בימים אלו של אבטלה קשה בגלל המגפה אנו מפרסמים סיפור רלבנטי מאוד למרות גילו. סיפור המתאר חיפוש עבודה לאחר תקופת מגפה קשה.
סיפור קצר זה פורסם לפני מאה שנה, באביב 1920, תחת הכותר "
LE MONDE OÙ L'ON TRAVAILLE
בידי מחבר אנונימי בכתב העת הסאטירי פאנץ' הלונדוני. היה זה לאחר מלחמת העולם הראשונה ולאחר מגפת השפעת הספרדית. המגזין פירסם שילוב של קריקטורות וטורים סאטיריים. וכך גם בטור שלפנינו יש מידת סרקאזם לא קטנה על המעמד העליון האנגלי בעת שהכלכלה האנגלית היתה הרוסה, ומאות אלפי חיילים לא שבו משדות הקרב. תוצאה נוספת של המלחמה הייתה יצירת אבטלה בממדים עצומים. חיילים ששבו מהחזית לא מצאו עבודה, ובמשק הבריטי היו שני מיליון מובטלים, מה שיצר תסיסה חברתית.
***********
השתררה דממה ארוכה בינינו. ישבנו בנוחות, סועדים במלון ריץ, והאוויר האביבי זרם מעדנות דרך החלון הפתוח לצידנו. מספר אורחים חלפו על פניו של טוני תוך שהם פונים אליו בדברים, אבל הוא נראה כשקוע לגמרי בהרהוריו, ולא שם לב אליהם.
האמת, היה משהו קצת מרגיז בכך. האביב תמיד ריגש אותי מחדש, וחשתי בו עד לקצות בהונותי. זו העונה בה התחלתי ללבוש את בגדי היפים ביותר, סעדנו ארוחות צהריים מעודנות במסעדות יוקרתיות, והיתה אווירה נפלאה של חג באוויר. אבל כל זה לא היה קיים מבחינתו של טוני. לפתע הוא התנער, "זה דבר מאוד מוזר", הוא התחיל לומר בלי שום קשר לשום דבר, ללא א-פרופו, כשהוא בוחש בהתמדה בכפית בפיץ'-מלבה שלו. ואז שוקע שוב בשרעפיו.
"זה כלל לא מפתיע", עניתי לו , כמבינת דבר..
אחר כך הבטתי בו, וההכרה הלמה בי – הרי הוא בחור יפה תואר בצורה יוצאת מן הכלל, שערו גולש, גוון עורו כשל אנשים ממוצא סקסוני, ועיניו הכחולות יכולות להקרין חום בצורה כה נעימה.
"מה כל כך מוזר טוני", השבתי שוב, אך בעדינות רבה יותר, והייתי מודעת לכך שלמרות שדעתו הייתה פזורה, הפעם הוא התבונן בי בריכוז, כך שהרגשתי שהחולצה החדשה שלבשתי לא היתה מבוזבזת לגמרי אחרי הכל.
"ובכן, העובדה היא," הוא התעשת והתחיל, "שעשיתי כמה ניסיונות מאוד מעניינים לאחרונה."
"הו!", אמרתי, מעט מאוכזבת.
"כן, מאוד מעניינים לידיעתך, כמובן, אני משוחרר רק שישה חודשים, כך שאין דחיפות למהר או משהו כזה, אבל אני מרגיש שאני צריך להתחיל לחשוב על לעשות משהו – איזה עסק, לרכוש מקצוע מעניין, אני מתכוון פחות או יותר, את מבינה. חשבתי אתמול להגיע לעיר ולשוחח עם אחד או שניים מהחבר'ה שאני מכיר שיש להם עבודה ולקבל כמה טיפים וכדומה".
"זה נשמע רעיון טוב מאוד", עודדתי אותו.
"בעקרון, כן, זה דווקא רעיון טוב," הוא הסכים בצניעות, "אבל בחיי, בטי, לא תאמיני, ובכן, אני אספר לך". .
"קודם כל קפצתי אל דיקסון, בחור לא רע בכלל, אחד מאלה, את יודעת, עורכי הדין. שותף במשרד עורכי דין א', א' וכל זה, ועכשיו עם כל הבום הזה בבית המשפט לגירושין, אפשר להגיד שהם טובעים בכסף. התחלנו לדבר על הימים היפים ההם וכל הצחוקים וכך הלאה, מכיוון שלא ראיתי אותו הרבה זמן. התחלנו לצחוק בקול לשמע כמה מהסיפורים המצחיקים שלו, ולגלגנו, בלי להזכיר שמות כמובן או משהו – ואחר-כך הוא ירד עלי קצת, בצחוק כמובן.
בסופו של דבר התחלתי לספר לו מה באמת מתרוצץ לי בראש בקשר לתעסוקה וכזה. אני לא חושב שהוא הבין אותי בהתחלה, אבל כשהוא הבין את זה הוא נשען אחורה, התרווח בכורסא והביט בי בסוג של מבט רווי רחמים ואמר 'טוני קשישא, קבל את זה מחבר, מאחד שעבר את זה, לא! תתרחק מזה. אלה חיי כלב; שנים של התמחות, ועבודה ללא הרף, כל היום וכל הלילה, אין מנוחה. והאחריות כל הזמן רובצת עליך, מה שאתה צריך הוא משהו קליל יותר, אתה יודע, כמו מסחר במניות או משהו'. ובכן", המשיך טוני, "כמובן שזה היה קצת מאכזב, ובכל זאת חשבתי לעצמי, 'האם אני רכרוכי?' אז הלכתי לי משם אל סימקינס קשישא — זוכרת אותו? זה הבחור שנתקלנו בו פעם במסיבה בערב ההוא? הברוקר של המניות. הוא בחור הגון. פיקח וכל השאר, אבל לא עד כדי כך שיעביד את עצמו מעבר לנחוץ.
ובכן, הגעתי למשרדו, והזמנתי אותו לארוחת צהריים במועדון. אבל הוא לא רצה לשמוע על כך. 'חברי היקר' , אמר סימקינס, 'אתה בא איתי לקרלטון, ואנחנו הולכים להוריד את הארוחה הטובה ביותר שהם יכולים להכין. אני אומר לך שהיה לי מזל אדיר הבוקר, בהחלט, הרבצתי מכה אל תשאל! את כל הקופה לקחתי.' ובכן, חשבתי לעצמי, זה נשמע מאוד מעודד, אז באמת יצאנו לכיוון הקרלטון. ואני חייב לומר לך שהם עשו לנו רק טוב, וזה נראה לי בדיוק הרגע הנכון והסיכוי שלי לדבר אתו ישר ולעניין, אז פשוט העליתי ללא הקדמות מיותרות את הנושא של התעסוקה עבורי, ואמרתי לו מה בדעתי לעשות.
הוא הקשיב לי מעט בספקנות במשך כמה דקות ואז הטה גופו קדימה מעבר לשולחן, והניח את ידו על זרועי, תוך כדי שהוא קוטע את דברי. . 'אל תעשה את זה, בני, כחבר אני מזהיר אותך, העבודה, הדאגות, המתח השוחק, האמן לי, חייו של ברוקר אינם ראויים אפילו לכלב.'
נשמע מצחיק? נכון, רק שהוא התעקש כל כך, עד שהתחלתי להרגיש כאילו אני כבר נושא בנטל המקצוע בעצמי, ואחרי זמן מה הצלחתי להסתלק משם די שפוף, והחלטתי ללכת אל בירד כדי להתעודד. טדי בירד הוא אחד מהחבר'ה הטובים והמבריקים ביותר – תמיד במצב רוח טוב. הם מייצרים בגדי נשים או משהו כזה. הם ייצרו מדים לצבא במהלך המלחמה, עשו ערימות של כסף, כמובן. גם עכשיו מסתדרים לא רע בכלל. אני פשוט נפלתי עליו, אמרתי לו 'בוא להוריד איתי כמה כוסיות או משהו כדי להתעודד'. הוא רצה לדעת מה הסיבה שאני מדוכא, אז סיפרתי לו על שני החבר'ה מהבוקר, ובאמת התחלתי לחשוב שבעצם היה לי מזל שלא נכנסתי לעסקים האלה…
ואז הבזיק בראשי רעיון מבריק. למה שאני לא אכנס לתעשייה ליצר משהו. זה נראה לי באותו רגע רעיון מצוין, ומיד ששאלתי אותו לדעתו על כך. 'נערי המסכן והתמים' הוא אמר, אתה עדיין לא מבין איך נראים חיים של תעשיינים כמוני? כל הזמן בעיות עם עובדים, בעיות אשראי ומימון, מיסוי על רווחים. אלוהים אדירים, חיינו בקושי ראויים לכלב! הרגשתי הרוס מהשיחה ועזבתי אותו". טוני הביט בי בעצב. השתררה שוב דממה כבדה. לא יכולתי לחשוב על משהו מנחם לומר לו. הוא פרע את החשבון והתחלנו ללכת בכיוון פיקדילי.
"אבל, טוני," הצעתי בסופו של דבר נואשות, "אמרת בדיוק עכשיו שאין דחיפות ולמה צריך להיחפז, השתחררת רק לפני חצי שנה, למה שלא תישאר ותשעשע את עצמך בעיר? קצת בידור עד שמשהו יצוץ." הוא הסתובב ונעץ בי מבטו כמי שנוזף. "בטי היקרה," הוא אמר, "חשבתי שאת מבינה אותי טוב יותר מהאחרים. בשביל מישהו שאפתן ורציני כמוני, זה מדכא לחלוטין, קיום שכזה, סתם עבודות כמו שהם עובדים. יש גבולות למה שאני מוכן לעשות, ובסופו של דבר התוצאה לא יותר טובה מחיי כלב".
הצצתי בו במהירות, והוא הסמיק עד תנוכי אוזניו. "מה שאני מתכוון לומר", הוא גמגם, "-הו רדי מזה". הוא נופף במקל ההליכה שלו, "היי, מונית. בדיוק כך, קפצי פנימה, בטי, הגיע הזמן להעיף מבט בתכנית ההופעות בפלאדיום, את יודעת, הבן אדם צריך להתעודד בימים כאלה. לחשוב ברצינות על הדברים הכבדים הללו של עבודה זה כל כך מפחיד".
