות והתפתחות מיוחדת של ענייני חוץ, ותוכנו לעזור ליהודים להקים מדינה עצמאית נפרדת באיזשהו חלק של אסיה הקטנה. לשם כך יש לקבוע נקודת התכנסות עבור העם היהודי ולתת כוח צבאי כלשהו כדי לתמוך בהם. אם כל היהודים הרוסיים והפולנים יתכנסו במקום אחד, הם יהיו למעלה משני מיליון נפש. בשביל כמות כזאת של אנשים, אשר מבקשים מולדת, לא יהיה קשה להתגבר על כל המכשולים, שהתורכים יוכלו לשים בדרכם, ואחרי שיחצו את כל תורכיה האירופאית, הם יעברו לחלקה האסייתי ושם יתפסו מקומות ואדמות מספיקים ויקימו מדינה יהודית נפרדת. אבל מאחר והמפעל הענקי הזה דורש נסיבות מיוחדות, אין לשים אותו כחובה של ההנהגה הראשית הזמנית וכאן מדובר עליו רק על מנת לרמוז על הכול שהיה רצוי לעשות”. עד כמה שקשה היה לי להאמין בזה, הגעתי למסקנה, שהרוזן נסלרודה התכוון לקבוע את פאשאליק עכו דווקא בתור “נקודת התכנסות” כזאת עבור העם היהודי, כי אותן “נסיבות מיוחדות” עליהן כתב פבל איבנוביץ’ עליו השלום, ככל הנראה נוצרו. נזכרתי לפתע, שנחמיה התנ”כי נשא בתואר הארמי פחה, אשר נשמע דומה לתואר התורכי העכשווי “פּאַשאַ”, וחשתי יראת כבוד, למרות האפיקורסות המושרשת שלי.

3 בינואר 1841

לבסוף נפגשתי היום אחרי פרידה ממושכת עם בניי גריגורי ופּיוֹטר. הפגישה לא הביאה שמחה לה ציפיתי. הם התנהגו אתי כמו זרים. אינני מאשים אותם בכך. הרי בשל נסיבות חייהם הם גדלו ללא אב ובנוסף לכך ללא אמם, אשר הלכה לעולמה בטרם עת. הם היו כבר גדולים לגמרי. הרי גריגורי כבר סטודנט של אוניברסיטת סנקט־פטרבורג בפקולטה לפילוסופיה. הוא מפגין כשרון גדול לספרות. אבל זר, זר לחלוטין…

8 בינואר 1841

“אני תקווה, שאתה זוכר עדיין את הז’רגון היהודי ואת השפה העברית, למרות השתייכותך לכנסייה הלותרנית ולמרות שבילית זמן ממושך במחוז וולוגדה. אני מסופק, ששם יצא לך להיפגש עם בני עמך לעתים קרובות”. דווקא מהמשפט הזה, אפילו בלי להזמין אותי לשבת, התחיל הרוזן נסלרודה את שיחתנו השנייה, אשר התנהלה בדיוק כמו הראשונה בעיקר בגרמנית. עניתי לרוזן, שאכן לא שכחתי לא את הז’רגון היהודי ולא את השפה העברית. “איך יכול להיות אחרת!”, הוא אמר, “הרי חונכת, אם אינני טועה, עד גיל חמש-עשרה אצל סבך מצד האם, התלמודיסט הנודע יוֹסיה צייטלין במחוז מוהילב?” על כך שוב עניתי בחיוב. “והמורה הביתי שלך היה גם כאן, בסנקט־פטרבורג, איזשהו אדון מֶנדל לֶפין המכונה סאַטאַנוֹבֶר?” המשיך שר החוץ של האימפריה הרוסית את השימוע. “כן”, עניתי, “הוא נשאר מורי עד שעבר בשנת 1808 לגליציה”. לבסוף הציע לי הוד מעלתו במחווה מזלזלת להתיישב. “ובכן, ידיעותיך במדעים היהודים יביאו לך תועלת במילוי חובות תפקידך החדש, מר פרץ”, אמר הוא תוך כדי כך, “אגב, תרשה לי לדעת מה היה שמך לפני קבלת הנצרות?” -“הירש בן אבֿרהם”, עניתי, כאשר אני מתכווץ כאילו חטפתי סטירת לחי. המשך השיחה היה קשור לשליחותי החדשה. לא טעיתי. האימפריה הרוסית אכן חפצה לא רק לחזק את עמדותיה בפוליטיקה העולמית, אלא גם להפטר אגב אורחא מהמספר המקסימלי האפשרי של יהודים המתגוררים בתוך גבולותיה על-ידי העברתם לפאשאליק עכו, שהוא בעצם אותה ארץ ישראל עליה חלם, למרות כל שאיפתו להשכלה ולתרבות האירופאית, סבי, ר’ יהושע צייטלין ז”ל. מחובות משרתי החדשה היה לעזור עד כמה שרק ניתן להעברת האוכלוסין הזאת תוך יצירת קרקע עבורה בפאשאליק עכו ותוך קריאה ליהודי רוסיה ופולין לשוב לארץ אבותיהם. “היינו מעדיפים למנות לתקיד פאשא של עכו לא אותך, אלא את אחיך הצעיר אלכסנדר, המשרת בקורפּוס האינג’ינרים של המכרות. אבל הוא כבר נולד לותרני והינו בנה של אשתו השנייה, הלא יהודייה, של אביך. לכן אין לו את הידע במדעים היהודיים הנחוצים כדי לבצע בהצלחה משימה כזאת”, אמר לי ישירות הוד מעלתו. אחרי־כן הודיע לי בקיצור, שכבר מוכן צו מלכותי המעניק לי תואר ברון, “בשביל יוקרה, כמו שאומרים”, הוסיף בחיוך מבזה, אשר, ככל הנראה, הינו עבורו דבר שבשגרה בשיחות עם אנשים פחותי דרג. הוא ציווה עליי להיות מוכן לצאת לפאשאליק עכו לקראת תחילת אפריל. כאשר חזרתי הביתה, מחקתי בזעם את השם “גריגורי” בכותרת יומני וכתבתי מעליו: “הירש”.

9 בינואר 1841

היום טיילתי בפטרבורג. כמה זמן לא הייתי פה! באתי תוך כדי נדודיי לכיכר סֶנַטסקאַיה. נזכרתי במה שהתרחש פה ב-14 בדצמבר 1825 וכבר באיזו פעם חשבתי שהמורדים עשו שטות גדולה, כאשר התחילו את העניין מבלי להיות בטוחים בכוחות צבאיים וללא תותחים, כלי הזין ההחלטי ביותר; שהם הלכו לכיכר במקום ללכת לארמון; שכאשר הם לא ראו תותחים מצד השררה, הם עמדו מבלי לזוז, כאילו חיכו עד שיובאו תותחים כדי להשמידם…

2 בפברואר 1841

מה טוב לדהור בדרך מושלגת על טרויקה [3] עם פעמונים! מה טוב שוב להימצא אחרי פטרבורג המצוננת במקומות נעוריי! לא פשוט בהיותי משומד, אשר לדעת יהודים פשוטים הינו בוגד, שוב לפגוש אותם פנים אל פנים. לא אוכל להסתתר מאחורי דמותו של הברון הלותרני גריגורי פוֹן פּרטץ, הרי כמעט כל יהודי במקומות הללו יזהה בי בקלות את הירש, בנו של המשומד אברהם פרץ, אשר הביא על עצמו חרפה נצחית, ונכדו של ר’ יהושע צייטלין ז”ל. ובכל זאת אני ממהר בשמחה לפגישה הזאת, כי הנני מביא בשורה לה חיכו בני ישראל מדור לדור. אני מרגיש את עצמי עכשיו בדרך המושלגת הזאת כמו מין זרובבל הנשיא ליהודה, אשר מוביל גולי יהודה לארץ מולדתם. בנשגבות מלכותית של ממש זוהרים פתיתי שלג לאור השמש!

1 במרץ 1841

עתה, כאשר הבשורה על שיבת ציון החדשה מתפשטת בקהילות ישראל של ליטא, ווהלין, פולין, וגם גליציה, הגיע הזמן להפנות את כל המאמצים לקבלת כל עזרה אפשרית עבור המפעל הזה מהחלונות הגבוהים. הרי גם ב”אמת הרוסית” של פּסטל, אותה משרד החוץ הפך עכשיו ליסוד המדיניות שלו, נאמר בין השאר בנוגע להעברת היהודים מרוסיה לארץ אבותיהם, שצריך “לתת כוח צבאי כלשהו כדי לתמוך בהם”. בינתיים הצלחתי לקבל מהממשלה הבטחה לשלוח לפאשאליק עכו יחידות צבא המורכבות מקנטוניסטים יהודים תחת פיקודם של קצינים נוצריים, וכמו־כן קוזקים מהדוֹן והקוּבַּן המכונים סובוטניקים מתייהדים. בין אלה האחרונים מורגשת התלהבות גדולה בשל האפשרות לעבור לארץ הקודש ולחיות חופשי לפי אמונתם. עד למחצית מכלל התושבים של הסטאַניצה [4] אַלכּסנדרוֹבסקאַיה שבקו הקווקזי הרשומים בגדוד הקוזקים חוֹפּיוֹרסקי, כבר פנו לממונים עליהם עם בקשה לשלוח אותם לפאשאליק עכו יחד עם יהודים. אני יודע, שהשררה מתייחסת לסובוטניקים המתייהדים הללו בתור פורשי הדת הפרבוסלבית המהווים חלק מהאוכלוסייה המקורית של האימפריה ומקווה להכריחם להתנצר. לשם כך משתמשים החלונות הגבוהים באמצעי לחץ שונים. אבל המאמצים הללו אינם מביאים הצלחות מיוחדות. לא לשווא התחילו השלטונות בשנים האחרונות להגלות את הסובוטניקים המתייהדים, שמסרבים בעקשנות להמיר את דתם, לדרום קווקז ולמזרח סיביר. והרי אני מעוניין, שהקוזקים בני הדת היהודית הללו המחושלים בקרבות עם שבטי הקווקז ההרריים יהפכו ליסוד של המעמד הצבאי החדש של פאשאליק עכו. ללא מעמד כזה מוטלת הצלחתו של כל המפעל בספק. בכוונתי לשכנע את הממשלה, שהקוזקים בני הדת היהודית ייצרו בפאשאליק עכו איי אוכלוסייה רוסית כמו שבני כת המוֹלוֹקַנים הרוסיים וגם סובוטניקים יוצרים עכשיו איי אוכלוסייה רוסית בדרום קווקז. אני תקווה, שהממשלה תראה כאן אינטרס שלה.

25 במרץ 1841

ובכן, מילאתי אחר מצוותו של הוד מעלתו. לכל הפחות במה ששייך לתאריכי מוכנות ליציאה לפאַשאַליק עכו, אפילו הקדמתי את התאריך הנקוב “לקראת תחילת אפריל”. היום עזבתי את גבולותיה של המולדת על אנייה אשר יצאה לקושטא. בנמל אודסה ליוו אותי ואת אנשי פמלייתי המוני יהודים ונוצרים נלהבים.

---

[1] משרד ממשלתי ברוסיה הישנה.

[2] דרגת פקידים נמוכה ברוסיה הישנה.

[3] פה – כרכרה הרתומה בשלושה סוסים.

[4] ישוב קוזקי.

[5] דרגת קצונה בחיל הקוזקים הרוסיים, שבערך שווה לדרגת סרן.

---

קיראו את ההמשך

יומנו של המושל הירש פרץ – חלק ב

וגם את חלק ג׳.