הויקינגים, זהו השם שניתן לבני הארצות הסקנדינביות שערכו פלישות בין סוף המאה ה-8 לסוף המאה ה-10 לארצות שמעבר לים, לשם שוד או התיישבות. מקור השם ויקינגים עורר ויכוחים אקדמיים רבים וסוערים. כיום מניחים החוקרים כי מקורו, כנראה, במילה vik (מפרצון), ופירושו- "אנשי המפרצים". עם זאת, עדיין יש קבוצה של חוקרים שמפרשים את השם "ויקינג" גם כלוחם או פיראט (Logan, 1992).
הגורמים שהובילו לפשיטות הויקינגים היו רבים: עוני ארץ מוצאם, שלא יכלה להכיל את האוכלוסייה הגדלה; המריבות המתמידות, בעקבות הפיצול המדיני והשבטי מחד, ותהליך הריכוז המדיני מאידך; משפט הבכורה, שגרם לדלדולם של הבנים הצעירים; שינוי אקלים, שבעקבותיו נדדו הויקינגים ואוכלוסיות נוספות בעולם לאזורים בעלי אקלים נוח לגידולים חקלאיים; ומעל לכל – רדיפת ההרפתקאות שהייתה טבועה בבני סקנדינביה (Jones, 1968).
הויקינגים יצאו לפלישות בספינות גדולות ושטוחות בעלות סיפון, שהיו מונעות בכוח מפרשים או משוטים. בכל ספינה היו מ-40 עד 60 חותרים ו-20 עד 30 ספסלים. הספינות היו מרוכזות בשיירות, שכללו לעיתים מאות ספינות בפיקוד אחיד. השיירות היו יוצאות בקיץ, מאחר שכלי השיט של הויקינגים לא יכלו לעמוד בפני סערות החורף.
בשחר המאה התשיעית הייתה סקנדינביה מאוכלסת בשבטים, שדיברו בנורדית עתיקה, לשון סקנדינבית קדומה ממוצא גרמאני, ועבדו אלים בעלי תכונות אנושיות כמו תור, אל הרעם, שגם היו מסוגלים לטעות מדי פעם. כמה ממלכי סקנדינביה שלטו גם באזורים שמחוץ לנמל הבית שלהם, אבל כל שבט היה עולם בפני עצמו, חדור בשנאת זרים, ונאמן לשיטת הלחימה שלו. בתקופה הויקינגית, היו מלחמות רבות בתוך סקנדינביה. אולם, לפחות ככל שזה נוגע לתקופה הזאת במחציתה הראשונה, מלחמות כאלה היו בעיקר ניסיונות של בעלי נכסים מקומיים לספח אזורים שבסמיכות להם, ופחות מאבקים בין לאומים שונים (Brondsted, 1967).
הפריצה הנועזת ביותר של הויקינגים לא התרחשה במהלך כיבושיהם במערב אירופה או באסיה, אלא בעצם נועזותם הראשונית והאמיצה להפליג מערבה דרך האוקיינוס האטלאנטי הלא הנודע. בשעה שיתר העמים האירופאים שכשכו את ספינותיהם במימי הים התיכון הויקינגים החלו במסע תגליות נועז מערבה וצפונה, בספינות ששוכללו ממסע למסע, אל יעדים שכף רגל אירופאית לא דרכה בהם מעולם.
ידיעותינו על אודות התנועה הויקינגית מערבה שאובות בעיקר מן הסאגות האיסלנדיות. לפי המסופר בהן היה גארדה הויקינג הראשון שראה את איסלנד. הוא הקיף בספינתו את האי בשנת 850 (בימי קדם, כאשר ספן הגיע ליבשה חדשה נהוג היה להקיף את האי כדי לדעת את היקפו). היישובים הראשונים הוקמו כעבור כ-20 שנה. לפי המסורת האיסלנדית המקומית, כפי שהיא כתובה בלנדנאמבוך, ספר ההתיישבות, המתיישב הקבוע הראשון באיסלנד היה הויקינג Ingólfur Arnarson, שהתיישב באי בסביבות שנת 874 לספירה (Logan, 1992).
את האי האיסלנדי הרכיבו כאמור בעיקר ויקינגים מנורבגיה, אך אליהם נוספו קלטים (סקוטים ואירים), שהיו נזירים אשר ראו באי מקום טוב להתבודדות וישבו בו עד אשר גורשו על ידי הויקינגים. מנורבגיה הגיעו מתיישבי הקבע הראשונים, כאשר רדיפות פוליטיות בנורבגיה היו הגורמים העיקריים שהביאו רבים מהם לברוח אל איסלנד. מאוחר יותר הגיעו לאי מנהיגים יריבים, איכרים, ומאוכזבי שלטון נורבגים, שעל פי המסורת נמלטו מהמלך האראלד יפה-השיער, שכפה על נורבגיה שלטון מרכזי בשנת 885 (Jones, 1968).
אף שהיה דרוש אומץ כדי לנווט ללא מכשור במים הצפוניים הקרים ועתירי הקרחונים, מרבית האיים הבלתי מיושבים באוקיינוס האטלאנטי הצפוני נתגלו לא על יד חוקרים אנשי חזון, אלא על ידי ספנים שהוסטו ממסלולם על ידי הרוח. לאחר שרכשו הספנים התמצאות גאוגרפית באזור, הם דילגו מאי לאי: המסע מנורבגיה לאיי פיראו נמשך רק יומיים-שלושה, כתלות ברוחות, ולאיסלנד, עוד שלושה-ארבעה ימי הפלגה.
החלוצים שהתיישבו באיסלנד היו גברים ונשים חופשיים. רבים מהם החזיקו בעבדים קלטים. כולם האמינו ברעיון הנועז שהאי יוכל להעניק להם חיים טובים יותר. לאור ניסיון חייהם, לא היה למתיישבים הויקינגים באיסלנד רצון לחיות תחת שלטון יחיד, ובמקום זה הקימו ממשל פרלמנטארי, שהורכב ממועצות מחוזיות ומאספה לאומית, והחלו לכונן חוקה. בהשראת מסורות נורבגיות הם יצרו דמוקרטיה אריסטוקרטית, שנשלטה בידי 39 מנהיגים שכונו כוהנים, ונפגשו מדי שנה באלתינגי, אסיפת העם הכללית, שהתקיימה באמפיתיאטרון טבעי. האיסלנדים לא הכירו במלכים ולא גייסו צבא, ולכן לא הייתה להם רשות מבצעת. הצדדים הנפגעים במחלוקות נאלצו להוציא לפועל את החלטות האלתינגי בעצמם, גם גזרי דין מוות. שיטה שהובילה למחזורים של נקמות דם (Logan, 1992).
בסוף המאה התשיעית כבר היו 25,000 אנשים יושבי קבע באיסלנד. אניות שעסקו במסחר קישרו בין האי לבין יתר סקנדינביה. מסעות מסחר אלה היו גורם חשוב בהתפתחותם של נתיבי סחר ממוסדים, והשפיעו על התנחלותם של אנשי הצפון באי. בשנת 999 איסלנד קיבלה עליה את הדת הנוצרית. עובדה זו הביאה לאחדות לאומית מסוימת בתקופה שבה מנהיגים רבו ביניהם ונאמנויות הועמדו בספק. במהלך המאה הראשונה לאימוץ הנצרות שגשג האי, והונהגה בו כלכלה יעילה, שהתבססה על חקלאות, דבר שהביא לשקט ולשלווה (Jones, 1968).
הסוגה הספרותית הראשונה שנוצרה באיסלנד היה הסאגה, ונושאיה היו בדרך כלל עלילות גבורה. בתקופת הסאגות חוברו סיפורים אפיים ודרמטיים במקום שירה, והם תיעדו את ההתיישבות המוקדמת ואת האהבות והמריבות, לצד התפתחותה של איסלנד. סיפורים אלה הקנו לפשוטי העם תחושה של מורשת תרבותית, וכן תעסוקה לחודשי החורף הארוכים והקרים.
איריק טורבלדסון ה"אדום" וגילוי גרינלנד
ההיסטוריה של גרינלנד, האי הגדול ביותר בעולם, היא ההיסטוריה של החיים תחת תנאים ארקטיים קיצוניים: כיפת קרח עבה מכסה כ-95% מהאי, ומגבילה את הפעילות האנושית לאזורי החוף בלבד. האי גרינלנד לא היה ידוע לאירופאים עד המאה ה-10 אז גילוהו הויקינגים. לפני גילוי זה התגוררו בו עמים ארקטיים במשך זמן רב, אולם מן הכתובים עולה כי בזמן בואם של הויקינגים האי כבר לא היה מיושב.
בהתאם לסאגות הנורדיות, האירופאי הראשון אשר ראה את גרינלנד היה קברניט ספינה ויקינגי בן המאה ה-10 לספירה בשם גונביורן אולפסון (Gunnbjörn Ulfsson). במהלך מסעו מנורבגיה לאיסלנד הוא הוסט ממסלולו על ידי רוח חזקה, והעיד כי ראה מספר איים שלא היו ידועים קודם לכן. אלה היו האיים שמול חוף גרינלנד. תאריך הגילוי של האי נתון לויכוח בין החוקרים, וזאת מכיוון שבסאגה עצמה אין אזכור לגבי התאריך שבו ראה אולפסון את גרינלנד. יש הגורסים כי התאריך הינו 900 לספירה (Ingstad, 1969).
בסאגה הנורדית המוקדשת ל"אריק האדום" מסופר על קבוצת ויקינגים בראשות איריק טורבלדסון המכונה "אריק האדום" אשר יצאה מאיסלנד והגיעה לגרינלנד בשנת 983 לספירה. בכך למעשה היה אריק לאירופאי הראשון על אדמת גרינלנד. עוד מסופר כי "אריק האדום" הוגלה מאיסלנד לתקופה של 3 שנים באשמת רצח, ויצא באוניות יחד עם משפחתו ועבדיו. ברצותו את עונש הגלות החליט אריק לשוט מערבה, ולבחון האם הייתה זו אגדה, שסיפר גונביריון אולפסון, על כך שישנה יבשה ממערב לארץ הקרח, או שמא זו אמת. בשנת 983 לספירה, לאחר שנתיים בגלות, הגיע אריק לחופיה הדרומיים של גרינלנד. חרף נוכחותם של שבטים צפון אמריקאים באזור, אריק לא נתקל בהתנגדות ולא נאלץ להלחם על אדמת גרינלנד (www.sagadb.org).
הכינוי שדבק באיריק טורבלדסון – "אריק האדום" – מקורו במולדתו נורבגיה. מקורו של כינוי זה בשערו האדמוני של אריק. אביו של אריק הואשם בהריגה ועל כן הוא ומשפחתו הוגלו אל "ארץ הקרח" – איסלנד. בכתבים נאמר כי אריק היה רק בן 10 כאשר אביו הורשע כפושע. בחלוף השנים גם אריק הרג שני תושבים בארץ מגוריו, איסלנד, ולכן הוגלה מן האי. על אריק ומסעותיו מסופר במיתולוגיה הנורדית במספר סאגות, הידועה שבהן היא "הסאגה של אריק" שנכתבה במאה ה-13. זהו בעצם המקור העיקרי ששרד.
השם "גרינלנד" (Grænland בנורדית עתיקה, ובאיסלנדית, Grønland) ניתן לאי על ידי המתיישבים הויקינגים. ישנן שתי עדויות כתובות לגבי מקור השם: ב-"ספר האיסלנדים" (Íslendingabók), עבודה היסטורית העוסקת בהיסטוריה האיסלנדית המוקדמת, ובסאגה איסלנדית מימי הביניים, שהיא הסאגה המפורסמת על אריק האדום, שעוסקת בהתיישבות הנורדית בגרינלנד, ובמיוחד בסיפורו של אריק האדום. שני המקורות מציינים כי אריק קרא לאי גרינלנד (ארץ ירוקה) כדי למשוך אליו מתיישבים, ואולם יש הגורסים כי בשל התחממות כדור הארץ שהתרחשה בתקופה הנדונה (בין המאות 10-14) השטחים הדרומיים של גרינלנד היו ירוקים ופוריים (Ingstad, 1969).
משריצה אריק את עונש ההגלייה חזר אל ארץ הקרח, אך שם לו למטרה לחזור אל היבשה שגילה, לה קרא בשם "ארץ ירוקה". בשובו לגרינלנד בשנת 986 חקר את אזור פנים החוף, תבע לעצמו שטחים נוספים, ואז חזר לאיסלנד על מנת להביא מתיישבים נוספים לאי. לפי הסאגה האיסלנדית, המושבה הראשונה באי נוסדה בשנת 985 לספירה, כאשר 25 ספינות עזבו את איסלנד יחד עם אריק, ומתוכן רק 14 הגיעו לגרינלנד. תאריך זה אומת על ידי תיארוך פחמן שנעשה על מספר שרידים שנותרו מההתיישבות הראשונה, שנקראה בראטאליד (Ingstad, 1969).
באותה שנה בה חזר לארץ הקרח, הספיק אריק לגייס מאות אנשים ו-25 ספינות עמוסות במהגרים ובהמות. במסע השני (986 לספירה) של אריק, פלוגת ספינותיו ספגה מכה קשה. עקב סערה הפלוגה איבדה תשע ספינות, אך אריק ואנשיו לא אמרו נואש ולא נכנעו לים, אלא הגיעו אל הארץ הירוקה, בה הקימו מושבה נוספת ששמה היה איסטרברידג' (Eystribygð). אריק עמד בראש המושבה, שבתחילה מנתה כ-350 תושבים. במרוצת השנים היגרו לאי צפוניים (נורדים) רבים והתפשטו ממנו אל חלקים שונים ב'ארץ הירוקה'.
אוכלוסיית המתיישבים הויקינגים בגרינלנד הגיעה לגודל של 5,000-3,000 איש, והתחלקה לשתי התיישבויות עיקריות: התיישבות מערבית, שהיתה קטנה יותר, ובה גרו כ-1,000 מתיישבים, וההתיישבות מזרחית שבה גרו שאר המתיישבים. באזור נמצאו שרידים של כ-600 חוות, 500 בהתיישבות המזרחית ו-95 במערבית. גודל המושבה מדהים בהתייחס לעובדה שכלל אוכלוסיית גרינלנד כיום הוא רק 56,000 איש. המושבה ייצאה בעיקר שנהב, שהגיע מציד אריות ים וניבתנים, ובנוסף גם ייצאה חבלים, כבשים, עורות כלבי ים ובקר. בכל הנוגע לכלי ברזל, עץ, מוצרי מזון, וקשרים דתיים וחברתיים, גרינלנד הסתמכה על אירופה, בעיקר איסלנד ונורבגיה (Wolf, 2004).
באותה תקופה האזורים הפנימיים של הפיורדים הגרינלנדים הארוכים, שם הוקמו ההתיישבויות, היו שונים מאוד מהיום. חפירות ארכיאולוגיות מראות כי היו באזור יערות רבים ובהם עצים בגובה של 4-6 מטרים, והגבעות היו מוריקות ועשירות בצמחייה. כל זה הודות לתקופה החמה של ימי הביניים. עם הגעת הנורדים השתנתה הצמחייה כתוצאה מכריתת היערות לצורכי בנייה וחימום, וכתוצאה ממרעה צאן אינטנסיבי.
הויקינגים בראשות איריק טורבלדסון תרמו תרומה אדירה לפיתוח חופיה הדרומיים של גרינלנד. הם קיימו מסחר ענף הן עם סקנדינביה ואירופה, והן עם השבטים האינואיטים, אשר קיבלו מהם עורות, שיני זהב, ועצים. את הסחורות שקיבלו מהשבטים הפיצו ברחבי סקנדינביה, ומאוחר יותר ברחבי אירופה כולה. הויקינגים הקימו יישובים עמידים בפני תנאי מזג האוויר הקשה ששרר בגרינלנד, ופיתחו לבוש המותאם לתנאים קיצוניים. בנוסף, מסעותיהם בתנאי המים הקשים השוררים סביב האי אילצו אותם לפתח ספינות משוכללות, בעלות יכולת לשוט בים קפוא למחצה, כך למשל חיזקו את דפנות הספינות מחשש לפגיעות קרחונים.
ככל הנראה אריק נפצע, ולכן לא היה באפשרותו להמשיך ולגלות ארצות חדשות. המושבות בארץ הירוקה שרדו מספר מאות, אך בערך במאה ה-15 כל קשר עם אירופה נעלם, וגורל המושבות לוט בערפל. כך גם מותו של אריק. כל שידוע לנו היא שנת פטירתו, 1002 לספירת הנוצרים. סיבת מותו איננה ידועה אך ישנה השערה כי מת במגפה שפרצה באותה שנה בארץ הירוקה. לדאבון לב לא נשמר כל זכר לסאגות גרינלנדיות. שרידים של יישובי וסטריביגד ואייסטרביגד אפשר למצוא בבתי אבן ובהריסותיהן של כנסיות (Сampbell, 2001 ; Wolf, 2004; Jones,1968 ).
הויקינגים ותרומתם לפיתוח הספינות והספנות
הויקינגים שהתיישבו בתחומי סקנדינביה של ימינו מצאו כי מעטות הן הקרקעות באזור הראויות לעיבוד חקלאי. הטופוגרפיה הסקנדינבית מורכבת מהרים וממעט אדמה שניתן לעבד. עם הגידול המואץ באוכלוסייה, הויקינגים מצאו את פרנסתם בים, ובדומה לפיניקים וליוונים בזמנם, הם התחילו להתנחל בחופי הים הצפוני והים הבלטי.
הספינות הארוכות שבהן עברו הויקינגים כמעט את כל העולם הנודע היו גדולות וכשירות לשיט ארוך ובתנאים קשים. גודלן של הספינות הויקינגיות נמדד במספר ה"חדרים" – הרווחים בין קורות הסיפון שבהם ישבו החותרים. לספינת מלחמה ממוצעת היו 20 חדרים ואורכה היה 30 מטר. הסאגות הישנות של הויקינגים מספרות שלקאנוט, מלך דנמרק, הייתה ספינת דרקון בת 60 חדר. כלי מפלצתי שבו מקום ל-120 משוטים ואורכו הכולל כ-80 מטר. לצורך השוואה, 500 שנה מאוחר יותר הספינה של קולומבוס, סנטה מריה, הייתה פחות מחצי מגודל זה (Campbell, 2001).
ייחודיות הספינה הויקינגית
הספינה הייתה בנויה באורח מסורתי מקרשי עץ אלון חופפים, שעוביים אינו עולה על עובי האצבע, מהודקים במסמרות ברזל. היאכטה המודרנית קשיחה והיא חובטת בגלים, לעומתה הספינה הויקינגית מחליקה מבעד לגלים, מפני שהמבנה שלה בולם את האנרגיה שלהם. בנוסף הספינה הויקינגית היא בין הספינות המאוזנות ביותר גם בזמננו. הויקינגים פיתחו ספינות חתירה במשך מאות שנים במים הבלטיים, אבל המפרשים הם אלה שאיפשרו את ההתפשטות הויקינגית. בעזרת המפרשים יכלו הסירות הויקינגיות הארוכות, ששקיעתן במים מועטה, להפליג במהירות של יותר מ-10 קשר, וכאשר הפעילו גם את המשוטים הם יכלו לחדור לתקוף במהירות שלא היה דומה לה בתקופתם, וגם לא מאות שנים אחריהם. הספינות יכלו לפלוש לכל חוף והיו קלות דיין כדי להיגרר בדרך היבשה על בולי עץ (Clausen, 1993).
ספינות הדרקון משקפות את שיא ההתפתחות של הספינות הקדומות, אלו העשויות שלחים ועץ, המצוירות בגילופי סלע סקנדינבים. שכלולן היה פתח לאחת התקופות האכזריות ביותר בדברי ימיה של אירופה. פתח לפורענות של שוד וביזה בערי החוף ובתוך יבשת אירופה כולה, ומאידך גיסא פתח לגילויים חדשים של איים, ארצות, ויבשות חדשות. היתרון הגדול של הויקינגים על יתר העולם הנושב מבחינת היכולת הימית שלהם היה שהספינה הארוכה שלהם התאימה למסע ארוך באוקיינוס. הציים הויקינגיים לא היו גדולים, אך היות שבאירופה המערבית לא היה צי מלחמה ראוי לשמו לאף מדינה כמעט, זה הספיק כדי להקנות להם יתרון ימי (Campbell, 2001).
הויקינגים היו הראשונים להשתמש במצפן באירופה. הם גילו את התכונות המגנטיות הטבעיות של הברזל, ובעזרת המצאה זו הצליחו להגיע לאזורים רחוקים מארץ האם. משלחות ישוב ויקינגיות הגיעו עד איסלנד, גרינלנד וקנדה. תרומתם הגדולה של הויקינגים לספנות היא ביכולתם לייצר כלי מלחמה יעיל ומהיר שניתן להשיטו בנהרות, בימים ובאוקיינוסים. בנוסף, משקלו אינו רב ולכן ניתן לשאתו ליבשה בקלות (Clausen, 1993)
את החלק השני של המאמר על מסעות הויקינגים לצפון אמריקה קראו כאן
רשימת מקורות
Bragard, J., Vikings in America, Time Life, Manchester, 1999
Brondsted, J. The Vikings, Penguin Books, Baltimore, 1967
Campbell, J. The Viking World, Frances Lincoln Press, London, 2001
Clausen, B. Viking Voyages to North America, Roskilde, Denmark, 1993
Hisham, A. Who Came Before Columbus? , Mercator’s World, 2001
Ingstad, H. Westward to Vinland, St. Martin’s Press, New York, 1969
Jones, G. A History of The Vikings, Oxford University Press, New York, 1968
Logan, F. The Viking in History, Routledge, London, 1992
Olrik, A. Viking Civilization, Kraus Reprint Press, New York, 1971
Wolf, K. The Vikings, Greenwood Press, London, 2004
Zoltan, S. Atlantis, The Seven Seals, Croom Helm , Vancouver, 1984
קראו גם
אלי אשד – גרינלנדהמושבה העלובה ביותר
מגרינלנד לאמריקה – סיפור מצוייר על עלילות אריק האדום והויקינגים
מה קרה למושבה הגרינלנדית האבודה? האי בגג העולם – סיפור מצוייר