באחד הימים בשלהי השנה הראשונה בדברי ימי הכתרת, התקשר אלי חבר ותיק, גמלאי של משהו ואוהב-ספר אדוק. בדרך כלל השיחות בינינו נמשכות יותר משעה או שעתיים. אנו נסחפים אל מעבר לנושא הקונקרטי בעתיו הצטלצל הטלפון. איני זוכר את התגלגלות השיחה הזאת פרט לעובדה אחת: הוא שאל האם קראתי את הספר “ספינת השוטים“? האם יודע איך יוכל להשיגו? מאחר והוא אוטודידקט, סקרן המתעניין בכל, מעולם איני שואל “למה, מה פתאום?”. עניתי לו שקראתי את הספר בצעירותי, לפני שנים רבות באנגלית, ולמיטב ידיעתי הוא מעולם לא תורגם לעברית. בהערת אגב, הסכמנו שנינו שלא בסרט המפורסם “ספינת השוטים” (מבוסס על הספר) שיצא למסכים ב-1965 עסקינן.

פוסטר הספר “ספינת השוטים” 

כעבור יום חזרתי אליו והבהרתי שהספר אכן לא תורגם, “חבל, לא אוכל לקרוא בו”… אבל בינתיים אני נפלתי ברשת וסקרנותי התעוררה… השגתי עותק ישן מאחת מחנויות הספרים יד שנייה. בשנים האחרונות אני בן בית בחנויות אלה כי זקן אנוכי, כזה המכור לספרים זקנים שיצאו לגמלאות, כמוני. בתוכי, חשבתי שאולי חברי נזכר בטקסט הזה עקב היותנו שטים באוקיינוס הקורונה קרוב לשנה ללא תוחלת? בלעתי את הספר על חמש מאות עמודיו בתוך כמה ימים. הבנתי לחרדתי ולבושתי שחברי הטוב חש, כנראה, שאנו לא רק עומדים על סיפון ספינת שוטים המפליגה לגן עדן של טיפשים, לא רק שאיננו קוראים את הכתובת על הדגל, אלא, אנו דוהרים על פני מים סוערים אל התוהו בעיניים קרועות לרווחה במין קפיאה בנוסח אשת לוט… אז מיהו אותו רומן נשכח?
קיבלתי בדואר, ספר תפור בכריכת בד קשה בצבע צהוב עתיק עם סימן מים משופשף ודפים זקנים מצהיבים מוכתמים פה ושם בכתמי תה או טבק כמו שפם עבות לבן-צהוב מעישון ניקוטין. בסוף הפסקה האחרונה מודגש לוח הזמנים של כתיבתו: Yaddo, August, 1941 – Pigeon Cove, August, 1961: “התחלתי לכתוב ב-1941 וסיימתי ב-1961” – התחלתי בכתיבה בתחילת מלחמת העולם השנייה וחתמתי אותו כעבור עשרים שנה – מספרת קתרין אן פורטר (1980-1890) המחברת.
פורטר, סופרת אמריקאית, אומנית הסיפור הקצר, עיתונאית, מסאית, מתרגמת, מורה באקדמיה ואשת ציבור פעילה, פרסמה את הרומן היחיד שכתבה Ship of Fools (ספינת שוטים, בלי הא’ הידיעה) ב-1962. סצנות וסקיצות מהרומן החלו להתפרסם בכתבי עת החל מ-1945. בתחילת הספר כותבת הסופרת הבהרה מאלפת:
“הכותרת של הספר הזה היא תרגום מספר גרמני ‘ספינת השוטים’, אלגוריה מוסרנית של סבסטיאן ברנט (1521-1457) שפורסם לראשונה בלטינית ב-1494. קראתי את הספר בבזל בקיץ 1932, כאשר רשמי המסע הראשון שלי לאירופה עדיין חיים וטריים במוחי. כאשר התחלתי לחשוב על הנובלה שלי, שתכננתי לכתוב, ניכסתי לעצמי את התמונה האוניברסלית הפשוטה הזאת של אוניית העולם הזה, במסעה אל הנצח. אין זו תפיסה חדשה – היא הייתה ותיקה ומוכרת כאשר ברנט השתמש בה; והיא [התפיסה] מתאימה בדיוק למטרתי. אני נוסעת על הספינה הזאת.” [תרגום שלי].

ship of fools
ספינת שוטים https://en.wikipedia.org/wiki/Ship_of_Fools_(satire)

ברנט היה משורר גרמני נוצרי אדוק. הוא האמין שעל האנושות לחיות תוך כיבוד מוחלט של הרצון והדרישות של האל. הספר נכתב בגרמנית, תורגם מיד ללטינית ובעקבות הפיכתו לרב-מכר, תורגם לרוב השפות האירופיות. “ספינת השוטים” היא פואמה סטירית חינוכית ארוכה, אלגוריה המתארת את חולשותיהם של בני האדם וכוללת 112 פרקים המלווים בחיתוכי עץ המיוחסים לאלברכט דירר. בפואמה מסופר על אונייה עמוסה באלפי כסילים (תיבת נוח מלאה במיניי הומו ספיינס) המסווגים ל-112 סוגים שונים, ואשר מפליגה דרך גן עדן של שוטים אל ארץ הטיפשים הנכספת. מטרתו של ברנט הייתה תיקון האנושות והכנתה לגאולה הממשמשת ובאה במקום הליכה אל האבדון. הוא הושפע עמוקות מן התנ”ך, הברית החדשה ויצירות רומאיות קלסיות כמו אלו של אובידיוס, יובנאליס והוראטיוס. למרות שחלפו מעל חמש מאות שנה מפרסום הפואמה, האקטואליות שלה לא פגה. לעניות דעתי היא מקבלת משנה תוקף במאה העשרים העקובה מדם וטיפשות אנושית ובתחילת המאה העשרים ואחת, תקופת הפנדמיה של הקורונה המגלה את ערוות האנושות ואת חטא הגאווה שלה.

כריכת ספינת שוטים של קתרין אן פורטר
כריכת ספינת שוטים של קתרין אן פורטר


“ספינת שוטים” של פורטר הוא רומן תקופה פנורמי וריאליסטי, גדוש בדמויות המאכלסות ואירועים המתרחשים בספינת נוסעים גרמנית, במהלך הפלגה אחת בת כחודש (17.09-22.08) בשנת 1931, מנמל ורקרוז במקסיקו לנמל ברמרהאבן בגרמניה (פורטר העידה שהיא עצמה הייתה בהפלגה הזאת ששימשה לה דגם לרומן). אמנם רומן תקופה דחוס באנשים והתרחשויות יומיומיות, אבל הכול קורה בתוך כלוב שט בין שמים לים במשך זמן קצוב – כרונוטופ שדומה לבית כלא מבודד, מחנה שבויים, מחנה ריכוז או בית חולים סגור למשוגעים… אי-אפשר לברוח משם אבל הוא נע בכיוון מוגדר, אינו נייח וקופא על שמריו, ומה שמעניין את הדמויות זה לאן נעים? מהו מקום-יעד ההגעה-מטרה ואין חשיבות מהיכן יצאו.
מיהם הנוסעים? ערב רב, פסיפס אנושי של שוטים המשייטים ונעים לאירופה, איש איש וסיבותיו או צרכיו: כדי להישאר שם, לעבודה, לעסקים, לטיול או לביקור משפחתי, מרצון ואף בכפייה. הם בני כול הגילים, המינים והמגזרים כולל כלב שעשועים על תקן בן חמודות. אנשי הצוות הגרמנים: קברניט לאומני אדוק, רופא הומניסט חולני, אמרכל שמן וערמומי, קצינים, מלחים, טבחים, חדרנים ומלצרים; אזרחים גרמנים ארים שחיו בניכר וחוזרים למולדת מכול מיני סיבות, ובהם בני מעמדות שונים, אך רק מהבינוני ומעלה, כולל יהודי אחד שסוחר דווקא בכלי קודש נוצריים, גרמני ארי שנשוי ליהודייה רחמנא ליצלן, גרמני זקן ואדוק שגוסס מסרטן ועוד כהנה וכהנה; משפחה שווייצרית שחוזרת לשורשים; להקת אמנים ספרדים פוחזים שמגורשת למולדתה, ועל הספינה עוסקת בזנות ושעשועים; אסירה פוליטית רמת מעלה שהוגלתה מקובה לטנריף כארץ גזירה; שישה סטודנטים קובניים לרפואה שנוסעים ללמוד בצרפת; כמה מקסיקנים, שוודי אחד וארבעה אמריקנים תימהוניים בדרכם – כול אלה, כחמישים במספר, אליטה אנושית בעלת אמצעים שחיה בתאי נוסעים בסיפונים העליונים המופרדים (מחלקות ראשונה עד שלישית) ומתארחת בחדר האוכל ואף מוזמנת תדיר לשולחן רב-החובל המכובד – כולם דוברים ומספרים ומתרוצצים זה בתוך זה, כולם גיבורים מתפקדים ביום וחולמים בלילה ונתקלים אחד בשני כמו מולקולות באוויר חם.
בסיפון התחתון, Steerage (מחלקה רביעית, מחלקה למעוטי אמצעים שחיים על המשטח באוויר הצח), מאופסנים 876 נשמות זולות, יצורים (גברים, ילדים ונשים כולל בהריון מתקדם מועמדות ללידה…) שעבדו בשדות הסוכר בקובה, פוטרו בעקבות נפילת שוק הסוכר העולמי ומשולחים חזרה בחוסר-כל לספרד מולדתם… מתחתם במחסני האונייה החשוכים, מאופסנים על מדפים, מזונות, מים, סחורות וכביסה.
מהו זמן הסיפור – 1931? זהו זמן ביניים: מחד, המשבר הכלכלי-חברתי העולמי הגדול המכונה “השפל הגדול” שהחל באוקטובר 1929, שיאו ב-1933, נמשך כעשור ו”הסתיים” ב-1939 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ומאידך פרפורי הגסיסה, שלהי רפובליקת ויימאר שמותה הוכרז בינואר 1933 עם עליית הנאצים לשלטון, מעט יותר משנה אחרי זמן “ספינת שוטים”. זו התקופה בה שגשגה הפריחה של הלאומנות, הפשיזם והנאציזם על ספיחיהם באירופה המרכזית. זהו זמן של יציבות מדומה, כזו שלפני הסערה, זמן דמדומים של בין ערביים, זמן של קהות חושים ועיוורון חלקי, זמן של פספוס הכתובות על הקיר, זמן של זחיחות מטופשת ומטומטמת, זמן התפשטות מגפת השיטיון על הספינה של פורטר. זהו זמן שבו האווירה דומה לזו של “מגפת קורונה” שאינה מעוררת יצרים של הישרדות והתנגדות, זמן שבו הנביאים נאלמו ונעלמו כאילו ש”הכול בסדר”… ברם אולם, ב”ספינת שוטים” הרמזים פוזרו למכביר על פני הסיפונים ולהלן כמה מהם:
אצל ברנט, בספינת ה-שוטים מדובר, ספינה של קבוצה אחת מובחנת של שוטים בהא’ הידיעה, כאשר באותו הזמן יתרת האנושות צופה ומצפה ואותה יש להציל על יד הדוגמה האלגורית… בעוד שאצל פורטר בספינת שוטים מדובר, כולם שוטים, האנושות כולה כסילה ועיוורת ונציגיה שעל הסיפונים אינם “צופים לבית ישראל”, אלא, הם, הם האנושות עצמה השטה אל התהום בעיניים פקוחות ועיוורות… אין קשר לאלוהים אלא לבני אדם.
אמנם יש ברומן קטעים רבים שעוסקים בחיי יומיום של האדם הקטן, אהבות ושנאות, גיל הנעורים, יחסי גברים ונשים ועוד, כל אלה אינם מעניינינו. הרומן גדוש בגילויים של גזענות, אפליה, הבדלי מעמדות, פערים בין עניים לעשירים, בין אדישים לפוליטיים, בין מתנשאים לחלשים. מעל כולם בולטים הסוגים השונים של אזרחים גרמנים, מהכי קיצונים ועד הכי מתונים, הם תמיד מתנשאים – למרות שהמושג “גזע ארי טהור” לא מופיע בטקסט הוא מרחף בתוכו כמו פרפר מעל מקורות צוף. הגרמני הוא נקודת הייחוס אליו משווים את היתר. פורטר מציגה את האירועים באור אירוני עד גרוטסקי אבל החיצים עפים באותו כיוון, למשל: שני ילדים ספרדים מופקרים משועשעים, חסרי חינוך ואכזריים להכעיס, משליכים מעל הסיפון העליון את הכלב-הבן, בולדוג בשם בבה, אל מימי האוקיינוס בעוד הזוג הטון מחפש אחריו כ”בן יקיר לי אפרים”… מהסיפון התחתון קופץ לים פועל ספרדי מגורש, מציל את הכלב, ומת אחרי שנמשה מהמים… מר הטון היה מנהל בית ספר גרמני במקסיקו שהביא קדמה לעניי מקסיקו… הם נרגשים מהצלת בנם הכלב אך קבורתו בים של המציל העלוב אינה זוכה ולו לדמעה בודדת אחת מצד הזוג הנרגש… כי פועל ספרדי מגורש הוא בעצם חסר חשיבות.
פורטר זורעת לאורך דפי ימי החודש את כל הרמזים האפשריים על השנאה האנטישמית נגד היהודים ומטרימה את תורת הגזע הנאצית כאילו הדבר מובן מאליו ומדגישה את האדישות של יתר הנוסעים שעומדים מן הצד. היא כותבת על הקיר אך אף אחד אינו קורא או מתרשם…
“הסיפור האנטישמי” מתחיל בשיחה בין לבנטל היהודי לאמריקני צעיר ניטרלי שתוהה על עיסוקו של לבנטל, סחר בכלי קודש נוצריים. הנוסע היהודי פורס את משנתו: “הקניבלים הגויים המלוכלכים – הם אוכלים אפילו את האחים שלהם עצמם – את החזירים! ואז הם הופכים בעצמם לחזירים ולפני מותם זוללים ילדים יהודיים קטנים”. הצעיר האמריקני, הלא דתי בעליל, שואל אותו בפליאה, “אם אתה כל כך שונא אותם, איך אתה סוחר איתם במוצרי הקודש שלהם?” והתשובה של לבנטל חדה כתער, “אין לזה קשר לדת או שנאה, זה ביזנס בלבד!”.

למותר לציין שלבנטל מקבל את כל המגיע לנוסע שקנה במיטב כספו כרטיס מכובד, אבל אוכל בשולחן צדדי לבדו, מזמין רק ביצים ודג מלוח, וישן בתא משותף עם מר ריבר הגרמני הכי אנטישמי בספינה. בהמשך הימים נודע שמר פרייטג הגרמני נשוי ליהודייה והוא זוכה לנידוי וסילוק מהזכות והכבוד לסעוד ליד שולחן הקברניט כי לשם מוזמנים רק גרמנים כשרים… ומאז הוא נאלץ לאכול בחברת לבנטל היהודי! כאשר יוהן הצעיר המלווה את דודו הגרמני הגוסס ומטפל בו בתקווה לזכות בירושה, כועס עליו, על הזקן, הוא מכנה אותו “יהודון זקן עלוב שכמוך”.

באחת השיחות הסלוניות מבהירה נוסעת גרמנייה ארית טהורה, “אם נוכל, בדרך כל שהיא, להיפטר מכול היהודים בגרמניה שלנו, הגדולה הלאומית שלנו תובטח ויהיה לנו עולם חופשי חדש וזה יהיה נהדר”. באחת מהשיחות שעוסקות באנטישמיות, מגיב פרייטג המנודה להערותיה של אמריקנית צעירה, חסרת דעה מוגדרת, על ידי אמירה סרקסטית בוטה , “ובכן, אני מכיר הרבה אנשים שאין להם עניין ביהודים ולא אכפת להם מה יקרה ליהודים, אבל אי-אפשר לכנותם אנטישמיים – יש ביניהם כאלה שמאוד מחבבים ערבים, רחמנא ליצלן”, והיא כמובן אינה קולטת את האירוניה המרה.

בהזדמנות אחרת נושא מר ריבר נאום נאצי מובהק תוך ציטוט מעבודות מדעיות, בדבר הקשר הגורדי בין היהודי לבין מחלות נפש ופגמים מולדים מפלצתיים למיניהם. לקראת סוף המסע מתפתחת שיחה יוצאת דופן בין הקברניט הגרמני הנוקשה לבין הרופא, שניהם גרמנים אדוקים. השיחה נסבה על העובדה שכולם יודעים על פשעי הלהקה הספרדית באונייה ובעיקר במהלך הפשיטה והגנבות שביצעו כשירדו לכמה שעות בעיר הנמל טנריף… הנוסעים האחרים היו עדים אך שתקו. הקברניט והרופא מסכימים ש”זה לא בסדר אבל אין מה לעשות, וממלא מתפטרים מהם בספרד… אז למה להתאמץ”… וזו גם דעתם על היהודים, ומבחינתם, ספרדים צוענים ויהודים היינו הך הם.
אם צריך להצביע על חוט שני שעובר בין תמונות הקליידוסקופ של הדמויות והאירועים החיים באותו החודש ב-1931 על הסיפונים ובתאים של אותה אוניית נוסעים – הרי הוא חוט שזור הכולל: אדישות של עדים העומדים מן הצד, אי-היכולת לקרוא את הגרפיטי על הסיפונים, אי-הרצון להתערב, גם במחיר תחושת כאב קלה ועמומה בבטן, המרמזת על כיוון נסיעה שסופו עלול להיות רע – חוט שני של העלמת עין עם או בלי קריצה, חוט שני של הטמנת הראש בחול… וזהו בדיוק מצב העניינים והאווירה השוררים בחברה הישראלית בעשורים האחרונים וביתר שאת תחת מגפי מגפת הכתרת…
וכי למה ספינה של שוטים? הרעיון רב-הפנים והפירושים המסתתר מאחורי הדימוי “ספינה של שוטים”, מתקיים באומנויות וכתבים למיניהם מימי קדם דרך ימי הביניים ועד ימינו. הסיפור המורכב מבן-האנוש המפליג לעתיד, השייט על מים סוערים, סירות וספינות המרחפות על גלים אל האופק, אדם וגורלו המטלטלים בין המשברים מול האל המשקיף ממעל — משך את תשומת הלב של יוצרים וחושבים: קהלת… אפלטון ומשל הקברניט והספינה… ספינת השוטים של הצייר הירונימוס בוש… ועד לתולדות השיגעון בעידן התבונה של מישל פוקו [ראו מאמר של מיכל עלמה]. אף אחד מהם, כולל ברנט ופורטר, לא התכוונו לדימוי בנוסח שוטה הכפר, ליצן המלך או המשוגע המצחק בשער העיר. כוונתה של פורטר הייתה פשוטה: אזהרה מפני כסילות אמיתית, כזו שלוקה בעיוורון שקרי, כזו שרואה את הגרפיטי אך מתעלמת… וממשיכה לשוט כשוטה!

מקורות:
מיכל עלמה, “משל השוטים על המים”, אתר מארב, 29.01.2009 .
Katherine Anne Porter, Ship of Fools, Boston/Toronto, Atlantic-Little, Brown Books, 1962

[תרגום חופשי של משפטים מהספר הוא שלי] יצחק מלר, סוף ינואר 2021

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש עשרה + 6 =