במסגרת פרויקט הסיפור התנ”כי של יקום תרבות לפניכם פרק מרומן לנוער על דוד בן ישי הצעיר, שמזכיר לנו שדוד היה המלך היחיד בהיסטוריה היהודית שעסק במוזיקה, ומתאר את פגישתו הראשונה עם יונתן בן המלך שאול.

דוד מנגן לפני המלך שאול David and Saul (1885) by Julius Kronberg. ויקיפדיה

יונתן ישב עם אמו, אחיו, ואחיותיו בחדר קבלת הפנים בארמון. הפעם, במקום להקשיב למריבות של ישראלים שונים ולנסות לשפוט ביניהם, האזינו כולם לנגנים שונים שעלו למצודה בעקבות כרוז שהפיצה מירב. היא פרסמה כי המלך מחפש נגן מוכשר שינעים את זמנו, ורבים נהרו לנסות ולזכות במשרה המבוקשת.

כל היום הם ישבו והקשיבו לנגנים. מלכישוע נרדם על כיסאו לפני שעתיים ויונתן לא טרח להעיר אותו. הרעיון של עדריאל המחולתי, לרפא את הנפש באמצעות צלילים, נשמע מעט מופרך, אבל במצבו של שאול הם היו מוכנים לנסות הכל. יונתן בעצמו כבר לא הצליח להבדיל בין נגן אחד לשני, או בין צלילי הכינור לנבל, וכמעט התייאש. ההקשבה הארוכה הרגישה יותר מעיקה ממרוממת רוח, והוא חשב איך לבשר למירב כי עליהם לנטוש את הרעיון של ריפוי באמצעות נגינה. הוא ניסה לתפוס את מבטה אבל היא הביטה בקוצר רוח לעבר הדלת. יונתן הבחין כיצד נדרכה בכל פעם ששמעה פרסות סוס מעבר לחלון. עדריאל הבטיח לה שיביא איתו את טוב הנגנים בכל הארץ, והיא חיכתה לבואו. יונתן ידע שהיא רוצה להציג את הצלחתו של עדריאל בפני אביהם, להשיג לאהובה עוד נקודות זכות אצל המלך, אבל שאול לא היה במצב לראות אף אחד, קל וחומר לחתן את בתו הגדולה בחצר עמוסה מבקרים.

מיכל פיהקה בקול, והנגן שהגיע מהשומרון הסמיק מבושה, הפסיק לנגן מיד, התנצל ונמלט מהחדר.

״מיכל! זה לא נאה!״ גערה בה אחינועם.

״אבל הנחירות של מלכישוע זה בסדר?!״ התרגזה מיכל ובעטה ברגלו של אחיה.

״זה נגמר?״ מלכישוע מלמל תוך כדי התעוררות.

״עדריאל צריך להגיע,״ אמרה מירב, ספק להם ספק לעצמה.

״אני לא מבין למה כולנו צריכים להיות נוכחים,״ פנה אבינדב אל יונתן.

״כי אנחנו שונים,״ ענה יונתן בסבלנות. ״ואם כולנו נתרשם לטובה ממישהו, הסיכוי שאבא יאהב אותו יהיה גדול יותר. אתה לא רוצה שאבא יהיה זה שישב כאן ויחליט בין כולם?״

אבינדב פרץ בצחוק.

״במצבו הוא יטיל את החנית על כולם ואמנות הנגינה תכחד מהממלכה.״

יונתן חייך לשמע הבדיחה העצובה. 

באותו הרגע עדריאל הודיע על בואו ונכנס, קד קידה עמוקה ומלאת כוונה.

״מבית לחם, יהודה, דוד בן ישי.״

מאחוריו נכנס עלם צעיר, בן גילה של מיכל, בלבוש פשוט ובלוי של רועים. סנדליו השחוקות כמעט נקרעו מרגליו, וגופו מאובק מן המסע.

״לא מצאת לנכון לרחוץ אותו לפני שהבאת אותו לכאן?״ מיכל גערה בעדריאל.

עדריאל הביט בה מופתע, ויונתן הבחין כיצד פני הנגן מאדימות כמעט כמו שיערו שנראה בוער באש.

״הבנתי שישנה דחיפות… ״ גמגם עדריאל.

״וצדקת!״ מיהרה אחינועם לעודד אותו ואת האורח גם יחד. ״אני מתנצלת בשם בתי, בן ישי.״

דוד היה נבוך עוד יותר. הוא לא חשב על מראהו עד שהנסיכה אמרה משהו ואז המלכה התנצלה – בפניו! ובתוך כל ההתרחשות הזאת הוא עוד לא הצליח לעכל כיצד כולם פונים אליו בכינוי ״בן ישי״, כאילו היותו בנו של אביו הינו דבר מובן מאליו בכל הממלכה. כל הדרך התרגש מהנוף המתחלף ומהמסע על הסוס. הוא לא חשב לרגע על המעמד בו הוא, תולעת בזויה, יעמוד לנגן מול בית המלוכה הישראלי. אני עומד מול משפחת המלך מטונף ומלוכלך ואפילו לא תכננתי מה לנגן להם. דוד ביקש לקבור את עצמו באדמה. החרפה שהמיט על משפחתו כשהיה רק בבטן אמו הייתה כאין וכאפס מול החרפה שהוא ממיט עליהם עכשיו. הוא לא העז להרים את עיניו ולהסתכל על פניהם של היושבים אלא קבר את עיניו בקרקע והתפלל כי היא תיפער את פיה ותבלע אותו.

כולם התבוננו בעלם הנבוך בסקרנות מעורבת בחמלה, אבל יונתן היה הראשון שקם לקראתו. כל הנגנים שהופיעו בפניהם הגיעו מלאי ביטחון, מוגנים מאחורי מסכה של מקצועיות, אבל דווקא הצעיר הזה הגיע ומיד היה ניתן לראות את האדם שממול. יש לו יופי מיוחד, חשב. הרגשות שלו קורנים מהפנים המנומשים כאילו הוא שקוף לגמרי.

״השמועה אומרת שאתה יודע לנגן,״ אמר ברוך.

דוד הרים את מבטו בחשש, מופתע לגלות את יורש העצר עומד מולו ומחייך. עיני הדבש של יונתן המתיקו את המצוקה של דוד. החמלה והאכפתיות שגילה יורש העצר כשפנה אליו בכזאת עדינות ריגשו אותו. פתאום הוא רצה לנגן לו, רצה להחזיר טובה. דוד מיהר להוציא את החליל שלו מהילקוט. אמנם כל תנועה שעשה הרגישה מגושמת ואיומה, אבל פתאום היה לו מה להגיד, מה לנגן. הוא קירב את שפתיו אל חור הנשיפה ועצם את עיניו, מדמיין את עצמו בשדה הפתוח מול עדר הכבשים. במקום הבטוח הזה, הוא התחיל לחלל.

דוד מנגן בפני המלך שאול by Ernst Josephson ויקיפדיה

הוא רצה לספר ליונתן מדוע הוא מכוסה בעפר ולכלוך; הוא רצה להסביר שלא היה זה מחוסר כבוד או חוסר הערכה, שהאבק אינו לכלוך, והעפר הרי הוא אדמת ישראל; הוא רצה לתאר לבני משפחת המלוכה את השדה בו עבד, רצה לספר על הדשא הירוק, הסלעים הלבנים, על הכבשים היוצאים כל יום למרעה, וכיצד בחייהם הם מפרנסים ומכלכלים בני אדם. הוא ניגן להם את קולם המתמזג עם הרוח במרחבים; הוא ניגן על פלא הבריאה, על המתנות שהעניק לו אלוהים: צלו של עץ ביום חם, מי מעיין צלולים, ואהבת כלבו הנאמן. הנעימה שניגן הייתה קלילה ואמיתית, נוגעת וחומקת כמו פכפוך המים בנחל, כמו רשרוש העלים עם הרוח, כמו ציוץ ציפורים מפטפטות.

פתאום משהו השתנה בנגינתו, הוא לא ניסה יותר להסביר את עצמו אלא הרגיש את עצמו מתעלה מרוב אושר. שקיעת החמה בשדות המרעה שדמיין בעיניו העצומות פתאום שינתה את צורתה לעיניו הטובות של יונתן.

האם כך זה מרגיש להיות נראה? חשב,  האם כך זה מרגיש כשלמישהו אכפת ממך?

מעשה החסד של יונתן – המבט הקצר, המילים הספורות, הבעת האכפתיות – היו יפים יותר משדה ירוק או ציוץ ציפורים. הם היו עלי כותרת של פרח צעיר שנפתח עם עלות השחר, עדיין קרירות ורטובות מטל הלילה, עדיין לא נגועות – חדשות.

עומק ההתרגשות והכרת התודה שחש כלפי יונתן מילאו אותו באושר אבל בעת ובעונה אחת גם בעצב איום ועמוק.

כמה מעט אני צריך. כמו קבצן של אהבה, ניזון ממבטים וכוונות טובות.

יורש העצר, הגבר הצעיר והגבוה עם שיערו הכהה ועיניו הבהירות, האיש שנלחם וניצח את אויביו, המלך הבא של ישראל, לא שכח כיצד לנהוג בבני אדם. אבל משפחתו שלו מעולם לא נתנה לו ליהנות מהספק.

מצב רוח של דוד התקדר ומהכרת התודה על מה שזכה בו נזכר במה שלא זכה. הוא ניגן את הקושי, החרדה, והבושה שליוו אותו כל ילדותו, שהפכו להיות חלק ממנו; הוא ניגן את ההשפלה שספג מאחרים ללא הצדקה. את העול הכבד שנשא על לא עוון בכפו. הצלילים שבקעו מחלילו היו קשים וחדים יותר. כמו מכה. כמו דקירה. הצלפה של שוט על הבשר החי והמדמם.

לא היו אלו צלילים המתאימים לחליל, אבל הוא לא היה יכול להפסיק עכשיו. אם היה מנגן על כלי מיתר היה בוודאי קורע את מיתריו, אם היה זה קולו ששר – היה צורח. אבל בנשיפת החליל הכאב עבר אחרת, הוא הפך לזעקה חלשה יותר, נואשת.

אף אחד לא צריך להיות קבצן של אהבה!

אף אחד לא צריך לפול לרגליו של הראשון המביט בו בחמלה!

יחד עם זאת, ידע דוד, שלעד יהיה חייב ליורש העצר על המתנה הקטנה והפשוטה שהעניק לו היום.

דוד הפסיק לנגן בפתאומיות וכשניסה לפקוח את עיניו, גילה שהן סומאו מדמעות. הוא ניגב אותן במהירות, במבוכה, כנתפס בקלקלתו. אך כשראייתו חזרה אליו המבוכה הפכה לבהלה: כל הנוכחים בחדר בכו גם הם.

הוא גרם לבני משפחת המלוכה לבכות!

גם עיני הדבש של יונתן שהיו נעוצות בו במבט חודר כוסו דוק של רטיבות. כך שילם על החסד שנעשה איתו? דוד הרים את ילקוטו ורצה להימלט מהחדר, אבל מירב דחפה את יונתן שעמד קפוא על מקומו מול דוד, וחיבקה אותו. 

״אתה מתנה משמיים.״

דוד היה נבוך עוד יותר והסתכל על יונתן. מירב ניגשה לחבק את עדריאל חיבוק ארוך יותר, ומלכישוע ואבינדב ניגשו אליו וטפחו על שכמו בעידוד, והתחילו לשאול אותו על בית לחם ואיפה למד לנגן. הוא התבלבל מהצורה החברית בה הנסיכים פנו אליו וענה להם כמעט בלחישה, קובר את עיניו בקרקע.

כשנשימתו חזרה אליו, פנה יונתן אל אימו בלחישה.

״את רוצה להסביר לו למה הוא כאן?״

אחינועם נדה בראשה בשלילה.

״לא. אני לא חושבת שאני מסוגלת. עשה זאת אתה.״ היא הניחה את ידה על לחיו של יונתן, ״ממילא נראה שעשית עליו רושם גדול.״

יונתן המתין בסבלנות שההתרגשות סביב האדמוני תשכך ולאחר שכולם עזבו את החדר פנה אל דוד.

״בוא איתי.״

יונתן לא מיהר להישיר מבט אל דוד או לדבר איתו במהלך ההליכה המשותפת שלהם. נגינתו של העלם הייתה כל־כך עוצמתית ונוגעת ללב – פוצעת ומדממת. הוא עוד לא נרגע ממנה, וכבר צריך לשוחח איתו על דברים שהיה לו קשה לומר בקול. הוא הרגיש כאילו סערה סוחפת את כל מחשבותיו ורגשותיו במערבולת איומה. הצעיר הזה שהפך את קרביו, שהרגישות שלו הדביקה את כל המשפחה שלו, בוודאי יכול לגעת בנפשו של שאול. אבל האם זהו רצון אלוהים? האם תינתן לשאול שפיותו בחזרה? האם יצליח הנגן התמים הזה להעניק למלך את מה שהבורא לקח? האם זו בקשה הוגנת?

אין פשע בניסיון לרפא אדם.

זה לא פשע לעזור לאדם במצוקה.


בלי לשים לב יונתן הוביל את דוד אל חומת המצודה. המקום הבטוח בו הרגיש בבית היה המקום הטבעי לחשוף את מצבו של אביו.

אם יחזור שאול לעצמו, האם יבחר לחזור בתשובה?

אם יחזור אביו בתשובה, האם יוותר מלך? האם תתבטל נבואת שמואל?

הוא לא ידע עד כמה התקוות שלו היו גבוהות עד ששמע את דוד מנגן.

כל מה שייחל בחלומותיו הרחוקים מאז כישלונם מול עמלק הכה בו ללא רחמים.
אולי יש עוד מקום לתיקון.
אולי מלכות אביו עוד תעמוד על שתי רגליה, והוא ומשפחתו לא ימחקו מזיכרון העם עוד לפני שהשלימו את כל אשר חפצו לעשות.

הם עלו במדרגות האבן המפותלות אל המסדרון הצר שהקיף את המצודה. יונתן התיישב על החומה, משקיף אל הים המערבי. הוא סימן לדוד לבוא ולשבת לידו. רגליהם נתלו בין שמיים וארץ ויונתן החניק מחשבה איומה: אם בן ישי יגיב בחוסר כבוד – הוא יוכל לדחוף אותו לאבדון.

״אתה הבן הצעיר ביותר במשפחה שלך?״

״כן,״ ענה דוד.

״רואים. אחים שלך, הם רודים בך?״

דוד שתק.

״יש בך כניעות, משמעת.״

דוד לא ידע איך להגיב לאמירות של יונתן והחליט לתת ליורש העצר להמשיך את קו מחשבתו.

״זה לא סוד שכולנו התרשמנו מאוד מהנגינה שלך. העבודה שאנחנו רוצים להציע לך דורשת כניעות, ענווה, וחשאיות. אני מזהה אצלך את שתי התכונות הראשונות אבל תוהה לגבי השלישית.״

״מה שאדוני יבקש ממני אעשה.״

״אתה יכול להסתובב ולחזור לביתך עכשיו. לשכוח מהכל.״

״למה שאעשה זאת?״

״כי ברגע שאספר לך למה הזמנו אותך לכאן אתה תהיה קשור בגורל המשפחה שלנו לחיים ולמוות.״

״כנתין של המלך אני כבר קשור אליכם לחיים ולמוות.״

יונתן חייך.

״נכון. יפה דיברת. אם כך אספר לך.״

דוד חיכה בסבלנות בזמן שיונתן אסף את מחשבותיו. הוא עקב אחרי פניו המשתנים של יורש העצר. החיוך הקטן שרמז על שעשוע מתשובותיו של דוד נעלם ומבטו של יונתן נתקע בנקודה רחוקה יותר. קמטים דקים נחרצו במצחו ושפתיו העבות נעו בשקט, כאילו מעצבות מראש את המשפטים שהוא עתיד לומר.

דוד ויונתן תמונה מ=: Bible primer, Old Testament, for use in the primary department of Sunday schools Year1919 ויקיפדיה

הנוכחות בקרבת יורש העצר וההזדמנות לראות אותו ברגע של היסוס וחשש, ברגע פגיע, הפך את השניות האלו ליקרות פז עבור דוד שמעולם לא זכה כי מישהו יסמוך עליו עם צפונות ליבו. הוא עצמו מעולם לא חשף את צפונות ליבו בפני אחרים, וכל ההתרחשות הזאת הייתה מפחידה ומרגשת כאחד. לא עוד ראה את עצמו קבצן של אהבה המבקש את חיבתו של יונתן. לא עוד ראה את עצמו כלל אלא רק את הגבר הצעיר שישב לצדו.
יונתן אולי היה מפורסם בשל הקרבות שניצח בעבור עם ישראל, אבל באותו רגע דוד הבין כי החוזק האמיתי של האדם היושב לצדו אינו רק בכוח הזרוע אלא באנושיות שלו. המצביא המפורסם היה רגיש, עדין, ומחושב.

השמש החלה לשקוע אל הים המערבי וצבעה את כל השמים בגוונים מרהיבים של כתום ואדום.

כשכבר דיבר, קולו של יונתן בקע מגרונו בנימה רשמית ומרוחקת, עיניו נעוצות במרחב הפתוח וידיו לחות מזיעה.

״מאז כישלוננו להשמיד את זכר עמלק, מאז ששמואל הנביא עזב את אבי ואיים בקריעת הממלכה מידיו, המלך שרוי בעוגמת נפש איומה. הוא אינו ישן כראוי ונמצא בדמדומים רוב שעות היממה. הוא נע בין חרדות לגורלו וגורלנו, מתוסכל מתפקודו כמלך, וזועם על הפינה הבלתי אפשרית שנדחק אליה. האחריות על כתפי המלך כבדה לאין נשוא וימים רבים שאינו מצליח לזקוף את גבו. הוא זקוק לנחמה והשראה.״

יונתן עצר את שטף דיבורו והתבונן בדוד. דוד הקשיב מבלי להניד עפעף.

״עדריאל המחולתי, ידידנו הנאמן, בדק בחשאי דרכי מרפא לנפשו של המלך, ועצת חכמים הייתה כי ימצאו לו נגן. אינך כאן לשעשע אותנו. תפקידך גרוע הרבה יותר: אנחנו מצפים ממך לרפא את אבא.״

דוד נבהל. לזה הוא לא ציפה. הוא לא הצליח להסתיר את הבעתה שאחזה בו ופתאום הרגיש את חוסר היציבות שבישיבה על החומה הגבוהה.

עיניו של יונתן בחנו אותו כמו נץ.

״אני רק רועה צאן…״ מלמל.

״ונגן מוכשר ביותר. אפילו אבינדב הליצן בכה בהתרגשות מהנגינה שלך.״

דוד שתק לרגע ועצם את עיניו. דרכיו של האל נסתרות ואם הגיע עד כה, בוודאי אלוהים כיוון לכך.

״אני רק הכלי. כולי תקווה שאלוהים ייבחר לרפא את נפש אביך דרכי.״

יונתן טפח על כתפו בחביבות שכמעט הפילה אותו לאבדון.

״נפלא. אשאל את אימא מתי היא רוצה שתתחיל.״

דוד מנגן בפני שאול. צייר רמברנדט ואן רין בין 1650 ל-1658 נמצא ב- Mauritshuis  ויקיפדיה
הפוסט הקודםתחרות סיפורי מתח ״מתח 2021״
הפוסט הבא“ספינת שוטים” במימי קורונה
שרית גרדוול
שרית גרדוול היא כותבת, מרצה ועובדת סוציאלית, בעלת תארים ראשונים בקולנוע וטלוויזיה במגמת תסריטאות (2004) ובעבודה סוציאלית (2007) מאוניברסיטת תל אביב. ספרה הראשון סַפְּרִי תַמָּה תְמִימָה יצא לאור בהוצאת פרדס (2014) ותרגומו לאנגלית בשם HAMAMA ב-2019. מבחר סיפורים קצרים שלה פורסמו בכתבי עת שונים: הדור - השנתון העברי של אמריקה (2015), מוטיב, יקום תרבות, ועתר (2019). שרית עובדת באגף הרווחה בפרדס חנה-כרכור וכשאינה כותבת או מגדלת את שלושת ילדיה, היא מרצה בנושא היסטוריה ותרבות של יהודי תימן.

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

two + 20 =