“מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין”, רפרף לי הרהור לפיוט החזן בתפילת ערב יום הכיפורים. בסיום התפזרו כולם לביתם. חלל עמד בשממת דירתי. חוץ מחריקת שערי שמים הנפתחים לאיטם לא נשמע דבר. תמיד הספקות תוקפות אותי בתחילת הצום, כשיצר הרע במלוא אונו, כבלון מנופח בפני סיכה הוא מרגיש את האיום קרב, אז הוא מתרוצץ בקרבי ומחפש את האבסורד, לוחש שאף אחד לא ידע. אני משתדל להודות לו, ליצר הרע, שבזכותו אני יכול לעמוד היכן שאפילו צדיקים גמורים אינם עומדים. אף פעם זה לא קל, אבל אותו ערב היה יצר הרע חזק מתמיד, כנראה בגלל שזאת השנה הראשונה שהייתי לגמרי לבד.
“חזרת בתשובה בגלל אישה והיא עזבה אותך”, לחשש יצר הרע. הוא שקרן. בערך. אמנם אפשר לומר שאם לא היא, הייתי היום חילוני למהדרין, אבל אפשר להפוך את המשפט ולהגיד שאם לא הייתי מתאהב ביהדות, היינו נפרדים. זה מורכב. היהדות היא התאומה הסיאמית שלה. התאהבתי בשתיהן ונפרדה ממני אחת מהן. אותו ערב הייתי בודד כל-כך, שהתפתיתי להיפרד גם מן השכינה. עדיין לא הייתי רעב וכבר התלכסן מבטי מן הכורסה בה שקעתי בסלון אל המקרר במטבח. ידעתי שיש שם חבילת שוקולד, ובבליעת הרוק הרגשתי את זיכרון הטעם המתוק מחלחל פנימה ומלבה את תאוותי. השם נראה כה קטן, כאוויר דליל, לעומת החומר הנימוח שהתענגתי עליו בדמיוני.
אחרי שעה בערך של מחלוקת פנימית עם האפיקורס שבי, ירדתי לרחוב והתיישבתי על נדבך נמוך של אבן ירושלמית שגידרה את הכניסה לבניין. העמקתי נשימותיי וניסיתי לסנכרן אותן עם פעימות העיר השרויה בחשבון נפש. שכנתי מיכל התקרבה מן הרחוב עם עגלת תינוק בידה האחת ובנה הקטן אוחז בידה השנייה, מפזז בהילולה, צוחק ומטלטל זרועו הפנויה. כשהתקרבו הצביע עליי בידו שחיקתה אקדח ופרק ידו סובבה את האקדח אליי ואל השמיים חליפות, נהדף מכוח הירייה. “פיו פיו!”, צחק כמו שרק ילד או פסיכופת צוחקים. “עשהאל, מה פתאום יורים בחברים? יונתן אדם טוב, הוא איתנו. אם תירה עליו, הוא לא יעזור לך להילחם ברעים”, אמרה וחייכה אליי במעין התנצלות, מעין הזמנה להתחמם בשיכרון שמחתו התמימה. “אני יכול לעזור עם העגלה”, הצעתי. “זה בסדר, באמת שאסתדר”, “כך או כך אני עולה”, שיקרתי, ולקחתי מידה את העגלה. מיכל הרימה את התינוק ועשהאל טיפס במדרגות לידי, נעזר בידיו כמו קופיף קטן. אני מודה שנמשכתי קצת אליה. היא הייתה בשנות העשרים המאוחרות לחייה, והיו לה עיניים גדולות מעוגלות וחכמות ששיוו לפניה מראה ינשופי רך לחיים ומחויך, אבל החנקתי משיכה זאת. ידעתי שבשליטתי נתון הדבר. “לא טוב היות האדם לבדו. אעשה לו עזר כנגדו”, ובאבדן העזר כנגדי התעוררה בי תאווה של כלי שבור להיתקן ולהתמלא מחדש, כשהחלטתי היא – לאן אני מניח לה להתפרץ. כשהגענו לקומה השלישית, נאחז עשהאל ברגלי ואמר: “אבא, חכה”. דמעות לחלחו את ריסיו הזקורים כמחטי אורן, ולרגע התפתיתי להניח יד על תלתליו הפרועים ולומר לו: ‘תמיד אחכה לך בני אהובי’, לומר כל מה שצריך כדי להחזיר שמחה לפניו. “מתוקי, אבא בבית, מחכה רק לך. תמשיך להיות גיבור וכשנגיע נספר לאבא איך הצלת אותי ואת יונתן מהרעים”, אמרה מיכל וקרצה אליי. עשהאל לבש פנים לוחמניות, חשוקות שיניים, הוא עזב את רגלי וטיפס בכל פראותו, נאנק, מדי פעם יורה פיו אל אויבים נסתרים בחריצי דלתות או דבוקים כעכבישים לתקרה. “תודה רבה רבה”, אמרה כשהגענו. “אין על מה”, אמרתי והסתובבתי לרדת לדירתי. “יונתן, תרצה להצטרף אלינו מחר לארוחה מפסקת? עוד לא יצא לנו להכיר יותר מדי”, ביקשה. נצנוץ רחמים הבהב באישוניה, חיוך דק של עונג על היותה גומלת חסד לשכן עלוב בודד ניסה להסוות עצמו כחיוך תם. “אשמח לבוא מיכל, תודה. צום קל ושתהיה לנו גמר חתימה טובה!” איחלתי וחזרתי לדירה.
אותו לילה ישנתי מוקדם והתעוררתי מאוחר עם חמרמורת אופיינית לחובבי קפה כמוני, שמתנזרים לבוקר אחד. התפללתי שחרית בדירה ואח”כ ירדתי והתיישבתי ליד הדלת, על אותה אבן ירושלמית. משפחות עטופות לבן עשו דרכן מבית הכנסת בפסיעות איטיות, כמו גמלים, בקצב בו אני מדמיין את בני ישראל נודדים ארבעים שנה במדבר. חמה רותחת הצליפה בכל מי שלרגע יצא מהנתיב המוצל שהתוו האורנים והברושים, בו בזמן שמשב רוח עדין צינן את ההולכים בצל. אני הייתי מחולק בין האפל לבוהק, בקו נטוי שחצה את חזי ואת האבן הגבשושית החמה-קרה עליה ישבתי. עלה בי רצון לטייל, לטייל סתם, לא רחוק, לגינה קטנה למרגלות הבניין הישן שלי ומשם לתחנה הראשונה, מסלול שהייתי עושה כל שבת עם מרים. חשבתי שיהיה נחמד אם ירצה השם ואתקל בה. שוב התגלגלה לדרכי מיכל עם עגלתה, כשהפעם בעלה אבשלום לצידה ועשהאל רוכב על גבו. “שוב נפגשים”, אמרה, וסיפרה לבעלה כיצד עזרתי לה, ושהיא הזמינה אותי לארוחה מפסקת. “למה רק ארוחה מפסקת? אפשר לשבת עכשיו אם אתה לא עסוק”, אמר.
ביטלתי, איפוא, את תוכניותיי ועלינו לדירתם. ישבנו סביב שולחן קפה, ווילונות אדומים כהים הגיפו את החלונות והויטרינה במרפסת. ריח ספרי תלמוד מאובקים, קור מנותק מציאות שנאגר בקירות וברצפת השיש, ואור שברירי כירח קטן בלילה שנוגהו נמתח אל הבוקר כאן בתוך הדירה, גרמו לי להרגיש שאנו במרתף יין נושן. באטמוספירה רדומה זאת השתולל עשהאל בחיות אין קץ, מתמזג בדיסהרמוניה נפלאה, כאנימציה צבעונית רוקדת בלב רישום פחם. אבשלום הביט בי משועשע כשסקרתי את בנו. מבטינו נכרכו והוא צחק בת צחוק ילדותית: “כל היום הוא שומר עלינו ונלחם ברעים. לא לוקח רגע הפסקה הגיבור”. “אבא אני רעב!” צעק עשהאל משדה הקרב. “תיכף יהיה שניצל חומד” אמרה מיכל מהמטבח, מזדרזת כדי שלא לקטוע אהבת שכנים ממבט ראשון.
חשבתי לעצמי שאם הייתי מכין צלחת באין משגיח לא הייתי עומד בפיתוי והייתי נוגס נגיסונת. “ואיך הולך לו? הוא מחסל אותם?” שאלתי. “הו, תאמין לי.. ילד זה משהו שקושר אותך ליצר הטוב גם בלית ברירה”. מיכל הגישה שניצל חם ומלפפונים פרוסים לעשהאל והתיישבה לצד בעלה, ששאל: “מאיפה אתה במקור יונתן?” התמהמהתי. “מהרצליה, מבית חילוני למהדרין. עד הבר-מצווה לא הבדלתי בין בית-כנסת לכנסייה”. “בעל תשובה..” מלמל אבשלום את הרהוריו. “איזו זכות גדולה, איזו הזדמנות גדולה. אני מתרגש, ואפילו מקנא בשבילך”. “בעל תשובה אתה אומר.. אני רחוק, מאוד רחוק.. עוד מחכה לי תשובה ארוכה”. “אתה מקסים”, אמר בחיוך תמה, והתעקש שאצטרף למנחה. הסכמתי, ושוחחנו זמן רב. נדמה היה לי, כי כל עוד שהינו בדירה, השתמרנו מהזמן תחת ירח מדומה קפוא, וכשיצאנו למרפסת לנשום מעט אוויר, התפרץ עלינו עולם אחר, העולם האמיתי שהוזר לנו בסנוורי שמש קיצית. המשכנו לשוחח במרפסת.
אינני זוכר על מה דיברנו באותן דקות קצרות שחלפו בלא הבחנה, עד שמיכל נכנסה וקראה:” עשהאל, בוא חמוד, איפה אתה?”, ופתאום נבהלה:” אבשלום! הוא לא פה! בוא מהר!”. כינשוף לכוד הסתחררה בדירה, דמעות ניתזות מגיגיות עיניה: “הוא לא פה, אבשלום! הוא לא פה!”. דלת הכניסה הייתה פתוחה למחצה. “הוא?” אבשלום נראה אבוד ומבולבל, הוא לא חיכה שתענה ורץ בין כל החדרים, קורא בשמו, יצא בסערה לעליית המדרגות וצעק תוך כדי תנועה שיחפש בדרך לבית הכנסת. “אנחנו נמצא אותו. אנחנו נמצא אותו. תנשמי עמוק”. ניסיתי להרגיעה: “לאן יכול היה ללכת? איפה אתם מסתובבים בדרך כלל?”. “אולי לתחנה הראשונה” אמרה, ותיארה את אותו מסלול שהייתי עושה עם מרים בשבתות כמעט במדויק. כשסיימה לדבר, הדהדה בת קול באירוניה עלומה. על מה חשבתי כשרצתי שם, מדרך חברון לסימטאות כאלו ואחרות, תפילות מזדמרות מבעד חרכי בתי-כנסת והודפות קדימה את גופי המאיים להשמט ולקרוס מחולשה? מה הרגשתי כשמים שאין ברשותי לבזבז התנקזו לחולצתי ההדורה והפכו אותה לסמרטוט ספוג זיעה? מה עלה בראשי כשעברתי בגינה הציבורית על פני אישה תחת אילן, מלטפת אותיותיו השחורות של סידור מתפורר, דאגתה כדאגת אם המנענעת תינוק חולה, ומלמולה האילם כשיר ערש להרגיע אותו וגם אותה, שבסוף יבוא רופא? אינני זוכר. כל זה חלף, ובראשי לא נותרו מחשבות, כי אם תחושה עמומה, מפוזרת, מאחוריה ריצד המושג החמקמק אחריו אני רודף שנים רבות ועדיין לא הצלחתי לתפוס – תשובה. תשובה.
עבר מולי זקן ושאל מה קרה. אמרתי שאני מחפש ילד, והוא אמר שאישה מצאה ילד קטנטן שמסתובב בלא משגיח ליד התחנה הראשונה והם מסתובבים שם. היא מחפשת את הוריו. הייתי גמור, מיובש, תאב לקפה. בוודאי נראיתי כמו אחד מהרעים – מלוכלך, מזוקן קוצני, מתנדנד כשיכור מיוזע לצד המסילה – פתאום זינק, נכרך לרגליי וריסס:” פיו פיו! לך חושך לך!”. “יונתן!”, צעק ילד נוסף ונתלה על רגלי השנייה, האחיין של מרים, נריה. כך, בעוד שני הילדים מרתקים את רגליי הקרות למקומן, ניצבתי ללא יכולת להסתובב ולברוח מול חברתי לשעבר. היא הופתעה, בעווית לא רצונית צחקה בלא קול ומיד הסבה מבטה. “נריה, ספר ליונתן איך מצאת אותו”, ביקשה מרים. “הוא היה שם!” הצביע נריה על פסי המסילה. “אנחנו ישבנו שם!” הצביע על הדשא, “הוא בא ואמר שיש רעים מצבא החושך ושאנחנו טובים מצבא האור. אנחנו אורות ואנחנו מגרשים את החושך עד שהכל יהיה אור והעולם ינצח!”. “מעולה, מדהים”, אמרתי, והוספתי: “אבל עשהאל, אתה לא יכול פשוט לעזוב את הבית בלי לומר לאמא ואבא. הם מפחדים שהחושך לקח אותך. הם דואגים ממש”. כמו רק עתה הבין מה עולל, התפרץ עשהאל בבכי רטוב במיוחד, דווה בכאבי החרטה המאכלת. מרים חיבקה וניחמה אותו בלחישות.
היינו נבוכים, מרים ואני, רצינו ולא רצינו להיות שם גם יחד. מפליא המרחק שנפער בינינו בפחות משנה, אחרי שכבר חשפנו את רגשותינו העמוקים והגנוזים, את סודות תשוקתינו ומחשבותינו ושזרנו אותם יחדיו – מפליא איך עמדנו כזרים. נשרפו כל הגשרים בינינו, מלבד חוט לולייני רפוי של נימוס קר. המבוכה היא הכיסוף האבוד שמתבונן בקליפות הזיכרון שקולפו מן הגוף לפניו ומחפש את אותם גשרים שכבר אינם, כמו זקן בין גורדי שחקים בתל אביב שעוד מתגעגע לפרדסים, לעצי התפוזים מתחת לאספלט, ולמרות שהוא יודע שאת הזמן אין להשיב לאחור, משהו בו עדיין מייחל, מחכה להלך שם עוד פעם. “כל אחד טועה לפעמים, אפילו גיבורים”, הנחתי יד מנחמת על כתפו של עשהאל. “עכשיו נגיד שלום ותודה רבה לנריה ומרים ונחזור לאמא ואבא, ואתה יכול לשמור עליי מהרעים בדרך”. “שלום תודה”, למלם עשהאל.
“רוצים להצטרף? לארח לנו חברה?” ביקשתי והיא הסכימה. כך, עשהאל מפזז בידי, נריה המוקסם נתלה בידה של מרים, הלכנו שותקים, כשיירה משפחתית בדרכה חזרה מהלונה פארק. שקט חסר מנוחה רבץ בינינו כביצה מרופשת, החוצצת בין העבר האחד לעבר השני. כל-כך רציתי לייבש את הביצה, למצוא גשר, עד שפתחתי את פי ודיברתי בלא מחשבה תחילה, שולח מילים ליצניות על חוט הלוליינים הרפוי של שיחות סתם, והיא ענתה סתם. המבוכה זמזמה באוויר, זמזום חשמלי במתח גבוה, זמזום של דייט ראשון עם האדם שאהבת בגלגול הקודם, ואולי עודך אוהב.
כשהגענו לגינה הציבורית, הצצתי לספסל תחת האילן, אך האישה וסידורה החולה לא היו שם. “איפה אתה?” שאל פתאום נריה. “איפה אני?” חזרתי על השאלה,מבולבל. “אני פה”. “הממ”, המהם לעצמו ולטש בי מבט מפשיט, מבט חסר בושה של ילד. מרים חייכה, אך עיניה קדרו. עיני עשהאל התרחבו כעיני שה ובתמימות חדה כתער שאל:” למה אתם לא מחזיקים ידיים?”. “סתם כך” אמרתי בחומרה והשפלתי מבט. חששתי להציץ במרים. לכן נפרדנו. באמת סתם כך. כי הפחד הפיל אותי. שוב שתקנו כל הדרך עד לבניין. לשוני כבדה מכובד מחשבותיי, ואף שרציתי לדבר היא נדבקה לחיכי והשתרעה שם מעולפת. כשעמדו להיפרד מאיתנו בשער הכניסה, נפלטה צעקה רותחת ומאושרת. מיכל ואבשלום רצו וחיבקו את הילדון, מיכל הרימה אותו בזרועותיה. הילד בכה ודמעותיו התמזגו בדמעות אימו, חיברו בין לחייהם כקרום נוזלי דק. לאחר נשיקות, איומים בחרון אף, הבטחות ומחילה, נפנו הזוג והודו לנו שהשבנו להם את כל עולמם. הם הפצירו בנו לעלות. מרים הייתה צריכה להחזיר את נריה להוריו ואני אמרתי שאני צריך להתפלל. “לפחות תבואי לארוחה מפסקת. תני לנו הזדמנות לגמול חסד חזרה”, התעקשו וציינו שגם אני אבוא. “טוב, אז נתראה הערב”, ‘נכנעה’, ועיניה הקודרות נהרו אור, כמו קמו לתחייה. זיק תקווה שאולי דמיינתי, הבהב בהצטלבות עינינו. היא הלכה.
כשעליתי לדירתי, נחבטו מקיר לקיר המולת הרעב, הצמא והחשק הבוער. פתחתי צנצנת קפה שחור והסנפתי עמוק עמוק, כמו קוקאין, את הארומה הכהה, שריחה עתיק, סמיך ואפוף מסתורין, הלב פועם באקסטזה, הגוף טועם דרך זרימת הדם את הטעמים החלולים, שאין להם שום גוף מלבד הזיכרון שמתעורר מן הריח, והוא מתאווה לחומר האמיתי, תאווה מגורה שמתפקעת מעבר לגדותיה, עת כל איבריי מתחננים לפורקן במגע החלקלק החם, ממורד הגרון ועד הבטן, ושם, בפסגת הכיסופים, כשגחון אפי מרובב גרגירים בצבע חמרה, אני עוצר ומתמוגג מעונג הכאב. “מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין”, אני משנן כמנצח, כמפקד צבאות אדירים הניצב בעוז כארי אל מול החשיכה. אני מרים את הסידור ומתפלל. בשבילי, בשביל מרים, בשביל החיים כולם, מתפלל לתשובה.
